פרשת ויקהל - שקלים יום ב'

מקרא

שמות פרק לה

(כא) וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ על החכמים העושים במלאכה יאמר כן, כי לא היה בהם שלמד את המלאכות האלה ממלמד, או מי שאימן בהן ידיו כלל, אבל מצא בטבעו שידע לעשות כן, ויגבה לבו בדרכי ה' לבא לפני משה לאמר לו אני אעשה כל אשר אדני דובר[1] וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ שהיתה בו נבואה[2] הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת יְקֹוָק לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ:

(כב) וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל עם[3] הַנָּשִׁים ומכיון שנדבה בתכשיטים מצויה יותר בנשים לכן נכתבו האנשים כטפלים לנשים[4] כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח עגיל באוזן וָנֶזֶם באף וְטַבַּעַת באצבע וְכוּמָז צמיד בזרוע[5] כָּל כְּלִי זָהָב וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר הֵנִיף מכיון שלא היו רבים שתרמו זהב כתרומת כסף ונחושת נקרא זו תְּנוּפַת זָהָב תנופה וזו תרומה, כי המביא זהב ינופף ידו לחשיבות הנדבה, או הלוקחים יניפו הזהב להראותו, לשבח המביא על נדבתו[6] לַיקֹוָק:

(כג) וְכָל אִישׁ או אשה[7] אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ שהרי לא היה זה דבר מצוי אלא רק למקצת[8] תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים הֵבִיאוּ:

(כד) כָּל מֵרִים שהיתה נדבה זו דבר מצוי תְּרוּמַת כֶּסֶף וּנְחֹשֶׁת הֵבִיאוּ אֵת תְּרוּמַת יְקֹוָק וְכֹל אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ עֲצֵי שִׁטִּים שהיו מעט יותר מאלו שהיו בידם תכלת וכו'[9] לְכָל מְלֶאכֶת הָעֲבֹדָה הֵבִיאוּ:

(כה) וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ , הטויה היתה מעשי ידיהם ממש, לא קנו הטווי מאחרים, אף לא שכרו פועלים לטוות, רק הם עצמם השתדלו בטווי לחבוב מצוה[10] וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה אבל האריגה הית' ע"י חכמי לב וחושבי מחשבות ורק חוטים טווין נעשה ביד נשים[11] אֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן אֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת הַשֵּׁשׁ:

(כו) וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה היא היתה אומנות יתירה שמעל גבי העיזים קודם שגזזו אותם[12] טוין אותן טָווּ אֶת הָעִזִּים לשון רבים, משום שאת העזים טוו גם נדות שטוו כשהצמר עדיין מחובר על העזים ובעלי חיים אינם מקבלים טומאה, אבל בתכלת שמקבל טומאה טוו רק טהורות לכן אמר בלשון יחיד שכל אשה טהורה טוו תכלת וארגמן[13]:

(כז) וְהַנְּשִׂאִם[14] הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם שתים שהיו לאפוד הביאו כל הנשיאים ביחד לפי ששמות כל השבטים כתובים בהם וְאֵת אַבְנֵי הַמִּלֻּאִים שהיו לחשן הביאו כל אחד אבן אחת לחתום בה שם שבטו[15]לָאֵפוֹד וְלַחֹשֶׁן:

(כח) וְאֶת הַבֹּשֶׂם וְאֶת הַשָּׁמֶן לְמָאוֹר וּלְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים:

(כט) כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם לְהָבִיא כלים שהוצרכו לעשות בהם המלאכה לְכָל הַמְּלָאכָה כמו קורנסים וקרדומים ומחטים וצינורות וכיוצא בהם[16] אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק לַעֲשׂוֹת בְּיַד מֹשֶׁה הֵבִיאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל נְדָבָה לַיקֹוָק: פ

(ל) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רְאוּ הטובה שעושה עמכם הקב"ה ש-קָרָא יְקֹוָק בְּשֵׁם אומן אחד שידע את כל המלאכות וכל מה שנצרך למלאכת המשכן ולא תאלצו לחפש אומנים שונים והוא פלא גדול שהרי עם ישראל במצרים עבדו בפרך ולא ראו כלל אומנות בזהב וכיוצא בו וכאן נתן להם הקב"ה את -[17]  בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה ואמו של חור היתה מרים[18]:

(לא) וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה מה שאדם שומע מאחרים ולמד בִּתְבוּנָה  שמבין דבר מתוך דבר ולמד וּבְדַעַת רוח הקודש וּבְכָל מְלָאכָה לדעת כל המלאכות למשכן:

(לב) וְלַחְשֹׁב בלבו מַחֲשָׁבֹת שלא נראו כמותן לַעֲשֹׂת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת כי יש אומן זהב ולא כסף וחרשי אבן ולא עץ ובכלם היה שלם[19] ויש מפרשים לחשוב כלומר ללמד מחשבות את האומנים האחרים איך לעשות בזהב וגו'[20]:

(לג) וּבַחֲרֹשֶׁת באומנות גילוף אֶבֶן לְמַלֹּאת לעשות בה גילופי השמות וגם החכמה שלקבוע אותם בזהב וּבַחֲרֹשֶׁת ובאומנות נגרות ה - עֵץ לַעֲשׂוֹת בעצמו ולהורות לאחרים בְּכָל מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת מלאכה שיש בה מחשבה ותכנון:

(לד) וּלְהוֹרֹת לשאר האומנים[21] נָתַן בְּלִבּוֹ הוּא וְאָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן:

(לה) מִלֵּא אֹתָם חָכְמַת לֵב לַעֲשׂוֹת כָּל מְלֶאכֶת חָרָשׁ שייך באומנות מתכיות עץ ואבן, שמשנה החומריים שעוסק בהם לפי צורך המלאכה וְחֹשֵׁב שייך באומניות האריגה והתפירה במחט[22] שאינו משנה דבר רק מסדר ומוציא צורות, ובזה יש שני מינים - וְרֹקֵם הוא מעשה מחט[23] בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן בְּתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ וְאֹרֵג עֹשֵׂי כָּל מְלָאכָה וְחֹשְׁבֵי מַחֲשָׁבֹת ומלמדי האומנים[24]: 

 

שמות פרק לו

(א) וְעָשָׂה בְצַלְאֵל וְאָהֳלִיאָב וְכֹל אִישׁ חֲכַם לֵב אֲשֶׁר נָתַן יְקֹוָק חָכְמָה וּתְבוּנָה בָּהֵמָּה לָדַעַת לַעֲשֹׂת אֶת כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ כלים שהם מלאכת מעשה עבודת הקודש והכוונה היא שהכין כל כלי אומנות הצריכין לעשות בהם כל פרטי המלאכה לְכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק כי יש עבודת המתכות, ועבודת כלי עץ, ועבודת האבנים, והאריגה[25]:

(ב) וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל בְּצַלְאֵל וְאֶל אָהֳלִיאָב וְאֶל כָּל אִישׁ חֲכַם לֵב אֲשֶׁר נָתַן יְקֹוָק חָכְמָה בְּלִבּוֹ כֹּל אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ שאם הרגיש בלבו תשוקה אל המלאכה והרגיש שיוכל לְקָרְבָה לקרב אֶל הַמְּלָאכָה לַעֲשֹׂת אֹתָהּ זה היה הסימן שנתן ה' חכמה בלבו לזה, ובא לפני משה[26]:

(ג) וַיִּקְחוּ מִלִּפְנֵי מֹשֶׁה שהביאו הנדבה באהל משה, והחכמים לקחו אותו בו ביום מלפניו אֵת כָּל הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר הֵבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִמְלֶאכֶת עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ לַעֲשֹׂת אֹתָהּ וְהֵם הֵבִיאוּ אֵלָיו עוֹד נְדָבָה בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר כלומר וכן עשו ביום המחרת, שנשארו מעטים שהביאו אליו נדבה בהשכמה בבוקר והוא צוה להביא אותה לאומנים[27]:

(ד) וַיָּבֹאוּ כָּל הַחֲכָמִים הָעֹשִׂים אֵת כָּל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ אִישׁ אִישׁ מִמְּלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר הֵמָּה עֹשִׂים כלומר שכל אחד בא בנפרד לומר על מלאכתו שיש לו מספיק[28]:

(ה) וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא יותר מִדֵּי מכדי צורך[29] הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק לַעֲשֹׂת אֹתָהּ כי בשני בקרים התנדבו כל הנדבה[30]:

נביא

ירמיה פרק נא

נו  כִּי בָא עָלֶיהָ עַל בָּבֶל שׁוֹדֵד וְנִלְכְּדוּ גִּבּוֹרֶיהָ  של בבל, חִתְּתָה קַשְּׁתוֹתָם  נשברו הקשתות, של חיילי בבל. כִּי אֵל גְּמֻלֹות יְקֹוָק , שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם  יְקֹוָק , נותן גמול על המעשים, שלם ישלם לכל אחד  כפעלו:

נז  וְהִשְׁכַּרְתִּי שָׂרֶיהָ וַחֲכָמֶיהָ, פַּחוֹתֶיהָ וּסְגָנֶיהָ וְגִבּוֹרֶיהָ, וְיָשְׁנוּ שְׁנַת עוֹלָם וְלֹא יָקִיצוּ  אשכר אותם ביין, ויִשְנו מתוך שכרותם  ולא יקומו ממנה. נְאֻם הַמֶּלֶךְ יְקֹוָק  צְבָאֹות שְׁמֹו:

נח כֹּה אָמַר יְקֹוָק  צְבָאֹות חֹמוֹת בָּבֶל הָרְחָבָה  עַרְעֵר תִּתְעַרְעָר  החומות הרחבות והחזקות של בבל  יִשָבְרוּ ויהרסו. וּשְׁעָרֶיהָ הַגְּבֹהִים  בָּאֵשׁ יִצַּתּוּ  ושערי החומה הגבוהים והגדולים  ידלקו באש. וְיִגְעוּ עַמִּים  בְּדֵי רִיק  מה שיגעו במלחמה, מול האויב, יהיה לריק  כי לא יצליחו. וּלְאֻמִּים  בְּדֵי אֵשׁ  וְיָעֵפוּ  והלאומים שבבבל, שיגעו במלחמה מול האויב, לא יצליחו, שהאש תשרוף הכל, ויתעייפו מלהציל מהאש:

נט הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא אֶת שְׂרָיָה בֶן נֵרִיָּה בֶּן מַחְסֵיָה, בְּלֶכְתֹּו אֶת צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה  בָּבֶל, בִּשְׁנַת הָרְבִעִית לְמָלְכֹו  שירמיהו, ציוה על שריה, שהלך עם צדקיהו  לנ"נ לבבל, וּשְׂרָיָה שַׂר מְנוּחָה  שר על המנחות (מתנות):

ס   וַיִּכְתֹּב יִרְמְיָהוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר תָּבֹוא אֶל בָּבֶל, אֶל סֵפֶר אֶחָד, אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַכְּתֻבִים אֶל בָּבֶל  את כל הנבואות האלו, קִבֵּץ לספר אחד:

סא וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ אֶל שְׂרָיָה כְבֹאֲךָ בָבֶל  כשתבוא לבבל. וְרָאִיתָ וְקָרָאתָ  אז תראה בספר, ותקרא בו. אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה:

סב וְאָמַרְתָּ יְקֹוָק  אַתָּה דִבַּרְתָּ אֶל הַמָּקֹום הַזֶּה לְהַכְרִיתֹו לְבִלְתִּי הֱיֹות בּוֹ יוֹשֵׁב לְמֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה כִּי שִׁמְמֹות עוֹלָם תִּהְיֶה:

סג וְהָיָה כְּכַלֹּתְךָ לִקְרֹא אֶת הַסֵּפֶר הַזֶּה תִּקְשֹׁר עָלָיו אֶבֶן  תקשור על הספר  אבן, כדי שישקע במי הנהר. וְהִשְׁלַכְתֹּו אֶל תֹּוךְ פְּרָת  ותשליך הספר לתוך הנהר:

סד וְאָמַרְתָּ כָּכָה תִּשְׁקַע בָּבֶל וְלֹא תָקוּם  לאות שבבל תשקע, ולא תקום עוד  כספר, ששקע במי הנהר, ולא יעלה מהמים. מִפְּנֵי הָרָעָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵבִיא עָלֶיהָ וְיָעֵפוּ  יתעייפו חיילי בבל  מלהלחם. עַד הֵנָּה דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ  על בבל:

ירמיה פרק נב

      (חלק גדול מהפרק, נשנה בפרק לט')

א  בֶּן עֶשְׂרִים וְאַחַת שָׁנָה צִדְקִיָּהוּ בְמָלְכֹו וְאַחַת עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם וְשֵׁם אִמֹּו חֲמוּטַל בַּת יִרְמְיָהוּ מִלִּבְנָה:

ב   וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְקֹוָק  כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוֹיָקִים:

ג   כִּי עַל  כי בגלל, אַף יְקֹוָק  הָיְתָה בִּירוּשָׁלִַם וִיהוּדָה  שהיה כעס מאת יְקֹוָק  על יהודה, עַד הִשְׁלִיכֹו אוֹתָם מֵעַל פָּנָיו  עד שנגזר עליהם לגלות מעל פני יְקֹוָק  וַיִּמְרֹד צִדְקִיָּהוּ בְּמֶלֶךְ בָּבֶל  לכן, סבבה ההשגחה, שצדקיהו, לא יקיים שבועתו לנ"נ  וימרוד בו:

ד   וַיְהִי בַשָּׁנָה הַתְּשִׁעִית לְמָלְכֹו בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂור לַחֹדֶשׁ  בשנה ה  9 לצדקיהו, בעשרה בטבת, בָּא נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל הוּא וְכָל חֵילוֹ עַל יְרוּשָׁלִַם וַיַּחֲנוּ עָלֶיהָ  חנו סביב ירושלים, וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק  סָבִיב  בנו מגדל מול החומה:

ה   וַתָּבֹא הָעִיר בַּמָּצֹור עַד עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה  המצור היה עד השנה ה  11 לצדקיהו. לַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ:

כתובים

נחמיה פרק ז

 (סח) גְּמַלִּים אַרְבַּע מֵאוֹת שְׁלֹשִׁים וַחֲמִשָּׁה ס חֲמֹרִים שֵׁשֶׁת אֲלָפִים שְׁבַע מֵאוֹת וְעֶשְׂרִים: (סט) וּמִקְצָת רָאשֵׁי הָאָבוֹת נָתְנוּ לַמְּלָאכָה הַתִּרְשָׁתָא נחמיה נָתַן לָאוֹצָר בית ה' זָהָב דַּרְכְּמֹנִים אֶלֶף מִזְרָקוֹת חֲמִשִּׁים כָּתְנוֹת כֹּהֲנִים שְׁלֹשִׁים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת: (ע) וּמֵרָאשֵׁי הָאָבוֹת נָתְנוּ בימיו לְאוֹצַר הַמְּלָאכָה זָהָב דַּרְכְּמוֹנִים שְׁתֵּי רִבּוֹת וְכֶסֶף מָנִים אַלְפַּיִם וּמָאתָיִם: (עא) וַאֲשֶׁר נָתְנוּ שְׁאֵרִית הָעָם זָהָב דַּרְכְּמוֹנִים שְׁתֵּי רִבּוֹא וְכֶסֶף מָנִים אַלְפָּיִם וְכָתְנֹת כֹּהֲנִים שִׁשִּׁים וְשִׁבְעָה: פ (עב) וַיֵּשְׁבוּ הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְהַשּׁוֹעֲרִים וְהַמְשֹׁרְרִים וּמִן הָעָם וְהַנְּתִינִים וְכָל יִשְׂרָאֵל בְּעָרֵיהֶם וַיִּגַּע הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הוא תשרי וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעָרֵיהֶם שהיו גרים בהם לפני גלות בבל:

נחמיה פרק ח

(א) כשהגיע חודש תשרי וַיֵּאָסְפוּ כָל הָעָם כְּאִישׁ אֶחָד אֶל הָרְחוֹב אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר הַמָּיִם וַיֹּאמְרוּ לְעֶזְרָא הַסֹּפֵר לְהָבִיא אֶת סֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת יִשְׂרָאֵל: (ב) וַיָּבִיא עֶזְרָא הַכֹּהֵן אֶת הַתּוֹרָה לִפְנֵי הַקָּהָל מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה וְכֹל מֵבִין לִשְׁמֹעַ בְּיוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הוא ראש השנה: (ג) וַיִּקְרָא בוֹ לִפְנֵי הָרְחוֹב אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר הַמַּיִם מִן הָאוֹר עַד מַחֲצִית הַיּוֹם נֶגֶד למול  הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַמְּבִינִים וְאָזְנֵי כָל הָעָם אֶל סֵפֶר הַתּוֹרָה: (ד) וַיַּעֲמֹד עֶזְרָא הַסֹּפֵר עַל מִגְדַּל עֵץ אֲשֶׁר עָשׂוּ לַדָּבָר וַיַּעֲמֹד אֶצְלוֹ מַתִּתְיָה וְשֶׁמַע וַעֲנָיָה וְאוּרִיָּה וְחִלְקִיָּה וּמַעֲשֵׂיָה עַל יְמִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ פְּדָיָה וּמִישָׁאֵל וּמַלְכִּיָּה וְחָשֻׁם וְחַשְׁבַּדָּנָה זְכַרְיָה מְשֻׁלָּם: פ (ה) וַיִּפְתַּח עֶזְרָא הַסֵּפֶר לְעֵינֵי כָל הָעָם כִּי מֵעַל כָּל הָעָם הָיָה שהיה עומד על מגדל העץ וכך יכלו כולם לראות וּכְפִתְחוֹ עָמְדוּ כָל הָעָם בשתיקה: (ו) וַיְבָרֶךְ עֶזְרָא אֶת יְקֹוָק הָאֱלֹהִים הַגָּדוֹל וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם אָמֵן אָמֵן בְּמֹעַל יְדֵיהֶם בנשיאת ידיהם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲוֻ לַיקֹוָק אַפַּיִם אָרְצָה: (ז) והמתרגמים הלווים וְיֵשׁוּעַ וּבָנִי וְשֵׁרֵבְיָה יָמִין עַקּוּב שַׁבְּתַי הוֹדִיָּה מַעֲשֵׂיָה קְלִיטָא עֲזַרְיָה יוֹזָבָד חָנָן פְּלָאיָה וְהַלְוִיִּם מְבִינִים תרגמו והסבירו לעם אֶת הָעָם לַתּוֹרָה וְהָעָם עַל עָמְדָם עומדים בשתיקה: (ח) וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים מְפֹרָשׁ וְשׂוֹם שֶׂכֶל ונתנו ליבם להשכיל וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא לפי פיסוק טעמי המקרא: ס (ט) וַיֹּאמֶר נְחֶמְיָה הוּא הַתִּרְשָׁתָא וְעֶזְרָא הַכֹּהֵן הַסֹּפֵר וְהַלְוִיִּם הַמְּבִינִים המתרגמים אֶת הָעָם לְכָל הָעָם הַיּוֹם קָדֹשׁ הוּא לַיקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם אַל תִּתְאַבְּלוּ וְאַל תִּבְכּוּ כִּי בוֹכִים כָּל הָעָם כְּשָׁמְעָם אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה שלא קיימו את דברי התורה כראוי: (י) וַיֹּאמֶר לָהֶם לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת יְקֹוָק הִיא מָעֻזְּכֶם: (יא) וְהַלְוִיִּם מַחְשִׁים לְכָל הָעָם לֵאמֹר והלווים היו משתיקים ומרגיעים את העם והיו אומרים להם הַסּוּ שקטו כִּי הַיּוֹם קָדֹשׁ וְאַל תֵּעָצֵבוּ: (יב) וַיֵּלְכוּ כָל הָעָם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וּלְשַׁלַּח מָנוֹת וְלַעֲשׂוֹת שִׂמְחָה גְדוֹלָה כִּי הֵבִינוּ בַּדְּבָרִים אֲשֶׁר הוֹדִיעוּ לָהֶם: ס

 

משנת ההלכה

מלאכת האורג

       א.       הקולע נימין ושערות וכל דבר, הרי זה תולדת אורג. וחייב י"א[31] שאינו חייב אלא על קליעת ג' שערות או נימים וי"א[32] שאף על שתים חייב

        ב.        ולפיכך אסור לקלוע חוטים כגון חוטי ניילון כדי לעשות מהם מחזיק מפתחות וכיו"ב (שמירת שבת כהלכתה פט"ז סעי' לו)

         ג.         במה דברים אמורים בתלוש. אבל הקולע שערות ראש במחובר, אינו כאורג, כיון שאין דרך אריגה במחובר בראש, וגם אין סופה להתקיים . אבל עכ"פ איסור יש בזה לקלוע[33] או להתיר קליעתו (כלכלת שבת שם מ"ב שם)

        ד.        הקולעת שער פאה נכרית אסור משום אורג ועל אף שאין סופה להתקיים עכ"פ מדרבנן מיהו אסור ומ"מ נראה שאין כדאי למחות במקום שלא ישמעו לנו (מ"ב סי' שג ס"ק פב)

       ה.       האורג בשפת היריעה חוט של מיני צבעונין כמנהג שהאורגים עושים במפות וכלי פשתן שאורגים בסוף היריעה חוט של תכלת או של מיני צבעונין אין צריך לחיובו מלא רחב הסיט אלא שיעורו ב' חוטין ברוחב שלשה בתי נירין (מאירי דף קה ע"א)

         ו.         חוט של בגד שנמשך חלקית מן הבגד אסור מדאורייתא למשוך הבגד כדי שיכנס החוט חזרה למקומו ודומה דבר זה למדקדק[34]

         ז.         אין אריגה בקליעת אוכלין זה בזה כגון חוטי בצק וכיו"ב

---

[1] רמב"ן

[2] ת"י

[3] ת"י

[4] רמב"ן

[5] חזקוני

[6] רמב"ן

[7] אבע"ז

[8] רמב"ן

[9] רמב"ן

[10] הכתב והקבלה

[11] העמק דבר

[12] רש"י

[13] משך חכמה

[14] בת"י תרגם נשיאים מלשון עננים שענני השמים הלכו לפישון ודלו משם את האבנים והשליכום במשבר וגדולי ישראל הלכו ואספו אותם לצורך מלאכת המשכן.

[15] פי' ר' יוסף בכור שור. חזקוני

[16] פנים יפות

[17] רמב"ן לעיל לא, א,

[18] רש"י

[19] אבע"ז

[20] ת"א ת"י

[21] ת"י

[22] והצביעה וכל כיוצא בהם שאינו משנה את החומר אלא רק מסדר אותו בצורה חדשה או בצבע חדש ולזה צריך מחשבה ותיכנון ומדידה ולפיכך נקרא חושב. הכתב והקבלה

[23] מלבי"ם. הכתב והקבלה

[24] ת"א ת"י

[25] אור החיים

[26] מלבי"ם

[27] רמב"ן. רבינו בחיי

[28] העמק דבר

[29] רש"י

[30] רמב"ן

[31] (כלכלת שבת שם)

[32] קיצור שו"ע סי פ סעי' מד וכ" בספר מחנה ישראל לחפץ חיים

[33] מדרבנן משום דדמי לבנין [וכדדרשינן על הפסוק ויבן ה' אלהים את הצלע מלמד שקילעה הקב"ה לחוה והביאה אל האדם ושכן בכרכי הים קורין לקלעיתא בניתא] (מ"ב סי' שג ס"ק פב)

[34] עיין ספר תורת המלאכות עמ' כו שהביא דין זה משם כמה אחרונים ועיי"ש שמותא ללבוש בגד זה אע"ג שעי"ז ימתח שאינו אריגה כלל כיון שאין כוונתו לכך