מקרא
בראשית פרק ח
(טו) וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ לֵאמֹר:
(טז) צֵא מִן הַתֵּבָה לא רצה לצאת ללא רשות מה'[1] אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ:
(יז) כָּל הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּךָ מִכָּל בָּשָׂר בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ הוצא הַיְצֵא אִתָּךְ וְשָׁרְצוּ בָאָרֶץ וּפָרוּ וְרָבוּ עַל הָאָרֶץ:
(יח) וַיֵּצֵא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ הפריד ביציאתם הזכרים מהנקבות, כבביאתם אל התבה שנאמר (ו' י"ט) אתה ובניך, האנשים לבד והנשים לבד לאסרם בתשמיש המטה, היפך הצווי שחברם יחד צא אתה ואשתך להתירם בתשמיש המטה[2]:
(יט) כָּל הַחַיָּה כָּל הָרֶמֶשׂ וְכָל הָעוֹף כֹּל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ לְמִשְׁפְּחֹתֵיהֶם וכל משפחה יצאה ולא התערבה באחרת[3] יָצְאוּ מִן הַתֵּבָה:
(כ) וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַיקֹוָק וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ:
(כא) וַיָּרַח יְקֹוָק אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וחלילה חלילה להיות השם מריח ולא אוכל. כי כן כתוב אשר חלב זבחימו יאכלו. רק הטעם שקבל העולה וישרה לפניו כאדם שמריח ריח טוב והוא ערב וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל לִבּוֹ עם לבו ואחרי כן גלה סודו לנח כי נביא היה[4] לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה שאשחית את עשב הארץ והבהמות והחיות, רק החטאים אביא עליהן דבר או חרב, והעולם ינהג את מנהגו, כמו שהוא אומר - "זרע וקציר וגו'"[5] בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו מחמת נעוריו וילדותו הוא חוטא ויצר לבו רע ואין לי מעתה להנקם ממנו כאשר עשיתי[6] וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל ה- חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי אבל עיר או מדינה יכול להכות[7]:
(כב) עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ מלהתמיד על אותו האופן בלתי טבעי שהגבלתי להם אחר המבול. וזה שילך השמש על גלגל נוטה מקו משוה היום ובנטיתו תהיה סבת השתנות כל אלה הזמנים כי קודם המבול היה מהלך השמש תמיד בקו משוה היום ובזה היה אז תמיד עת האביב ובו היה תקון כללי ליסודות ולצמחים ולבעלי חיים ולאורך ימיהם. ואמר שיהיה זה כל ימי הארץ עד אשר יתקן האל יתברך את הקלקול שנעשה בה במבול כאמרו הארץ החדשה אשר אני עושה כי אז ישיב מהלך השמש אל קו משוה היום כמאז ויהיה תקון כללי ליסודות ולצמחים ולבעלי חיים ולאורך חייהם כמו שהיה קודם המבול[8]:
בראשית פרק ט
(א) וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ:
(ב) וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל עוֹף הַשָּׁמָיִם בְּכֹל כלומר ועל כל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה לפי שכבר הורגלו החיות עמהם בתיבה ולא היה להם מורא מבני האדם הוצרכו לזה[9] וּבְכָלכלומר ועל כל דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ כל הברואים הללו אע"ג שבורחים ממנו מכ"מ ביד האדם נתנו להשיג אותם ע"י חריצות והשתדלות[10]:
(ג) כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב שיש שהוא ראוי לאכול ויש שאינו ראוי לאכול כך בהמות חיות עופות ודגים יש מהן ראויין ויש מהן שאינם ראויים[11] נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל:
(ד) אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ כלומר עם נפשו שהוא - דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ כמו הציווי לא תאכל הנפש עם הבשר שבא לאסור להם לאכול אבר מן החי[12]:
(ה) וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם פירושו התרתי לכם לשפוך דם כל חי זולתי דמכם של נפשותיכם שאתם אדם לא התרתי רק[13] אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ שתהיה הנקמה בשופך הדם מיד כל חיה[14] וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אם אין עדים בדבר אני אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם ואם יש עדים בדבר הרי זה מסור לבית דין, וזהו:
(ו) שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם בפני אדם כלומר בעדים[15] דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם:
(ז) וְאַתֶּם מצווים פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ ומה שהוזכר לעיל היה ברכה ולא ציווי[16]: ס
(ח) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ וְאֶל בָּנָיו אִתּוֹ על ידי אביהם. ויש אומרים שארבעתם נביאים[17] לֵאמֹר:
(ט) וַאֲנִי הִנְנִי מֵקִים אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְאֶת זַרְעֲכֶם אַחֲרֵיכֶם על זה התנאי שלא תשפכו דם נקי אני מקים את בריתי שלא לשחת עוד הארץ. אבל בשפיכת דם נקי תשחת הארץ כאמרו כי הדם הוא יחניף את הארץ. ולארץ לא יכופר וגו'. אבל על כל שאר העבירות ילקה החוטא ולא תשחת הארץ[18]:
(י) וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם בָּעוֹף בַּבְּהֵמָה וּבְכָל חַיַּת הָאָרֶץ אִתְּכֶם מִכֹּל יֹצְאֵי הַתֵּבָה לְכֹל חַיַּת הָאָרֶץ:
(יא) וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְלֹא יִכָּרֵת כָּל בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל וְלֹא יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ:
(יב) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם לְדֹרֹת עוֹלָם:
(יג) אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן סדרתי שיהיה בטבע וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ:
נביא
יחזקאל פרק ב
א. וַיֹּאמֶר אֵלָי בֶּן אָדָם - קורא לנביא יחזקאל בכל הספר בן אדם לומר לו שהוא רק אדם למרות המראה שראה. עֲמֹד עַל רַגְלֶיךָ וַאֲדַבֵּר אֹתָךְ - שמע קול מדבר אחרי שנפל על פניו.
ב. וַתָּבֹא בִי רוּחַ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלַי וַתַּעֲמִדֵנִי עַל רַגְלָי - תוך כדי הדיבור באה רוח והעמידה אותו. וָאֶשְׁמַע אֵת מִדַּבֵּר אֵלָי - כמו את ה' אומר את הדברים אלי.
ג. וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם שׁוֹלֵחַ אֲנִי אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל גּוֹיִם הַמּוֹרְדִים אֲשֶׁר מָרְדוּ בִי - עם ישראל שהם כמה שבטים ולכן נקראים גויים.
הֵמָּה וַאֲבוֹתָם פָּשְׁעוּ בִי עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה.
ד. וְהַבָּנִים קְשֵׁי פָנִים וְחִזְקֵי לֵב - חצופים ויש להם לב חזק שלא רוצים לשמוע.
אֲנִי שׁוֹלֵחַ אוֹתְךָ אֲלֵיהֶם וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר ה' אלקים.
ה. וְהֵמָּה אִם יִשְׁמְעוּ וְאִם יֶחְדָּלוּ - אם ישמעו וגם אם יפסיקו לשמוע אתה תדבר אליהם. כִּי בֵּית מְרִי הֵמָּה - בית מורדים. וְיָדְעוּ כִּי נָבִיא הָיָה בְתוֹכָם - ולא תהיה להם טענה להצטדק שלא הוכיחו אותם הנביאים בדבר ה'.
ו. וְאַתָּה בֶן אָדָם אַל תִּירָא מֵהֶם וּמִדִּבְרֵיהֶם אַל תִּירָא כִּי סָרָבִים וְסַלּוֹנִים אוֹתָךְ - מסרבים לשמוע. וסלונים, קוצים, אנשים מכאיבים כמו קוצים. וְאֶל עַקְרַבִּים אַתָּה יוֹשֵׁב - עם ישראל יעשו לך צרות כאלו שאתה יושב על עקרבים שעוקצים. מִדִּבְרֵיהֶם אַל תִּירָא וּמִפְּנֵיהֶם אַל תֵּחָת כִּי בֵּית מְרִי הֵמָּה - אל תפחד ואל תשבר מהם.
ז. וְדִבַּרְתָּ אֶת דְּבָרַי אֲלֵיהֶם אִם יִשְׁמְעוּ וְאִם יֶחְדָּלוּ כִּי מְרִי הֵמָּה - בכל זאת תדבר אליהם את דברי.
ח. וְאַתָּה בֶן אָדָם שְׁמַע אֵת אֲשֶׁר אֲנִי מְדַבֵּר אֵלֶיךָ אַל תְּהִי מֶרִי כְּבֵית הַמֶּרִי - אל תהיה מורד כמו שהם מורדים אלא שמע בקול ה'. פְּצֵה פִיךָ וֶאֱכֹל אֵת אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן אֵלֶיךָ - משל, לפתוח הפה ולאכול, והנמשל שילמד היטב את דברי הנבואה.
ט. וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה יָד שְׁלוּחָה אֵלָי וְהִנֵּה בוֹ מְגִלַּת סֵפֶר.
י. וַיִּפְרֹשׂ אוֹתָהּ לְפָנַי וְהִיא כְתוּבָה פָּנִים וְאָחוֹר - משני צדדים כתוב על מגלת הספר.
וְכָתוּב אֵלֶיהָ קִנִים וָהֶגֶה וָהִי - דברי הספד ובכי על בנ"י אם לא ישמעו בקול ה'.
יחזקאל פרק ג
א. וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם אֵת אֲשֶׁר תִּמְצָא אֱכוֹל אֱכוֹל אֶת הַמְּגִלָּה הַזֹּאת וְלֵךְ דַּבֵּר אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל - כל מה שכתוב על המגלה פנים ואחור.
ב. וָאֶפְתַּח אֶת פִּי וַיַּאֲכִלֵנִי אֵת הַמְּגִלָּה הַזֹּאת - שלמדתי והכנסתי לתוכי את דברי הנבואה.
ג. וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם בִּטְנְךָ תַאֲכֵל וּמֵעֶיךָ תְמַלֵּא אֵת הַמְּגִלָּה הַזֹּאת אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן אֵלֶיךָ - שיבין היטב את הדברים וישים אותם על לבו. וָאֹכְלָה וַתְּהִי בְּפִי כִּדְבַשׁ לְמָתוֹק - כמו דבש מתוק כך דברי המגילה יהיו אצלו מתוקים, שהם דברי ה'.
ד. וַיֹּאמֶר אֵלָי בֶּן אָדָם לֶךְ בֹּא אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל וְדִבַּרְתָּ בִדְבָרַי אֲלֵיהֶם - בשפה שאני מדבר אליך בלשון הקדש.
ה. כִּי לֹא אֶל עַם עִמְקֵי שָׂפָה וְכִבְדֵי לָשׁוֹן אַתָּה שָׁלוּחַ - לא לעם שמדברים בשפה שאתה לא מבין. אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל - אלא לבית ישראל שמבינים את דברי.
כתובים
איוב פרק לח
(ו) עַל מָה אֲדָנֶיהָ הָטְבָּעוּ אוֹ מִי יָרָה אֶבֶן פִּנָּתָהּ את אדני הארץ שהן היסודות של הארץ במה הטביעו והשקיעו אותם? ותגיד לי מי זה שהשליך את אבן הפינה שממנה התחילה בנית הארץ?: (ז) בְּרָן יַחַד כּוֹכְבֵי בֹקֶר וַיָּרִיעוּ כָּל בְּנֵי אֱלֹהִים שכל כוכבי הבוקר מרננים לה' ומריעים לי כל המלאכים: (ח) וַיָּסֶךְ בִּדְלָתַיִם יָם בְּגִיחוֹ מֵרֶחֶם יֵצֵא שם סכך ודלתות על הים כאשר הים מגיח ויוצא כמו מרחם: (ט) בְּשׂוּמִי עָנָן לְבֻשׁוֹ וַעֲרָפֶל חֲתֻלָּתוֹ שם על הים ענן כמו מלבוש והערפל הוא כיסוי -חיתול לים: (י) וָאֶשְׁבֹּר עָלָיו חֻקִּי וָאָשִׂים בְּרִיחַ וּדְלָתָיִם גזרתי עליו חוקים שגלי הים לא ישטפו הארץ וכמו ששמתי עליו בריח ודלתות: (יא) וָאֹמַר עַד פֹּה תָבוֹא וְלֹא תֹסִיף וּפֹא יָשִׁית בִּגְאוֹן גַּלֶּיךָ לים אומר שיבוא עד פה וכאן גבולך ולא תוסיף לעבור ופה יושם ויגיע גאות הגלים שלך: (יב) הֲמִיָּמֶיךָ צִוִּיתָ בֹּקֶר ידעתה יִדַּעְתָּה שחר הַשַּׁחַר מְקֹמוֹ האם פעם ציותי על הבקר להגיע והראת לשחר - כוכב את מקומו שיעמוד: (יג) לֶאֱחֹז בְּכַנְפוֹת הָאָרֶץ וְיִנָּעֲרוּ רְשָׁעִים מִמֶּנָּה האם אתה מימיך פעם אחזת בקצות הארץ ונערת את הרשעים ממנה?: (יד) תִּתְהַפֵּךְ כְּחֹמֶר חוֹתָם וְיִתְיַצְּבוּ כְּמוֹ לְבוּשׁ האם הפכת את הארץ כאילו היא חומר של חותמת שאפשר לשנותה כפי שרוצים ונערת את הרשעים ממנה ולהעמיד אחרים במקומם כמו שעושים בחומר של חותמת? ויתיצבו על הארץ אנשים אחרים כמו לבוש שמחליפים מדי זמן: (טו) וְיִמָּנַע מֵרְשָׁעִים אוֹרָם וּזְרוֹעַ רָמָה תִּשָּׁבֵר והאם מנעת מהרשעים את האור, ואת זרועם המתגאה שברת?: (טז) הֲבָאתָ עַד נִבְכֵי יָם וּבְחֵקֶר תְּהוֹם הִתְהַלָּכְתָּ האם הצלחת להבין את נבכי הים - מעמקי הים ואת התהום האם הצלחת לחקור?: (יז) הֲנִגְלוּ לְךָ שַׁעֲרֵי מָוֶת וְשַׁעֲרֵי צַלְמָוֶת תִּרְאֶה האם נגלו לפניך שערי המות והצלמות?: (יח) הִתְבֹּנַנְתָּ עַד רַחֲבֵי אָרֶץ הַגֵּד אִם יָדַעְתָּ כֻלָּהּ האם הצלחת להתבונן לכל רוחב הארץ, תגיד לי אם אתה יודע את כל מרחבי הארץ: (יט) אֵי זֶה הַדֶּרֶךְ יִשְׁכָּן אוֹר וְחֹשֶׁךְ אֵי זֶה מְקֹמוֹ היכן הדרך שבו האור שוכן והחושך היכן מקומו: (כ) כִּי תִקָּחֶנּוּ אֶל גְּבוּלוֹ וְכִי תָבִין נְתִיבוֹת בֵּיתוֹ האם תוכל לקחת את האור או החושך אל גבולו וכי אתה מבין את דרכי ביתו:
משנת ההלכה
דיני תספורת ואיסור הקפת פאת הראש
א. פאות הראש הם שתים. ותחילתם בחלקם העליון מכנגד שער שעל פדחתו וסופם עד סוף הראש הוא מקום חיבורו ללחי מימין ומשמאל עד למטה מן האוזן, מקום שהלחי התחתון יוצא ומתפרד שם (שו"ע יו"ד סי' קפא סעי' א וסעי' ט)
ב. וכדי לבאר מהות הענין נקדים שהראש מורכב משני חלקים א. מקום השיער ב. מקום הפנים והזקן. הקפת הראש שייכת בשני המקומות האלו בחלק העליון שהוא מקום השיער שייך להקיף דהיינו להשוות את כל מקום השיער שיהיה לו גבול שווה וכן בחלק התחתון שהוא מקום הפנים והזקן להקיף היינו לקצר מהאורך שנקרא הפאה.
ג. בשיער הראש יש קו שתוחם ומגביל את השיער מהמצח עד אחורי האוזן ומקו זה אין גדל בדרך הטבע שיער הראש מלבד הפיאה שנמשכת לפני האוזן כלפי מטה ומאחרי האוזן שנקרא שיער העורף ולא שיער הראש.
ד. והמקיף פאת ראשו בחלק העליון של הפיאה דהיינו במקום השיער שהוא חלק העליון של האוזן זהו המשוה צדעיו לאחורי אזנו ולפדחתו, דהיינו שמשווה את גבול השיער שבמצחו עם גבול השיער שבאחורי אזנו ועל ידי זה נראה כאילו קו השיער מוקף בעיגול משיער שעל המצח לשיער שמעל לאוזן ומותחים קו באלכסון ממקום שנגמר השיער שעל המצח[19] בזווית המצח[20] ומתחיל להשתפע כלפי מטה בצד הראש עד תחילת האוזן וי"א[21] עד מקום שכלה השיער שמעל האוזן וכל למטה מזה הווה מקום הפיאה שאסור לגלח וזהו המקיף פאת הראש[22].
ה. וכבר נהגו כלל ישראל להניח פאה אף למעלה ממקום זה בכל השטח של צד הראש מזוית המצח, לפי שיש בני אדם שאצלם המקום החלק שבצדדי מצחם גבוה הרבה, ומן הדין מתחיל אצלם מקום הפאה בגובה הראש יותר, ולפיכך נהגו אף אלו שאין זויות מצחם גבוהות כל כך להניח פאה בגובה יותר כדי שלא יבואו לטעות. והאר"י הקדוש הוסיף כגובה אצבע (10 מ"מ 3/4 אינטש) מעל מקום שמתחלת האוזן ומודדים הקו האלכסוני משם עד זוית המצח ולפיכך המנהג המקובל שאין מגלחים למטה מקו הנמתח מזוית המצח בקו ישר מאוזן עד כנגד האוזן[23]
ו. ובחלק התחתון של הפיאה י"א[24] שהוא עד מחצית האוזן קצת מעל התחלת נקב האוזן וי"א[25] שהוא עד מקום תחילת האליה שהוא העור הרך שבאוזן מתחת לנקב האוזן וכן ראוי להחמיר וי"א[26] עד אמצע עור הרך של אליית האוזן וי"א[27] שהוא עד סוף תנוך האוזן
[1] פי' הטור
[2] הכתב והקבלה
[3] אבע"ז
[4] אבע"ז
[5] פי' ר' יוסף בכור שור
[6] חזקוני
[7] פי' הטור
[8] ספורנו
[9] פי' הטור
[10] העמק דבר
[11] רמב"ן
[12] אבע"ז
[13] אבע"ז
[14] רמב"ן
[15] ת"י
[16] רש"י
[17] אבע"ז
[18] ספורנו
[19] והזוויות שבצד הראש מלפני האוזן עד תחילת האוזן כל מה שתחת קו אלכסוני זה הרי הם בכלל הפיאה וכל שלמעלה מזה הרי הוא בכלל שיער הראש ומותר מן הדין לגלח
[20] ומי שהיו לו שערות ונשרו משער לפי מה שהיה ולא לפי מקום השיער היום (ספר פלגי שמן סי' ג אות יג)
[21] שו"ת מחשבות בעצה יו"ד סי' ז ד"ה היוצא לנו ושו"ת שאול שאל יו"ד סי' צז
[22] ועיין ברא"ם עה"ת שם שפירש לפי שהשערות צומחות סביב הראש בעיגול, שסוף מקום השער במצח מכוון כנגד סוף השער שבקדקד מאחוריו, בסוף הגלגולת, ומה שלמטה משם שער העורף הוא ולא שער הראש, ושערות הצדעים יורדות מכאן ומכאן ובולטות מן הראש ומעכבות את העיגול, ואף הן מכלל הראש, שהרי הקטן שאין לו זקן צדעיו מלאים שער כמו הראש ועיי"ש בגור אריה שכתב אם כן לפי דעתו נקרא "פאת הראש" כל סוף עקרי השער של כל הראש בעיגול. ואין זה נכון, כי "פאת הראש" לא יקרא רק הצדעין, והם סוף הראש, לפי שהצדעין מפני שבולטין שם מן הראש יקרא 'סוף הראש'. וקאמר "לא תקיפו פאת ראשכם", כלומר מה שמקיף פאת הראש לאחורי אזנים וצדעין, עד שסוף הראש הוא שוה לשאר הראש יקרא זה 'הקפה':
[23] שאם נמתח קו מאונח מהאוזן ולמעלה יפגש עם קו המאוזן הנמתח מזוית המצח שי"א שזהו כוונת האר"י ז"ל בשליש המצח
[24] שו"ת ארץ צבי סי' ג אות ה והשיג על הב"י שכתב עד מקום שהלחי התחתון יוצא
[25] שו"ת אמרי יושר סי קפג אות ב וכך פירש כוונת הב"י עד סוף האוזן מקום שלח התחתון וכו'
[26] שו"ת באר משה ח"א סי' סב אות ט
[27] כ"כ בספר אורחות רבינו ח"א דף רלו סי' נ ודף שפב סי' נט ששמע ממרן בעל הקהילות יעקב שכך היה דעת החזו"א אמנם מביא שם שאומרים העולם בשם החזו"א שמקום הפיאות רק עד חצי האוזו
