מקרא
שמות פרק כט
(כט) וּבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר לְאַהֲרֹן יִהְיוּ לְבָנָיו אַחֲרָיו שלכתחילה הכהן הגדול מבניו יצטרך ללבוש בתחילת כניסתו לכהונה גדולה את בגדי הכהן הגדול שבעה ימים כמו שנכתב בפסוק הבא לְמָשְׁחָה בָהֶם ולהמשח בשמן המשחה שבעה ימים[1] וּלְמַלֵּא בָם אֶת יָדָם להקריב הקרבנות לא יצטרכו בניהם לקרבנות מלואים הכתובים כאן[2]:
(ל) שִׁבְעַת יָמִים יִלְבָּשָׁם הַכֹּהֵן תַּחְתָּיו מִבָּנָיו אֲשֶׁר יָבֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ דעת התוס' שפי' לשרת בקודש שצריך לעבוד איזה עבודה בשמונה בגדים כל שבעה ודעת הרמב"ם בהל' כלי המקדש פ"ד הי"ג שכל שבעת ימים הללו היה אסור בשום עבודה אלא לובשם ומשתחוה בהם אבל עבודה ממש אסור וא"כ לשרת בקודש כלומר בהשתחוויה[3]:
(לא) וְאֵת אֵיל הַמִּלֻּאִים תִּקָּח וּבִשַּׁלְתָּ אֶת בְּשָׂרוֹ בְּמָקֹם קָדֹשׁ בעזרה. ולא ידענו אם הוראת שעה היא שיהא בשר המלואים טעון כהן בבשולו, או יהיה ובשלת בצווי, והצריך במקום קדוש, שהן כזבחי שלמי צבור שנאכלין לפנים מן הקלעים ונאכלין ליום ולילה עד חצות (זבחים ה ה)[4]:
(לב) וְאָכַל אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת בְּשַׂר הָאַיִל וְאֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר בַּסָּל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:
(לג) וְאָכְלוּ אֹתָם מכיון שהם הבעלים של הקרבן והכהנים אֲשֶׁר על ידי האכילה כֻּפַּר בָּהֶם כל שמץ ותיעוב אשר עשו לְמַלֵּא אֶת יָדָם לְקַדֵּשׁ אֹתָם לכהונה וְזָר לֹא יֹאכַל כִּי קֹדֶשׁ הֵם ומכאן שכל קדשי קדשים אסורים באכילה לזר[5]:
(לד) וְאִם יִוָּתֵר מִבְּשַׂר הַמִּלֻּאִים וּמִן הַלֶּחֶם עַד הַבֹּקֶר וְשָׂרַפְתָּ אֶת הַנּוֹתָר בָּאֵשׁ לֹא יֵאָכֵל כִּי קֹדֶשׁ הוּא:
(לה) וְעָשִׂיתָ לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו כָּכָה כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֹתָכָה שִׁבְעַת יָמִים תְּמַלֵּא יָדָם חזר הכתוב לצוות כדי לומר שאם חסר אחד מהדברים האמורים לעיל מעכב ולא נתמלאו ידיהם להיות כהנים ועבודתם פסולה[6]:
(לו) וּפַר חַטָּאת תַּעֲשֶׂה לַיּוֹם משבעת ימי המילואים עַל מלבד הַכִּפֻּרִים הנעשים על ידי שני האילים[7] וְחִטֵּאתָ תזרוק הדם עַל הַמִּזְבֵּחַ בְּכַפֶּרְךָ עָלָיו וּמָשַׁחְתָּ אֹתוֹ בשמן המשחה לְקַדְּשׁוֹ:
(לז) שִׁבְעַת יָמִים תְּכַפֵּר עַל הַמִּזְבֵּחַ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ וְהָיָה הַמִּזְבֵּחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים כָּל הַנֹּגֵעַ בַּמִּזְבֵּחַ מבני אהרון יִקְדָּשׁ יתקדש ויטהר קודם שיגע בו אבל זר אסור לגעת בו שמא יישרף באש שיוצא מן קודש המזבח[8] וחז"ל דרשו כל הנוגע במזבח יקדש אפי' קרבן פסול שהיה ראוי ונפסל כגון טמא ושנשחט במחשבת חוץ לזמנו או מקומו וכיוצא בו שעלה עליו קדשו המזבח להכשירו שלא ירד[9]: ס
(לח) וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה משה יעשה שבעת ימי המלואים ואחר כך אהרן ובניו ודבר זה יהא נוהג לדורות[10] עַל הַמִּזְבֵּחַ עשיה זו סידור איברים על מערכות האש כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שְׁנַיִם לַיּוֹם תָּמִיד והיה זו בשעת הנץ החמה אבל שחיטת התמיד היתה מקודם בשעת האיר המזרח:
(לט) אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם:
(מ) וְעִשָּׂרֹן עשירית האיפה[11] סֹלֶת בָּלוּל בְּשֶׁמֶן כָּתִית רֶבַע הַהִין וְנֵסֶךְ רְבִעִית הַהִין יָיִן לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד:
(מא) וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם כְּמִנְחַת הַבֹּקֶר וּכְנִסְכָּהּ תַּעֲשֶׂה לָּהּ לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה לַיקֹוָק:
(מב) עֹלַת תָּמִיד לְדֹרֹתֵיכֶם יעשה ככה בבואם אל ארץ כנען. כי לא הקריבו עולות רק חמשים יום במדבר סיני. וזהו עולת תמיד העשויה בהר סיני. כי המשכן הושם בתחתית ההר בקצה המחנה. כי מעורבים היו השבטים. כי באחד לחדש השני החלו לדעת מספר כל שבט ושבט לעשותם דגלים ואחר שנסעו דרך שלשת ימים מהר סיני. היה הארון נוסע בתוך המחנות. וכן היה חונה בתוך המחנות. ועל דרך הסברא לא הקריבו ישראל עולות וזבחים רק בסיני לבדו. ויום הכפורים בשנה השנית. כי כן כתוב על עבודת אהרן[12] פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי יְקֹוָק אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם:
נביא
ירמיה פרק מח
מו אוֹי לְךָ מוֹאָב אָבַד עַם כְּמֹושׁ עם שעבד הע"ז, כמוש. כִּי לֻקְּחוּ בָנֶיךָ בַּשֶּׁבִי וּבְנֹתֶיךָ בַּשִּׁבְיָה:
מז וְשַׁבְתִּי שְׁבוּת מוֹאָב בְּאַחֲרִית הַיָּמִים באחרית הימים ישובו שְבוּיֵי מואב. נְאֻם יְקֹוָק עַד הֵנָּה מִשְׁפַּט מוֹאָב:
ירמיה פרק מט
א לִבְנֵי עַמֹּון נבואה על עמון. כֹּה אָמַר יְקֹוָק הֲבָנִים אֵין לְיִשְׂרָאֵל אִם יוֹרֵשׁ אֵין לֹו האין לבנ"י יורשים שירשו אדמתם?!! מַדּוּעַ יָרַשׁ מַלְכָּם אֶת גָּד מדוע ירש עמון את נחלת גד שבעבר הירדן??. וְעַמֹּו בְּעָרָיו יָשָׁב ובני עמון ישבו בערי גד:
ב לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם יְקֹוָק וְהִשְׁמַעְתִּי אֶל רַבַּת בְּנֵי עַמֹּון תְּרוּעַת מִלְחָמָה אשמיע לעיר רַבַּת שבעמון, תרועת מלחמה, מהאוייב שיבוא עליהם וְהָיְתָה לְתֵל שְׁמָמָה ורַבַּת, תהיה לגלי חרבות שוממות. וּבְנֹתֶיהָ בָּאֵשׁ תִּצַּתְנָה והערים הסמוכות לה (בנות העיר ערים סמוכות לעיר גדולה) ישרפו באש. וְיָרַשׁ יִשְׂרָאֵל אֶת יֹרְשָׁיו בנ"י יִרְשוּ, את אלו שירשו אותם, אָמַר יְקֹוָק :
ג הֵילִילִי חֶשְׁבֹּון כִּי שֻׁדְּדָה עַי תְּילְלוּ אנשי חשבון, על שנשדדה העיר עַי, צְעַקְנָה בְּנֹות רַבָּה תצעקו! אנשי הערים הסמוכות לעיר רַבַּת. חֲגֹרְנָה שַׂקִּים כְּאבלים סְפֹדְנָה עשו מספד, וְהִתְשׁוֹטַטְנָה בַּגְּדֵרֹות לכו לשוטט במקומות הגדורים רק בגדר, ולא בערים הבצורות, כי גם הערים הבצורות לא יועילו לכם מפני האוייב. כִּי מַלְכָּם בַּגּוֹלָה יֵלֵךְ כֹּהֲנָיו וְשָׂרָיו יַחְדָּיו כי אף המלך, כהניו ושריו ילכו יחד לגלות:
ד מַה תִּתְהַלְלִי בָּעֲמָקִים מה תהללי עצמך, על אדמות המישור הטובות שבארצך, זָב עִמְקֵךְ הַבַּת הַשֹּׁובֵבָה הרי אדמות המישור יזוב וישפך בהם דם החללים. הַבֹּטְחָה בְּאֹצְרֹתֶיהָ: "מִי יָבֹוא אֵלָי" הבוטחת באוצרות שבה, כאומרת: "מי יכול לבוא אלי ולכבוש את ארצי":
ה הִנְנִי מֵבִיא עָלַיִךְ פַּחַד נְאֻם יְקֹוָק אֱלוֹהִים צְבָאֹות מִכָּל סְבִיבָיִךְ אני מביא עליִך פחד מכל העמים שסביבך. וְנִדַּחְתֶּם אִישׁ לְפָנָיו כל אחד יברח למקום הראשון שמול פניו, וְאֵין מְקַבֵּץ לַנֹּדֵד ולא יוכלו, לאסוף את הנודדים והבורחים במקום אחד:
ו וְאַחֲרֵי כֵן אָשִׁיב אֶת שְׁבוּת בְּנֵי עַמֹּון אשיב את שבויֵי בני עמון. נְאֻם יְקֹוָק :
ז לֶאֱדֹום כֹּה אָמַר יְקֹוָק צְבָאֹות הַאֵין עֹוד חָכְמָה בְּתֵימָן האם אין באדום חכמה להנצל מהרעה? (ר"ל, שלא תועיל חכמתם בזמן רעתם.; כמו: "והאבדתי חכמים מאדום..."; עובדיה א', ח') אָבְדָה עֵצָה מִבָּנִים האם אין באדום עצה להנצל מהרעה? (ר"ל, שלא יועילו עצות בזמן רעתם) נִסְרְחָה חָכְמָתָם נפסדה והתקלקלה חכמתם:
ח נֻסוּ הָפְנוּ הֶעְמִיקוּ לָשֶׁבֶת יֹשְׁבֵי דְּדָן רְאוּ, כי יושבי דדן (עיר באדום) גם כן ברחו, והסתתרו בעמק. כִּי אֵיד עֵשָׂו הֵבֵאתִי עָלָיו כי שבר הפורענות, הבאתי על עשיו (אדום) עֵת פְּקַדְתִּיו זמן שאזכור עוונותיו:
ט אִם בֹּצְרִים בָּאוּ לָךְ לֹא יַשְׁאִרוּ עֹולֵלֹות אם האוייב נמשל לבוצרים ענבים, לא ישאירו בך אפילו העוללות, (אשכולות קטנים שהדרך להשאירם בגפן). אִם גַּנָּבִים בַּלַּיְלָה הִשְׁחִיתוּ דַיָּם ואם האוייב נמשל לגנבים, יקחו ממך הכל, ולא כדרך הגנבים שלוקחים ומשחיתים ממך, רק דֵי צורכם:
י כִּי אֲנִי חָשַׂפְתִּי אֶת עֵשָׂו גִּלֵּיתִי את מקום מחבואו של עשיו, (אדום) גִּלֵּיתִי אֶת מִסְתָּרָיו וְנֶחְבָּה לֹא יוּכָל גִּלֵּיתִי את מקום המסתור שלו, ולא יוכל להחבא עוד. שֻׁדַּד זַרְעֹו וְאֶחָיו וּשְׁכֵנָיו וְאֵינֶנּוּ האוייב ישדוד את זַרְעֹו, אֶחָיו וּשְׁכֵנָיו ואינו קיים עוד:
יא עָזְבָה יְתֹמֶיךָ אֲנִי אֲחַיֶּה היתומים שעזבת אחר מיתתך אני אדאג להחיותם, וְאַלְמְנֹתֶיךָ עָלַי תִּבְטָחוּ והאלמנות שעזבת אחר מיתתך בטחו בי שאדאג להחיותם:
יב כִּי כֹה אָמַר יְקֹוָק הִנֵּה אֲשֶׁר אֵין מִשְׁפָּטָם לִשְׁתֹּות הַכּוֹס הנה, העמים שלא הרעו כל כך לבנ"י כמוך, ולא היו מוכרחים לשתות מיין התרעלה. שָׁתֹו יִשְׁתּוּ בכל זאת שתו מהיין. (ובאה עליהם הפורענות וְאַתָּה הוּא נָקֹה תִּנָּקֶה אתה תִּנָקֶה מהרעה?! (כי הלא אח ליעקב אתה, ובכל זאת הרעותָ לו). וְאַתָּה הוּא נָקֹה תִּנָּקֶה לֹא תִנָּקֶה כִּי שָׁתֹה תִּשְׁתֶּה לא תנקה, ותשתה מהיין:
יג כִּי בִי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם יְקֹוָק כִּי לְשַׁמָּה לְחֶרְפָּה לשממה ולבושה. לְחֹרֶב וְלִקְלָלָה ליובש, (חסרה מכל טובה) ולסמל של קללה. (כשיקללו יקללו שיהיו כמותם) תִּהְיֶה בָצְרָה תהיה העיר בָּצְרָה. וְכָל עָרֶיהָ תִהְיֶינָה לְחָרְבֹות עוֹלָם וכל ערי אדום, יהיו חרֵבוֹת לעולם:
כתובים
נחמיה פרק ג
(א) וַיָּקָם אֶלְיָשִׁיב הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וְאֶחָיו הַכֹּהֲנִים וַיִּבְנוּ אֶת שַׁעַר הַצֹּאן שמו של השער הֵמָּה קִדְּשׁוּהוּ בפה שיהיה קדוש בקדושת העיר וַיַּעֲמִידוּ דַּלְתֹתָיו וְעַד מִגְדַּל הַמֵּאָה שמו של המגדל קִדְּשׁוּהוּ עַד מִגְדַּל חֲנַנְאֵל: ס (ב) וְעַל יָדוֹ בָנוּ אַנְשֵׁי יְרֵחוֹ שכך היה מנהגם הללו היו בונים כאן בחומת העיר עד השלמת הבניין ואז האחרים היו בונים סמוך לבניין הראשון וכך כל אחד היה בונה עד שהשלימו את כל החומה ס וְעַל יָדוֹ בָנָה זַכּוּר בֶּן אִמְרִי: ס (ג) וְאֵת שַׁעַר הַדָּגִים בָּנוּ בְּנֵי הַסְּנָאָה הֵמָּה קֵרוּהוּ שמו קורות לתקרה וַיַּעֲמִידוּ דַּלְתֹתָיו מַנְעוּלָיו וּבְרִיחָיו: ס (ד) וְעַל יָדָם הֶחֱזִיק מְרֵמוֹת בֶּן אוּרִיָּה בֶּן הַקּוֹץ ס וְעַל יָדָם הֶחֱזִיק מְשֻׁלָּם בֶּן בֶּרֶכְיָה בֶּן מְשֵׁיזַבְאֵל ס וְעַל יָדָם הֶחֱזִיק צָדוֹק בֶּן בַּעֲנָא: ס (ה) וְעַל יָדָם הֶחֱזִיקוּ הַתְּקוֹעִים תושבי תקוע וְאַדִּירֵיהֶם ועשירי העיר לֹא הֵבִיאוּ צַוָּרָם בַּעֲבֹדַת אֲדֹנֵיהֶם לא נשאו בעול משא הבניין שהייתה מצוות ה': ס (ו) וְאֵת שַׁעַר הַיְשָׁנָה הֶחֱזִיקוּ יוֹיָדָע בֶּן פָּסֵחַ וּמְשֻׁלָּם בֶּן בְּסוֹדְיָה הֵמָּה קֵרוּהוּ וַיַּעֲמִידוּ דַּלְתֹתָיו וּמַנְעֻלָיו וּבְרִיחָיו: ס (ז) וְעַל יָדָם הֶחֱזִיק מְלַטְיָה הַגִּבְעֹנִי וְיָדוֹן הַמֵּרֹנֹתִי אַנְשֵׁי גִבְעוֹן וְהַמִּצְפָּה לְכִסֵּא פַּחַת עֵבֶר הַנָּהָר: ס (ח) עַל יָדוֹ הֶחֱזִיק עֻזִּיאֵל בֶּן חַרְהֲיָה צוֹרְפִים ס וְעַל יָדוֹ הֶחֱזִיק חֲנַנְיָה בֶּן הָרַקָּחִים וַיַּעַזְבוּ יְרוּשָׁלִַם עַד הַחוֹמָה הָרְחָבָה: ס (ט) וְעַל יָדָם הֶחֱזִיק רְפָיָה בֶן חוּר שַׂר חֲצִי פֶּלֶךְ יְרוּשָׁלִָם שהיה שר על חצי מתושבי ירושלים: ס (י) וְעַל יָדָם הֶחֱזִיק יְדָיָה בֶן חֲרוּמַף וְנֶגֶד בֵּיתוֹ ס וְעַל יָדוֹ הֶחֱזִיק חַטּוּשׁ בֶּן חֲשַׁבְנְיָה: (יא) מִדָּה שֵׁנִית שגם הם בנו כמו המדה שבנה חטוש בפסוק הקודםהֶחֱזִיק מַלְכִּיָּה בֶן חָרִם וְחַשּׁוּב בֶּן פַּחַת מוֹאָב וְאֵת מִגְדַּל הַתַּנּוּרִים: ס (יב) וְעַל יָדוֹ הֶחֱזִיק שַׁלּוּם בֶּן הַלּוֹחֵשׁ שַׂר חֲצִי פֶּלֶךְ יְרוּשָׁלִָם הוּא וּבְנוֹתָיו: ס (יג) אֵת שַׁעַר הַגַּיְא הֶחֱזִיק חָנוּן וְיֹשְׁבֵי זָנוֹחַ הֵמָּה בָנוּהוּ וַיַּעֲמִידוּ דַּלְתֹתָיו מַנְעֻלָיו וּבְרִיחָיו והוסיפו עוד וְאֶלֶף אַמָּה בַּחוֹמָה חוץ מהשער עַד שַׁעַר הָשֲׁפוֹת: (יד) וְאֵת שַׁעַר הָאַשְׁפּוֹת הֶחֱזִיק מַלְכִּיָּה בֶן רֵכָב שַׂר פֶּלֶךְ בֵּית הַכָּרֶם הוּא יִבְנֶנּוּ וְיַעֲמִיד דַּלְתֹתָיו מַנְעֻלָיו וּבְרִיחָיו: ס (טו) וְאֵת שַׁעַר הָעַיִן הֶחֱזִיק שַׁלּוּן בֶּן כָּל חֹזֶה שַׂר פֶּלֶךְ הַמִּצְפָּה הוּא יִבְנֶנּוּ וִיטַלְלֶנּוּ והוא סיכך את השער ויעמידו וְיַעֲמִיד דַּלְתֹתָיו מַנְעֻלָיו וּבְרִיחָיו וְאֵת חוֹמַת בְּרֵכַת הַשֶּׁלַח לְגַן הַמֶּלֶךְ וְעַד הַמַּעֲלוֹת הַיּוֹרְדוֹת מֵעִיר דָּוִיד: ס (טז) אַחֲרָיו הֶחֱזִיק נְחֶמְיָה בֶן עַזְבּוּק שַׂר חֲצִי פֶּלֶךְ בֵּית צוּר עַד נֶגֶד קִבְרֵי דָוִיד וְעַד הַבְּרֵכָה הָעֲשׂוּיָה וְעַד בֵּית הַגִּבֹּרִים: ס (יז) אַחֲרָיו הֶחֱזִיקוּ הַלְוִיִּם רְחוּם בֶּן בָּנִי עַל יָדוֹ הֶחֱזִיק חֲשַׁבְיָה שַׂר חֲצִי פֶלֶךְ קְעִילָה לְפִלְכּוֹ: ס (יח) אַחֲרָיו הֶחֱזִיקוּ אֲחֵיהֶם בַּוַּי בֶּן חֵנָדָד שַׂר חֲצִי פֶּלֶךְ קְעִילָה: ס (יט) וַיְחַזֵּק עַל יָדוֹ עֵזֶר בֶּן יֵשׁוּעַ שַׂר הַמִּצְפָּה מִדָּה שֵׁנִית מִנֶּגֶד עֲלֹת הַנֶּשֶׁק הַמִּקְצֹעַהמקום שהיו עולים הגיבורים אל הנשק : ס
משנת ההלכה
מלאכת הצובע
א. הצובע אב מלאכה וחייב על כל דבר הנצבע בין בגד בין בכלי כותל[13] או סיבים (כלכלת שבת הצובע)
ב. י"א שאין הצובע חייב עד שיצבע בצבע המתקיים אבל צבע שאינו מתקיים כלל פטור, שהרי אתה מעבירו לשעתו ואינו צובע כלום, וכל שאין מלאכתו מתקיימת בשבת פטור. (רמב"ם שבת פ"ט הי"ג) וי"א[14] שחייב, כיון שרצונו בזה שיתקיים לפי שעה (סמ"ג)
ג. הצובע חוט שארכו ארבעה טפחים או דבר שאפשר לטוות ממנו חוט כזה חייב (רמב"ם שם)
ד. העושה את הצבע הרי זה תולדת צובע וחייב, כיצד כגון שנתן צבע מרוכז במים ונעשו המים צבועים י"א שחייב, ושיעורו כדי לצבוע בו חוט שארכו ארבעה טפחים. (רמב"ם שם הי"ד) וי"א[15]. שפטור עד שיצבע בהם ([16]השגת הראב"ד שם)
ה. אם צריך לצביעות המים כמו שדרך לצבוע המים ולשפוך בכלי זכוכית לנוי, חייב לכו"ע אם תיקן הצבע בשבת, שהרי כבר נגמרה הצביעה (כלכלת שבת שם חיי אדם כלל כד סעי' ד)
ו. אפילו דבר הצבוע אין להוסיף בו אפילו מאותו הצבע (כלכלת שבת שם)
[1] יומה ה. רמב"ן.
[2] ספורנו
[3] העמק דבר
[4] רמב"ן
[5] רש"י
[6] רש"י
[7] אבע"ז
[8] ת"י
[9] רש"י
[10] חזקוני
[11] אבע"ז
[12] אבע"ז
[13] ועיין בשו"ת אבני נזר או"ח סימן קעז שהביא שבירושלמי איתא הצר צורה הראשון חייב משום כותב והשני משום צובע, ופירש הקרבן עדה "והשני. המעביר הצבע עליו". וכתב "נסתפקתי אם העביר הצבע רק שיהיה ניכר יותר הצורה אם חייב משום צובע. דאפשר שבזה חשיב כתב על גבי כתב. ולא דמי למעביר דיו על גבי סיקרא דחייב משום כותב [גיטין יט ע"א]. משום דנמחקה הסיקרא שאין ניכר מראהו. מה שאין כן הכא דעדיין הצורה קיימת הוי כתב על גבי כתב": ועיי"ש שכתב אך אין ראי' דכי אמרינן דצורה חשיב כתיבה. היינו דווקא בכותל. אבל בכלי הוה מכה בפטיש ועל כן בכלי הוי צובע דלאו כתיבה הוא. וכיון דחפץ במראה הוי צובע. אבל בירושלמי דמיירי בכותל. בזה יש לומר שחשיב כתב על גבי כתב. וכעת לא מצאתי גילוי לדין זה
[14] כ"כ בחיי אדם כלל כד סעי' א שהוא מחלוקת הרמב"ם והסמ"ג וכ"כ בכלכלת שבת שם אמנם עיין באבני נזר שם סימן קעג אות ז שכתב שראייתו של החיי אדם שכן הוא דעת הסמ"ג מדפסק המעברת סרק על פני' חייבת אף שאינו מתקיים. וכתב עליו "ולא ידעתי מי הגיד לו נביאות זה דאין מתקיים. והרי כל עיקר פטור באינו מתקיים נלמד מכותב ובכותב גופי' תנן [קד ע"ב] הכותב על בשרו חייב. וכתב הרמב"ם [פי"א הט"ז] דאף שחמימות הבשר מעברת הכתב לאחר זמן הרי זה דומה לכתב שנמחק" ובמ"ב ס"ק נט לא הזכיר כלל דעת הסמ"ג ונ"מ רק לענין חיוב ושייחשב מלאכה דאורייתא אבל לענין איסור בלא"ה לכו"ע אסור
[15] בראב"ד שם הקשה "קשיא לי בשול סמנים דגמרינן מיניה מבשל (שבת עד) תיפוק לי נמי משום צובע המים, ואני לא הייתי סבור שיתחייב משום צובע עד שיצבע דבר שנגמרה בו מלאכת הצבע אבל צביעת מים שאינה לצורך עצמן לא, ושריית דיו וסמנין משום לש באו לה ולא משום צבע המים, כמו שרית הכרשינין וכעין מים וקמח או מים ועפר" ועיי"ש במ"מ שהרמב"ם ס"ל שאה"נ בבישול סממנים חייב שתים משום מבשל ומשום צובע ושריית דיו "יש לפרש כל הסוגיא (שבת יח ע"א) בדרך זו שמה שאינו בר גיבול (לישה עיין מלאכת לש) נגמרה בו מלאכת הצביעה. ומה שהוא בר גיבול דעתו על הלישה ואין בו צביעה וזה דוחק וצ"ע".
[16] וכן המסייד כותל ועושיהו לבן נראה דהוי תולדת צובע (ערוה"ש סי' כ סעי' ה)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה