מקרא
ויקרא פרק י
(ו) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר בָּנָיו כך אמר לאלעזר ולאיתמר. אע"פ שכהנים הדיוטים אתם ואין אתם מצווים בפריעת ראש ובפרימת בגדים כי בכהן גדול כן ולא בהדיוט הרי אתם היום ככהן גדול לדורת ולכן[1] רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ אל תגדלו שערכם כאבלים וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ אל תקרעו בגדיכם[2] וְלֹא תָמֻתוּ וְעַל כָּל הָעֵדָה יִקְצֹף לפי שהם היו שלוחי העדה ושליח צבור שטעה סימן רע לשולחיו[3] וַאֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף יְקֹוָק:
(ז) וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ כמו כהן גדול שעובד באנינות ואינו יוצא מבית המקדש להתאבל על קרוביו[4] פֶּן תָּמֻתוּ כִּי שֶׁמֶן מִשְׁחַת יְקֹוָק עֲלֵיכֶם אתם משוחים עם אביכם והרי אתם ככהן גדול[5]וַיַּעֲשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה: פ
(ח) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל אַהֲרֹן נביא היה לֵאמֹר:
(ט) יַיִן וְשֵׁכָר העשוי ממין חטה או דבש או תמרים[6] אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כאשר תעבדו עבודה - ואמר בלשון הזה, כי כל העבודות שם היו, או בתוך האהל או במזבח העולה אשר פתח אהל מועד והכלל, כי האזהרה והעונש באלו אינם אלא שלא יעבוד שתוי יין או שאינו רחוץ ידים ורגלים, וכן מחוסר בגדים, אבל על הכניסה אין בה בתורה שום מניעה מאלו[7] וְלֹא תָמֻתוּ חֻקַּת עוֹלָםלְדֹרֹתֵיכֶם:
(י) וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר:
(יא) וּלְהוֹרֹת אלו ההוראות אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַחֻקִּים אלו המדרשות אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק אלו ההלכות אֲלֵיהֶם בְּיַד מֹשֶׁה זה מקרא. התרגום מניין תלמוד לומר ולהורת[8]. בשעת הוראה בין איסור והיתר ובשעה שמבדילין בין קודש לחול ובין טמא לטהור, אסור לשתות יין, כדי שיהיו מקום קודש שאין נכנסין בו בטומאה, ובין מקום חול, וכן בין טומאה לטהרה[9]: פ
(יב) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל אֶלְעָזָר וְאֶל אִיתָמָר בָּנָיו הַנּוֹתָרִים קְחוּ אֶת הַמִּנְחָה זו מנחת שמיני ומנחת הנשיא נחשון שהקריב באותו היום הַנּוֹתֶרֶת מֵאִשֵּׁי יְקֹוָק אע"פ שאתם אוננין וקדשים אסורים לאונן[10] וְאִכְלוּהָ מַצּוֹת אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ ולא בהיכל ולא ע"ג המזבח[11] כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא:
(יג) וַאֲכַלְתֶּם אֹתָהּ בְּמָקוֹם קָדֹשׁ בתוך הקלעים[12] כִּי חָקְךָ וְחָק בָּנֶיךָ הִוא רק זכרים וכן הדין באכילת קדשי קדשים מֵאִשֵּׁי יְקֹוָק כִּי כֵן צֻוֵּיתִי:
(יד) וְאֵת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה תֹּאכְלוּ בְּמָקוֹם טָהוֹר תוך מחנה ישראל שהוא טהור מלהכנס שם מצורעים המשתלחים אף מחוץ למחנה ישראל[13] אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ אִתָּךְ כִּי חָקְךָ וְחָקבָּנֶיךָ נִתְּנוּ וכן הדין בכל קדשים קלים מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(טו) שׁוֹק הַתְּרוּמָה וַחֲזֵה הַתְּנוּפָה עַל אִשֵּׁי הַחֲלָבִים יָבִיאוּ לְהָנִיף תְּנוּפָה לִפְנֵי יְקֹוָק וְהָיָה לְךָ וּלְבָנֶיךָ אִתְּךָ לְחָק עוֹלָם כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק:
נביא
מלכים א פרק כ
(י) וַיִּשְׁלַח אֵלָיו בֶּן הֲדַד וַיֹּאמֶר כֹּה יַעֲשׂוּן לִי אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִפוּ אִם יִשְׂפֹּק יספיק עֲפַר שֹׁמְרוֹן לִשְׁעָלִים למלוא אגרוף לְכָל הָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלָי כלומר אם העפר אשר בשומרון יהיה די לכל העם אשר אתי, אםיקח כל אחד ממנו מלא אגרופו:
(יא) וַיַּעַן מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר דַּבְּרוּ אמרו אל בן הדד אַל יִתְהַלֵּל חֹגֵר כִּמְפַתֵּחַ החוגר חרבו לרדת למלחמה, אין לו להתהלל כאשר יתהלל הפותח ומתיר חגורת חרבו, בשובו מן המלחמה בנצחון, וכאומר עדיין אין לו להתהלל, כי מי יודע מי ינצח במלחמה:
(יב) וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְהוּא שֹׁתֶה הוּא וְהַמְּלָכִים בַּסֻּכּוֹת מפני השמש בנו לעצמם סוכות וַיֹּאמֶר אֶל עֲבָדָיו שִׂימוּ כלי המצור וַיָּשִׂימוּ עַל הָעִיר:
(יג) וְהִנֵּה נָבִיא אֶחָד אמרו רבותינו ז"ל (סדר עולם, ראה סנהדרין פט ב וברש"י שם ד"ה חבריה דמיכה) שהוא מיכיהו בן ימלה נִגַּשׁ אֶל אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר כֹּה אָמַר יְקֹוָק הֲרָאִיתָ אֵת כָּל הֶהָמוֹן הַגָּדוֹל הַזֶּה ואף על פי כן הִנְנִי נֹתְנוֹ בְיָדְךָ הַיּוֹם בדרך נס וְיָדַעְתָּ כִּי אֲנִי יְקֹוָק:
(יד) וַיֹּאמֶר אַחְאָב בְּמִי מי יצא בראש המלחמה וַיֹּאמֶר כֹּה אָמַר יְקֹוָק בְּנַעֲרֵי שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת שבני שרי המדינות היו גדלים עם המלך בשמרון והיו אצלו לערבון שלא ימרדו בו שריו וַיֹּאמֶר מִי יֶאְסֹר את הצבא לפקד עליהם ולהנהיג אותם בשביל הַמִּלְחָמָה וַיֹּאמֶר אָתָּה:
(טו) וַיִּפְקֹד אֶת נַעֲרֵי שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת וַיִּהְיוּ מָאתַיִם שְׁנַיִם וּשְׁלֹשִׁים וְאַחֲרֵיהֶם פָּקַד אֶת כָּל הָעָם כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׁבְעַת אֲלָפִים כל הברכים אשר לא כרעו לבעל:
(טז) וַיֵּצְאוּ בַּצָּהֳרָיִם וּבֶן הֲדַד שֹׁתֶה שִׁכּוֹר בַּסֻּכּוֹת הוּא וְהַמְּלָכִים שְׁלֹשִׁים וּשְׁנַיִם מֶלֶךְ עֹזֵר אֹתוֹ:
(יז) וַיֵּצְאוּ נַעֲרֵי שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת בָּרִאשֹׁנָה וַיִּשְׁלַח בֶּן הֲדַד וַיַּגִּידוּ לוֹ לֵאמֹר אֲנָשִׁים יָצְאוּ מִשֹּׁמְרוֹן תחלה יצאו רק נערי שרי המדינות שהיו מתי מספר, והדד שלח לראות וא"ל שרק אנשים פרטים יצאו לא חיל גדול, ולכן לא עזב את המשתה, רק -:
(יח) וַיֹּאמֶר אִם לְשָׁלוֹם יָצָאוּ תִּפְשׂוּם חַיִּים וְאִם לְמִלְחָמָה יָצָאוּ חַיִּים תִּפְשׂוּם כלומר בין כך ובין כך תתפשום חיים:
(יט) וְאֵלֶּה יָצְאוּ מִן הָעִיר נַעֲרֵי שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת וְהַחַיִל אֲשֶׁר אַחֲרֵיהֶם בתוך כך יצאו גם החיל אשר אחריהם שהיו ז' אלפים והבאים לתפשם לא יכלו, כי -:
(כ) וַיַּכּוּ אִישׁ אִישׁוֹ כל איש מהם הרג את הבא למולו לתפשו חיים וַיָּנֻסוּ אֲרָם וַיִּרְדְּפֵם יִשְׂרָאֵל וַיִּמָּלֵט בֶּן הֲדַד מֶלֶךְ אֲרָם עַל סוּס וּפָרָשִׁים:
(כא) וַיֵּצֵא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיַּךְ אֶת הַסּוּס וְאֶת הָרָכֶב וְהִכָּה בַאֲרָם מַכָּה גְדוֹלָה:
(כב) וַיִּגַּשׁ הַנָּבִיא אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר לוֹ לֵךְ הִתְחַזַּק הכן עצמך למלחמה וְדַע וּרְאֵה אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה כִּי לִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה לעת תשוב השמש, לצאת מהנקודה היוצאה עתה ממנה מֶלֶךְ אֲרָם עֹלֶה עָלֶיךָ:
(כג) וְעַבְדֵי מֶלֶךְ אֲרָם אָמְרוּ אֵלָיו אֱלֹהֵי הָרִים אֱלֹהֵיהֶם כלומר אלהי ישראל מושל בהרים לבד [ויתכן שחשבו כזאת, על אשר נתן התורה לישראל על ההר] עַל כֵּן חָזְקוּ מִמֶּנּוּ וְאוּלָם נִלָּחֵם אִתָּם בַּמִּישׁוֹר אִם לֹא נֶחֱזַק מֵהֶם:
(כד) וְאֶת הַדָּבָר הַזֶּה עֲשֵׂה הָסֵר הַמְּלָכִים אִישׁ מִמְּקֹמוֹ לבל יאסרו הם המלחמה, כי על כי מלכים הם, יקרה נפשם בעיניהם, ואינם מכניסים עצמם בסכנה, לרדת בעומק המלחמה למען יקנו כבוד על ידי הנצחון, כי מכובדים הם מצד המלוכה וְשִׂים פַּחוֹת תַּחְתֵּיהֶם שאין נפשם יקרה בעיניהם כל כך ומפני הכבוד יסתכנו לרדת בעומק המלחמה:
(כה) וְאַתָּה תִמְנֶה לְךָ חַיִל כַּחַיִל הַנֹּפֵל מֵאוֹתָךְ וְסוּס כַּסּוּס וְרֶכֶב כָּרֶכֶב וְנִלָּחֲמָה ואין מהצורך להרבות יותר מבראשונה אוֹתָם בַּמִּישׁוֹר אִם לֹא נֶחֱזַק מֵהֶם וַיִּשְׁמַע לְקֹלָם וַיַּעַשׂ כֵּן: פ
כתובים
שיר השירים פרק ח
(א) מִי יִתֶּנְךָ כְּאָח לִי הלואי והיית אח שלי, שינק משדי אמי יוֹנֵק שְׁדֵי אִמִּי אֶמְצָאֲךָ בַחוּץ אֶשָּׁקְךָ גַּם לֹא יָבוּזוּ לִי ואז הייתי יכולה לנשק אותך אפילו בחוץ, ולא היו מבזים אותי, שכן נהוג שאחות מנשקת את אחיה.
והנמשל הוא שמי יתן שהסיבות שמונעות את כנסת ישראל מעבודה תמימה יסורו ואז היא הייתה עוסקת בתורה ובמצוות בכל מקום שתלך:
(ב) אֶנְהָגֲךָ אֲבִיאֲךָ אֶל בֵּית אִמִּי תְּלַמְּדֵנִי אבל עתה שאינך אחי, אמשוך אותך ואביאך אל בית אמי אַשְׁקְךָ מִיַּיִן הָרֶקַח ושם אשקה אותך מיין שרקחו בו בשמים להשביחו מֵעֲסִיס רִמֹּנִי ממיץ הרימון.
והנמשל הוא שעדיין נחקר מצפוני המצוות וסיבותיה ועומק מסתריה וכנסת ישראל הייתה עושה אותם בתכלי השלימות:
(ג) שְׂמֹאלוֹ תַּחַת רֹאשִׁי וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי ואז אהובי ישים את יד שמאלו תחת ראשי, וביד ימינו יחבק אותי.
והנמשל הוא שע"י שכינתך הקב"ה היא הייתה מושרית דרך חיבה ואהבה יתירה:
ולרוב אהבתה אותו פונה היא לבנות ירושלים, ואומרת להן
(ד) הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלָם אני משביעה אתכן, בנות ירושלים מַה תָּעִירוּ וּמַה תְּעֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ שלא תעירו את האהבה עד שתחפץ. [וכבר נתבאר לעיל (פרק ב')].
והנמשל הוא שכאילו תאמר כנסת ישראל לעובדי כוכבים שהם יקבלו עונש על ביטול השבועה כי הם יכריחו אותה לעבור על דת להמאיסה בעיני הקב"ה:
[הרעיה מתרפקת על הדוד, ואומרת לו דברי אהבה, ומסקנת הספר על ענין האהבה]
הדוד והרעיה חוזרים מהתייחדותם יחד במדבר, וכביכול הרואים שואלים
(ה) מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר מִתְרַפֶּקֶת עַל דּוֹדָהּ מי היא זאת שעולה מן המדבר מתחברת אל דודה. כלומר, מה הם עשו יחד במדבר והיא אומרת לו, ובכך עונה על השאלה תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ התייחדנו יחד תחת עץ התפוח, ושם עוררתיך להרגיש אהבתי שָׁמָּה חִבְּלַתְךָ אִמֶּךָ שָׁמָּה חִבְּלָה יְלָדַתְךָ והרי זה עבורי כאילו שם אמך ילדה אותך. כלומר, שם קבלתי אותך לגמרי.
והנמשל הוא שכאילו כנסת ישראל אומרת להקב"ה איזה עוד עם הסכים ללכת אחריך בארץ לא זרועה ומזמן שאברהם אבינו פרסם את שמך בעולם אני מאמינה בך:
(ו) שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ שים אותי תמיד על לבך, כמו חותם שהוא תמיד על ידו של האדם ומסכם המחבר של השיר כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה שאהבה היא דבר חזק ועז ואין דבר שיכול לנצח ולהפסיק אותו, כמו המות שאין דבר בעולם שיכול לנצח אותו ולהחזיר אדם לחיים קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה הקנאה שאדם מקנא לאהובתו, בגלל שהוא אוהב אותה, קשה וחזקה כמו המות בקבר רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה לאהבה והקנאה כביכול יש גחלים, שהם גחלי אש עם שלהבת.
והנמשל הוא שאם עמ"י ימשיך לשבת בגולה, יקשה עליה הקנאה כשהיא תראה את האומות שוכנות בטח בארם והיא תהיה בודדה וגלמודה:
(ז) מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה ואת אותה אש אהבה, אפילו מים רבים לא יכולים לכבות, ששום דבר אינו יכול להפסיק אהבה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ ואפילו נהרות לא יכולים לשטוף אותה ולכבות אותה אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה אם יבקש אדם לקנות אהבה במחיר של כל עושר ביתו בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ כולם יבזו אותו וילעגו לו. שאהבה היא דבר הרבה יותר עוצמתי, שאינו נקנה בכסף.
והנמשל הוא שראוי שלא תסיר את אהבתך ממני כי אהבתי אליך חזקה מאוד:
[בעיני האוהב, הרעיה היא מושלמת]
אומרים האחים של הרעיה
(ח) אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ אחות לנו קטנה, וכביכול אין לה שדיים, כלומר, אין היא יפה כל כך מַה נַּעֲשֶׂה לַאֲחֹתֵנוּ בַּיּוֹם שֶׁיְּדֻבַּר בָּהּ מה נעשה לאחותנו ביום שידובר בה להינשא.
והנמשל הוא שכשיבוא הגאולה יאמרו בני יהודה הנה אחינו עשרת השבטים והם קטנים במצוות כי כשהם היו בארצם אז מלכיהם הדיחום לעבור עבירות וגם לא היו איתם חכמים להיניקם מחכמת התורה ואם כן, במה הם יזכו לגאולה:
(ט) אִם חוֹמָה הִיא נִבְנֶה עָלֶיהָ טִירַת כָּסֶף אם נמשיל אותה בחומה, נבנה עליה טירה של כסף ליופי וְאִם דֶּלֶת הִיא נָצוּר עָלֶיהָ לוּחַ אָרֶז ואם נמשיל אותה בדלת, נקיף אותה בלוח של ארז ליופי כלומר, ניתן לה תכשיטים שייפו אותה, ואז ירצו להינשא לה.
והנמשל הוא שכאילו הקב"ה עונה שאם הם היו כחומה שלא נתנו לעכו"ם להיכנס ביניהם לדבקה בהם, אז גם הם יזכו לבנין ביהמ"ק אבל אם הם נתנו להם להכנס, אז הם ישארו בגולה:
עונה הרעיה לאחיה
(י) אֲנִי חוֹמָה וְשָׁדַי כַּמִּגְדָּלוֹת אם אני חומה, הרי יש לי שדיים שהם כמגדלים ליופי. כלומר, בעיני דודי הרי אני יפה כפי שאני אָז הָיִיתִי בְעֵינָיו כְּמוֹצְאֵת שָׁלוֹם וכפי שאני הריני מוצאת שלום ואהבה בעיני דודי.
והנמשל הוא שכאילו בני יהודה יענו שהם לא לא דבקו בעובדי גילולים ויש בי חכמים ולכן אני ראויה לבנין ביהמ"ק ובעבורי גם הם יזכו לשבת בארצם ולבנין ביהמ"ק:
[אהבה שווה יותר מכל הון]
(יא) כֶּרֶם הָיָה לִשְׁלֹמֹה בְּבַעַל הָמוֹן כרם היה לשלמה המלך, במקום הנקרא "בעל המון". [וכאן אין הכוונה לדודה של הרעיה] נָתַן אֶת הַכֶּרֶם לַנֹּטְרִים נתן את הכרם לאנשים שישמרו על הכרם, וימכרו את פירותיו אִישׁ יָבִא בְּפִרְיוֹ אֶלֶף כָּסֶף כל אחד צריך להביא לשלמה אלף כסף מהפירות שמכר. [והשאר הולך לשומר].
והנמשל הוא על עדת ישראל המכונים בשם כרם ואותם הוא מסר לשומרים שהם מלכי ישראל ובא הרמז באלף שהם מאה לשבט שכל אחד מהם מלך על 10 שבטים:
אומר הדוד, איני רוצה לעבוד בכרם זה
(יב) כַּרְמִי שֶׁלִּי לְפָנָי שלי יש את כרמי שלי לפני. כלומר, אהובתי הרי היא כרמי בשבילי הָאֶלֶף לְךָ שְׁלֹמֹה וּמָאתַיִם לְנֹטְרִים אֶת פִּרְיוֹ מצידי יקח שלמה אלף כסף, והשומרים יקחו מאתים כסף שנשאר, אין אני מקנא בהם, ששלי יותר טוב משלהם .
והנמשל הוא שבעת הגאולה העתידה תבקש מלכות יהודה שכל עדת ישראל תהיה תחת ממשלתה ויהיו אם כן עשרת השבטים לה' להאמין בו לא כמו שהיו בעבר:
(יג) הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ הַשְׁמִיעִינִי ואין אני רוצה אלא שאת, שיושבת בגנים וכולם רוצים להקשיב לקולך מחמת ערבותו, תשמיעי לי את קולך.
והנמשל הוא שכאילו הקב"ה ישיב לה שהנה כל בית ישראל חבריך מקשיבים לקולך וחפצים בזה אבל הזהרי להשמיע את קולך לי לבד ולא לע"ז:
אומרת לו הרעיה
(יד) בְּרַח דּוֹדִי וּדְמֵה לְךָ לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל הָרֵי בְשָׂמִים אכן, אל תעבוד בעבודת הכרם, אלא ברח משם שלא יעבידוך בזה, ורוץ במהירות בריצתך הנאה כריצת הצבי ועופר האילים, להרים שגדלים שם בשמים, ואף אני אבוא אחריך ונתייחד שם יחד.
והנמשל הוא שכאילו בית יהודה עונה שאם כן מהר הקב"ה והשרה את שכינתך בבית המקדש מקום ששם יקטירו את הקטורת וזה יהיה סיבה להשריש אמונתך ויראתך:
נשלם פירוש שיר השירים יהי רצון שיעלה לרצון כקטורת בשמים!
שיבנה ביהמ"ק במהרה בימינו ושם נשיר כימים קדמונים!
