יום רביעי, 30 ביולי 2014

פרשת דברים יום ה'

מקרא

דברים פרק ב

 (כו) וָאֶשְׁלַח מַלְאָכִים מִמִּדְבַּר קְדֵמוֹת מדבר שבצד קדם – מזרח[1] אֶל סִיחוֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן דִּבְרֵי שָׁלוֹם לֵאמֹר:
(כז) אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ בַּדֶּרֶךְ בַּדֶּרֶךְ הידועה[2] אֵלֵךְ לֹא אָסוּר יָמִין וּשְׂמֹאול:
(כח) אֹכֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי וְאָכַלְתִּי אם הוצרכתי וּמַיִם בַּכֶּסֶף תִּתֶּן לִי אם רציתי וְשָׁתִיתִי רַק אֶעְבְּרָה בְרַגְלָי בצבאותי[3]:
(כט) כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ לִי בְּנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר שמכרו לי אוכל ומים[4] וְהַמּוֹאָבִים הַיֹּשְׁבִים בְּעָר שגם מכרו לחם ומים ודוקא אלו שבער אבל שאר מואבים עליהם נאמר "אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים"[5] עַד אֲשֶׁר אֶעֱבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ נֹתֵן לָנוּ:

(ל) וְלֹא אָבָה סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הַעֲבִרֵנוּ בּוֹ כִּי הִקְשָׁה יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֶת רוּחוֹ וְאִמֵּץ אֶת לְבָבוֹ לְמַעַן תִּתּוֹ בְיָדְךָ כַּיּוֹם הַזֶּה: ס

(לא) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֵלַי רְאֵה הַחִלֹּתִי תֵּת לְפָנֶיךָ אֶת סִיחֹן וְאֶת אַרְצוֹ הָחֵל רָשׁ גרש אותו[6] כדי לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצוֹ:
(לב) וַיֵּצֵא סִיחֹן לִקְרָאתֵנוּ הוּא וְכָל עַמּוֹ לַמִּלְחָמָה יָהְצָה ליהץ[7]:

(לג) וַיִּתְּנֵהוּ יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ לְפָנֵינוּ וַנַּךְ אֹתוֹ וְאֶת בנו בָּנָיו וְאֶת כָּל עַמּוֹ:

(לד) וַנִּלְכֹּד אֶת כָּל עָרָיו בָּעֵת הַהִוא וַנַּחֲרֵם אֶת כָּל עִיר מְתִם הגברים הגיבורים[8] וְהַנָּשִׁים וְהַטָּף לֹא הִשְׁאַרְנוּ שָׂרִיד כמו שנצטוינו לא תחיה כל נשמה:

(לה) רַק הַבְּהֵמָה בָּזַזְנוּ לָנוּ וּשְׁלַל הֶעָרִים אֲשֶׁר לָכָדְנוּ:

(לו) מֵעֲרֹעֵר אֲשֶׁר עַל שְׂפַת נַחַל אַרְנֹן וְהָעִיר אֲשֶׁר בַּנַּחַל וְעַד הַגִּלְעָד לֹא הָיְתָה קִרְיָה אֲשֶׁר שָׂגְבָה היתה חזקה[9] מִמֶּנּוּ אֶת הַכֹּל נָתַן יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ לְפָנֵינוּ:
(לז) רַק אֶל אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן לֹא קָרָבְתָּ כָּל  שעל - יַד נַחַל יַבֹּק וְעָרֵי הָהָר וְכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ שלא לכבוש לא כבשנו:

דברים פרק ג

(א) וַנֵּפֶן וַנַּעַל צפונה דֶּרֶךְ הַבָּשָׁן וַיֵּצֵא עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן לִקְרָאתֵנוּ הוּא וְכָל עַמּוֹ לַמִּלְחָמָה אֶדְרֶעִי:

(ב) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֵלַי אַל תִּירָא אֹתוֹ כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ וְאֶת כָּל עַמּוֹ וְאֶת אַרְצוֹ וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְסִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן:

(ג) וַיִּתֵּן יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ בְּיָדֵנוּ גַּם אֶת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן וְאֶת כָּל עַמּוֹ וַנַּכֵּהוּ עַד בִּלְתִּי הִשְׁאִיר לוֹ שָׂרִיד:

(ד) וַנִּלְכֹּד אֶת כָּל עָרָיו בָּעֵת הַהִוא לֹא הָיְתָה קִרְיָה אֲשֶׁר לֹא לָקַחְנוּ מֵאִתָּם שִׁשִּׁים עִיר כָּל חֶבֶל אַרְגֹּב מַמְלֶכֶת עוֹג בַּבָּשָׁן:

(ה) כָּל אֵלֶּה עָרִים בְּצֻרוֹת חוֹמָה גְבֹהָה דְּלָתַיִם וּבְרִיחַ לְבַד מֵעָרֵי הַפְּרָזִי הן פרוזות ופתוחות מאין חומה[10] הַרְבֵּה מְאֹד:


נביא

זכריה פרק ח

א. וַיְהִי דְּבַר ה' צְבָאוֹת לֵאמֹר:
ב. כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת, קִנֵּאתִי לְצִיּוֹן קִנְאָה גְדוֹלָה - אנקום את נקמת ירושלים מאת כל הגויים, וְחֵמָה גְדוֹלָה קִנֵּאתִי לָהּ - ובכעס גדול אקנא לירושלים - בגויים.
ג. כֹּה אָמַר ה' שַׁבְתִּי אֶל צִיּוֹן, וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם, וְנִקְרְאָה יְרוּשָׁלַם עִיר הָאֱמֶת - אשוב לשכון בציון, ואז תִקָרֵא ירושלים: "עיר האמת", (כי הלא :"שארית בנ"י לא יעשו עולה...", צפניה ג' יג' , וכולם יעשו משפט אמת) וְהַר ה' צְבָאוֹת הַר הַקֹּדֶשׁוהר הבית יִקָרֵא: "הר הקודש", ולא יתחלל עוד.
ד. כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם, וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ, מֵרֹב יָמִים - ומריבוי ימיהם של הזקנים, ישענו בלכתם על מקל.
ה. וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ:
ו. כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת,  כִּי יִפָּלֵא בְּעֵינֵי שְׁאֵרִית הָעָם הַזֶּה בַּיָּמִים הָהֵם -  רוב הטובה שתהיה, תהיה לפלא בעיני השארית מבנ"י , גַּם בְּעֵינַי יִפָּלֵא נְאֻם ה' צְבָאוֹת - גם בעיני ה' יהיה דבר זה לפלא, שמעולם לא היטיב באופן מופלא כזה.
ז. כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת,  הִנְנִי מוֹשִׁיעַ אֶת עַמִּי מֵאֶרֶץ מִזְרָח, וּמֵאֶרֶץ מְבוֹא הַשָּׁמֶשׁ - מכל קצות העולם, ממזרח וממערב.
ח. וְהֵבֵאתִי אֹתָם, וְשָׁכְנוּ בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם - אביא אותם לשכון בירושלים, וְהָיוּ לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים, בֶּאֱמֶת וּבִצְדָקָה - באמת ובצדק, שיעשו איש עם רעהו.
ט. כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת, תֶּחֱזַקְנָה יְדֵיכֶם - להשלים בנין הבית, הַשֹּׁמְעִים בַּיָּמִים הָאֵלֶּה אֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה מִפִּי הַנְּבִיאִים, אֲשֶׁר בְּיוֹם יֻסַּד בֵּית ה' צְבָאוֹת הַהֵיכָל לְהִבָּנוֹת - אתם, השומעים את דברי הנביאים, משנת שתיים לדריוש[11], שאז ניבאו לכם הנביאים, שתבוא עליכם ברכה בחידוש הבניה, ובעיניכם רואים אתם את קיום הנבואה.
י. כִּי לִפְנֵי הַיָּמִים הָהֵם - לפני תחילת הבניה, שְׂכַר הָאָדָם לֹא נִהְיָה - לא מצא אדם את שכרו מתקיים בידו,("והמשתכר משתכר אל צרור נקוב",חגי א' ו') וּשְׂכַר הַבְּהֵמָה אֵינֶנָּה - ושכר שהוציא אדם מעבודת בהמתו - איננו,  וְלַיּוֹצֵא וְלַבָּא - מן העיר, אֵין שָׁלוֹם, מִן הַצָּר - אין שלום מפני האוייב הבא עליהם. וַאֲשַׁלַח אֶת כָּל הָאָדָם אִישׁ בְּרֵעֵהוּ - ונתתי בליבכם, לריב איש עם רעהו.



כתובים

איכה פרק ד

טו. סוּרוּ טָמֵא קָרְאוּ לָמוֹ סוּרוּ סוּרוּ אַל תִּגָּעוּ - והיו אומרים להם סורו מאתנו ואל תגעו בנו.  כִּי נָצוּ גַּם נָעוּ - כי אתם מלוכלכים וגם הלכתם בדם. אָמְרוּ בַּגּוֹיִם לֹא יוֹסִיפוּ לָגוּר - הגויים אמרו שעם ישראל לא ישוב לגור בארץ ישראל.
טז. פְּנֵי ה' חִלְּקָם לֹא יוֹסִיף לְהַבִּיטָם - הכעס של ה' חלק אותם בגוים ולא יוסיף להשגיח עליהם. פְּנֵי כֹהֲנִים לֹא נָשָׂאוּ וּזְקֵנִים לֹא חָנָנוּ  - בגלל שלא כבדו את הכהנים ולא רחמו על הזקנים.
יז. עוֹדֵינוּ תִּכְלֶינָה עֵינֵינוּ אֶל עֶזְרָתֵנוּ הָבֶל - כשבאה הרעה עוד היינו מצפים בכליון עיניים אל מצרים שיעזרונו. בְּצִפִּיָּתֵנוּ צִפִּינוּ אֶל גּוֹי לֹא יוֹשִׁעַ - בצפיתנו חכינו אל גוי שלא יושיע.
יח. צָדוּ צְעָדֵינוּ מִלֶּכֶת בִּרְחֹבֹתֵינוּ - האויבים ארבו לצעדנו שלא נוכל ללכת ברחובותינו קָרַב קִצֵּינוּ מָלְאוּ יָמֵינוּ כִּי בָא קִצֵּינוּ - קרב הסוף שלנו נגמרו הימים שלנו כי בא הסוף.
יט. קַלִּים הָיוּ רֹדְפֵינוּ מִנִּשְׁרֵי שָׁמָיִם - מהירים היו רודפינו יותר מנשרי שמים. עַל הֶהָרִים דְּלָקֻנוּ בַּמִּדְבָּר אָרְבוּ לָנוּ - רדפו אחרנו על ההרים ובמדבר ארבו לנו (לא להשאיר פליטה)
כ. רוּחַ אַפֵּינוּ מְשִׁיחַ ה' נִלְכַּד בִּשְׁחִיתוֹתָם - יאשיהו שהוא כמו הנשמה של עמ"י והוא משיח ה' נלכד בבורות שלהם. אֲשֶׁר אָמַרְנוּ בְּצִלּוֹ נִחְיֶה בַגּוֹיִם - שעליו אמרנו שישמור עלינו מהגויים.
כא.    שִׂישִׂי וְשִׂמְחִי בַּת אֱדוֹם יוֹשֶׁבֶת בְּאֶרֶץ עוּץ - תשמחי עכשיו אדום שיושבת בעוץ. גַּם עָלַיִךְ תַּעֲבָר כּוֹס תִּשְׁכְּרִי וְתִתְעָרִי - גם עליך תעבר כוס פורענות, תשתי ותשתכרי ממנה ותקיאי אותה.
כב.    תַּם עֲוֹנֵךְ בַּת צִיּוֹן לֹא יוֹסִיף לְהַגְלוֹתֵךְ - נגמר העון שלך ע"י הגלות ולא יוסיף להגלות אותך עוד. פָּקַד עֲוֹנֵךְ בַּת אֱדוֹם גִּלָּה עַל חַטֹּאתָיִךְ - הזכיר ה' את העון של אדום וגלה חטאותיה וישלם לה על זה.



משנת ההלכה

זכר לחרבן

        א.        משחרב בית המקדש, תקנו חכמים שהיו באותו הדור כשאדם טח  ביתו וסד בסיד, בין בארץ ובין בחו"ל משייר מקום אמה על אמה כנגד הפתח בלא סיד. (58*58 לדעת החזו"א 48*48 לדעת הגר"ח נאה). וצריך להיות מרובע ולא צר וארוך אפילו אם יש בו שטח של אמה על אמה כגון חצי אמה על שתי אמות.

         ב.        אין חייב לגרד את הטיח עד שייראו הלבנים אל מספיק שמגרד את הסיד או הצבע, ומי שצבע מעל הסיד או מדביק טפט מעל הסיד אין מספיק להשאיר מקום פנוי מהצבע או הטפט, אלא צריך לקלף את הסיד.

         ג.         יש שנהגו לעשות זכר לחורבן, באפנים אחרים כגון שצובעים ריבוע שחור וכותבים עליו "זכר לחורבן", או שכותבים אל מול הפתח "ירושלים", או שתולים תבנית הכותל או בית המקדש אל מול הפתח, ואין למחות ביד המקילים כך. אמנם לכתחילה אין לנהוג כן אלא כדין השו"ע, לעשות "זגר לחורבן בקילוף הסיד.   

         ד.        אע"ג שלכתחילה יש לעשות "זכר לחרבן" מול הפתח כדי שיראה אותו מיד בכניסתו לביתו ויזכור החורבן ויתאונן עליו, מכל מקום אם אין באפשרותו לעשותו כנגד הפתח מפני שישם חלון, דלת, או ריהוט, י"א שיעשה במקום הקרוב ביותר אל מול הפתח, וי"א שיעשה מעל פתח הכניסה, ואם יש אפשרות לעשות מול הפתח "זכר לחורבן" צר וארוך כל שיש בו שטח של אמה על אמה (כגון חצי אמה על שתי אמות) י"א שעדיף לעשות כן מאשר לעשותו שלא כנגד הפתח ממש.

        ה.        מי שקנה דירה מיהודי ואין שם "זכר לחורבן", חייב מיד לעשותו כשנכנס לדור, ויקלף אמה על אמה מהסיד הקיים. ואם קנה מגוי, אינו חייב לעשות "זכר לחורבן". אמנם כשמסייד את הבית אפילו לאחר זמן, חייב להשאיר אמה על אמה שלא יסייד אותה.

          ו.         השוכר דירה אם אינו מסייד את הדירה מצד הדין אינו חייב, אמנם מן הראוי שיטול רשות מהמשכיר לקלף אמה על אמה ובלא רשות אסור לו לעשות כן, ואם מסייד מחדש חייב להשאיר אמה על אמה וכנ"ל בקונה מגוי.

          ז.          חובה על המשכיר דירה להשאיר אמה על אמה אפילו אם אינו מסייד לעצמו אלא לצורך השוכר.

        ח.        במה דברים אמורים, כשהמשכיר מחזיק את הדירה לצורך מגורים. אבל אם מחזיק בדירה לצורך השקעה ורווחים ואינו מתעתד לדור בה כלל, אין עליו חובה. ומ"מ מן הראוי שהשוכר יעשה כן וכנ"ל, אמנם באופן זה אין גם חיוב גמור על השוכר.

        ט.        מנהג נכון לנהוג בעיה"ק ירושלים תובב"א, שאשה שיש לה הרבה תכשיטים לט תעדה את כולם יחד, אלא תשאיר אחד זכר לחורבן. אמנם בשאר מקומות אע"ג שכן היה ראוי לנהוג מדין השו"ע (כמבואר בסי' תקס סעי' ב), לא נתקבל הדבר בתפוצות ישראל.

          י.         מתקנת חכמים שהיו באותו הדור כשהחתן נושא אשה, לוקח אפר מקלה ונותן בראשו במקום הנחת תפילין. ויש מקומות שנהגו לשבר כוס זכוכית שלימה בשעת חופה, וצלחת בשעת כתיבת התנאים, כדי להבהיל ולזכור שאין השמחה במלואה  וכל אלה הדברים כדי לזכור את ירושלים, שנאמר: "אם אשכחך ירושלים וגו' אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי (תהילים קלז, ו).      

       יא.      וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר וכל מיני זמר וכל משמיעי קול של שיר לשמח בהם, ואסור לשומעם מפני החורבן. אבל אם מנגן לצורך פרנסתו מותר. ולפיכך מותר ללמוד נגינה לצורך פרנסה לכו"ע. אמנם אם לומד לשם תחביב הרי הוא בכלל איסור זה.

       יב.       בדורינו נהגו להקל לשמוע מוזיקה ממשמיעי שיר דהיינו נגני מוסיקה דיסקים וכיו"ב כיון שאין המנגנים נראים לשומעים, והקול נשמע ממרחקים, נחשב כפנים חדשות, ואין זה בכלל גזרת חז"ל, ויש שלימדו זכות להקל שהרי אין כוונתינו לתענוג גרידא אלא כדי שלא נבוא לידי מרה שחורה ודיכאון ולפיכך גם מי שלומד נגינה לשם תחביב אבל אינו רק לתענוג אלא לסייעו שיגיע לשמחה ולא יהיה בדיכאון, נהגו בדורינו להקל.

        יג.        לצורך מצוה אין איסור כלל, בין לנגן ובין לשמוע נגינה ולפיכך בסועדות מצוה כברית, פדיון הבן, סיום מסכת, הכנסת ס"ת, אירוסים או חתונה וכיו"ב מותר לנגן, או לשמוע נגינה, וכן מותר ללמוד נגינה לכו"ע גם כדי לנגן בסעודות מצוה.

       יד.       וכן מותר לנגן או לשמוע נגינה למטרות צדקה וכיו"ב.

       טו.       ויש שהתירו כל שיר שיש בו משום התקרבות לה' יתברך אפילו אם מלווה בכלי נגינה. שדבר זה נחשב כדבר מצוה, ועל זה סמכו בדורותינו בשמיעת מוזיקה יהודית (מה שנקרא בשם העולם "מוזיקה חסידית" או "מוזיקת כלי זמר").

       טז.       עקב מגיפה נוראה בירושלים שהפילה חללים הרבה בשנת תרכ"ה,  מנהג עיה"ק ירושלים תובב"א שאין להרבות בכלי שיר בחתונות וי"א שאף בשאר שמחות, אלא רק בכלי אחד, ואף בירושלים החדשה שחוץ לחומות נוהג איסור זה.

        יז.        המתחתן בעיה"ק ירושלים תובב"א ואינו נוהג שאר מנהגי ירושלים י"א שמותר לו להרבות בכלי זמר ויש אוסרים כל שמתחתן בירושלים. ויעשה שאלת חכם.






[1] חזקוני
[2] אבע"ז
[3] רבינו בחיי
[4] רש"י
[5] רשב"ם
[6] שורש רש יש לו שתי משמעיות גירוש וירושה. העמק דבר
[7] ת"א ת"י
[8] ת"א העמק דבר
[9] ת"א ת"י אבע"ז
[10] רבינו בחיי
[11] "...מן היום הזה- אברך" (מיום כד' בכסלו, בשנת שתיים לדריוש - יום תחילת הבניה),חגי ב' יט'.

פרשת דברים יום ד'

מקרא

דברים פרק ב

 (ח) וַנַּעֲבֹר מֵאֵת אַחֵינוּ בְנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר מִדֶּרֶךְ הָעֲרָבָה מֵאֵילַת וּמֵעֶצְיֹן גָּבֶר ס וַנֵּפֶן וַנַּעֲבֹר דֶּרֶךְ מִדְבַּר מוֹאָב:

(ט) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֵלַי אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה היינו מלחמה כללית אבל יחידם לא נאסרו לצער ולהתחר עמם בדרך הילוכם. ולא כמו באדום דכתיב אל תתגרו בם[1] כִּי לֹא אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי לוֹט נָתַתִּי אֶת עָר יְרֻשָּׁה:

(י) הָאֵמִים לְפָנִים יָשְׁבוּ בָהּ עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם כָּעֲנָקִים:

(יא) רְפָאִים יֵחָשְׁבוּ אַף הֵם כָּעֲנָקִים וְהַמֹּאָבִים יִקְרְאוּ לָהֶם אֵמִים:

(יב) וּבְשֵׂעִיר יָשְׁבוּ הַחֹרִים לְפָנִים וּבְנֵי עֵשָׂו יִירָשׁוּם וַיַּשְׁמִידוּם מִפְּנֵיהֶם וַיֵּשְׁבוּ תַּחְתָּם כַּאֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לְאֶרֶץ יְרֻשָּׁתוֹ אֲשֶׁר נָתַן יְקֹוָק לָהֶם וגם זה כתב משה להודיע לישראל שלא ידאגו כלום. אם לאומות הללו נתן נחלה לכבוד אבותינו כל שכן שיקיים לישראל לתת להם נחלת עמים שנשבע לאבות[2]:
(יג) עַתָּה ומאחר שאסור לכם לעבור בגבול שני קֻמוּ וְעִבְרוּ לָכֶם אֶת נַחַל זָרֶד וַנַּעֲבֹר אֶת נַחַל זָרֶד שהוא חוץ לגבול שניהם ומשם תוכלו לעבור חוץ לגבול שניהם עד הירדן[3]:
(יד) וְהַיָּמִים אֲשֶׁר הָלַכְנוּ מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ מקום שילוח המרגלים עַד אֲשֶׁר עָבַרְנוּ אֶת נַחַל זֶרֶד שְׁלֹשִׁים וּשְׁמֹנֶה שָׁנָה עַד תֹּם כָּל הַדּוֹר אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה בני עשרים יוצאי צבא שהעפילו לעלות לראש ההר ומשה אמר להם לא תעלו ולא תלחמו[4] מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְקֹוָק לָהֶם:
(טו) וְגַם יַד יְקֹוָק הָיְתָה בָּם לְהֻמָּם למהר ולהומם בתוך מ' שנה שלא יגרמו לבניהם עוד להתעכב במדבר[5] מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה עַד תֻּמָּם:

(טז) וַיְהִי כַאֲשֶׁר תַּמּוּ כָּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה לָמוּת מִקֶּרֶב הָעָם: ס

(יז) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֵלַי לֵאמֹר:

(יח) אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת גְּבוּל מוֹאָב אֶת עָר:

(יט) וְקָרַבְתָּ כשתקרב[6] מוּל בְּנֵי עַמּוֹן אבל לא הגיעו אל מקומם שהרי ארצם במזרחה של ארץ עוג מלך הבשן[7] אַל תְּצֻרֵם וְאַל תִּתְגָּר בָּם כִּי לֹא אֶתֵּן מֵאֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן לְךָ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי לוֹט נְתַתִּיהָ יְרֻשָּׁה:
(כ) אֶרֶץ רְפָאִים תֵּחָשֵׁב אַף הִוא ואין ספק שלא היו בני עמון כדאי להורישם ועשה האל ית' להם[8] רְפָאִים יָשְׁבוּ בָהּ לְפָנִים וְהָעַמֹּנִים יִקְרְאוּ לָהֶם זַמְזֻמִּים שהיו בעלי מחשבה וזמה ע"כ היה קשה לכבשם דרך הטבע[9]:

(כא) עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם כָּעֲנָקִים וַיַּשְׁמִידֵם יְקֹוָק מִפְּנֵיהֶם וַיִּירָשֻׁם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם:

(כב) כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לִבְנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר אֲשֶׁר הִשְׁמִיד בני עשיו - אֶת הַחֹרִי מִפְּנֵיהֶם וַיִּירָשֻׁם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם עַד הַיּוֹם הַזֶּה:

(כג) וְהָעַוִּים הַיֹּשְׁבִים בַּחֲצֵרִים עַד עַזָּה כַּפְתֹּרִים הַיֹּצְאִים מִכַּפְתּוֹר הִשְׁמִידֻם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם:

(כד) קוּמוּ סְּעוּ וְעִבְרוּ אֶת נַחַל אַרְנֹן רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הָאֱמֹרִי וְאֶת אַרְצוֹ הָחֵל רָשׁ וְהִתְגָּר בּוֹ מִלְחָמָה:

(כה) הַיּוֹם הַזֶּה אָחֵל תֵּת פַּחְדְּךָ וְיִרְאָתְךָ עַל פְּנֵי הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן שִׁמְעֲךָ וְרָגְזוּ וְחָלוּ מִפָּנֶיךָ



נביא

זכריה פרק ז

ד. וַיְהִי דְּבַר ה' צְבָאוֹת אֵלַי לֵאמֹר:
ה. אֱמֹר אֶל כָּל עַם הָאָרֶץ וְאֶל הַכֹּהֲנִים לֵאמֹר, כִּי צַמְתֶּם וְסָפוֹד בַּחֲמִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי, וְזֶה שִׁבְעִים שָׁנָה, הֲצוֹם צַמְתֻּנִי אָנִי - וכי בשבילי אתם צמים כבר 70 שנה, בחודש החמישי (צום ט' באב)והשביעי (צום גדליה) ?
ו. וְכִי תֹאכְלוּ וְכִי תִשְׁתּוּ - ואם תאכלו ותשתו,  הֲלוֹא אַתֶּם הָאֹכְלִים וְאַתֶּם הַשֹּׁתִים - הלא אתם נהנים מכך ולא אני !
ז. הֲלוֹא אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר קָרָא ה' בְּיַד הַנְּבִיאִים הָרִאשֹׁנִים, בִּהְיוֹת יְרוּשָׁלִַם ישֶׁבֶת וּשְׁלֵוָה, וְעָרֶיהָ סְבִיבֹתֶיהָ - הלא הצום נגרם, מפני שלא שמעתם לנביאים הראשונים, שהוכיחו אתכם על עוונותיכם, בעוד ישבה ירושלים והערים שמסביבה בשקט ובשלוה, וְהַנֶּגֶב וְהַשְּׁפֵלָה ישֵׁב - ישבו גם הם בשלוה.
ח. וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל זְכַרְיָה לֵאמֹר:
ט. כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת לֵאמֹר - כך אמר ה', ביד הנביאים הראשונים,  מִשְׁפַּט אֱמֶת שְׁפֹטוּ, וְחֶסֶד וְרַחֲמִים עֲשׂוּ אִישׁ אֶת אָחִיו - עשו משפט אמת, וחסד בין איש לרעהו.
י. וְאַלְמָנָה וְיָתוֹם גֵּר וְעָנִי אַל תַּעֲשֹׁקוּ, וְרָעַת אִישׁ אָחִיו אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם - אפילו בלבבכם לא תחשבו רעה על חבריכם, ובודאי שלא תעשו לו רעה.
יא. וַיְמָאֲנוּ לְהַקְשִׁיב - לתוכחות הנביאים, וַיִּתְּנוּ כָתֵף סֹרָרֶת - הסירו את כתפיהם מלעמוד לפני ה', ופנו לאחריו, וְאָזְנֵיהֶם הִכְבִּידוּ מִשְּׁמוֹעַ - מלשמוע את דבר ה'.
יב. וְלִבָּם שָׂמוּ שָׁמִיר, מִשְּׁמוֹעַ אֶת הַתּוֹרָה, וְאֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁלַח ה' צְבָאוֹת בְּרוּחוֹ בְּיַד הַנְּבִיאִים הָרִאשֹׁנִים - חִזקו והקשו את ליבם כשמיר (אבן חזקה), מלשמוע את רצון ה' שמסר ביד הנביאים הראשונים, וַיְהִי קֶצֶף גָּדוֹל מֵאֵת ה' צְבָאוֹת - ובכך, גרמו לכעס גדול מאת ה' עליהם.
יג. וַיְהִי כַאֲשֶׁר קָרָא וְלֹא שָׁמֵעוּ - כמו שה' קרא אליהם לחזור בתשובה ממעשיהם, ולא שמעו בנ"י לקריאתו, כֵּן יִקְרְאוּ וְלֹא אֶשְׁמָע, אָמַר ה' צְבָאוֹת - כך, כשיקראו אליו בצרותיהם, לא ישמע לצעקתם.
יד. וְאֵסָעֲרֵם - אפיץ ואפזר אותם בגלות, בחוזק רב כרוח סערה, עַל כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּם - אל כל הגויים שאינם מכירים, וְהָאָרֶץ נָשַׁמָּה אַחֲרֵיהֶם מֵעֹבֵר וּמִשָּׁב - הארץ תהיה שממה מכל עובר ושב, וַיָּשִׂימוּ אֶרֶץ חֶמְדָּה לְשַׁמָּה - ארץ שהיו הכל חומדים אותה, נעשתה לשממה.


 

כתובים

איכה פרק ד

ד. דָּבַק לְשׁוֹן יוֹנֵק אֶל חִכּוֹ בַּצָּמָא - נדבקה הלשון של התינוק אל החיך מרוב צמא. עוֹלָלִים שָׁאֲלוּ לֶחֶם פֹּרֵשׂ אֵין לָהֶם - התינוקות בקשו לאכול ואין מי שיפרוס להם לאכול.
ה. הָאֹכְלִים לְמַעֲדַנִּים נָשַׁמּוּ בַּחוּצוֹת - הרגילים לאכל מעדנים היו בשממה ברחוב. הָאֱמֻנִים עֲלֵי תוֹלָע חִבְּקוּ אַשְׁפַּתּוֹת - הגדלים בלבוש בגדים יקרים שכבו על האשפה.
ו. וַיִּגְדַּל עֲוֹן בַּת עַמִּי מֵחַטַּאת סְדֹם - עונם של עמ"י היה יותר מעון סדום. הַהֲפוּכָה כְמוֹ רָגַע וְלֹא חָלוּ בָהּ יָדָיִם - שסדום נהפכה ברגע אחד ולא ע"י אדם ועם ישראל היה להם הרבה זמן צרות, וע"י אדם.
ז. זַכּוּ נְזִירֶיהָ מִשֶּׁלֶג צַחוּ מֵחָלָב - נקיים שריה יותר משלג, יותר לבן מחלב. אָדְמוּ עֶצֶם מִפְּנִינִים סַפִּיר גִּזְרָתָם - היו אדומים במראיהם יותר מפנינים ומראיהם כמו אבן ספיר.
ח. חָשַׁךְ מִשְּׁחוֹר תָּאֳרָם לֹא נִכְּרוּ בַּחוּצוֹת - ועתה השחיר מראיהם יותר מפחם ולא מכירים אותם בחוץ. צָפַד עוֹרָם עַל עַצְמָם יָבֵשׁ הָיָה כָעֵץ - נדבק עורם על העצמות, התיבש כמו עץ.
ט. טוֹבִים הָיוּ חַלְלֵי חֶרֶב מֵחַלְלֵי רָעָב - מצבם של מתי חרב היה יותר טוב ממתי רעב. שֶׁהֵם יָזוּבוּ מְדֻקָּרִים מִתְּנוּבֹת שָׂדָי - שמתי הרעב זב פרשם שאכלו מיבול השדה קוצים ועשבים דקרו בטנם.
י. יְדֵי נָשִׁים רַחֲמָנִיּוֹת בִּשְּׁלוּ יַלְדֵיהֶן - הנשים הרחמניות בשלו ילדיהן מגודל הרעב. הָיוּ לְבָרוֹת לָמוֹ בְּשֶׁבֶר בַּת עַמִּי - היו למאכל להם בזמן השבר של עמ"י.
יא. כִּלָּה ה' אֶת חֲמָתוֹ שָׁפַךְ חֲרוֹן אַפּוֹ - ה' כלה בהם כעסו, של הרבה זמן, ושפך עליהם כעסו. וַיַּצֶּת אֵשׁ בְּצִיּוֹן וַתֹּאכַל יְסוֹדֹתֶיהָ - והדליק אש בעיר ציון ושרפה את היסודות.
יב. לֹא הֶאֱמִינוּ מַלְכֵי אֶרֶץ כֹּל יֹשְׁבֵי תֵבֵל - מלכי ארץ ואנשי העולם לא האמינו. כִּי יָבֹא צַר וְאוֹיֵב בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִָם - שיכול לבא אויב בירושלים ולנצחם. ואיך קרה שכן הגיע?:
יג. מֵחַטֹּאת נְבִיאֶיהָ עֲוֹנוֹת כֹּהֲנֶיהָ - מהחטאים של הנביאים והכהנים. הַשֹּׁפְכִים בְּקִרְבָּהּ דַּם צַדִּיקִים -  שהרגו בתוכה צדיקים.
יד. נָעוּ עִוְרִים בַּחוּצוֹת נְגֹאֲלוּ בַּדָּם - הלכו עורים בחוץ והתלכלכו בדם. בְּלֹא יוּכְלוּ יִגְּעוּ בִּלְבֻשֵׁיהֶם - עד שהם לא יכולים לגעת בבגדיהם.


משנת ההלכה

 

        א.        נפסק להלכה שקדושת בית המקדש והר הבית לא פסקו אע"ג שחרבו בעונינו. ולפיכך בזמן הזה שכולנו טמאים אסור להכנס בכל שטח הר הבית.

         ב.        אסור לטוס מעל שטח הר הבית, כיון שאויר הר הבית קדוש עד לרקיע. כמו כן אסור לסייע ליהודי להטיס אנשים מעל הר הבית, אפילו אם כל נוסעי המטוס אינם יהודים, ויש בו דין "הזורק כלים טמאים למקדש וכו' חייב מלקות".

         ג.         נחלקו בפוסקים אם הכותל המערבי הינו חומת העזרה, או חומת הר הבית, ולמעשה נתברר היום שהינו חומת הר הבית.

         ד.        יש שחששו לא לגעת באבני הכותל, וכ"ש שלא להכניס ידיו לאויר שבין אבני הכותל, כיון שחששו שעובי חומת הר הבית נחשב כשטח הר הבית ואסור להכנס שם בטומאה, וכך נהגו החזו"א והגרי"י קניבסקי.

        ה.        יש שחששו שלא לעמוד בתוך שתי אמות מהכותל, כיון שחששו שמא נעתקו אבני הכותל ממקומם, וכך נהג הגאון האדר"ת זצ"ל.

          ו.         אמנם מנהג העולם להתקרב עד הכותל ולנשק אבניו, ואפילו להכניס אצבעותיהם באויר שבין האבנים, וכך הורו הרבה מגדולי ישראל הלכה למעשה. והמחמיר יחמיר לעצמו.

          ז.          המתפלל שמונ"ע ברחבת הכותל המערבי, י"א שיצדד פניו לשמאלו לצד צפון במקצת, כיון שאין רחבת הכותל מכוונת כנגד קודש הקדשים. וי"א שלא יצדד פניו, שכיון שלא זזה שכינה מן הכותל א"כ נחשב כמתפלל נוכח השכינה, ולא יצדד פניו. וכן מנהג העולם, וכך הורו הרבה מפוסקי ישראל.



[1] העמק דבר
[2] רשב"ם
[3] ספורנו
[4] רשב"ם
[5] רש"י
[6] אבע"ז
[7] חזקוני
[8] ספורנו
[9] ת"א העמק דבר