פרשת שמות יום ג'

מקרא

שמות פרק ב

(כג) וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם שהיה משה בורח מפני פרעה עד שנולד גרשם שהיה משה אז קרוב לבן שמונים שנה, שהרי אליעזר נולד בדרך בלכתו בשליחות האל יתברך למצרים, ואז היה בן שמונים שנה וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ כל זמן שהיה אותו מלך חי היה תקותם שכשימות תתבטל גזרתם כשראו שמת ולא נתבטלה הגזירה אין לדבר עוד סוף[1] וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה לא בשביל תשובתם ותפלתם, אבל כמקנא על אכזריות המעבידים, כאמרו וגם ראיתי את הלחץ[2]:

(כד) וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם צעקתם[3] מפני נוגשי פרעה כמו שכתוב בסמוך "ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו"[4] תפלת קצתם שהתפללו אז מצדיקי הדור, כאמרו ונצעק אל ה', וישמע קולנו[5] וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ שנשבע וגם את הגוי אשר יעבודו וגו'[6] ל -[7] אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב ונשלם זמן השעבוד של ד' מאות שנה משנולד יצחק שנאמר לאברהם בברית בין הבתרים[8]:

(כה) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל השגיח עליהם ולא הסתיר עוד פניו מהם, כענין כי ראיתי את עני עמי, כי באה צעקתו אלי כמו שהעיד אחר כך באמרו ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים וַיֵּדַע אֱלֹהִים ידע נגעי לבבם ושהיתה תפלתם וצעקתם בכל לב, כמו שספר אחר כך באמרו כי ידעתי את מכאוביו[9]: ס

שמות פרק ג

(א) וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר המרעה המשובח הַמִּדְבָּר וַיָּבֹא אֶל הַר שהתגלה עליו הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה להר סיני[10]:

(ב) וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְקֹוָק אֵלָיו שמתחלה נראה אליו מיכאל ושם כבוד השכינה, והוא לא ראה הכבוד כי לא הכין דעתו לנבואה, וכאשר כיון לבו וסר לראות נתגלה אליו מראה השכינה ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה[11]בְּלַבַּת שלהבת[12] אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה מין קוץ[13] לפי שהיה בצרה כמותם. פירוש נוסף לפי שא"א לעשות צלמים מסנה שהוא כולו שיח קוצני[14] וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל אפי' במקום יציאת הלהבה מן הסנה לא היה גחלת כלל[15]:

(ג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר נשרף[16] אינו מתבער מן העולם[17] הַסְּנֶה:

(ד) וַיַּרְא יְקֹוָק כִּי סָר לִרְאוֹת[18] וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה מה שקורין מלמעלה לנביא בשם כפול לפי שהקול היה כוחו גדול, כענין שנאמר (תהלים כט, ד) קול ה' בכח, ומכח הקול ותקפו נשמע קול הברה. וקריאת משה היתה פעם אחת ונשמע למשה שתי פעמים[19] וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי:

(ה) וַיֹּאמֶר אַל תִּקְרַב הֲלֹם שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אפילו במקום שאתה בו עתה[20] אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא:

(ו) וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱלֹהֵי אָבִיךָ אלהי כל אב מאבותיך, כי כלם יקראו לאיש אב[21] אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹהִים:

(ז) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם החמס שנעשה להם בסתר שלא יראוהו בני אדם, אני ראיתיו וְאֶת צַעֲקָתָם ששומעין הכל, אני[22] שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו צעקתם שצועקים מפני שנוגשים אותם שמעתי[23] כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו מה שיש בלבו המכאוב, אני ידעתי[24]:

(ח) וָאֵרֵד שנתגליתי על ההר הזה באש כטעם וירד ה' על הר סיני (להלן יט כ) לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה שאוירה טוב לבני אדם, וכל טוב ימצא בה, ושהיא – וּרְחָבָה שיעמדו בה כל בני ישראל במרחב. או פירוש "רחבה" שיש בה רחבות, שפלה ועמק ומישור, גדולים וקטנים, ואין רובה הרים וגאיות[25] אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֶל מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי ולא הזכיר הגרגשי, אולי לא היתה ארצו זבת חלב ודבש. אי נמי לכך לא הזכירו כאן ולא בפסוק כי ילך מלאכי לפניך (להלן כג, כג) שאינו מזכיר אלא אותם שנלחמו והכריתום[26]:

(ט) וְעַתָּה הִנֵּה צַעֲקַת תפילת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי וקיבלתי תפילתם[27] וְגַם רָאִיתִי אֶת הַלַּחַץ אֲשֶׁר מִצְרַיִם לֹחֲצִים אֹתָם והזידו עליהם[28]:

(י) וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה והתרה בו[29] וְהוֹצֵא אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם:

(יא) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה הרי לא יחשיב את התראתי[30] וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם:

(יב) וַיֹּאמֶר כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ שתגזור אומר ויקם לך (איוב כב,כח) בכל אשר תפנה שם, ובזה יכירו הכל ששלחתיך ויחשיבו אותך ואת דבריך, כענין גם האיש משה גדול מאד בארץ מצרים בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה אף על פי שאינם ראוים, הם מוכנים לעבוד את האלהים על ההר הזה בהוציאך אותם מבין הפושעים[31]:

(יג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מי הוא השולח אותך כלומר באיזו מדה הוא שולחך אלינו אם במדת אל שדי שעמדה לאבות אם במדת רחמים העליונים לעשות בו אותות ומופתים מחודשים ביצירה וידוע שאפילו המלאכים אין להם שם עצמי כי אם על שם הפעולה. כל שכן הקב"ה פעולתו הוא שמו. וא"כ יהיה השאלה באיזה אופן תצא פעולה זו הנפלאה לאורה[32] מָה אֹמַר אֲלֵהֶם:

(יד) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה אין אופן הגאולה ברור כעת. משום שזה תלוי בהכנת המקבלים. ואם כן אהיה מתנהג בפעולתי כפי אשר אהיה בכח ישראל אשר יתנו לי[33] וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם:

(טו) וַיֹּאמֶר עוֹד אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לא נאה שיקראו לי בשמי המיוחד לכל צרכיהם ועניניהם ק"ו מבשר ודם שאין קוראים אותו בשמו, אלא כך יהיו קוראים לי בשם ה' אלקי אבותיכם שהוא לשון אדנות ומלכות[34] יְקֹוָק אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם בשם הזה אני רוצה להקרא לעולם שיזכירוני בכל הדורות ויאמרו אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב[35] וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר יחזור אל אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב, כי לא לעולם ישכח ברית אבות, וכל הדורות כאשר יזכירו "אלהי אברהם יצחק ויעקב" ישמע אל ויענם[36]:

(טז) לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם יְקֹוָק אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב לֵאמֹר פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת הֶעָשׂוּי הנעשה לָכֶם בְּמִצְרָיִם על ידי המצרים[37]:

(יז) וָאֹמַר כך אני גוזר[38] אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:

(יח) וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו יְקֹוָק אֱלֹהֵי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ וְעַתָּה נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַיקֹוָק אֱלֹהֵינוּ:

(יט) וַאֲנִי יָדַעְתִּי כִּי לֹא יִתֵּן אֶתְכֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַהֲלֹךְ ואפילו וְלֹא בְּיָד חֲזָקָה אלא עד שאעשה כל נפלאותי  בקרבו[39]: 

נביא

ירמיה פרק כא

ח   וְאֶל הָעָם הַזֶּה תֹּאמַר כֹּה אָמַר יְקֹוָק  הִנְנִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם אֶת דֶּרֶךְ הַחַיִּים וְאֶת דֶּרֶךְ הַמָּוֶת:

ט   הַיּשֵׁב בָּעִיר  הַזֹּאת יָמוּת בַּחֶרֶב וּבָרָעָב וּבַדָּבֶר וְהַיּוֹצֵא וְנָפַל עַל הַכַּשְׂדִּים הַצָּרִים עֲלֵיכֶם  וְחָיָה  מי שישאר בעיר ימות, ומי שיצא לכשדים להכנע  יחיה. וְהָיְתָה לּוֹ נַפְשׁוֹ  לְשָׁלָל  והשלל שיקח  יהיה נפשו שנצלה:

י    כִּי שַׂמְתִּי פָנַי בָּעִיר הַזֹּאת לְרָעָה וְלֹא לְטוֹבָה  אני נותן את פני על ירושלים, לרעה ולא פנים לטובה. נְאֻם יְקֹוָק  בְּיַד מֶלֶךְ בָּבֶל תִּנָּתֵן  העיר ירושלים. וּשְׂרָפָהּ בָּאֵשׁ:

יא וּלְבֵית מֶלֶךְ יְהוּדָה שִׁמְעוּ דְּבַר יְקֹוָק :

יב  בֵּית דָּוִד כֹּה אָמַר יְקֹוָק  דִּינוּ לַבֹּקֶר מִשְׁפָּט וְהַצִּילוּ גָזוּל מִיַּד עוֹשֵׁק  מלך יהודה שהוא מבית דוד: דינו דין צדק, והצילו את הנגזל מיד הגוזל. פֶּן תֵּצֵא כָאֵשׁ חֲמָתִי וּבָעֲרָה וְאֵין מְכַבֶּה מִפְּנֵי רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם:

יג  הִנְנִי אֵלַיִךְ ישֶׁבֶת הָעֵמֶק צוּר הַמִּישֹׁר  ירושלים, שמסביבה עמק, ויושבת על סלע הר, שסביבו מישור. נְאֻם יְקֹוָק  הָאֹמְרִים מִי יֵחַת עָלֵינוּ וּמִי יָבוֹא בִּמְעוֹנוֹתֵינוּ  שאנשי ירושלים אומרים: מי ירד עלינו למלחמה? מי יבוא בבתינו??:

יד  וּפָקַדְתִּי עֲלֵיכֶם  עונש. כִּפְרִי מַעַלְלֵיכֶם  כְּפֵּירוֹת של מעשיכם הרעים. נְאֻם יְקֹוָק  וְהִצַּתִּי אֵשׁ בְּיַעְרָהּ  אדליק אש, בערים שסביב ירושלים (בערי יהודה). וְאָכְלָה כָּל סְבִיבֶיהָ  של ירושלים:

ירמיה פרק כב

א  כֹּה אָמַר יְקֹוָק  רֵד בֵּית מֶלֶךְ יְהוּדָה וְדִבַּרְתָּ שָׁם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה:

ב   וְאָמַרְתָּ שְׁמַע דְּבַר יְקֹוָק  מֶלֶךְ יְהוּדָה הַיּשֵׁב עַל כִּסֵּא דָוִד אַתָּה וַעֲבָדֶיךָ וְעַמְּךָ הַבָּאִים בַּשְּׁעָרִים הָאֵלֶּה:

ג   כֹּה אָמַר יְקֹוָק  עֲשֹוּ מִשְׁפָּט וּצְדָקָה וְהַצִּילוּ גָזוּל מִיַּד עָשׁוֹק  והצילו את הנגזל מיד הגוזל. וְגֵר יָתוֹם וְאַלְמָנָה אַל תֹּנוּ  אונאת דברים. (לצערו בדברים) אַל תַּחְמֹסוּ  אל תגזלו. וְדָם נָקִי אַל תִּשְׁפְּכוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה:

ד   כִּי אִם עָשׂוֹ תַּעֲשֹוּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה  משפט צדק. וּבָאוּ בְשַׁעֲרֵי הַבַּיִת הַזֶּה מְלָכִים יֹשְׁבִים לְדָוִד עַל כִּסְאוֹ רֹכְבִים בָּרֶכֶב וּבַסּוּסִים הוּא וַעֲבָדָיו וְעַמּוֹ:

ה   וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם יְקֹוָק  כִּי לְחָרְבָּה יִהְיֶה הַבַּיִת הַזֶּה  בית המלך:

ו    כִּי כֹה אָמַר יְקֹוָק  עַל בֵּית מֶלֶךְ יְהוּדָה גִּלְעָד אַתָּה לִי רֹאשׁ הַלְּבָנוֹן  אתה, מלך יהודה, ראש של א"י (לבנון  אי"י) חשוב, כמו העיר גלעד שבעבר הירדן. אִם לֹא אֲשִׁיתְךָ מִדְבָּר  אני נשבע, שאשים אותך לשממה. עָרִים לֹא נוֹשָׁבוּ  ערים יהיו שוממות מיוֹשְבִים:

ז  וְקִדַּשְׁתִּי עָלֶיךָ  אזמֵן עליך. מַשְׁחִתִים אִישׁ וְכֵלָיו  אנשים שישחיתו בכליהם. וְכָרְתוּ מִבְחַר אֲרָזֶיךָ  יכרתו השרים. וְהִפִּילוּ עַל הָאֵשׁ  יפילו הארז (השרים) באש:

ח   וְעָבְרוּ גּוֹיִם רַבִּים עַל הָעִיר הַזֹּאת וְאָמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ עַל מֶה עָשָׂה יְקֹוָק  כָּכָה לָעִיר הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת:

כתובים

דניאל פרק ב'

(מה) כָּל קֳבֵל דִּי חֲזַיְתָ דִּי מִטּוּרָא אִתְגְּזֶרֶת אֶבֶן דִּי לָא בִידַיִן וְהַדֵּקֶת פַּרְזְלָא נְחָשָׁא חַסְפָּא כַּסְפָּא וְדַהֲבָא אֱלָהּ רַב הוֹדַע לְמַלְכָּא מָה דִּי לֶהֱוֵא אַחֲרֵי דְנָה וְיַצִּיב חֶלְמָא וּמְהֵימַן פִּשְׁרֵהּ: פ (מו) בֵּאדַיִן מַלְכָּא נְבוּכַדְנֶצַּר נְפַל עַל אַנְפּוֹהִי וּלְדָנִיֵּאל סְגִד וּמִנְחָה וְנִיחֹחִין אֲמַר לְנַסָּכָה לֵהּ: (מז) עָנֵה מַלְכָּא לְדָנִיֵּאל וְאָמַר מִן קְשֹׁט דִּי אֱלָהֲכוֹן הוּא אֱלָהּ אֱלָהִין וּמָרֵא מַלְכִין וְגָלֵה רָזִין דִּי יְכֵלְתָּ לְמִגְלֵא רָזָה דְנָה: (מח) אֱדַיִן מַלְכָּא לְדָנִיֵּאל רַבִּי וּמַתְּנָן רַבְרְבָן שַׂגִּיאָן יְהַב לֵהּ וְהַשְׁלְטֵהּ עַל כָּל מְדִינַת בָּבֶל וְרַב סִגְנִין עַל כָּל חַכִּימֵי בָבֶל: (מט) וְדָנִיֵּאל בְּעָא מִן מַלְכָּא וּמַנִּי עַל עֲבִידְתָּא דִּי מְדִינַת בָּבֶל לְשַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ וְדָנִיֵּאל בִּתְרַע מַלְכָּא: פ

(מה) והיא תתקיים כפי שראית שמן ההר נעקרה האבן והיא מעכה את כל הפסל כולו, הברזל הנחושת החרס הכסף והזהב אלוקים הגדול הודיע למלך מה יהיה אחריו ומי ישמשול לעולם וזו היא מלכות ישראל בזמנו של מלך המשיח שתמעך ותשמיד את כל המלכויות והיא תמשול בעולם כולו לנצח. (מו) כששמע נבוכדנצר את דברי דניאל, נזכר בחלומו ומיד נפל על פניו והשתחווה לדניאל, ואף רצה להקריב לו קרבנות ולקבל על עצמו לעבוד אותו כאליל, (מז) אבל דניאל דחה את הרעיון של המלך. והסיבה לכך היא שכשם שנפרעין מעובדי ע"ז כך נפרעין מהע"ז בעצמו (בראשית רבה צו, ה). אז הכריז המלך שהוא רואה שאלוקי היהודים הוא אלוקי האלוקים ואדון המלכים המגלה נסתרות. (מח) אז מינה המלך את דניאל למושל על כל מדינת בבל, ועל כל חכמי בבל ונתן לו מתנות רבות וגדולות. (מט) דניאל ביקש מן המלך למנות את ידידיו חנניה מישאל ועזריה לתפקידים חשובים במשרות הממשל שבמדינת בבל, ודניאל היה יושב בשער המלך עם השופטים העליונים.

פרק ג

(א) אחר זמן ששמע נבוכדנצר את פתרון חלומו ואת עתידם הגדול של ישראל, חשב בליבו איך יוכל להפיל את ישראל בעלילה ולהכשילם. מה עשה? הלך לבקעת בית דורא שם היו עצמותיהם של בחורי ישראל שהרג נבוכדנצר בזמן שבאו לבבל בעת החורבן והקים שם פסל של זהב גבהו שישים אמה ורחבו שש אמות. אמר המלך לדניאל "אין אתה משתחווה לפסל שהקימותי בבקעת דורא ואשר רוח בו ויש לו ממשות?" לקח נבוכדנצר את ציץ הזהב ושם אותו בפיו של הפסל, וכינס כל מיני כלי זמר שינגנו לפניו והפסל היה אומר "אנכי ה' אלוקיך". הבין דניאל מהיכן כוחו של הפסל ואמר למך התתן לי רשות לעלות ולנשק את הפסל על פיו כי הוא מיטיב לדבר? נתן לו המלך רשות והוא עלה והשביע את הציץ ואמר לו: בשר ודם אני ושלוחו של הקב"ה אני, אלא ההר שלא יתחלל בך שם שמים, וגוזר אני עליך שתבוא אחרי". התקרב אליו דניאל כאילו לנשקו והוציא את הציץ מתוך פיו. כשירד, המשיכו לשיר ולקלס לפסל, אך לא עשה כלום ובאותה שעה הפילה הרוח את הפסל. (ב) שלח המלך נבוכדנצר לקרוא לכל אנשי השלטון שיבואו לחנוכת הפסל. באותו זמן האו חננאל מישאל ועזריה אל דניאל ואמרו לו: רבינו, נבוכדנצר העמיד פסל והפריש מכל אומה שלשה אנשים, ואותנו הפריש מכל ישראל, ועכשיו אנחנו צריכים לדעת האם מותר לנו להשתחוות לפסל או לא. אמר להם דניאל לכו ותשאלו את הנביא יחזקאל. הלכו ליחזקאל הנביא והוא אמר להם שמקובלני מהנביא ישעיה (שהיה רבו) "חבי כמעט רגע עד יעבור זעם" (ישעיהו כו, כ) וכוונתו של יחזקאל הייתה שהם ילכו להתחבאות. אמרו לו, אם נלך ונתחבא לא ירגישו שאנחנו לא נמצאים ואז יגידו שגם היהודים השתחוו לפסל. אמר להם, אם כן מה אתם אומרים. ענו לו: אנחנו רוצים להיות שם ושכולם יראו אותנו ואנחנו לא נשתחווה. אמר להם, אם כדבריכם, המתינו לי עד שאמלך בהקב"ה. אמר יחזקאל לפני הקב"ה: רבש"ע חנניה מישאל ועזריה רוצים למסור את נפשם על קדושת שמך, האם תילם או לא? אמר לו הקב"ה: אני מצילם. כשחזר יחזקאל שאלו אותו מה אמר הקב"ה, אמר להם אינו מתקיים עליכם. אמרו לו, בין אם יציל אותנו ובין אם לא, אנו נותנים את נפשינו על קדושת שמו יתברך. כשיצאו, נגלה הקב"ה ליחזקאל ואמר לו, מה אתה סבור שאינו מתקיים עליהם? בוודאי אני מתקיים עליהם, אלא אל תספר להם שום דבר כדי שילכו בתומתם. ואת מסירות הנפש הזו למדו מהצפרדעים במצרים. (ג) כשכל השרים, סגני המלך, שרי הצבא הגיעו הם עמדו לפני הפסל שהקים נבוכדנצר. (ד) ובקול גדול הוכרז: "לכל העמים, האומות והלשונות לכולכם הדבר אמור". (ה) בזנן שתשמעו קול שור, משרוקית, כינור, עוגב, נבל, סומפוניה וכל מיני זמר, תפלו ותשתחוו לפסל הזהב שהקים נבוכדנצר המלך. (ו) ומי שלא יפול ולא ישתחווה יושלך לתוך כבשן האש. (ז) ובזמן ששמעו כל העמים את קול השופר ואת כל מיני הזמר, נפלו כולם והשתחוו לפסל הזהב שהקים נבוכדנצר חוץ מחנניה מישאל ועזריה שעמדו זקופים כתמרים. (ח)מיד נגשו אנשים כשדיים למלך והלשינו על היהודים ט) אמרו: "המלך יחיה לעולם!" (י) אתה המלך חוקקת חוק שכל מיששומע את קולות השופר וכלי הזמר יהיו חייבים ליפול ולהשתחוות לפסל. (יא) ומי שלא יול ולא ישתחווה יושלך לכבשן האש

(א) נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא עֲבַד צְלֵם דִּי דְהַב רוּמֵהּ אַמִּין שִׁתִּין פְּתָיֵהּ אַמִּין שִׁת אֲקִימֵהּ בְּבִקְעַת דּוּרָא בִּמְדִינַת בָּבֶל: (ב) וּנְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא שְׁלַח לְמִכְנַשׁ לַאֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא סִגְנַיָּא וּפַחֲוָתָא אֲדַרְגָּזְרַיָּא גְדָבְרַיָּא דְּתָבְרַיָּא תִּפְתָּיֵא וְכֹל שִׁלְטֹנֵי מְדִינָתָא לְמֵתֵא לַחֲנֻכַּת צַלְמָא דִּי הֲקֵים נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא: (ג) בֵּאדַיִן מִתְכַּנְּשִׁין אֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא סִגְנַיָּא וּפַחֲוָתָא אֲדַרְגָּזְרַיָּא גְדָבְרַיָּא דְּתָבְרַיָּא תִּפְתָּיֵא וְכֹל שִׁלְטֹנֵי מְדִינָתָא לַחֲנֻכַּת צַלְמָא דִּי הֲקֵים נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא וקאמין וְקָיְמִין לָקֳבֵל צַלְמָא דִּי הֲקֵים נְבוּכַדְנֶצַּר: (ד) וְכָרוֹזָא קָרֵא בְחָיִל לְכוֹן אָמְרִין עַמְמַיָּא אֻמַּיָּא וְלִשָּׁנַיָּא: (ה) בְּעִדָּנָא דִּי תִשְׁמְעוּן קָל קַרְנָא מַשְׁרוֹקִיתָא קיתרוס קַתְרוֹס סַבְּכָא פְּסַנְתֵּרִין סוּמְפֹּנְיָה וְכֹל זְנֵי זְמָרָא תִּפְּלוּן וְתִסְגְּדוּן לְצֶלֶם דַּהֲבָא דִּי הֲקֵים נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא: (ו) וּמַן דִּי לָא יִפֵּל וְיִסְגֻּד בַּהּ שַׁעֲתָא יִתְרְמֵא לְגוֹא אַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא: (ז) כָּל קֳבֵל דְּנָה בֵּהּ זִמְנָא כְּדִי שָׁמְעִין כָּל עַמְמַיָּא קָל קַרְנָא מַשְׁרוֹקִיתָא קיתרסקַתְרוֹס שַׂבְּכָא פְּסַנְטֵרִין וְכֹל זְנֵי זְמָרָא נָפְלִין כָּל עַמְמַיָּא אֻמַיָּא וְלִשָּׁנַיָּא סָגְדִין לְצֶלֶם דַּהֲבָא דִּי הֲקֵים נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא: (ח) כָּל קֳבֵל דְּנָה בֵּהּ זִמְנָא קְרִבוּ גֻּבְרִין כַּשְׂדָּאִין וַאֲכַלוּ קַרְצֵיהוֹן דִּי יְהוּדָיֵא: (ט) עֲנוֹ וְאָמְרִין לִנְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא מַלְכָּא לְעָלְמִין חֱיִי: (י) אנתה אַנְתְּ מַלְכָּא שָׂמְתָּ טְּעֵם דִּי כָל אֱנָשׁ דִּי יִשְׁמַע קָל קַרְנָא מַשְׁרֹקִיתָא קיתרסקַתְרוֹס שַׂבְּכָא פְסַנְתֵּרִין וסיפניה וְסוּפֹּנְיָה וְכֹל זְנֵי זְמָרָא יִפֵּל וְיִסְגֻּד לְצֶלֶם דַּהֲבָא: (יא) וּמַן דִּי לָא יִפֵּל וְיִסְגֻּד יִתְרְמֵא לְגוֹא אַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא:

משנת ההלכה

מלאכת הבורר

       א.       ובכלל ברירה ביד נחשבים גם כף כפית מזלג וסכין שהם משמשים כ"יד ארוכה" (שש"כ פ"ג סעי' מה)

        ב.        ואינו קרוי לאלתר אלא סמוך לסעודה ממש אבל אם לא יאכל עד לאחר שעה אסור אך כל שהוא סמוך לסעודה מותר לברור לצורך כל אותה סעודה אף על פי שתימשך איזה זמן ואפילו יאריך זמן הסעודה כמה שעות מקרי לאלתר כיון שהברירה היא סמוך לסעודה ואפילו אחרים מסובין עמו מותר לברור לצורך כולם אפילו אם הוא עצמו אינו אוכל עמהם כיון שדרך אכילה הוא (שו"ע הרב שיט סעי' ג ומ"ב שם ס"ק ד ו)

         ג.         אם כונתו כדי שישתייר גם אחר סעודה או על סעודה אחרת חייב חטאת אך אם ממילא נשתייר מברירתו עד לאחר הסעודה אין בכך כלום כיון שכבר בירר בהיתר ובלבד שלא יערים (שו"ע הרב שם ומ"ב ס"ק ה)

        ד.        אף אם אינו בורר את כל הפסולת אלא מניח חלק מהפסולת מעורב עם האוכל יש בו משום ברירה[40] (שש"כ פ"ג סעי' י)

       ה.       היו לפניו שני מיני אוכלים מעורבים ורוצה לברור לאכול אחד מהם לאלתר ולהניח השני לאכלו לאחר זמן הרי אותו המין שרוצה לאכלו לאלתר נקרא אוכל והשני חשוב כפסולת ולכן צריך לברור בידו אותו שרוצה לאכלו לאלתר מתוך השני דהיינו אוכל מתוך הפסולת ולא להיפך[41] ואם בוררו ומניחו לאכלו לאחר זמן אפילו לבו ביום חייב[42]: (שו"ע שם סעי' ג)

         ו.         אם מונחים בקערה כמה מינים יחד זה על זה והמין שרוצה לאכול מונח למטה ומסלק אלו שמונחין למעלה כדי שיוכל להגיע להמין שלמטה וליטלו לא הוי בכלל בורר (מ"ב שם ס"ק טו)

---

[1] פי' הריב"א

[2] ספורנו

[3] רש"י

[4] חזקוני

[5] ספורנו

[6] חיזקוני

[7] רשב"ם

[8] חזקוני

[9] רמב"ן ספורנו

[10] ת"א

[11] רמב"ן

[12] רש"י

[13] אבע"ז

[14] פי' בעלי התוספות

[15] רשב"ם

[16] ת"א

[17] דעת זקנים

[18] בספר תולדות יצחק פי' "וירא משה שאינו אש גופני אלא הוא יי' כשסר לראות ולזה בוער ואינו אוכל שהשם יתברךאינו אש גשמי לשיהיה אוכל" אמנם באבע"ז פי' כפשוטו שה' ראה ועיין מלבי"ם שעד עכשיו ראה משה ביני בשר בכח הדמיון ועכשיו היה צריך לכח נבואי ולהתפשטות הגשמיות וזהו וירא ה' כי סר לראות בכח נבואי ויקרא אליו ה' קריאה חדשה נבואית וכו'.

[19] רבינו בחיי

[20] ספורנו

[21] רמב"ן

[22] אבע"ז

[23] רשב"ם

[24] אבע"ז

[25] פי' הטור

[26] רמב"ן

[27] ספורנו

[28] אבע"ז

[29] ספורנו

[30] ספורנו

[31] ספורנו

[32] רמב"ן העמק דבר

[33] העמק דבר

[34] חזקוני

[35] רבינו בחיי

[36] רמב"ן

[37] ת"א ת"י ספורנו

[38] אבע"ז

[39] ת"א רמב"ן

[40] ועיי"ש הערה טז ולכאורה צ"ע דהמ"ב ס"ק סב בבורר שומן הצף על החלב מתיר עם מניח מעט מהשומן וע"כ לכאורה היינו משום שאינו בורר כל הפסולת אמנם אפשר ששם מתיר דוקא אם ישאיר החלק הנוגע בחלב שהוא מקום התערובת ונוטל החלק העליון שאינו נחשב מעורב עם החלב אבל לעולם גם אם משאיר החלק מהפסולת יש בו משום בורר

[41] עיין בה"ל סעי' ג ד"ה ומניח השני שהביא שדעת הרמב"ם שבשני מיני אוכלים יכול לברורו איזה שירצה דהיינו שיכול להוציא את מה שאינו רוצה עתה מתוך מה שרוצה אמנם לדינא אין לזוז ממש"כ כאן שהוא דעת הרמ"א והתרוה"ד והרא"ש כיון שיש ראשונים דס"ל הכי ונוגע באיסור דאורייתא 

[42] בבה"ל ד"ה לאכול מיד הביא שבספר ישועות יעקב הקשה בעיקר מלאכת בורר אפילו בורר פסולת מתוך אוכל אמאי חייב הרי הוא מלאכה שאין צריך לגופה דהרי אינו צריך להפסולת כלל אלא שבוררו כדי לדחות הנזק מעליו והרי הוא כמוצא את המת לקוברו ותירץ דענין מלאכת בורר הוא שהפסולת אינו ראוי לאכילה וגם האוכל אין ראוי כ"כ לאכילה עם הפסולת שבתוכו גלל כן הוא מפריד הפסולת מן האוכל וא"כ המלאכה אינה נקראת על ברירת הפסולת רק דמתקן האוכל שיהיה ראוי לאכילה וזהו מלאכה הצריכה לגוף האוכל דמשוי ליה אוכל גמור ולפ"ז דוקא פסולת מתוך אוכל דאין ראוי לאכילה כלל מתחלה ומשוי ליה אוכל ע"י הברירה הזאת אבל בשני מיני אוכלין כשמפריד האוכל השני מחמת שאינו רוצה לאכלו חשוב משאצ"ל כיון דאוכל זה שרוצה לאכול כעת ראוי לאכילה אף אם לא נפרד האוכל השני ופרידתו הוא רק מחמת שכעת אין נפשו חשקה בו הוי משאצ"ל עכ"ל וכתב בבה"ל שם שא"כ לפי דבריו יהיו דברי השו"ע האלה שהם דברי הרמב"ם רק לשיטת הרמב"ם דמלאכה שאצ"ל חייב אבל לדידן דפסקינן דמלאכה שאצ"ל פטור לא יהיה חייב לפ"ז בבורר אותו שאין חפץ לאכול מתוך שני מיני אוכלים אפילו בכלי ורק אם בורר אותו שחפץ לאכול לאלתר ובכלי או בידו ולאחר זמן וקשה דלפי דבריו אמאי העתיק הרא"ש [ויתר הפוסקים] דס"ל דמשאצ"ל פטור את הדין דאותו שאינו חפץ לאכול מקרי פסולת וא"א לומר דלהקל העתיק זה כמו שמוכח בדבריו שם וע"כ צ"ל דס"ל דגם בשני מיני אוכלים המעורבים מתיפה כל מין ע"י ברירת חבירו ממנו וע"כ מיקרי מלאכה הצריכה לגופה דבמה שאינו מסודר כל מין בפ"ע הוא בכלל מעורבין ושייך בזה שם ברירה ועיין באיל משולש על הלכות בורר פ"א סעי' ד אות ב שביאר שכוונתו שעצמם מה שהאוכל והפסולת מעורבים ואין כל אחד מסודר בפני עצמו הרי זה חיסרון וקלקול כיון שע"י הפסולת אין כל אחד מזומן ומוכן לשימשו כיון שהפסולת מקשה על נטילת האוכל שהרי צריך לחפש אחריה