מקרא
ויקרא פרק ו
(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ב) צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר בפרשת ויקרא אומר (לעיל א, ב) דבר אל בני ישראל, כי שם יצוה בהבאת הקרבנות וישראל מביאין אותם, וכאן שמצוה במעשה הקרבנות אומר "צו את אהרן", כי אהרן ובניו עושים אותם[1] זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה שנשחטה ונזרק דמה ביום, אבריה יהיו עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה ויגמור הקטרתה בלילה[2], רמז שלא יעלה עולה בלילה רק היא תהיה על מוקדה כל הלילה אבל אם נשחטה וזרק דמה ביום נקטיר אבריה כל הלילה[3] עַד הַבֹּקֶר אם לא הספיק ביום[4] וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ כל הלילה, כמו ביום[5] כי מצוה שישימו ביום עצים הרבה כדי שלא יתאכלו לגמרי ויכבה האש ממנו[6]:
(ג) וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ כותונת כמידתו בַד וּמִכְנְסֵי בַד והנה תרומת הדשן צריכה בגדי כהונה, ואין עבודה בשני הבגדים מהם - אבל הזכיר אלה השנים לדבר שנתחדש בהם כאן לומר שתהא הכתונת כמדתו, והענין לומר שאם היו מסולקין או קצרים ואינן מגיעין עד רגליו, ועבד בהן עבודתו פסולה ולמד שלא יהא בינו ולא בין המכנסים לבשרו כלום והוא הדין שצריכה כל בגדי כהונה, כי כיון שהזכיר הכתוב שהיא צריכה בגדים למדנו שהיא צריכה ארבעה להדיוט ושמנה לכהן גדול[7] יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ כנוי לערוה כמו זב מבשרו זובה בבשרה[8] וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן האפר שנשאר מאכילת האש את הקרבנות[9] אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ זו היא מצותה בכל יום לתמיד של שחר וְשָׂמוֹ אֵצֶל בצד המזבח הַמִּזְבֵּחַ וכך סדר ההרמה טובל ולובש בגדי הרמה, שהם בגדי כהונה שפחותים מבגדים שלובש לשאר עבודות ומקדש ידיו ורגליו ואומרים לו הזהר שמא תגע בכלי עד שתקדש ידיך ורגליך, ואחר כך לוקח המחתה ושל כסף היתה, והיא היתה נתונה במקצוע בין כבש למזבח במערבו של כבש, ונוטל את המחתה ועולה לראש המזבח ומפנה את הגחלים אילך ואילך וחותה מן הגחלים שנתאכלו בלב האש ויורד למטה לארץ, והופך פניו לצפון ומהלך בארץ למזרח הכבש כמו עשר אמות כלפי הצפון, וצובר את הגחלים שחתה על גבי הרצפה רחוק מן הכבש שלשה טפחים, במקום שנותנים מוראת העוף ודשון המזבח הפנימי והמנורה, וחתיה זו שחותה במחתה ומוריד לרצפה אצל המזבח היא המצוה של כל יום[10]:
(ד) וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים י"א שילבש בגדי חול כדי שלא ילכלך בגדי הקודש וי"א שילבש בגדי כהונה פחותים ולא ישתמש בהם לעבודת בית המקדש[11] וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר כל מי שירצה מן הכהנים ממלא מן הדשן שהורידו למטה ומוציא חוץ לעיר לשפך הדשן, ואין להוצאת הדשן לחוץ פיוס אלא כל הרוצה, ומעולם לא נתעצל כהן מלהוציא את הדשן:
(ה) וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה דעת ר' יהודה שבא לומר שהקדת האש והבערתו יהיה על המזבח למעלה ולא שיבעיר למטה. ור' יוסי סובר שבא ללמד שיעשה עוד מערכה לצורך קיום האש[12] וי"א שבא ללמדנו דבשעת הוצאת הדשן אסור לכבות את הגחלת[13] וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר כל יום בהשכמת הבוקר[14] וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים:
(ו) אֵשׁ תָּמִיד אף במסעות, כבוד שמים הוא שלא תהא כירתו בטלה, מה עושין לה כופין עליה כלי שנקרא פסכתר דברי רבי יהודה[15] תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה מצוה לכהנים בקיום האש, כמו שאמר (פסוק ה) ובער עליה הכהן עצים, וצוה שיזהרו בזה ויערכו אש ועצים הרבה שתוקד האש תמיד כל היום וכל הלילה, והזהיר בלאו שלא תכבה לעולם והנה אם נתעצלו הכהנים וכבתה האש עברו בלאו, ומפני זה אמרו רבותינו (יומא מה:) שהיתה מערכה שניה לקיום האש[16]: ס
(ז) וְזֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה הוסיפה הפרשה הזו כפי פשוטה ארבע מצות במנחה, שתהא נאכלת מצות, ושתהא נאכלת בחצר אהל מועד, ושיאכל אותה כל זכר בבני אהרן, ושיקדש כל אשר יגע בהן[17] הַקְרֵב אֹתָהּ בְּנֵי אַהֲרֹן לִפְנֵי יְקֹוָק הוא מערב שהוא לכיוונו של אהל מועד אֶל פְּנֵי הַמִּזְבֵּחַ הוא הדרום שהוא פניו של מזבח שהכבש נתון לאותו הרוח ומכאן למדנו שהמנחה טעונה הגשה לקרן מערבית דרומית[18]:
(ח) וְהֵרִים מִמֶּנּוּ בְּקֻמְצוֹ בקומץ עצמו כלומר בידו ולא בכלי שמידתו כמידת הקומץ[19] מִסֹּלֶת הַמִּנְחָה וּמִשַּׁמְנָהּ ואח"כ מלקט וְאֵת כָּל הַלְּבֹנָה אֲשֶׁר עַל הַמִּנְחָה וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחַ רֵיחַ נִיחֹחַ אַזְכָּרָתָהּ לַיקֹוָק:
(ט) וְהַנּוֹתֶרֶת מִמֶּנָּה יֹאכְלוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מַצּוֹת תֵּאָכֵל בְּמָקוֹם קָדֹשׁ בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד יֹאכְלוּהָ בעזרה ולא בירושלים:
(י) לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ וגם - חֶלְקָם החלק שקיבלו הכהנים לאכול לא תאפה חמץ מכיון ש - נָתַתִּי אֹתָהּ מֵאִשָּׁי הרי הוא כדין אשי שנא' בהם כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ולכך לא תאפה חמץ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם הרי הוא כאחד מן הקדשים, כחטאת מה חטאת מן החולין וביום ובידו הימנית אף זו כן[20]:
(יא) כָּל זָכָר אפילו בעל מום בִּבְנֵי אַהֲרֹן יֹאכֲלֶנָּה חָק עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם מֵאִשֵּׁי יְקֹוָק כֹּל אֲשֶׁר יִגַּע בָּהֶם קדשים קלים או חולין שיגעו בה ויבלעו ממנה יִקְדָּשׁ להיות כמוה שאם פסולה יפסלו ואם כשרה יאכלו כחומר המנחה[21]: פ
(יב) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(יג) זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַיקֹוָק בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ אף בהדיוטות מקריבין עשירית האיפה ביום שהן מתחנכין לעבודה אבל כהן גדול בכל יום שנאמר מנחה תמיד וגו' והכהן המשיח תחתיו מבניו חקת עולם וגו'[22] עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת מִנְחָה תָּמִיד מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר וּמַחֲצִיתָהּ בָּעָרֶב כיצד הוא עושה מביא עשרון שלם וחוצהו ומקריב מחציתו בבוקר ומחציתו בין הערבים[23]:
(יד) עַל מַחֲבַת בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה מֻרְבֶּכֶת חולטין אותה במים רותחים תְּבִיאֶנָּה תֻּפִינֵי אפויה אפיות הרבה שאחר חליטתה אופה בתנור וחוזר ומטגנה במחבת מִנְחַת פִּתִּים שטעונה פתיתה כמבואר בפרשת ויקרא שמקפל אותה לשתים ומשתים לארבע עד שעושה ממנה פתיתים בגודל כזית[24] תַּקְרִיב רֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק:
(טו) וְהַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ הכהן הגדול שיהיה תַּחְתָּיו של אהרון מִבָּנָיו יַעֲשֶׂה אֹתָהּ בכל יום חָק עוֹלָם לַיקֹוָק כָּלִיל תָּקְטָר דעת חכמים שאינה נקמצת כלל אלא כולה למזבח ודעת ר"ש שנקמצת היא אלא שאין נקמצת להיות שיריה נאכלים כמנחת ישראל אלא כלה כליל שהקומץ קרב בעצמו והשיריים קרבין בעצמן[25]:
נביא
מלכים א פרק טז
(א) וַיְהִי דְבַר יְקֹוָק אֶל יֵהוּא בֶן חֲנָנִי עַל בַּעְשָׁא לֵאמֹר:
(ב) יַעַן אֲשֶׁר הֲרִימֹתִיךָ מִן הֶעָפָר וָאֶתֶּנְךָ נָגִיד עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל וַתֵּלֶךְ בְּדֶרֶךְ יָרָבְעָם וַתַּחֲטִא אֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל לְהַכְעִיסֵנִי בְּחַטֹּאתָם:
(ג) הִנְנִי מַבְעִיר מבער כמו "ובערת הרע מקרבך" אַחֲרֵי בַעְשָׁא וְאַחֲרֵי בֵיתוֹ וְנָתַתִּי אֶת בֵּיתְךָ כְּבֵית יָרָבְעָם בֶּן נְבָט:
(ד) הַמֵּת לְבַעְשָׁא בָּעִיר יֹאכְלוּ הַכְּלָבִים וְהַמֵּת לוֹ בַּשָּׂדֶה יֹאכְלוּ עוֹף הַשָּׁמָיִם ולא יובאו אל קבר ישראל:
(ה) וְיֶתֶר דִּבְרֵי בַעְשָׁא וַאֲשֶׁר עָשָׂה וּגְבוּרָתוֹ הֲלֹא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל:
(ו) וַיִּשְׁכַּב בַּעְשָׁא עִם אֲבֹתָיו וַיִּקָּבֵר בְּתִרְצָה וַיִּמְלֹךְ אֵלָה בְנוֹ תַּחְתָּיו:
(ז) וְגַם בְּיַד יֵהוּא בֶן חֲנָנִי הַנָּבִיא דְּבַר יְקֹוָק הָיָה אֶל בַּעְשָׁא וְאֶל בֵּיתוֹ באותה הנבואה עצמה ששלח ביד יהוא, שמיועד הוא לעונש על אשר החטיא את ישראל, בהנבואה ההיא ייעד העונש גם בעבור - וְעַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה בְּעֵינֵי יְקֹוָק בעצמו לְהַכְעִיסוֹ בְּמַעֲשֵׂה יָדָיו לִהְיוֹת כְּבֵית יָרָבְעָם וְעַל אֲשֶׁר הִכָּה אֹתוֹ ואף שבדבר ה' נעשה מכל מקום בעשא לא עשאו לקיים דבר ה', כי אם עשה לשבת על כסא המלוכה, מבלי ימצא מערער עליו, הואיל וגם הוא אחז במעשיו, לזאת לדם נקי יחשב לו: פ
(ח) בִּשְׁנַת עֶשְׂרִים וָשֵׁשׁ שָׁנָה לְאָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה כי בעשא מלך בג' לאסא, ועם השנה ההיא מלך כ"ד שנים, ומת ומיד מלך אלה, והרי היא בשנת כ"ו לאסא מָלַךְ אֵלָה בֶן בַּעְשָׁא עַל יִשְׂרָאֵל בְּתִרְצָה שְׁנָתָיִם:
(ט) וַיִּקְשֹׁר עָלָיו עַבְדּוֹ זִמְרִי שַׂר מַחֲצִית הָרָכֶב שני שרים היו לאלה על אנשי הרכב, והיה זמרי לשר על החצי וְהוּא בְתִרְצָה בעת שקשר עליו זמרי, היה אלה בתרצה שֹׁתֶה שִׁכּוֹר ושם שתה היין עד אשר נשתכר, ולזה לא היה בו דעת להיות נשמר מזמרי בֵּית אַרְצָא היה ממונה על בית המלך אֲשֶׁר עַל הַבַּיִת בְּתִרְצָה:
(י) וַיָּבֹא זִמְרִי וַיַּכֵּהוּ וַיְמִיתֵהוּ בִּשְׁנַת עֶשְׂרִים וָשֶׁבַע לְאָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו:
(יא) וַיְהִי בְמָלְכוֹ כְּשִׁבְתּוֹ עַל כִּסְאוֹ הִכָּה אֶת כָּל בֵּית בַּעְשָׁא לֹא הִשְׁאִיר לוֹ מַשְׁתִּין בְּקִיר הוא הזכר, העושה קלוח למרחוק וְגֹאֲלָיו קרוביו וְרֵעֵהוּ מיוחד היה להם איש לשבת תמיד עם המלך:
(יב) וַיַּשְׁמֵד זִמְרִי אֵת כָּל בֵּית בַּעְשָׁא כִּדְבַר יְקֹוָק אֲשֶׁר דִּבֶּר אֶל בַּעְשָׁא בְּיַד יֵהוּא הַנָּבִיא:
(יג) אֶל כָּל חָטֹּאות בַּעְשָׁא וְחַטֹּאות אֵלָה בְנוֹ אֲשֶׁר חָטְאוּ וַאֲשֶׁר הֶחֱטִיאוּ אֶת יִשְׂרָאֵל לְהַכְעִיס אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַבְלֵיהֶם:
(יד) וְיֶתֶר דִּבְרֵי אֵלָה וְכָל אֲשֶׁר עָשָׂה הֲלוֹא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל: פ
כתובים
שיר השירים פרק ה
עונה הדוד להזמנת הרעיה שיבא דודי לגנו...
(א) בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה אָרִיתִי ליקטתי מוֹרִי בושם הנקרא מור עִם בְּשָׂמִי שאר בשמים אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי אכלתי את הקנה של הדבש עם הדבש שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי שתיתי יין עם חלב והכל משל עליה, שהיא טובה לו ככל דברים אלו. ופונה הדוד ומבשר לכל רעיו שישמחו עמו על כך, ואומר להם אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים תשתו ותשתכרו חברים האהובים מרוב שמחה.
והנמשל הוא עונה לה ה' לכנסת ישראל שהיא כמו גינתו של הקב"ה באתי לשכון בתוכך הרחתי את המור ושאר הבושם של הקטורת והקרבת לפני קרבנות ואיתם הובאו יינות לנסכים והכהנים נקראו לאכול את בשר הקרבנות והלויים אמרו שירה על היין: ס
הדוד מגיע לבית רעיתו, והיא מתעצלת לפתוח, ואחר כך מתחרטת ומחפשת את הדוד
אומרת הרעיה,
(ב) אֲנִי יְשֵׁנָה מנמנמת אבל - וְלִבִּי עֵר ואני שומעת את קוֹל דּוֹדִי בעלי דוֹפֵק על הדלת ואומר פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי היפה כיונה תַמָּתִי ושלמה בלי מום שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא טָל מכיון שעמדתי בחוץ ראשי מלא טל קְוֻצּוֹתַי שערותי רְסִיסֵי לָיְלָה מלאים ברסיסי – טיפות של גשם היורד בלילה.
והנמשל הוא שעם ישראל היה כישן שליו ושקט ונואש מעבודת ה' בבית ראשון ובגלות בבל, אבל תלמידי החכמים ערים לדבר ה' וקול הנביאים דופק וקורא תחזרי בתשובה כדי שאוכל לחזור לארץ ישראל ושם כם ישראל יהיו ביופי כיונה ובשלימות בלא חטאים ועל ידי כן יקיימו התורה והמצוות:
(ג) פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי איך אקום עתה לפתוח לדודי כבר הורדתי את הבגד שלי, והכנתי את עצמי לשינה אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה איך אטרח ואתלבש חזרה רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי רחצתי כבר את הרגלים לפני השנהאֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם איך אני אלכלך אותם.
והנמשל הוא שאומרת כנסת ישראל בגלות הורדתי את המידות הטובות שלי ואיך אחזור בתשובה הלכתי אחר תאוותי איך אהיה מתאבק בעפר תלמידי חכמים (זה כינוי של מניעת תענוגים):
(ד) דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחֹר בעלי הכניס ידו דרך החור שבדלת כדי לעורר אותי וּמֵעַי הָמוּ עָלָיו וזה העיר אותי לגמרי, ומעי הצטערו והתגעגעו אליו באהבתי אליו.
והנמשל הוא בסוף שבעים שנה נחרבה בבל והקב"ה שלח ידו כדי לגאול אותנו ומתוך כך התעוררנו באהבתינו אליו:
משנת ההלכה
דיני הגעלת כלים
א. כתב בספר יסוד ושורש העבודה בדיני הגעלת כלים שלכתחילה עדיף שלא להשתמש בכלים של חמץ שעברו הגעלה מכיון שקשה לנקותם היטב ולכן לכתחילה עדיף שיהיה לאדם מערכת כלים סכו"ם סירים וכיו"ב לפסח מכיון שדיני הגעלה רבים הם ומצוי מאד מכשול בדינים אלו
ב. הכלל בדיני הגעלה הוא "כבולעו כך פולטו" ולפיכך כלים שהדרך להשתמש בהם בלי ראשון כלומר שמשתמשים בהם לבישול על האש דין הכשרתם בכלי ראשון וכלים שמשתמשים בהם בכלי שני כלומר כלומר שמעבירים לתוכם תבשילים שבושלו בסיר על האש כגון צלחות הכשרם בכלי שני
ג. אמנם אין לסמוך להכשיר על פי כך מכיון שלפעמים גם כלים שדרך שימושם הוא בכלי שני צריכים הגעלה בכלי ראשון למשל צלחות שמניחים בהם מאכלים שהם דבר גוש כגון בשר או תפוחי אדמה נחשבים ככלי ראשון וממילא צריכים הגעלה ממש.
ד. וכן אין מועיל הגעלה לכלי חרס ונחלקו הפוסקים על חומרים שונים כאמייל, פורצלן ועוד האם דינם ככלי חרס, ולכן מלבד סירים וכלי מתכות ממש אין להגעיל ללא שאלת חכם.
ה. וכן כלי זכוכית, דורלקס, ופיירקס, מנהג בני אשכנז שלכתחילה אין להגעילם.
ו. הבא להגעיל צריך להמתין 24 שעות מהשימוש האחרון בחמץ ולנקות היטב את הכלי הזקוק להגעלה ובסירים צריך לנקות את הידיות ומתחת לידיות כדי שלא יהיה בהם אפילו משהו חמץ ואם אינו בטוח בנקיון הכלי יעשה שאלת חכם
ז. כלים שיש בהם אבן צריך להסיר את מה שאפשר וכן כלים שיש בהם חלודה צריך להסיר החלודה ומה שמצוי שינם כתמים שחורים על הסיר צריך להסירם אם יש בהם ממש ואם אינו יכול להסירם או את החלודה או האבן ישאל שאלת חכם.
ח. נהגו להגעיל גם את גביעי הכסף אע"ג שתשמישם בצונן והעושה כן עליו לנקותם היטב בכל החריצים והעיטורים שלא יהיה בהן חשש חמץ (ומצוי מאד פירורים בשפת הגביע במקום בו נכפלת השפה) ולחילופין יכול בשעת הדחק לפגום החמץ על ידי חומר לניקוי כסף ואח"כ להגעיל אותם.
ט. כלים שתשמישם על ידי האש כלומר שמחממים אותם שלא באמצעות נוזל, חייבים ליבון ודיני ליבון רבים הם ולכן יעשה שאלת חכם על כל כלי שתשמישו על ידי האש כגון מחבת תבנית וכיו"ב.
י. תנורי אפיה כבר נתבאר לעיל צורת הכשרם אמנם יש מן הפוסקים שהחמירו שאין אפשרות להכשירם ולכן נהגו הרבה מישראל שלא להכשיר תנורים לפסח כלל ויש שנהגו להכשיר רק תנורים "פירולטיים" במצב ניקוי עצמי. ויש שחששו שגם זה אינו מועיל והמסופק בדבר יעשה שאלת חכם.
[1] רמב"ן
[2] רשב"ם
[3] אבע"ז רמב"ן
[4] פי' ר' יוסף בכור שור ועיי"ש שכתב חידוש גדול "על דרך הפשט נראה, כי חייבין להשאיר מן האברים והחלבים להקטיר בלילה לכבוד המקום, כדי שלא יהא בטל המזבח, לא ביום ולא בלילה, לכך נאמר - "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה"
[5] רשב"ם
[6] רמב"ן
[7] רמב"ן
[8] חזקוני
[9] אבע"ז
[10] רמב"ם הלכות תמידין ומוספין פרק ב הלכה יב
[11] רמב"ן
[12] מלבי"ם
[13] העמק דבר
[14] מלבי"ם
[15] חזקוני
[16] רמב"ן
[17] רמב"ן
[18] רש"י
[19] רש"י
[20] חזקוני
[21] רש"י
[22] רש"י
[23] חזקוני
[24] רש"י
[25] משכיל לדוד על רש"י
[26] רבינו בחיי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה