מקרא
בראשית פרק כז
(יח) וַיָּבֹא אֶל אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי מִי אַתָּה בְּנִי:
(יט) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל אָבִיו אָנֹכִי כוונתו היה לומר אנכי המביא לך עֵשָׂו הוא בְּכֹרֶךָ והיה כדי שלא יוציא במפורש דבר שקר מפיו עָשִׂיתִי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי קוּם נָא שְׁבָה וְאָכְלָה מִצֵּידִי בַּעֲבוּר תְּבָרֲכַנִּי נַפְשֶׁךָ:
(כ) וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל בְּנוֹ מַה זֶּה מִהַרְתָּ לִמְצֹא בְּנִי וַיֹּאמֶר כִּי הִקְרָה זימן[1] יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לְפָנָי:
(כא) וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב גְּשָׁה נָּא וַאֲמֻשְׁךָ בְּנִי הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו אִם לֹא:
(כב) וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו וַיְמֻשֵּׁהוּ וַיֹּאמֶר הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו לפי שתאומים היו היה קולם דומה קצת זה לזה ולכך טעה יצחק בקולו מאחר שמצאו איש שעיר על צוארו[2]:
(כג) וְלֹא הִכִּירוֹ כִּי הָיוּ יָדָיו כִּידֵי עֵשָׂו אָחִיו שְׂעִרֹת וַיְבָרְכֵהוּ כלומר הכין את עצמו לברך אותו[3]:
(כד) וַיֹּאמֶר אַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו וַיֹּאמֶר אָנִי וכדי לא לשקר לא אמר "אני עשו":
(כה) וַיֹּאמֶר הַגִּשָׁה לִּי וְאֹכְלָה מִצֵּיד בְּנִי לְמַעַן תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי וַיַּגֶּשׁ לוֹ וַיֹּאכַל וַיָּבֵא לוֹ יַיִן וַיֵּשְׁתְּ:
(כו) וַיֹּאמֶר אֵלָיו יִצְחָק אָבִיו גְּשָׁה נָּא וּשְׁקָה לִּי בְּנִי אמר, הנה שני סימנין, בקול דומה ליעקב, במשוש דומה לעשו, אראה עוד סימן שלישי בבגדיו ויכריע בין שני הסימנין, ועל כן כשקרב אליו והריח ריח בגדיו כשל עשו, ברכו[4]:
(כז) וַיִּגַּשׁ וַיִּשַּׁק לוֹ וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרֲכֵהוּ וַיֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ יְקֹוָק השדה שהוא מלא נרד וכרכום קנה וקנמון[5]:
(כח) וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים כי מתת אלהים תמיד הוא, ואין לה הפסק לעולם כל ימיך על אדמתך מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ השמנה שבכל הארצות וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ ולעשו לא נתנו במתת אלהים ולא ברכו, אלא אמר גם לך אצלתי אחריו ברכה, משמני הארץ ומטל השמים יהיה מושבך (פסוק לט) בעוד אשר אתה תשב שם, ירמוז כי יכלה ויאבד, כי לא יהיה לו זה לעולם, אך בעודו, יהיה חלקו טוב[6]:
(כט) יַעַבְדוּךָ עַמִּים בני אחיך וישתחו וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאֻמִּים כל המלכים בניהם של ישמעאל[7] הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ היה סבור שהוא עשו וברכו שיגבר על אחיו, אם כן על כרחך צריך לומר שלא ידע מה שנאמר לרבקה בנבואה (לעיל כה, כג) ורב יעבד צעיר[8] וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ אֹרְרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרֲכֶיךָ בָּרוּךְ:
(ל) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלָּה יִצְחָק לְבָרֵךְ אֶת יַעֲקֹב וַיְהִי אַךְ יָצֹא יָצָא יַעֲקֹב מֵאֵת פְּנֵי יִצְחָק אָבִיו וְעֵשָׂו אָחִיו בָּא מִצֵּידוֹ להגיד נסים שנעשו ליעקב בא הכתוב. שאלו הקדים עשו לבא רגע אחד קודם לא נתברך יעקב[9]:
(לא) וַיַּעַשׂ גַּם הוּא מַטְעַמִּים וַיָּבֵא לְאָבִיו וַיֹּאמֶר לְאָבִיו יָקֻם אָבִי וְיֹאכַל מִצֵּיד בְּנוֹ בַּעֲבוּר תְּבָרֲכַנִּי נַפְשֶׁךָ:
(לב) וַיֹּאמֶר לוֹ יִצְחָק אָבִיו מִי אָתָּה שהיה חושב שהוא יעקב, בשביל שבירך לעשו ואכל מצידו, שהיה גם הוא מביא לו מטעמים כדי שיברך אותו, ולכך שאל "מי אתה", לדעת האמת[10] וַיֹּאמֶר אֲנִי בִּנְךָ בְכֹרְךָ עֵשָׂו:
(לג) וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד מְאֹד שידע שאבד בנו האהוב לו ברכתו לעולם וַיֹּאמֶר מִי אֵפוֹא הוּא הַצָּד צַיִד אשר היה יכול לרמות אותי[11] וַיָּבֵא לִי וָאֹכַל מִכֹּל בְּטֶרֶם תָּבוֹא וָאֲבָרֲכֵהוּ גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶהמאחר שקיבל ברכה זו להיות גביר ושר, יודע אני שגם ברכה אחרת יקבל,ברכת אברהם לירש את הארץ, כי היא ראויה לבכור ולגביר[12]:
(לד) כִּשְׁמֹעַ עֵשָׂו אֶת דִּבְרֵי אָבִיו וַיִּצְעַק צְעָקָה גְּדֹלָה וּמָרָה עַד מְאֹד וַיֹּאמֶר לְאָבִיו בָּרֲכֵנִי גַם אָנִי אָבִי:
נביא
יחזקאל פרק יט
א. וְאַתָּה שָׂא קִינָה אֶל נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל - דברי הספד ובכי על מלכי יהודה.
ב. וְאָמַרְתָּ מָה אִמְּךָ לְבִיָּא - כמה חשובה היתה אמך - יאשיהו המלך (כמו לביאה) בֵּין אֲרָיוֹת רָבָצָה - בין המלכים היתה יושבת בלי פחד. בְּתוֹךְ כְּפִרִים רִבְּתָה גוּרֶיהָ - ואת ילדיה גידלה להיות חשובים כמו כפירים. (לביא - נקבת האריה. כפיר - אריה צעיר.)
ג. וַתַּעַל אֶחָד מִגֻּרֶיהָ כְּפִיר הָיָה - עלה לגדולה אחד מגוריה ונעשה מלך (מדבר על יהואחז) וַיִּלְמַד לִטְרָף טֶרֶף אָדָם אָכָל - והיה מתנהג ברשע וגוזל וטורף - הורג בני עמו העניים.
ד. וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו גּוֹיִם בְּשַׁחְתָּם נִתְפַּשׂ - פרעה מלך מצרים נאסף למלחמה עליו ויהואחז נתפס בבור כמו המלכודת שעושים לאריות. וַיְבִאֻהוּ בַחַחִים אֶל אֶרֶץ מִצְרָיִם - הגלה אותו למצרים ודימה את תפיסתו לתפיסת האריה ששמים לו טבעת (חח) כדי למשוך בה את החיה.
ה. וַתֵּרֶא כִּי נוֹחֲלָה - אין לו כבר תקוה לחזור למלוך. אָבְדָה תִּקְוָתָהּ - כפל הענין. וַתִּקַּח אֶחָד מִגֻּרֶיהָ כְּפִיר שָׂמָתְהוּ- העמידו מלך אחר (יהויקים)
ו. וַיִּתְהַלֵּךְ בְּתוֹךְ אֲרָיוֹת כְּפִיר הָיָה - היה מתנהג כמו מלכי הגויים. וַיִּלְמַד לִטְרָף טֶרֶף אָדָם אָכָל - גם היה מתנהג בגזל והרג בבני עמו כמו חיה טורפת.
ז. וַיֵּדַע אַלְמְנוֹתָיו וְעָרֵיהֶם הֶחֱרִיב - היה מענה את הנשים האלמנות והחריב את הערים. וַתֵּשַׁם אֶרֶץ וּמְלֹאָהּ מִקּוֹל שַׁאֲגָתוֹ - הארץ נעשתה שוממה מכל מה שהיתה מלאה מהתנהגות המלך.
ח. וַיִּתְּנוּ עָלָיו גּוֹיִם סָבִיב מִמְּדִינוֹת- עשו איתו מלחמה הגויים סביבו. וַיִּפְרְשׂוּ עָלָיו רִשְׁתָּם בְּשַׁחְתָּם נִתְפָּשׂ - לכדו אותו ולקחו אותו בשבי.
ט. וַיִּתְּנֻהוּ בַסּוּגַר בַּחַחִים - כמו שעושים כשלוכדים אריה (ממשיל את תפיסתו לתפיסת האריה) וַיְבִאֻהוּ אֶל מֶלֶךְ בָּבֶל יְבִאֻהוּ בַּמְּצָדוֹת - להיות שבוי בבית סוהר בבבל. לְמַעַן לֹא יִשָּׁמַע קוֹלוֹ עוֹד אֶל הָרֵי יִשְׂרָאֵל- שיהיה במאסר לעולם בבבל ולא יחזור לארץ ישראל.
י. אִמְּךָ כַגֶּפֶן בְּדָמְךָ עַל מַיִם שְׁתוּלָה - מלכות יהודה דומה לגפן ששתולה במקום מים. פֹּרִיָּה וַעֲנֵפָה הָיְתָה מִמַּיִם רַבִּים - שמוציאה פירות וענפים מרוב המים ששתולה עליהם.
יא. וַיִּהְיוּ לָהּ מַטּוֹת עֹז אֶל שִׁבְטֵי מֹשְׁלִים - היה לו שלטון חזק. וַתִּגְבַּהּ קוֹמָתוֹ עַל בֵּין עֲבֹתִים - ומלכותו גבהה וכל המלכויות שסביבה שנמשלים לענפים עבותים - מרובים. וַיֵּרָא בְגָבְהוֹ בְּרֹב דָּלִיֹּתָיו - היה בולט בגבהו מרוב ענפיו הגבוהים.
יב. וַתֻּתַּשׁ בְּחֵמָה לָאָרֶץ הֻשְׁלָכָה- נזרקה והשלחה בכעס לארץ. וְרוּחַ הַקָּדִים הוֹבִישׁ פִּרְיָהּ - מלכות נבוכדנצר ייבשה את פריה ביטל את מלכות יהודה. הִתְפָּרְקוּ וְיָבֵשׁוּ מַטֵּה עֻזָּהּ אֵשׁ אֲכָלָתְהוּ - פירק וייבש את חוזק השלטון של מלכי יהודה ושרפם באש.
יג. וְעַתָּה שְׁתוּלָה בַמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ צִיָּה וְצָמָא - נמצאים בגלות במקום המדבר שהוא יבש בלי מים - שאין להם את השפע והטובה מאת ה'.
יד. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִמַּטֵּה בַדֶּיהָ פִּרְיָהּ אָכָלָה - הענש בא אליהם ממעשיהם שלהם הרעים. וְלֹא הָיָה בָהּ מַטֵּה עֹז שֵׁבֶט לִמְשׁוֹל - ויותר לא היה מלך משבט יהודה למשול בארץ. קִינָה הִיא וַתְּהִי לְקִינָה - דברים אלו הם נבואות קינה שיתקימו וכך יהיה.
כתובים
דניאל פרק ו'
| |
(טז) רעשו האנשים ההם על המלך ואמרו למלך! דע לך כי יש חוק לפרס ומדי, ואין לשנות חוק שהמלך גוזר.
(יז) אמר המלך: השליכוהו לגוב האריות והמלך צעק לו: אלוקיך שאתה תמיד עובד אותו, הוא יצילך. אותו הלילה היה ליל חג הפסח. בגוב האריות היו אלף ארבע מאות שישים וארבעה אריות. הסיבה שדניאל נענש בכך הוא בגלל שהוא נתן לנבוכדנצר עצה ונבוכדנצר קרא לו על שם הע"ז שלו, והתורה אמרה פסילי אלוהיהם ישרפו באש. משמים נתנו בליבו של דריוש להליך אותו לבור האריות ולא לכבשן האש כי שם לא הייתה לו תקומה. ולא ירד דניאל לגוב האריות אלא כדי שיעשה לו הקב"ה ניסים ונפלאות ויתקדש שמו הגדול בעולם.
(יח) לאחר שהשליכו את דניאל לגוב האריות, הביאו אבן גדולה לסתום את פי הבור והמלך חתם את טבעתו ובטבעות גדוליו כדי שהם לא יחליטו להרוג אותו במיתה אחרת כגון בסקילה, והם לא רצו שהמלך פתאום יתחרט ויוציא אותו מגוב האריות. ברגע שדניאל ירד לבור האריות, נעשו האריות לפניו כבהמות. אותו הלילה נעשה נס ומלאך הביא את הנביא חבקוק מארץ יהודה ואורחת פועלי שדהו והוא ישב עם דניאל ואכל ושתה עימו והודו לה' יתברך על הנס הנפלא, ואח"כ המלאך החזיר אותו.
(יט) כל אותו הלילה הייתה שנתו של דריוש נודדת ולא הכניס שום דבר לפיו.
(כ) מיד עם אור השחר מיהר דריוש אל גוב האריות.
(כא) כשהתקרב לגוב האריות קרא אליו: דניאל עבד אלוקים חי! אלוקיך שאתה עובד אותו תמיד יכול להצילך מן האריות?
(כב) דניאל היה קורא קריאת שמע, ולא ענה לקריאתו. כשסיים ענה למלך:
(כג) ה' שלח את מלאכו שסגר את פי האריות הרבים שהיו בבור, והם לא עשו לי כלום לפי שנמצאה לי זכות לפני הקב"ה, וגם כלפיך לא עשיתי שום פשע.
(כד) שמח המלך לשמוע שלא קרה לדניאל כלום, והוא צווה להעלות את דניאל מן הבור ולא נמצאה בו שום חבלה כי האמין בה'.
(כה) אחר כך הלכו וקראו לשרים שהלשינו על דניאל וסיפרו להם שדניאל ניצל משיני האריות. מיד אמרו השרים שהסיבה שהם לא טרפו את דניאל היא כיוון שהם היו שבעים. אמר המלך, אם הם שבעים, הלילה אתם תלונו איתם, וציווה להשליכם לבור יחד עם נשותיהם ובניהם סך הכל 366 אנשים. ברגע שהושלכו לבור, התנפלו עליהם האריות מיד וטרפו אותם.
(כו) אחר כך כתב דריוש המלך לכל העמים האומות והלשונות.
(כז) ממני נתנה הוראה שבכל שלטון מלכותי יהיו יראים ופוחדים מפני אלוקיו של דניאל שהוא חי לעולמים ומלכותו עד סוף ימי עולם.
(כח) הוא ממלט ומציל ועושה אותות ומופתים בשמים ובארץ אשר הציל את דניאל מיד האריות.
(כט) ודניאל המשיך בגדולתו בכל מלכות דריוש ולאחריו במלכות כורש הפרסי.
|
(טז) בֵּאדַיִן גֻּבְרַיָּא אִלֵּךְ הַרְגִּשׁוּ עַל מַלְכָּא וְאָמְרִין לְמַלְכָּא דַּע מַלְכָּא דִּי דָת לְמָדַי וּפָרַס דִּי כָל אֱסָר וּקְיָם דִּי מַלְכָּא יְהָקֵים לָא לְהַשְׁנָיָה:
(יז) בֵּאדַיִן מַלְכָּא אֲמַר וְהַיְתִיו לְדָנִיֵּאל וּרְמוֹ לְגֻבָּא דִּי אַרְיָוָתָא עָנֵה מַלְכָּא וְאָמַר לְדָנִיֵּאל אֱלָהָךְ דִּי אנתה אַנְתְּ פָּלַח לֵהּ בִּתְדִירָא הוּא יְשֵׁיזְבִנָּךְ:
(יח) וְהֵיתָיִת אֶבֶן חֲדָה וְשֻׂמַת עַל פֻּם גֻּבָּא וְחַתְמַהּ מַלְכָּא בְּעִזְקְתֵהּ וּבְעִזְקָת רַבְרְבָנוֹהִי דִּי לָא תִשְׁנֵא צְבוּ בְּדָנִיֵּאל:
(יט) אֱדַיִן אֲזַל מַלְכָּא לְהֵיכְלֵהּ וּבָת טְוָת וְדַחֲוָן לָא הַנְעֵל קָדָמוֹהִי וְשִׁנְתֵּהּ נַדַּת עֲלוֹהִי:
(כ) בֵּאדַיִן מַלְכָּא בִּשְׁפַּרְפָּרָא יְקוּם בְּנָגְהָא וּבְהִתְבְּהָלָה לְגֻבָּא דִי אַרְיָוָתָא אֲזַל:
(כא) וּכְמִקְרְבֵהּ לְגֻבָּא לְדָנִיֵּאל בְּקָל עֲצִיב זְעִק עָנֵה מַלְכָּא וְאָמַר לְדָנִיֵּאל דָּנִיֵּאל עֲבֵד אֱלָהָא חַיָּא אֱלָהָךְ דִּי אנתה אַנְתְּ פָּלַח לֵהּ בִּתְדִירָא הַיְכִל לְשֵׁיזָבוּתָךְ מִן אַרְיָוָתָא:
(כב) אֱדַיִן דָּנִיֵּאל עִם מַלְכָּא מַלִּל מַלְכָּא לְעָלְמִין חֱיִי:
(כג) אֱלָהִי שְׁלַח מַלְאֲכֵהּ וּסֲגַר פֻּם אַרְיָוָתָא וְלָא חַבְּלוּנִי כָּל קֳבֵל דִּי קָדָמוֹהִי זָכוּ הִשְׁתְּכַחַת לִי וְאַף קדמיך קָדָמָךְ מַלְכָּא חֲבוּלָה לָא עַבְדֵת:
(כד) בֵּאדַיִן מַלְכָּא שַׂגִּיא טְאֵב עֲלוֹהִי וּלְדָנִיֵּאל אֲמַר לְהַנְסָקָה מִן גֻּבָּא וְהֻסַּק דָּנִיֵּאל מִן גֻּבָּא וְכָל חֲבָל לָא הִשְׁתְּכַח בֵּהּ דִּי הֵימִן בֵּאלָהֵהּ:
(כה) וַאֲמַר מַלְכָּא וְהַיְתִיו גֻּבְרַיָּא אִלֵּךְ דִּי אֲכַלוּ קַרְצוֹהִי דִּי דָנִיֵּאל וּלְגֹב אַרְיָוָתָא רְמוֹ אִנּוּן בְּנֵיהוֹן וּנְשֵׁיהוֹן וְלָא מְטוֹ לְאַרְעִית גֻּבָּא עַד דִּי שְׁלִטוּ בְהוֹן אַרְיָוָתָא וְכָל גַּרְמֵיהוֹן הַדִּקוּ:
(כו) בֵּאדַיִן דָּרְיָוֶשׁ מַלְכָּא כְּתַב לְכָל עַמְמַיָּא אֻמַיָּא וְלִשָּׁנַיָּא דִּי דארין דָיְרִין בְּכָל אַרְעָא שְׁלָמְכוֹן יִשְׂגֵּא:
(כז) מִן קֳדָמַי שִׂים טְעֵם דִּי בְּכָל שָׁלְטָן מַלְכוּתִי לֶהֱוֹן זאעין זָיְעִין וְדָחֲלִין מִן קֳדָם אֱלָהֵהּ דִּי דָנִיֵּאל דִּי הוּא אֱלָהָא חַיָּא וְקַיָּם לְעָלְמִין וּמַלְכוּתֵהּ דִּי לָא תִתְחַבַּל וְשָׁלְטָנֵהּ עַד סוֹפָא:
(כח) מְשֵׁיזִב וּמַצִּל וְעָבֵד אָתִין וְתִמְהִין בִּשְׁמַיָּא וּבְאַרְעָא דִּי שֵׁיזִיב לְדָנִיֵּאל מִן יַד אַרְיָוָתָא:
(כט) וְדָנִיֵּאל דְּנָה הַצְלַח בְּמַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ וּבְמַלְכוּת כּוֹרֶשׁ פרסיא פָּרְסָאָה:
|
משנת ההלכה
א. איסור חנופה, לדעת התוס'[13] נאמר אף בחונף מחמת יראה, שלא במקום סכנה[14]. ובמקום סכנת נפשות, מותר להציל עצמו על ידי חנופה[15], שאם מתיירא שמא יהרגנו, מותר לומר לו יפה עשית[16], אפילו אם עבר עבירה גדולה[17]. ורבינו יונה[18] חולק וסובר שחייב אדם למסור עצמו לסכנה[19]. וביד הקטנה[20] כתב לחלק, שדוקא כשאין שם אלא חשש סכנה [כמעשה באגריפס] אסור להחניף, אבל בסכנה קרובה מותר להציל עצמו על ידי חנופה[21].
ב. השותק ואינו מוחה בעוברי עבירה, מחמת יראה מגופו או ממונו, כתב היראים[22] שאינו בכלל חונף, אבל אם אין חשש שיפגע בגופו או בממונו אסור לו לשתוק כדי שלא יתקוטט עמו, ויפסיד בקטטתו את חסדו ואהבתו[23]. וכ"כ הרמ"א [24]להלכה שנהגו להקל מלמחות, כשיש לחוש שיהיו עומדים על גופנו ומאודנו[25].
ג. אף המראים עצמם כצדיקים וחסידים [או כבני תורה[26]] נקראים חנפים[27], ועליהם נאמר בגמרא[28] נאמר מפרסמים את החנפים מפני חלול השם[29]. וכעי"ז כתב חובות הלבבות[30] שבכלל החנפים העושה מצוה וכוונתו שיכבדוהו בני אדם[31].
ד. אמרו חכמים[32] "הוי מכבד את כל האדם, אל תאמר אחניף לזה שיאכילני, לזה שישקני, לזה שילבישני, ולזה שיכסני". והפלא יועץ[33] כתב שבכלל חנופה אף המדבר אחד בפה ואחד בלב, שמראה פנים וחיבה יתירה לחברו ואין פיו ולבו שוים[34].
[1] ת"א
[2] רשב"ם
[3] מלבי"ם
[4] פי' ר' יוסף בכור שור
[5] רשב"ם
[6] רמב"ן
[7] ת"י
[8] פי' הטור
[9] רשב"ם
[10] רמב"ן
[11] רמב"ן
[12] פי' ר' יוסף בכור שור
[19] ואל ישיא את נפשו עון אשמה כזאת והוכיחו כן מהמעשה עם אגריפס, וכ"כ במנורת המאור שם, והוסיף בשע"ת "כל שכן הדיין היושב על המשפט, שנאמר בו "לא תגורו מפני איש" (דברים א יז)
[21] [אלא אם כן העבירה גלויה לרבים ויש בה חלול השם -שם אות יד שכתב שבאגריפס היה במעמד כל ישראל] ועיין בשו"ת אגרות משה או"ח ח"ב סי נא שביאר מה שונה איסור זה משאר מצוות שהיה צד לתוס' שצריך למסור עצמו עליו, ותירץ דסברו התוס' כמהרש"ל ביש"ש ב"ק לח דאסור לשנות דין של תורה וצריך למסור נפש ע"ז והמחניף לרשע שעבר על דיני התורה נחשב כמשנה דין של תורה. קמ"ל שמותר כיון שלא אמר מה שעשה הרשע מותר, אלא שאותו רשע עשה טוב לדעת אנשים כמוהו. ומהגרי"ש אלישיב תירץ במוריה (אלול תשנ"ח דף סה) שכיון שהמחניף לרשע יפול בידיו (סוטה מא:) לכן אין תועלת בחנופה שהרי בכל מקרה יפול בידי הרשע, ולכן כתבו שבכה"ג אין איסור חנופה ולכן לא יפול בידיו ויש הצלה בחנופתו
[23] יראים, עי"ש ובריקנטי סי' תקעב. ועי' סנהדרין יט. בינאי המלך, ורש"י ד"ה תנו, [וכן משמע בתוס' שם בסהדרין לגבי אגריפס שהיו צריכים לשתוק]
[25] ע"פ שו"ת מהרי"ו סי' קנז, ועי' בכור שור לסוטה מז:, המובא בפת"ש שם, שדוקא בברי הזיקא, שאם לא כן בטל לאו דלא תגורו
[27] ערש"י יומא פו: ד"ה מפרסמין, וסנהדרין כד. ד"ה ככנפי. ועי' תרגום יהונתן בן עוזיאל ירמיה כג יא חנפו, גניבו אורחתהון, ואבן עזרא ורמב"ן במדבר לה לג
[34] וכעי"ז בראשית חכמה שם. ועיין אר"ח להרא"ש אות קג אל תפתה את חברך בשפתי חלקות ובחנופות ואל תדבר בלב ולב. ועי' רש"י ערובין יח: ד"ה אומרים, וקידושין מט: ד"ה האיפה, ובלק"ט בראשית מז כ חסד שבפניו הוא חסד של חנופה
