מקרא
דברים פרק ב
(ח) וַנַּעֲבֹר מֵאֵת אַחֵינוּ בְנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר מִדֶּרֶךְ הָעֲרָבָה מֵאֵילַת וּמֵעֶצְיֹן גָּבֶר ס וַנֵּפֶן וַנַּעֲבֹר דֶּרֶךְ מִדְבַּר מוֹאָב:
(ט) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֵלַי אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה היינו מלחמה כללית אבל יחידם לא נאסרו לצער ולהתחר עמם בדרך הילוכם. ולא כמו באדום דכתיב אל תתגרו בם[1] כִּי לֹא אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי לוֹט נָתַתִּי אֶת עָר יְרֻשָּׁה:
(י) הָאֵמִים לְפָנִים יָשְׁבוּ בָהּ עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם כָּעֲנָקִים:
(יא) רְפָאִים יֵחָשְׁבוּ אַף הֵם כָּעֲנָקִים וְהַמֹּאָבִים יִקְרְאוּ לָהֶם אֵמִים:
(יב) וּבְשֵׂעִיר יָשְׁבוּ הַחֹרִים לְפָנִים וּבְנֵי עֵשָׂו יִירָשׁוּם וַיַּשְׁמִידוּם מִפְּנֵיהֶם וַיֵּשְׁבוּ תַּחְתָּם כַּאֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לְאֶרֶץ יְרֻשָּׁתוֹ אֲשֶׁר נָתַן יְקֹוָק לָהֶם וגם זה כתב משה להודיע לישראל שלא ידאגו כלום. אם לאומות הללו נתן נחלה לכבוד אבותינו כל שכן שיקיים לישראל לתת להם נחלת עמים שנשבע לאבות[2]:
(יג) עַתָּה ומאחר שאסור לכם לעבור בגבול שני קֻמוּ וְעִבְרוּ לָכֶם אֶת נַחַל זָרֶד וַנַּעֲבֹר אֶת נַחַל זָרֶד שהוא חוץ לגבול שניהם ומשם תוכלו לעבור חוץ לגבול שניהם עד הירדן[3]:
(יד) וְהַיָּמִים אֲשֶׁר הָלַכְנוּ מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ מקום שילוח המרגלים עַד אֲשֶׁר עָבַרְנוּ אֶת נַחַל זֶרֶד שְׁלֹשִׁים וּשְׁמֹנֶה שָׁנָה עַד תֹּם כָּל הַדּוֹר אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה בני עשרים יוצאי צבא שהעפילו לעלות לראש ההר ומשה אמר להם לא תעלו ולא תלחמו[4] מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְקֹוָק לָהֶם:
(טו) וְגַם יַד יְקֹוָק הָיְתָה בָּם לְהֻמָּם למהר ולהומם בתוך מ' שנה שלא יגרמו לבניהם עוד להתעכב במדבר[5] מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה עַד תֻּמָּם:
(טז) וַיְהִי כַאֲשֶׁר תַּמּוּ כָּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה לָמוּת מִקֶּרֶב הָעָם: ס
(יז) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֵלַי לֵאמֹר:
(יח) אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת גְּבוּל מוֹאָב אֶת עָר:
(יט) וְקָרַבְתָּ כשתקרב[6] מוּל בְּנֵי עַמּוֹן אבל לא הגיעו אל מקומם שהרי ארצם במזרחה של ארץ עוג מלך הבשן[7] אַל תְּצֻרֵם וְאַל תִּתְגָּר בָּם כִּי לֹא אֶתֵּן מֵאֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן לְךָ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי לוֹט נְתַתִּיהָ יְרֻשָּׁה:
(כ) אֶרֶץ רְפָאִים תֵּחָשֵׁב אַף הִוא ואין ספק שלא היו בני עמון כדאי להורישם ועשה האל ית' להם[8] רְפָאִים יָשְׁבוּ בָהּ לְפָנִים וְהָעַמֹּנִים יִקְרְאוּ לָהֶם זַמְזֻמִּים שהיו בעלי מחשבה וזמה ע"כ היה קשה לכבשם דרך הטבע[9]:
(כא) עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם כָּעֲנָקִים וַיַּשְׁמִידֵם יְקֹוָק מִפְּנֵיהֶם וַיִּירָשֻׁם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם:
(כב) כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לִבְנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר אֲשֶׁר הִשְׁמִיד בני עשיו - אֶת הַחֹרִי מִפְּנֵיהֶם וַיִּירָשֻׁם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם עַד הַיּוֹם הַזֶּה:
(כג) וְהָעַוִּים הַיֹּשְׁבִים בַּחֲצֵרִים עַד עַזָּה כַּפְתֹּרִים הַיֹּצְאִים מִכַּפְתּוֹר הִשְׁמִידֻם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם:
(כד) קוּמוּ סְּעוּ וְעִבְרוּ אֶת נַחַל אַרְנֹן רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הָאֱמֹרִי וְאֶת אַרְצוֹ הָחֵל רָשׁ וְהִתְגָּר בּוֹ מִלְחָמָה:
(כה) הַיּוֹם הַזֶּה אָחֵל תֵּת פַּחְדְּךָ וְיִרְאָתְךָ עַל פְּנֵי הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן שִׁמְעֲךָ וְרָגְזוּ וְחָלוּ מִפָּנֶיךָ
נביא
זכריה פרק ז
ד. וַיְהִי דְּבַר ה' צְבָאוֹת אֵלַי לֵאמֹר:
ה. אֱמֹר אֶל כָּל עַם הָאָרֶץ וְאֶל הַכֹּהֲנִים לֵאמֹר, כִּי צַמְתֶּם וְסָפוֹד בַּחֲמִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי, וְזֶה שִׁבְעִים שָׁנָה, הֲצוֹם צַמְתֻּנִי אָנִי - וכי בשבילי אתם צמים כבר 70 שנה, בחודש החמישי (צום ט' באב)והשביעי (צום גדליה) ?
ו. וְכִי תֹאכְלוּ וְכִי תִשְׁתּוּ - ואם תאכלו ותשתו, הֲלוֹא אַתֶּם הָאֹכְלִים וְאַתֶּם הַשֹּׁתִים - הלא אתם נהנים מכך ולא אני !
ז. הֲלוֹא אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר קָרָא ה' בְּיַד הַנְּבִיאִים הָרִאשֹׁנִים, בִּהְיוֹת יְרוּשָׁלִַם ישֶׁבֶת וּשְׁלֵוָה, וְעָרֶיהָ סְבִיבֹתֶיהָ - הלא הצום נגרם, מפני שלא שמעתם לנביאים הראשונים, שהוכיחו אתכם על עוונותיכם, בעוד ישבה ירושלים והערים שמסביבה בשקט ובשלוה, וְהַנֶּגֶב וְהַשְּׁפֵלָה ישֵׁב - ישבו גם הם בשלוה.
ח. וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל זְכַרְיָה לֵאמֹר:
ט. כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת לֵאמֹר - כך אמר ה', ביד הנביאים הראשונים, מִשְׁפַּט אֱמֶת שְׁפֹטוּ, וְחֶסֶד וְרַחֲמִים עֲשׂוּ אִישׁ אֶת אָחִיו - עשו משפט אמת, וחסד בין איש לרעהו.
י. וְאַלְמָנָה וְיָתוֹם גֵּר וְעָנִי אַל תַּעֲשֹׁקוּ, וְרָעַת אִישׁ אָחִיו אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם - אפילו בלבבכם לא תחשבו רעה על חבריכם, ובודאי שלא תעשו לו רעה.
יא. וַיְמָאֲנוּ לְהַקְשִׁיב - לתוכחות הנביאים, וַיִּתְּנוּ כָתֵף סֹרָרֶת - הסירו את כתפיהם מלעמוד לפני ה', ופנו לאחריו, וְאָזְנֵיהֶם הִכְבִּידוּ מִשְּׁמוֹעַ - מלשמוע את דבר ה'.
יב. וְלִבָּם שָׂמוּ שָׁמִיר, מִשְּׁמוֹעַ אֶת הַתּוֹרָה, וְאֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁלַח ה' צְבָאוֹת בְּרוּחוֹ בְּיַד הַנְּבִיאִים הָרִאשֹׁנִים - חִזקו והקשו את ליבם כשמיר (אבן חזקה), מלשמוע את רצון ה' שמסר ביד הנביאים הראשונים, וַיְהִי קֶצֶף גָּדוֹל מֵאֵת ה' צְבָאוֹת - ובכך, גרמו לכעס גדול מאת ה' עליהם.
יג. וַיְהִי כַאֲשֶׁר קָרָא וְלֹא שָׁמֵעוּ - כמו שה' קרא אליהם לחזור בתשובה ממעשיהם, ולא שמעו בנ"י לקריאתו, כֵּן יִקְרְאוּ וְלֹא אֶשְׁמָע, אָמַר ה' צְבָאוֹת - כך, כשיקראו אליו בצרותיהם, לא ישמע לצעקתם.
יד. וְאֵסָעֲרֵם - אפיץ ואפזר אותם בגלות, בחוזק רב כרוח סערה, עַל כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּם - אל כל הגויים שאינם מכירים, וְהָאָרֶץ נָשַׁמָּה אַחֲרֵיהֶם מֵעֹבֵר וּמִשָּׁב - הארץ תהיה שממה מכל עובר ושב, וַיָּשִׂימוּ אֶרֶץ חֶמְדָּה לְשַׁמָּה - ארץ שהיו הכל חומדים אותה, נעשתה לשממה.
כתובים
איכה פרק ד
ד. דָּבַק לְשׁוֹן יוֹנֵק אֶל חִכּוֹ בַּצָּמָא - נדבקה הלשון של התינוק אל החיך מרוב צמא. עוֹלָלִים שָׁאֲלוּ לֶחֶם פֹּרֵשׂ אֵין לָהֶם - התינוקות בקשו לאכול ואין מי שיפרוס להם לאכול.
ה. הָאֹכְלִים לְמַעֲדַנִּים נָשַׁמּוּ בַּחוּצוֹת - הרגילים לאכל מעדנים היו בשממה ברחוב. הָאֱמֻנִים עֲלֵי תוֹלָע חִבְּקוּ אַשְׁפַּתּוֹת - הגדלים בלבוש בגדים יקרים שכבו על האשפה.
ו. וַיִּגְדַּל עֲוֹן בַּת עַמִּי מֵחַטַּאת סְדֹם - עונם של עמ"י היה יותר מעון סדום. הַהֲפוּכָה כְמוֹ רָגַע וְלֹא חָלוּ בָהּ יָדָיִם - שסדום נהפכה ברגע אחד ולא ע"י אדם ועם ישראל היה להם הרבה זמן צרות, וע"י אדם.
ז. זַכּוּ נְזִירֶיהָ מִשֶּׁלֶג צַחוּ מֵחָלָב - נקיים שריה יותר משלג, יותר לבן מחלב. אָדְמוּ עֶצֶם מִפְּנִינִים סַפִּיר גִּזְרָתָם - היו אדומים במראיהם יותר מפנינים ומראיהם כמו אבן ספיר.
ח. חָשַׁךְ מִשְּׁחוֹר תָּאֳרָם לֹא נִכְּרוּ בַּחוּצוֹת - ועתה השחיר מראיהם יותר מפחם ולא מכירים אותם בחוץ. צָפַד עוֹרָם עַל עַצְמָם יָבֵשׁ הָיָה כָעֵץ - נדבק עורם על העצמות, התיבש כמו עץ.
ט. טוֹבִים הָיוּ חַלְלֵי חֶרֶב מֵחַלְלֵי רָעָב - מצבם של מתי חרב היה יותר טוב ממתי רעב. שֶׁהֵם יָזוּבוּ מְדֻקָּרִים מִתְּנוּבֹת שָׂדָי - שמתי הרעב זב פרשם שאכלו מיבול השדה קוצים ועשבים דקרו בטנם.
י. יְדֵי נָשִׁים רַחֲמָנִיּוֹת בִּשְּׁלוּ יַלְדֵיהֶן - הנשים הרחמניות בשלו ילדיהן מגודל הרעב. הָיוּ לְבָרוֹת לָמוֹ בְּשֶׁבֶר בַּת עַמִּי - היו למאכל להם בזמן השבר של עמ"י.
יא. כִּלָּה ה' אֶת חֲמָתוֹ שָׁפַךְ חֲרוֹן אַפּוֹ - ה' כלה בהם כעסו, של הרבה זמן, ושפך עליהם כעסו. וַיַּצֶּת אֵשׁ בְּצִיּוֹן וַתֹּאכַל יְסוֹדֹתֶיהָ - והדליק אש בעיר ציון ושרפה את היסודות.
יב. לֹא הֶאֱמִינוּ מַלְכֵי אֶרֶץ כֹּל יֹשְׁבֵי תֵבֵל - מלכי ארץ ואנשי העולם לא האמינו. כִּי יָבֹא צַר וְאוֹיֵב בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִָם - שיכול לבא אויב בירושלים ולנצחם. ואיך קרה שכן הגיע?:
יג. מֵחַטֹּאת נְבִיאֶיהָ עֲוֹנוֹת כֹּהֲנֶיהָ - מהחטאים של הנביאים והכהנים. הַשֹּׁפְכִים בְּקִרְבָּהּ דַּם צַדִּיקִים - שהרגו בתוכה צדיקים.
יד. נָעוּ עִוְרִים בַּחוּצוֹת נְגֹאֲלוּ בַּדָּם - הלכו עורים בחוץ והתלכלכו בדם. בְּלֹא יוּכְלוּ יִגְּעוּ בִּלְבֻשֵׁיהֶם - עד שהם לא יכולים לגעת בבגדיהם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה