פרשת תצוה יום ו'

מקרא

שמות פרק כט

(מג) וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה באוהל מועד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי בהשראת השכינה ובדיבור עם משה מעל הכפורת מבין שני הכרובים[1]:

(מד) וְקִדַּשְׁתִּי אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ שע"י העבודות יוקדש האהל וכליו שהוא מקום העבודה[2] וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֲקַדֵּשׁ לְכַהֵן לִי קיים לדורות לא שיהיה תלוי קדושתם במזבח, שקדושה שלהם אינו תלוי במזבח והמה קדושים לעצמם מהבורא יתברך[3]:

(מה) וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לקבל עבודתם ברצון ולשמוע את תפלתם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים מנהיג ענינם בלי אמצעי, ומאותות השמים לא יחתו, להיותם נכבדים לפני יותר מן השמים שהנהגתם על ידי מניעיהם, ומזה יתחייב נצחיותם[4]:

(מו) וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כדי[5] לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיהֶם כי ההוצאה היתה על מנת לשכני בתוכם כי לולא כן לא הוציאם כי ההוצאה היתה על מנת לשכני בתוכם כי לולא כן לא הוציאם[6]: פ

שמות פרק ל

(א) וְעָשִׂיתָ מִזְבֵּחַ מִקְטַר קְטֹרֶת ולא עולה ושלמים ומנחות ונסכים[7] עֲצֵי שִׁטִּים תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ:

(ב) אַמָּה אָרְכּוֹ וְאַמָּה רָחְבּוֹ רָבוּעַ יִהְיֶה וְאַמָּתַיִם קֹמָתוֹ מִמֶּנּוּ קַרְנֹתָיו:

(ג) וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר אֶת גַּגּוֹ להבדיל ממזבח הנחושת מזבח העולה שלא היה לו גג אלא ממלאים חללו אדמה בכל חנייתם וְאֶת קִירֹתָיו סָבִיב וְאֶת קַרְנֹתָיו וְעָשִׂיתָ לּוֹ זֵר זָהָב סָבִיב:

(ד) וּשְׁתֵּי טַבְּעֹת זָהָב תַּעֲשֶׂה לּוֹ מִתַּחַת לְזֵרוֹ עַל שְׁתֵּי צַלְעֹתָיו תַּעֲשֶׂה עַל שְׁנֵי צִדָּיו בחוד שבין מזרח לצפון. וכן בזוית השנית בחוד שבין מערב לדרום והבד היה על החוד ונתון בטבעת אחת[8] וְהָיָה לְבָתִּים לְבַדִּים לָשֵׂאת אֹתוֹ בָּהֵמָּה:

(ה) וְעָשִׂיתָ אֶת הַבַּדִּים עֲצֵי שִׁטִּים וְצִפִּיתָ אֹתָם זָהָב:

(ו) וְנָתַתָּה אֹתוֹ לִפְנֵי הַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת לִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת כלומר אל מול הכפורת  ולא משוך לצפון או לדרום[9] אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה:

(ז) וְהִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן אין המצוה הזו בכהן גדול בלבד, אלא היא אף בכהנים הדיוטים כדין הדלקת הנרות שבצדה (בפסוק הבא) שאמר ג"כ ובהעלות אהרן את הנרות, ואינה בכ"ג בלבד כמו שאמר למעלה (כז כא) יערוך אותו אהרן ובניו[10] קְטֹרֶת סַמִּים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר בְּהֵיטִיבוֹ אֶת הַנֵּרֹת נקוי הבזיכין של המנורה מדשן הפתילות שנשרפו בלילה והיה מטיבן בכל בקר ובקר[11] יַקְטִירֶנָּה:

(ח) וּבְהַעֲלֹת אַהֲרֹן אֶת השלהבת ב-[12] הַנֵּרֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם יַקְטִירֶנָּה ידוע כי ריח הקטורת נודף באחרית היום יותר מקטורת של בוקר, ועל זה אמר הכתוב (תהלים קמא, ב) תכון תפילתי קטורת לפניך וגו'[13]קְטֹרֶת תָּמִיד לִפְנֵי יְקֹוָק לְדֹרֹתֵיכֶם:

(ט) לֹא תַעֲלוּ עָלָיו קְטֹרֶת זָרָה שלא יעשה קטרת מסמים אחרים זולתי הקטרת אשר יצוה אותם, וכן אם הוסיף בה סמים אחרים יעבור בלאו הזה[14] וכן הזהיר הכתוב שלא יקדימו להעלות על המזבח שום דבר לקטורת הסמים, לא קטורת יחיד ולא קטורת צבור שיביאוה נדבה וכל שכן אחרת[15] וְעֹלָה וּמִנְחָה וְנֵסֶךְ לֹא תִסְּכוּ עָלָיו:

(י) וְכִפֶּר אַהֲרֹן עַל קַרְנֹתָיו במתן דמים על ארבע קרנותיו אַחַת בַּשָּׁנָה ביום הכפורים אין לומר שלא היו הדמים נתונים על קרנותיו רק פעם אחת בשנה שהרי כתיב בפר כהן משיח ונתן מן הדם על קרנות מזבח קטורת הסמים וכן בפר העלם דבר של צבור, אלא הכי קאמר מה שהכהן עושה על קרנתיו אחת בשנה דהיינו ביום הכפורים, אותו מעשה קרוי כפרה מִדַּם חַטַּאת הַכִּפֻּרִים אַחַת בַּשָּׁנָה יְכַפֵּר עָלָיו על גג המזבח בעצמו שבע הזיות לְדֹרֹתֵיכֶם אבל בכל שאר ימות השנה לא היו דמים נתונים עליו רק על קרנותיו[16] קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַיקֹוָק שמקדש הנוגע בו עוד יותר ממזבח החיצון שאינו מקדש אלא הראוי לו משא"כ שלחן והמזבח הפנימי מקדש בין ראוי לו בין שאינו ראוי לו ככל כלי שרת[17]: פ         

סליק פרשת תצוה   

נביא

ירמיה פרק מט

יד  שְׁמוּעָה שָׁמַעְתִּי מֵאֵת יְקֹוָק   נבואה מיְקֹוָק . וְצִיר בַּגּוֹיִם  שָׁלוּחַ  ששליח נשלח בין העמים. הִתְקַבְּצוּ וּבֹאוּ עָלֶיהָ וְקוּמוּ לַמִּלְחָמָה  לקרוא להם, להֵאָסֵף ולהלחם באדום:

טו כִּי הִנֵּה קָטֹן נְתַתִּיךָ בַּגּוֹיִם  אתה אדום, עם קטן בין העמים. בָּזוּי  בָּאָדָם  ומבוזה  אצל בנ"א:

טז תִּפְלַצְתְּךָ  הפחד, שפחדו ממך  העמים,  הִשִּׁיא אֹתָךְ זְדֹון לִבֶּךָ  גרם לרֶשַע שבלבך, להתפתות  להָרַע לבנ"י. שֹׁכְנִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע  שוכן בחורי הסלעים, להסתר שם. תֹּפְשִׂי, מְרֹום גִּבְעָה  "תופס", שוכן בגבעה גבוהה  להסתר שם. כִּי תַגְבִּיהַ כַּנֶּשֶׁר  קִנֶּךָ  גם אם תשכון במקום גבוה, כמו הנשר שמגביה את קֵן גוֹזליו, מִשָּׁם אֹורִידְךָ נְאֻם יְקֹוָק   משם אוריד אותך לארץ:

יז  וְהָיְתָה אֱדֹום לְשַׁמָּה  לשממה. כֹּל עֹבֵר עָלֶיהָ יִשֹּׁם וְיִשְׁרֹק עַל כָּל מַכּוֹתֶהָ  ישתומם, וישרוק מרוב תמהון על המכות שקבלה:

יח כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה וּשְׁכֵנֶיהָ  כמו המהפכה שעשה יְקֹוָק  בסדום ועמורה ושכניהָ (אדמה וצבויים) אָמַר יְקֹוָק  לֹא יֵשֵׁב שָׁם אִישׁ וְלֹא יָגוּר בָּהּ בֶּן אָדָם  כך, יעשה באדום. (שלֹא יֵשֵׁב שָׁם אִישׁ, וְלֹא יָגוּר בָּהּ בֶּן אָדָם):

יט הִנֵּה כְּאַרְיֵה יַעֲלֶה מִגְּאֹון הַיַּרְדֵּן אֶל נְוֵה אֵיתָן  האוייב יעלה על אדום (שהיה "נְוֵה אֵיתָן"  מקום חזק), כמו שהאריה עולה לטרף מהירדן. (גאון הירדן  נהר הירדן החזק, שם מקום רביצת האריות).כִּי אַרְגִּיעָה  כשיגיע הרגע של הפורענות, אֲרִיצֶנּוּ  מֵעָלֶיהָ  אריץ האוייב לבוא עליו  ולכָּבְשם. וּמִי בָחוּר  אֵלֶיהָ אֶפְקֹד  ומי שאבחר יבוא עליהם. כִּי מִי כָמֹונִי וּמִי יֹעִידֶנִּי  מי כמו יְקֹוָק , שיוכל לקבוע זמן מיועד  להלחם בו.וּמִי זֶה רֹעֶה  אֲשֶׁר יַעֲמֹד לְפָנָי  להלחם בי:

כ  לָכֵן שִׁמְעוּ עֲצַת יְקֹוָק  אֲשֶׁר יָעַץ אֶל אֱדֹום וּמַחְשְׁבוֹתָיו אֲשֶׁר חָשַׁב אֶל יֹשְׁבֵי תֵימָן  אדום, שיושבת בדרום א"י. אִם לֹא  לשון שבועה. יִסְחָבוּם צְעִירֵי הַצֹּאן  יסחַבו ויֵהָרְגוּ, ע"י הבזויים והשפלים שבאומות. (רבותינו דרשו: פרס  שהוא הצעיר בבני יפת) אִם לֹא  לשון שבועה. יַשִּׁים עֲלֵיהֶם נְוֵהֶם  יעשה נְוֵהֶם  להיות שממה:

כא מִקֹּול נִפְלָם  רָעֲשָׁה הָאָרֶץ  מהקול שישמע כשיפלו אדום  תרעד מפחד כל הארץ. צְעָקָה בְּיַם סוּף נִשְׁמַע קוֹלָהּ  עד ים סוף ישמע קול צעקתם:

כב הִנֵּה כַנֶּשֶׁר יַעֲלֶה וְיִדְאֶה וְיִפְרֹשׂ כְּנָפָיו עַל בָּצְרָה  הנשר (האוייב) יעלה, יעוף ויפרוש כנפיו, ויבוא על בָּצְרָה שבאדום. וְהָיָה לֵב גִּבּוֹרֵי אֱדוֹם בַּיֹּום הַהוּא כְּלֵב אִשָּׁה מְצֵרָה  לב גיבורי אדום, יהיה כמו לב של אשה בצער לידה:

כג לְדַמֶּשֶׂק בֹּושָׁה חֲמָת וְאַרְפָּד  כִּי שְׁמֻעָה רָעָה שָׁמְעוּ  הערים חֲמָת וְאַרְפָּד, הסמוכות לדמשק  שבארץ ארם, יתביישו ויבהלו מהשמועה על מפלת דמשק העיר הגדולה שבארם. נָמֹגוּ בַּיָּם דְּאָגָה  ידאגו ויפחדו, כאדם הנמצא בים  שפוחד מסערה שתבוא עליו. הַשְׁקֵט לֹא יוּכָל  לשבת בשקט ובשלווה  לא יוכלו:

כד רָפְתָה דַמֶּשֶׂק  רפו, נחלשו יָדיהָ מלהלחם. הִפְנְתָה לָנוּס  הפנתה את פניהָ  לברוח. וְרֶטֶט הֶחֱזִיקָה  אחזה בדמשק רעדה. צָרָה וַחֲבָלִים אֲחָזַתָּה  כַּיּוֹלֵדָה  אחזה בדמשק, צרה וכאבים  כיולדת:

כה אֵיךְ לֹא עֻזְּבָה עִיר  איך האוייב לא עזב את דמשק  מלהחריב אותה, תְּהִלָּת קִרְיַת מְשׂוֹשִׂי  והרי, היא עיר, שהכל מהללים אותה, וקִרְיָה (עיר) מלאה שמחה:

כו  לָכֵן יִפְּלוּ בַחוּרֶיהָ  בִּרְחֹבֹתֶיהָ  בחורי דמשק יפלו ברחובות. וְכָל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה  יִדַּמּוּ בַּיֹּום הַהוּא  וחייליהָ יכרתו וימותו. נְאֻם יְקֹוָק  צְבָאֹות:

כז  וְהִצַּתִּי אֵשׁ בְּחוֹמַת דַּמָּשֶׂק וְאָכְלָה אַרְמְנֹות בֶּן הֲדָד  דמשק, וארמונות בן הדד מלך ארם  ישרפו באש (כאמור, דמשק עיר בארץ ארם):

כח לְקֵדָר וּלְמַמְלְכֹות חָצֹור  נבואה על קדר וממלכות חצור. אֲשֶׁר הִכָּה נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל כֹּה אָמַר יְקֹוָק  קוּמוּ עֲלוּ אֶל קֵדָר  קומו נ"נ והכשדים, על קדר. וְשָׁדְדוּ אֶת בְּנֵי קֶדֶם  את קדר, שיושבים במזרח:

כט אָהֳלֵיהֶם וְצֹאנָם יִקָּחוּ יְרִיעוֹתֵיהֶם  יריעות אהליהם. (קדר ישבו באהלים) וְכָל כְּלֵיהֶם וּגְמַלֵּיהֶם יִשְׂאוּ לָהֶם וְקָרְאוּ עֲלֵיהֶם   מָגֹור מִסָּבִיב  יפחידו אותם העמים שמסביב:

כתובים

נחמיה פרק ג

(כ) אַחֲרָיו הֶחֱרָה הֶחֱזִיק בָּרוּךְ בֶּן זבי זַכַּי מִדָּה שֵׁנִית מִן הַמִּקְצוֹעַ פינת החומה עַד פֶּתַח בֵּית אֶלְיָשִׁיב הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל: ס (כא) אַחֲרָיו הֶחֱזִיק מְרֵמוֹת בֶּן אוּרִיָּה בֶּן הַקּוֹץ מִדָּה שֵׁנִית מִפֶּתַח בֵּית אֶלְיָשִׁיב וְעַד תַּכְלִית בֵּית אֶלְיָשִׁיב: ס (כב) וְאַחֲרָיו הֶחֱזִיקוּ הַכֹּהֲנִים אַנְשֵׁי הַכִּכָּר: (כג) אַחֲרָיו הֶחֱזִיק בִּנְיָמִן וְחַשּׁוּב נֶגֶד בֵּיתָם ס אַחֲרָיו הֶחֱזִיק עֲזַרְיָה בֶן מַעֲשֵׂיָה בֶּן עֲנָנְיָה אֵצֶל בֵּיתוֹ: ס (כד) אַחֲרָיו הֶחֱזִיק בִּנּוּי בֶּן חֵנָדָד מִדָּה שֵׁנִית מִבֵּית עֲזַרְיָה עַד הַמִּקְצוֹעַ וְעַד הַפִּנָּה: (כה) פָּלָל בֶּן אוּזַי מִנֶּגֶד הַמִּקְצוֹעַ וְהַמִּגְדָּל הַיּוֹצֵא מִבֵּית הַמֶּלֶךְ הָעֶלְיוֹן אֲשֶׁר לַחֲצַר הַמַּטָּרָה אַחֲרָיו פְּדָיָה בֶן פַּרְעֹשׁ: ס (כו) וְהַנְּתִינִים הָיוּ יֹשְׁבִים בָּעֹפֶל עַד נֶגֶד שַׁעַר הַמַּיִם לַמִּזְרָח וְהַמִּגְדָּל הַיּוֹצֵא: ס (כז) אַחֲרָיו הֶחֱזִיקוּ הַתְּקֹעִים מִדָּה שֵׁנִית מִנֶּגֶד הַמִּגְדָּל הַגָּדוֹל הַיּוֹצֵא וְעַד חוֹמַת הָעֹפֶל: (כח) מֵעַל שַׁעַר הַסּוּסִים הֶחֱזִיקוּ הַכֹּהֲנִים אִישׁ לְנֶגֶד בֵּיתוֹ: ס (כט) אַחֲרָיו הֶחֱזִיק צָדוֹק בֶּן אִמֵּר נֶגֶד בֵּיתוֹ ס וְאַחֲרָיו הֶחֱזִיק שְׁמַעְיָה בֶן שְׁכַנְיָה שֹׁמֵר שַׁעַר הַמִּזְרָח: ס (ל) אחרי אַחֲרָיו הֶחֱזִיק חֲנַנְיָה בֶן שֶׁלֶמְיָה וְחָנוּן בֶּן צָלָף הַשִּׁשִּׁי שהיו לו הרבה בנים וחנון היה השישימִדָּה שֵׁנִי ס אַחֲרָיו הֶחֱזִיק מְשֻׁלָּם בֶּן בֶּרֶכְיָה נֶגֶד נִשְׁכָּתוֹ לשכתו: ס (לא) אחרי אַחֲרָיו הֶחֱזִיק מַלְכִּיָּה בֶּן הַצֹּרְפִי נקרא על שם אמנותו - צורפות עַד בֵּית הַנְּתִינִים וְהָרֹכְלִים נֶגֶד שַׁעַר הַמִּפְקָד וְעַד עֲלִיַּת הַפִּנָּה: (לב) וּבֵין עֲלִיַּת הַפִּנָּה לְשַׁעַר הַצֹּאן הֶחֱזִיקוּ הַצֹּרְפִים וְהָרֹכְלִים: פ (לג) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר שָׁמַע סַנְבַלַּט כִּי אֲנַחְנוּ בוֹנִים אֶת הַחוֹמָה וַיִּחַר לוֹ וַיִּכְעַס הַרְבֵּה וַיַּלְעֵג עַל הַיְּהוּדִים: (לד) וַיֹּאמֶר לִפְנֵי אֶחָיוחבריו וְחֵיל שֹׁמְרוֹן שהיו גם מצרי יהודה וַיֹּאמֶר מָה הַיְּהוּדִים הָאֲמֵלָלִים עֹשִׂים האם הֲיַעַזְבוּ לָהֶם הֲיִזְבָּחוּ הַיְכַלּוּ האם יוכלו לסיים את הבנייה בַיּוֹם האם הם הַיְחַיּוּ אֶת הָאֲבָנִים מֵעֲרֵמוֹת הֶעָפָר וְהֵמָּה שְׂרוּפוֹת: (לה) וְטוֹבִיָּה הָעַמֹּנִי אֶצְלוֹ לעג גם הוא וַיֹּאמֶר גַּם אֲשֶׁר הֵם בּוֹנִים זה כל כך חלש ש- אִם יַעֲלֶה שׁוּעָל וּפָרַץ חוֹמַת אַבְנֵיהֶם: פ (לו) נחמיה התפלל לה' ואמר שְׁמַע אֱלֹהֵינוּ כִּי הָיִינוּ בוּזָה לבזיון וְהָשֵׁב חֶרְפָּתָם אֶל רֹאשָׁם וּתְנֵם לְבִזָּה בְּאֶרֶץ שִׁבְיָה: (לז) וְאַל תְּכַס עַל עֲוֹנָם וְחַטָּאתָם מִלְּפָנֶיךָ אַל תִּמָּחֶה כִּי הִכְעִיסוּ לְנֶגֶד הַבּוֹנִים: (לח) ולמרות דברי הלעג וַנִּבְנֶה אֶת הַחוֹמָה וַתִּקָּשֵׁר כָּל הַחוֹמָה עַד חֶצְיָהּוחצי החומה הייתה קשורה ומחוברת סביב ירושלים וַיְהִי לֵב לָעָם לַעֲשׂוֹת ומזה קיבלו העם עידוד רב להמשיך בבנין: פ

משנת ההלכה

מלאכת הצובע

       א.       אסור למשוח נעליים במשחה ואפילו במשחה שקופה[18] (מ"ב סי' שכז ס"ק יב ושעה"צ ס"ק טז)

        ב.        אשה שצבעה פניה וידיה, אע"ג שהצבע הוי דבר שאינו מתקיים, י"א[19] שפטור אבל אסור, וי"א[20] שחייב כיון שדרכן בכך אבל איש שאין דרכו בכך לכו"ע פטור אבל אסור (כלכלת שבת שם חיי אדם שם סעי' ב)

         ג.         לפיכך אסור לאשה להתאפר בשבת[21] ואפי' לגרום לבשרה להצטבע מעצמו אסור (שו"ע סי' שג סעי' כה) ולפיכך אסור להשתזף בשמש או באופן אחר בשבת[22] (שו"ת מנחת יצחק ח"ה סי' לב אות ב)

        ד.        וכן אסור ליתן לקה על הצפרניים בשבת ואפילו לקה שקופה[23] וכן אסור ליתן שפתון בשבת ובכלל זה אף שפתון שקוף ואפי' כבר היו שפתיה צבועות מבעו"י[24] אסור גם אם שמה בכה"ג שאין בו משום ממרח (שמירת שבת כהלכתה פי"ד סעי' נז נח)

       ה.       ראוי שלא ליתן פודרת איפור על הפנים ואע"ג שהיא אבקה[25] (שמירת שבת כהלכתה שם סעי' נט)

         ו.         מוכרי דגים שדרכן לצבוע אזני הדג בדם כדי שיהיו נראין שניצודו היום או אמש, וכן האומנין שדרכן לצבוע מיני מתיקות, וכן מוכרי יין שדרכן לצבוע היין שיהיה לו מראה טוב, חייב[26] (חיי אדם שם סעי' ג) ולכו"ע אסור לעשות כן בשבת[27] (מ"ב סי' שכ ס"ק נו)

---

[1] רש"י

[2] מלבי"ם ועיין בהעמק דבר "וקדשתי את אהל מועד. בעשרה נסים שהיו קבועים כדאיתא ביומא ספ"א. ובמה שיצא עונש לכל הבא לגשת יותר מהראוי לו כמבואר בס' במדבר. וזהו בחינה על עוצם הקדושה שבו. ואת המזבח. במה שהיה שורף את האימורין במהירות נפלאה כדאיתא ביומא רפ"ד והיה אש של מערכה מתגבר. ובזבחים דף נ"ט לענין אלף עולות יעלה שלמה יע"ש בפירש"י. ואת אהרן ואת בניו אקדש. הבטיח שיסייע אותם מן שמים לקדשם וכענין דאיתא שלהי פ"ג דיומא המקדש עצמו מעט מקדשין אותו הרבה והיתה קדושת אהרן ובניו הרבה למעלה מכה"ג וכהנים הדיוטים שבכל דור.

[3] משך חכמה

[4] ספורנו

[5] רשב"ם

[6] אבע"ז. רבינו בחיי. חזקוני

[7] רשב"ם

[8] העמק דבר

[9] רש"י

[10] רמב"ן

[11] רש"י

[12] רש"י

[13] רבינו בחיי

[14] רמב"ן

[15] רש"י. רבינו בחיי

[16] חזקוני

[17] העמק דבר

[18] דהא התם איירי בשמן וכתב בשער הציון שמשתחר עי"ז וע"כ כוונתו דנהיה ברק שחור יותר עי"ז ועיין שמירת שבת כהלכתה פי"ד הי' קנב

[19] לרמב"ם שם וטעמו נמי משום שאין צובע בבשר אדם מדאורייתא (מ"ב סי' שג ס"ק עט)

[20] סמ"ג מלאכת צובע

[21] ואינו אלא מדרבנן ובתוספתא איתא שלא תקנח פניה בבגד שיש בו סרק ומשמע אע"ג דלא מתכוונת לצביעה פסיק רישא הוא וטעם הדבר כיון דאשה דרכה בכך ליפות את עצמה ע"י צביעת פנים מחזי שפיר כצובע אבל איש שאין דרכו בכך לא מקרי צובע ולפיכך מותר לאכול תותים ושאר פירות הצובעים אע"ג דצובע פניו וידיו בעת האכילה כיון שאין הדרך לצבוע בהם ומ"מ אפילו העברת סרק ע"פ אשה ג"כ אינו אלא דרבנן דאין צביעה מדאורייתא על עור האדם (מ"ב שם ס"ק עט)

[22] וכמו כן באלו, שנכוים ונשרפים מחום השמש, ונצרכים למשיחות מקודם ולאחריו, ובאים לידי חילול שבת דאו' ודרבנן, וחוץ לזה, המעשה בעצמו גורם לעשות משבת חול ח"ו, ע"כ אין לעשות כן בש"ק. (שם)

[23] כיון שעכ"פ הלקה מברקיה מטבעה וגם בזה יש משום צובע דמ"ש צבע או ברק (שם הערה קנב)

[24] כמש"כ באבני נזר סי' קעג שאף בהוספת או חיזוק הצבע יש בו משום צובע

[25] ואע"ג שבקוצה"ש סי' קמו בבדה"ש ס"ק כ ס"ל שצבע שאינו נדבק לנצבע אינו בגדר צביעה באג"מ או"ח א סי' קיד אוסר בזה אמנם מתיר שם אם זורקת את האבקה על הפנים כיון שאינו מתקיים אמנם הגרשז"א מפקפק בזה כיון שבזה מכוין לצביעה א"כ גם באינו מתכוין הא יש בו איסור דרבנן ובפרט שדעת הסמ"ג שאף באינו מתקיים אסור (אמנם האגר"מ אפ' דס"ל כמש"כ באבנ"ז קעג דהסמ"ג אסר דוקא במתקיים ולהכי אם אינו מתקיים וגם הוא על בשר האדם אפ' לצרף שתי קולו הללו אהדדי וצ"ע)

[26] כיון שכוונתו כדי לקיים ואם אינו מתקיים חייב לדעות הסוברות שאף בצבע שאינו מתקיים יש צובע ובכלכלת שבת הביא ראיה מהא דאיתא שבת עה ע"ב שחייב בשוחט בהמה כיון שכוונתו לצבוע בית השחיטה כדי שיראה טרי ויקנו ממנו ואע"ג שאין צובע לאוכלין אלא ע"כ כיון שכונתו למבחר חייב ועיי"ל מש"כ בשם הבה"ל והחת"ס שם

[27] וגם בלא"ה הוא עובדא דחול (שם)