מקרא

במדבר פרק כח

(כו) וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים חג השבועות קרוי בכורי קציר חטים ע"ש שתי הלחם[1] בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיקֹוָק מתבואה חדשה[2] שהם ראשונים למנחת חטים הבאה מן החדש ולחם התנופה הוא העיקר ועמו שבעה כבשים ופר בן בקר ואילים שני' ושני כבשי שלמים והעולה הנזכרת בפרשה הזאת היא חובת היום[3] בְּשָׁבֻעֹתֵיכֶם כשימלאו שבעה שבועות מפסח[4] מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ:

(כז) וְהִקְרַבְתֶּם עוֹלָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁנַיִם אַיִל אֶחָד שִׁבְעָה כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה:

(כח) וּמִנְחָתָם סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים לַפָּר הָאֶחָד שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים לָאַיִל הָאֶחָד:

(כט) עִשָּׂרוֹן עִשָּׂרוֹן לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד לְשִׁבְעַת הַכְּבָשִׂים:

(ל) שְׂעִיר עִזִּים בעצרת אין כתיב חטא. א"ל הקב"ה מכיון שקבלתם התורה מעלה אני עליכם כאלו לא חטאתכם מימיכם[5] לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם:

(לא) מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתוֹ תַּעֲשׂוּ תְּמִימִם יִהְיוּ לָכֶם וְנִסְכֵּיהֶם גם הנסכים צריכים להיות תמימים שאם עלו בהם קמחים הרי הם פסולים[6]: פ

במדבר פרק כט

(א) וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי חודש תשרי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם:

(ב) וַעֲשִׂיתֶם עֹלָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק פַּר בֶּן בָּקָר אֶחָד אַיִל אֶחָד כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁבְעָה תְּמִימִם:

(ג) וּמִנְחָתָם סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים לַפָּר שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים לָאָיִל:

(ד) וְעִשָּׂרוֹן אֶחָד לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד לְשִׁבְעַת הַכְּבָשִׂים:

(ה) וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם:

(ו) מִלְּבַד עֹלַת הַחֹדֶשׁ וּמִנְחָתָהּ וְעֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכֵּיהֶם כְּמִשְׁפָּטָם לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה לַיקֹוָק: ס

(ז) וּבֶעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ:

(ח) וְהִקְרַבְתֶּם עֹלָה לַיקֹוָק רֵיחַ נִיחֹחַ פַּר בֶּן בָּקָר אֶחָד אַיִל אֶחָד ואינם פר כהן גדול והאיל שלו כי האיל הנזכר בפרשת אחרי מות שלקח מן העם איננו זה כי על אילו ואיל העם נאמר ועשה את עולתו ואת עולת העם[7]כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁבְעָה תְּמִימִם יִהְיוּ לָכֶם:

(ט) וּמִנְחָתָם סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים לַפָּר שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים לָאַיִל הָאֶחָד:

(י) עִשָּׂרוֹן עִשָּׂרוֹן לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד לְשִׁבְעַת הַכְּבָשִׂים:

(יא) שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת מִלְּבַד חַטַּאת הַכִּפֻּרִים פר ושעיר של אהרן פר ושעיר של צבור המוזכרים בפרשת אחרי מות[8] וְעֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכֵּיהֶם: פ

(יב) וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ וְחַגֹּתֶם חַג לַיקֹוָק שִׁבְעַת יָמִים:

(יג) וְהִקְרַבְתֶּם עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק פרי החג שבפרשה זו הם שבעים כנגד שבעים אומות, ובימי המקדש מגינין עליהם מן היסורין ולכך הענישם הכתוב בספר זכריה על חג הסוכות יותר מבשאר מצות לפי שפרי החג הסוכות מגינין עליהם[9] פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁלֹשָׁה עָשָׂר אֵילִם שְׁנָיִם כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה אַרְבָּעָה עָשָׂר תְּמִימִם יִהְיוּ יש בסוכות תוספת שמחה לפי שכבר אספו כל פירותיהם ותוספת מצות סוכה וד' מינים שבלולב לפיכך יש בהן תוספת מוסף[10]:

(יד) וּמִנְחָתָם סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים לַפָּר הָאֶחָד לִשְׁלֹשָׁה עָשָׂר פָּרִים שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים לָאַיִל הָאֶחָד לִשְׁנֵי הָאֵילִם:

(טו) וְעִשָּׂרוֹן עִשָּׂרוֹן לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד לְאַרְבָּעָה עָשָׂר כְּבָשִׂים:

(טז) וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד מִנְחָתָהּ וְנִסְכָּהּ: ס

(יז) וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁנֵים עָשָׂר אֵילִם שְׁנָיִם כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה אַרְבָּעָה עָשָׂר תְּמִימִם:

(יח) וּמִנְחָתָם של קרבנות התמיד[11] וְנִסְכֵּיהֶם לַפָּרִים לָאֵילִם וְלַכְּבָשִׂים בְּמִסְפָּרָם כַּמִּשְׁפָּט:

(יט) וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכֵּיהֶם כל לשון נסך דשאר ימות החג קאי אנסכי יין ואנסכי מנחה ולפי שקרבנות החג חלוקים הזכירו דבר יום ביומו [12]: ס

(כ) וּבַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי פָּרִים עַשְׁתֵּי עָשָׂר אֵילִם שְׁנָיִם כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה אַרְבָּעָה עָשָׂר תְּמִימִם:

(כא) וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם לַפָּרִים לָאֵילִם וְלַכְּבָשִׂים בְּמִסְפָּרָם כַּמִּשְׁפָּט:

(כב) וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכָּהּ: ס

(כג) וּבַיּוֹם הָרְבִיעִי פָּרִים עֲשָׂרָה אֵילִם שְׁנָיִם כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה אַרְבָּעָה עָשָׂר תְּמִימִם:

(כד) מִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם לַפָּרִים לָאֵילִם וְלַכְּבָשִׂים בְּמִסְפָּרָם כַּמִּשְׁפָּט:

(כה) וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד מִנְחָתָהּ וְנִסְכָּהּ: ס

(כו) וּבַיּוֹם הַחֲמִישִׁי פָּרִים תִּשְׁעָה אֵילִם שְׁנָיִם כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה אַרְבָּעָה עָשָׂר תְּמִימִם:

(כז) וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם לַפָּרִים לָאֵילִם וְלַכְּבָשִׂים בְּמִסְפָּרָם כַּמִּשְׁפָּט:

(כח) וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכָּהּ: ס

(כט) וּבַיּוֹם הַשִּׁשִּׁי פָּרִים שְׁמֹנָה אֵילִם שְׁנָיִם כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה אַרְבָּעָה עָשָׂר תְּמִימִם:

(ל) וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם לַפָּרִים לָאֵילִם וְלַכְּבָשִׂים בְּמִסְפָּרָם כַּמִּשְׁפָּט:

(לא) וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד מִנְחָתָהּ וּנְסָכֶיהָ: פ

(לב) וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי פָּרִים שִׁבְעָה אֵילִם שְׁנָיִם כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה אַרְבָּעָה עָשָׂר תְּמִימִם:

(לג) וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּהֶם לַפָּרִים לָאֵילִם וְלַכְּבָשִׂים בְּמִסְפָּרָם כְּמִשְׁפָּטָם נאמר בשני ונסכיהם ובששי ונסכיה ובשביעי כמשפטם, מ"ם יו"ד מ"ם הרי כאן מים, מכאן סמכו חכמים ז"ל רמז לניסוך המים בחג[13]:

(לד) וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד מִנְחָתָהּ וְנִסְכָּהּ שבעים פרים הם גם כנגד חמשים ושתיים שבתות ושבעה ימי פסח ויום אחד של עצרת ויום אחד של ר"ה ויום אחד של יום הכפורים ושמונה ימי החג שבשנה עולים לשבעים[14]: פ

(לה) בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי וביום לא נאמר ללמדך שהוא יו"ט לעצמו[15] עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם עצורים מן הסוכה שתתכנסו בשמחה מהסוכה לבתיכם ותעשו אותו יו"ט מקרא קודש[16] כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ:

(לו) וְהִקְרַבְתֶּם עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק פַּר אֶחָד אַיִל אֶחָד הקיל בקרבן שמיני עצרת להראות שלא עצרם לישראל אלא מתוך חבתם[17] כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁבְעָה תְּמִימִם:

(לז) מִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם לַפָּר לָאַיִל וְלַכְּבָשִׂים בְּמִסְפָּרָם כַּמִּשְׁפָּט:

(לח) וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכָּהּ:

(לט) אֵלֶּה תַּעֲשׂוּ לַיקֹוָק בְּמוֹעֲדֵיכֶם לחובת המוספים לְבַד מִנִּדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם לְעֹלֹתֵיכֶם וּלְמִנְחֹתֵיכֶם וּלְנִסְכֵּיכֶם וּלְשַׁלְמֵיכֶם תקריבום ברגל שמא יקשה לו לחזור ולעלות לירושלים ולהקריב נדריו ונמצא עובר בבל תאחר[18]:

נביא

פתיחה לספר חגי

מאחרוני הנביאים כמבואר בתוספתא סוטה פי"ג ה"ג ומובא וביומא ט: משמתו נביאים האחרונים חגי זכריה ומלאכי פסקה רוח הקודש מישראל ואע"פ כן היו משמיעין להן על בת קול מעשה.

ובימיו כבר לא היו אורים ותומים כמבואר במשנה (יומא ט, יב) "משמתו נביאים הראשונים בטלו אורים ותומים" וביארה הגמ' דף מח: "אמר רב נחמן בר יצחק מאן נביאים הראשונים לאפוקי מחגי זכריה ומלאכי דאחרונים נינהו דת"ר משמתו חגי זכריה ומלאכי נסתלקה רוח הקודש מישראל ואע"פ כן היו משתמשים בבת קול".

נאמר בפסיקתא דרב כהנא פיסקא יג - דברי ירמיהו ובראשית רבתי פרשת וישלח עמוד 155 "מה בנימין אחרון לכל השבטים אף ירמיהו אחרון לכל הנביאים. ולא כבר נתנבאו אחריו חגי זכריה ומלאכי, ר' לעזר ור' שמואל בר נחמן. ר' לעזר א' קיצרי נבואה היו. א"ר שמואל בר נחמן כבר היתה נבואה פקוד'הבידן ביד חגי זכריה ומלאכי". ויתבאר דברי המדרש על פי מש"כ בספר הכוזרי מאמר ג, סה. כי הנבואה התמידה עם אנשי בית שני ארבעים שנה, מהזקנים הנעזרים בכח השכינה שהיתה בבית ראשון, שהנבואה הנקנית נסתלקה בהסתלק השכינה, ולא היו מקוים לה אלא בעת מופלא ובעבור כח גדול, כמו אברהם ומשה והמשיח שאנחנו מקוים ואליהו והדומים להם, אשר הם בעצמם מעון לשכינה, ובהמצאם יקנו הנמצאים מדרגת הנבואה. ונשאר לעם בשובם אל הבית חגי וזכריה ועזרא וזולתם. ואחר הארבעים שנה היה המון החכמים הנקראים אנשי כנסת הגדולה, ולא יספרו מרוב.

וא"כ פי' המדרש או שקיצרי נבואה שנבואתם היתה תקופה קצרה וכן הגירסא במדרש אגדה (בובר) במדבר פרק ל "ר' אליעזר אומר קצת נבואה היתה" או שנבואתם היתה פקודה בידם זאת אומרת פקדון מידם מהזקנים הנעזרים בכח השכינה שהיתה בבית ראשון

האברבנאל לא חשב חגי זכריה ומלאכי בכלל נביאים וכללם עם כנסת הגדולה אעפ"י שאמרו באבות דרבנו נתן (מובא בחלק א של הפתיחה) אנשי כנסת הגדולה קבלו מחגי כו' י"ל שמצד אחד היו בכלל נביאים ומצד אחד היו בכלל אנשי כנסת הגדולה

ובהקדמת הרמב"ם למשנה "אנשי כנסת הגדולה, והם חגי זכריה ומלאכי ודניאל וחנניה ומישאל ועזריה ועזרא הסופר ונחמיה בן חכליה ומרדכי וזרובבל בן שאלתיאל ועם אלו הנביאים תשלום מאה ועשרים זקן מן החרש והמסגר ודומיהם"

וכן בהקדמתו ליד החזקה לרמב"ם "בית דינו של עזרא הם הנקראים אנשי כנסת הגדולה והם חגי זכריה ומלאכי דניאל וחנניה ומישאל ועזריה ונחמיה בן חכליה ומרדכי בלשן וזרובבל והרבה חכמים עמהם תשלום מאה ועשרים זקנים"

נאמר בזכריה פרק יא פסוק ח "וָאַכְחִד אֶת שְׁלֹשֶׁת הָרֹעִים בְּיֶרַח אֶחָד וַתִּקְצַר נַפְשִׁי בָּהֶם וְגַם נַפְשָׁם בָּחֲלָה בִי": פי האבן עזרא "מנהג הרועה להיות תחת ידו רועים קטנים ואלה השלשה שמתו בירח אחד אולי רמז לכהן גדול שהוא יהושע והכהן משוח מלחמה וכהן משנה או שמתו חגי זכריה ומלאכי ונפסקה הנבואה כי הנביא כמו רועה:הכהנים הם מורי התורה ובימי חגי היו מקריבים העולות על המזבח תשע עשרה שנה טרם נבנה הבית ובספר דניאל נתבאר זה בפירוש ועתה שם היה בכלל הכהנים יהושע שהוא הכהן גדול ותורה יבקשו מפיהו[19]

וכתב בספר סדר הדורות[20] חגי זכריה ומלאכי מתו בשנת 3442 תמ"ב ובאותו זמן פסקה נבואה מישראל והראב"ד ויוחסין בסדר הדורות כתבו שמתו תמ"ח (וכן נראה ממ"ש הכוזרי מ"ג ארבעים שנה אחר בנין הבית התמידה הנבואה), ובספ"ק דיומא (כ"א ב') ברש"י, משנת ב' לדריוש ואילך לא שרתה על הנביאים רוח הקדש, ט"ס הוא שהרי בזכריה ז' כתוב ויהי בשנת ד' לדריוש היה דבר ה' אל זכריה

כתב גלילות ארץ ישראל, בחצר המטרה והוא קרוב לירושלים בצד צפונית מזרחית שם מערה גדולה גבוהה מאד, שם קבור חגי הנביא בשפוע ההר, וכשבאים להתפלל על קברו אפילו יהיו ששים רבוא מחזקת אותם ושם מערת כלבא שבוע:

בסדר הדורות כתב שלפי החשבון חגי חי כמו מאתים שנים שהרי ראהו ר' דוסא בן הרכינס כמבואר ביבמות דף טז. בימי רבי דוסא בן הרכינס התירו צרת הבת לאחין והיה הדבר קשה לחכמים מפני שחכם גדול היה ועיניו קמו מלבא לבית המדרש אמרו מי ילך ויודיעו אמר להן רבי יהושע אני אלך ואחריו מי רבי אלעזר בן עזריה ואחריו מי ר"ע הלכו ועמדו על פתח ביתו נכנסה שפחתו אמרה לו רבי חכמי ישראל באין אצלך אמר לה יכנסו ונכנסו תפסו לרבי יהושע והושיבהו על מטה של זהב א"ל רבי אמור לתלמידך אחר וישב אמר לו מי הוא רבי אלעזר בן עזריה אמר ויש לו בן לעזריה חבירנו קרא עליו המקרא הזה (תהלים ל"ז) נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם תפסו והושיבו על מטה של זהב א"ל רבי אמור לתלמידך אחר וישב א"ל רבי אמור לתלמידך אחר וישב א"ל ומי הוא עקיבא בן יוסף א"ל אתה הוא עקיבא בן יוסף ששמך הולך מסוף העולם ועד סופו שב בני שב כמותך ירבו בישראל התחילו מסבבים אותו בהלכות עד שהגיעו לצרת הבת אמרו ליה צרת הבת מהו אמר להן מחלוקת בית שמאי ובית הלל הלכה כדברי מי אמר להן הלכה כבית הלל אמרו ליה והלא משמך אמרו הלכה כבית שמאי אמר להם דוסא שמעתם או בן הרכינס שמעתם אמרו ליה חיי רבי סתם שמענו אמר להם אח קטן יש לי בכור שטן הוא ויונתן שמו והוא מתלמידי שמאי והזהרו שלא יקפח אתכם בהלכות לפי שיש עמו שלש מאות תשובות בצרת הבת שהיא מותרת אבל מעיד אני עלי שמים וארץ שעל מדוכה זו ישב חגי הנביא ואמר שלשה דברים צרת הבת אסורה עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית ומקבלים גרים מן הקרדויין ומן התרמודים

ואין לומר שר' דוסא חי מתחילת ימי בית שני שהרי נאמר בגמ' גיטין דף פא."דורות הראשוני' ב"ש דורות האחרונים רבי דוסא ואם היה קודם בית שמאי איך הוא מן האחרונים. ועוד שאמר שם ביבמות שהיה לו אח קטן יונתן שמו (ע"ש) מתלמידי בית שמאי, ומן הנמנע שהיה לו אח ג"כ מן ארבע מאות שנה. ואולי מה שהעיד על מדוכה זו ישב חגי היה קבלה בידו ולא שראה אותו, או חגי האריך ימים כמו מאתים שנה. אכן נראה כי ר' דוסא האריך ימים ג"כ שהיה זקן מאד עד שכהו עיניו.

כתובים

דברי הימים ב פרק לה

(ח) וְשָׂרָיו לִנְדָבָה לָעָם וגם לַכֹּהֲנִים וְלַלְוִיִּם הֵרִימוּ השרים חִלְקִיָּה וּזְכַרְיָהוּ וִיחִיאֵל נְגִידֵי בֵּית הָאֱלֹהִים והם לַכֹּהֲנִים נָתְנוּ עבור לַפְּסָחִים אַלְפַּיִם וְשֵׁשׁ מֵאוֹת וּבָקָר שְׁלֹשׁ מֵאוֹת: (ט) וכונניהו וְכָנַנְיָהוּ וּשְׁמַעְיָהוּ וּנְתַנְאֵל אֶחָיו וַחֲשַׁבְיָהוּ וִיעִיאֵל וְיוֹזָבָד שָׂרֵי הַלְוִיִּם הֵרִימוּ לַלְוִיִּם לַפְּסָחִים חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים וּבָקָר חֲמֵשׁ מֵאוֹת: (י) וַתִּכּוֹן הָעֲבוֹדָה שהעבודה נעשתה בתיקון ובהכנה וַיַּעַמְדוּ הַכֹּהֲנִים עַל עָמְדָםכל משמר לבד וְהַלְוִיִּם עַל מַחְלְקוֹתָם כפי שנחלקו למשמרות כְּמִצְוַת הַמֶּלֶךְ שכולם יעמדו בנפרד עם משמרתם: (יא) וַיִּשְׁחֲטוּ הַפָּסַח הלווים שהרי השחיטה כשרה בזר וַיִּזְרְקוּ הַכֹּהֲנִים מִיָּדָם של הלווים שהעבודה נעשית רק ע"י כהנים וְהַלְוִיִּם מַפְשִׁיטִים את עורות הפסחים: (יב) וַיָּסִירוּ הָעֹלָה מכל בהמה הורידו את האימורים שיקרבו על המזבח לְתִתָּם לְמִפְלַגּוֹת לְבֵית אָבוֹת לִבְנֵי הָעָם לְהַקְרִיב לַיקֹוָק כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר מֹשֶׁה וְכֵן לַבָּקָר של קרבנות החגיגה שקודם הסירו את האימורים ואח"כ החזירו את הבהמות לבעליהם: (יג) וַיְבַשְּׁלוּ צלו את הַפֶּסַח בָּאֵשׁ כַּמִּשְׁפָּט וְהַקֳּדָשִׁים ובשר השלמים בִּשְּׁלוּ בַּסִּירוֹת וּבַדְּוָדִים וּבַצֵּלָחוֹת וַיָּרִיצוּ את הבשר לְכָל בְּנֵי הָעָם: (יד) וְאַחַר הֵכִינוּ לָהֶם גם לעצמם וְלַכֹּהֲנִים כִּי הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן כי הם היו עסוקים בְּהַעֲלוֹת הָעוֹלָה וְהַחֲלָבִים עַד לָיְלָה וְהַלְוִיִּם הֵכִינוּ לָהֶם וְלַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן: (טו) וְהַמְשֹׁרֲרִים בְּנֵי אָסָף עמדו עַל מַעֲמָדָם לשורר כְּמִצְוַת דָּוִיד וְאָסָף וְהֵימָן וִידֻתוּן חוֹזֵה הַמֶּלֶךְ וְהַשֹּׁעֲרִים שומרי השוערים עמדו במקומם כל אחד לְשַׁעַר וָשַׁעַר שהוא היה ממונה עליו אֵין לָהֶם לָסוּר לא היה להם צורך לעזוב את מֵעַל עֲבֹדָתָם להכין את פסחיהם כִּי אֲחֵיהֶם הַלְוִיִּם שהיו פנויים מעבודה הֵכִינוּ לָהֶם: (טז) וַתִּכּוֹן כָּל עֲבוֹדַת יְקֹוָק בַּיּוֹם הַהוּא וכל העבודה הייתה בתיקון ובסדר נפלא גם לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח וגם וְהַעֲלוֹת עֹלוֹת עַל מִזְבַּח יְקֹוָק כְּמִצְוַת הַמֶּלֶךְ יֹאשִׁיָּהוּ: (יז) וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל הַנִּמְצְאִים בירושלים אֶת הַפֶּסַח בָּעֵת הַהִיא וְאֶת חַג הַמַּצּוֹת שִׁבְעַת יָמִים היינו גם הקרבנות הקבועים שבכל יום ועולות ראיה ושלמי חגיגה:

משנת ההלכה

א. כשם שמותר לאכול עראי מפירות שלא נגמרה מלאכתן, כך מותר להאכיל מהן לחיה ולבהמה ולעופות כל מה שירצה. ואפילו אם קובע פירות אלו למאכל הבהמה ומפקיר מהן כל מה שירצה קודם שיעשר ועי"כ נפטרים ממעשר. ואם גמר מלאכתם, אעפ"י שלא נקבעו למעשר בראיית פני הבית או באחד מששת הדברים הקובעים לא יפקיר. ולא יאכיל לבהמה ולחיה ולעופות אכילת קבע עד שיעשר, ומותר להאכיל לבהמה עראי מן הטבל ואפילו בתוך הבית. (רמב"ם שם ה"כ) וי"א, שאחר שנגמרה מלאכתה אסור לבהמה אפילו באכלית עראי. (השגת הראב"ד שם, ביאור הגר"א יו"ד שלא ס"ק קנג).

ב. אע"ג שאין הטבל מאיסורי הנאה, מ"מ אסור בהנאה של כילוי. לפיכך אין מדליקין בטבל טמא וכ"ש בטבל טהור אפילו בחול ואין צריך לומר בשבת, שנאמר את משמרת תרומותי - מה תרומה טהורה אין לך בה אלא משעת הרמתה, אף תרומה טמאה אין לך ליהנות בה אלא משעת הרמתה ואילך. (רמב"ם פ"ו מהל' מעשרות ה"ב). וי"א , שמותר להדליק בטבל טהור (רשב"א שבת כו ע"א ותוס' הרא"ש שם).

ג. זרעי טבל המונחים באדמה בתוך גומא, אין מחפין אותם בעפר כדי שיצמחו וכ"ש שאין זורעין את הטבל . ואפילו פירות שלא נגמרה מלאכתן אסור לזרוע מהם עד שיעשר. בד"א, בתבואה וקטניות וכיוצא בהן, אבל העוקר שתלים שיש בהם פירות ממקום למקום בתוך שדהו, הרי זה מותר ואינו כזורע טבל, שהרי לא אסף הפירות . וכן העוקר לפת וצנונות ושתלם במקום אחר, אם נתכוון להוסיף בגופן, מותר. ואם שתלם כדי שיקשו ויקח הזרע שלהם, אסור, מפני שהוא כזורע חטים או שעורים של טבל. (רמב"ם שם ה"ג).

ד. אין מוכרין טבל ואפילו ספק טבל אלא לצורך ולחבר, דהיינו שידוע שמעשר ונאמן על המעשרות. כיון שעי"ז מבטל מעצמו מצות ההפרשה . ואסור לשלוח טבל ואפילו חבר לחבר, שמא יסמכו זה על זה ויאכל טבל. (שם ה"ו).

ה. אין פורעין חוב מן הטבל מפני שהוא כמוכרו . (שם ה"ט).

[1] רש"י

[2] פי' ר' יוסף בכור שור

[3] אבע"ז

[4] ת"י

[5] חזקוני תנן התם בסוף מסכת ר"ה דבני מערבא ר' משרשיא אומר בשם רבי אחא בכל הקרבנות כתוב חטאת וכו'

[6] רש"י

[7] אבע"ז

[8] בעלי התוספות

[9] חזקוני

[10] חזקוני

[11] פי' ר' יוסף בכור שור

[12] חזקוני

[13] רבינו בחיי

[14] חזקוני

[15] חזקוני ועיין ברבינו בחיי "שמיני עצרת רגל בפני עצמו לענין פז"ר קש"ב, פייס בפני עצמו, זמן בפני עצמו, רגל בפני עצמו, קרבן בפני עצמו, שיר בפני עצמו, ברכה בפני עצמו, כלומר ברכה ותפילה שמזכירין בו את יום שמיני חג העצרת הזה, ואין יושבים בו בסוכה, ולענין שהחיינו, ולענין אבלות, שהקובר מתו ערב הרגל בטילה ממנו מחמת שמיני זה גזירת שלושים שנתנו חכמים לאסור תספורת, כמו שאמרו (מועד קטן כ.) יום אחד לפני החג חשוב כשבעת ימי אבלות, והחג שבעה, ושמיני שלו שהוא כשבעה הרי כאן עשרים ואחד יום, וימנה עוד תשעה ויהא מותר בתספורת"

[16] ת"א ת"י ורש"י ורבינו בחיי פי' על דרך הפשט עצורים מן עשיית מלאכה ולפ"יז פי' הכתוב עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם עצורים מ - כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ

[17] חזקוני

[18] רש"י

[19] אבן עזרא חגי פרק ב יא

[20] - האלף הרביעי - ג' אלפים תמ"ב

יום שישי, 11 ביולי 2014

פרשת פינחס יום ו'