מקרא
בראשית פרק יט
(טז) וַיִּתְמַהְמָהּ וַיַּחֲזִקוּ בְּיָדוֹ וּבְיַד אִשְׁתּוֹ וּבְיַד שְׁתֵּי בְנֹתָיו הָאֲנָשִׁים היו מושכים בהם בחזקה למהר לשלחם[1] בְּחֶמְלַת יְקֹוָק עָלָיו וַיֹּצִאֻהוּ וַיַּנִּחֻהוּ מִחוּץ לָעִיר:
(יז) וַיְהִי כְהוֹצִיאָם אֹתָם הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הִמָּלֵט עַל נַפְשֶׁךָ אַל תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ בשביל צער חתניך שבעיר. ועוד כי המביט אחריו מתעכב בדרך. גם שלא להסתכל במלאכים ובמעשיהם שלא לצורך כדכתיב מות נמות כי אלהים ראינו[2] וְאַל תַּעֲמֹד בְּכָל הַכִּכָּר הירדן[3] הָהָרָה הִמָּלֵט פֶּן תִּסָּפֶה כי הענן עולה ובו גפרית ואש, ומתפשט על הארץ כמו ענן הגשמים, ואם ידביק אתכם הרי אתם מתים[4]:
(יט) הִנֵּה נָא מָצָא עַבְדְּךָ חֵן בְּעֵינֶיךָ וַתַּגְדֵּל חַסְדְּךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמָּדִי לְהַחֲיוֹת אֶת נַפְשִׁי וְאָנֹכִי לֹא אוּכַל לְהִמָּלֵט הָהָרָה פֶּן תִּדְבָּקַנִי הָרָעָה וָמַתִּי:
(כ) הִנֵּה נָא הָעִיר הַזֹּאת קְרֹבָה לָנוּס שָׁמָּה וְהִוא מִצְעָר עיר בעלת תושבים מועטים אִמָּלְטָה נָּא שָׁמָּה הֲלֹא כיון ש - מִצְעָר הִוא אין בה חוטאים הרבה וטאיה קלים ותוכל לרחם עליה[6] וּתְחִי נַפְשִׁי:
(כא) וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה נָשָׂאתִי פָנֶיךָ גַּם לַדָּבָר הַזֶּה מלבד זה שאתה ניצול[7] לְבִלְתִּי הָפְכִּי אֶת הָעִיר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ:
(כב) ואמר לו המלאך מַהֵר הִמָּלֵט שָׁמָּה כִּי לֹא אוּכַל אין לי רשות[8] לַעֲשׂוֹת דָּבָר עַד בֹּאֲךָ שָׁמָּה עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הָעִיר שבתחילה היתה בלע צוֹעַר על שם מצער ולכן נאמר בפ' לך לך ומלך בלע היא צוער[9]:
(כג) הַשֶּׁמֶשׁ יָצָא עַל הָאָרֶץ וְלוֹט בָּא צֹעֲרָה:
(כד) וַיקֹוָק הִמְטִיר עַל סְדֹם וְעַל מטר וגשם כדי להוכיחם לחזור בתשובה ומשלא חזרו הוריד עליהם[10] גָּפְרִית וָאֵשׁ מֵאֵת יְקֹוָק מִן הַשָּׁמָיִם ולא מן העננים[11]:
(כה) וַיַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים הָאֵל וְאֵת כָּל הַכִּכָּר וְאֵת כָּל יֹשְׁבֵי הֶעָרִים וְצֶמַח הָאֲדָמָה עד כדי כך שאין אדמתה מצמיחה יותר גם אם תינתן בעציץ[12]:
(כו) וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ היתה מבטת מתאחרת שלא היתה ממהרת לילך עד שנשארה - מֵאַחֲרָיו, מאחריו והדביקתה הענן הנפשט ונפרש עליה מן הגפרית ומן המלח, כי במקום שנופל גפרית נופל מלח עמו, שנאמר "גפרית ומלח שרפה וגו'" וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח כלומר מצבה ותל, שכולה נפל עליה מלח, שלא היה נראה שמעולם היתה שם אשה שהיתה מכוסה כולה, ונראה שיש שם תל מלח, לפי פשוטו של הפסוק:
(כז) וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם אֶת פְּנֵי יְקֹוָק אל המקום שלוה שם המלאכים כי שם היתה עליו יד ה' וזה כי חשב לבקש עליהם רחמים אחרי שלא מצא להם זכות בדין[13]:
(כח) וַיַּשְׁקֵף לדעת אם נמצא שם עשרה וניצולו אם לאו[14] עַל פְּנֵי סְדֹם וַעֲמֹרָה וְעַל כָּל פְּנֵי אֶרֶץ הַכִּכָּר וַיַּרְא וְהִנֵּה עָלָה קִיטֹר הָאָרֶץ כְּקִיטֹר הַכִּבְשָׁן וראה שאין עוד להתפלל עליהם[15]:
(כט) וַיְהִי בְּשַׁחֵת אֱלֹהִים זה המלאך בשליחות ה' אֶת עָרֵי הַכִּכָּר וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים זה הקב"האֶת אַבְרָהָם שאלמלא אברהם עדיין היה לוט בחרן שהוא ארצו ומולדתו, אבל לכבוד אברהם יצא עמו, ולכך הזכיר הכתוב כי מתוך זכרון אברהם נצל לוט עמו[16] וַיְשַׁלַּח אֶת לוֹט מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה בַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים אֲשֶׁר יָשַׁב בָּהֵן לוֹט:
(ל) וַיַּעַל לוֹט מִצּוֹעַר וַיֵּשֶׁב בָּהָר עכשיו שהיה לו פנאי קיים דברי המלאך לשבת בהר[17] וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו עִמּוֹ כִּי יָרֵא לָשֶׁבֶת בְּצוֹעַר שהיא מן המקומות שנגזרה עליהם ההשחתה, ובתחנתו של לוט הניחה המלאך וחשב בלבו כי לא יאריך לו עוד אחרי שיש לו זמן רב להמלט ההרה[18] וַיֵּשֶׁב בַּמְּעָרָה הוּא וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו:
(לא) וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל הַצְּעִירָה אָבִינוּ זָקֵן וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ שחשבה כי בצאת אביה משם נשחתה צוער[19] לָבוֹא עָלֵינוּ כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ:
(לב) לְכָה נַשְׁקֶה אֶת אָבִינוּ יַיִן וְנִשְׁכְּבָה עִמּוֹ והנה היו צנועות ולא רצו לאמר לאביהם שישא אותן, כי בן נח מותר בבתו (סנהדרין נח:) או שהיה הדבר מכוער מאד בעיני הדורות ההם ולא נעשה כן מעולם וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע אמרו נעשה אנחנו המעשה הראוי לנו, כי ירחם האלהים ונוליד זכר ונקבה ויתקיים העולם מהם, ולא לחנם הצילנו ה':
(לג) וַתַּשְׁקֶיןָ אֶת אֲבִיהֶן יַיִן בַּלַּיְלָה הוּא וַתָּבֹא הַבְּכִירָה וַתִּשְׁכַּב אֶת אָבִיהָ וְלֹא יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקוּמָהּ:
(לד) וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל הַצְּעִירָה הֵן שָׁכַבְתִּי אֶמֶשׁ אֶת אָבִי נַשְׁקֶנּוּ יַיִן גַּם הַלַּיְלָה וּבֹאִי שִׁכְבִי עִמּוֹ וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע:
(לה) וַתַּשְׁקֶיןָ גַּם בַּלַּיְלָה הַהוּא אֶת אֲבִיהֶן יָיִן וַתָּקָם הַצְּעִירָה וַתִּשְׁכַּב עִמּוֹ וְלֹא יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקֻמָהּ:
(לו) וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת לוֹט מֵאֲבִיהֶן:
(לז) וַתֵּלֶד הַבְּכִירָה בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מוֹאָב כמו מ - אב[20] הוּא אֲבִי מוֹאָב עַד הַיּוֹם בימי משה. וכן כל עד היום עד ימי הסופר שכתב את הדבר[21] ומעיד שלא התערב עמם גוי זר[22]:
(לח) וְהַצְּעִירָה גַם הִוא יָלְדָה בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן עַמִּי לומר שבן אביו הוא ש - הוּא אֲבִי אביהם של עם[23] בְנֵי עַמּוֹן עַד הַיּוֹם: ס
נביא
יחזקאל פרק יא
טז. לָכֵן אֱמֹר כֹּה אָמַר ה' אלקים. כִּי הִרְחַקְתִּים בַּגּוֹיִם וְכִי הֲפִיצוֹתִים בָּאֲרָצוֹת - אפילו שהגולים הרחקתי אותם ופיזרתי אותם בארצות הגויים. וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט - אני אמשיך להשגיח עליהם ואהיה מצוי להם במקדשים הקטנים שיבנו לכבודי בגלות (בתי כנסיות ובתי מדרשות שהם קטנים לעומת ביהמ"ק הגדול). בָּאֲרָצוֹת אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם - בכל ארצות הגולה.
יז. לָכֵן אֱמֹר כֹּה אָמַר ה' אלקים וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים וְאָסַפְתִּי אֶתְכֶם מִן הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר נְפֹצוֹתֶם בָּהֶם - כנגד דברי יושבי ירושלים שאמרו שהם יירשו את הארץ לעולם אומר הנביא שהגולים הם אלו שיחזרו מהגלות. וְנָתַתִּי לָכֶם אֶת אַדְמַת יִשְׂרָאֵל - לרשת את הארץ.
יח. וּבָאוּ שָׁמָּה - שיחזרו יבואו לארץ ישראל וְהֵסִירוּ אֶת כָּל שִׁקּוּצֶיהָ וְאֶת כָּל תּוֹעֲבוֹתֶיהָ מִמֶּנָּה - יסירו את כל העבודות זרות שהקימו הגויים שגרו פה.
יט. וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב אֶחָד - שלכולם יהיה לב (רצון) לעבוד רק את ה'. וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם - רצון חדש ללכת בדרכי ה'. וַהֲסִרֹתִי לֵב הָאֶבֶן מִבְּשָׂרָם וְנתַתִּי לָהֶם לֵב בָּשָׂר - הלב העקשן וקשה כאבן שלא רצו לקבל מוסר יסיר אותו ובמקומו יתן להם לב רך ונח לקבל מוסר.
כ. לְמַעַן בְּחֻקֹּתַי יֵלֵכוּ וְאֶת מִשְׁפָּטַי יִשְׁמְרוּ וְעָשׂוּ אֹתָם וְהָיוּ לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים - ולכן נותן להם לב בשר.
כא. וְאֶל לֵב שִׁקּוּצֵיהֶם וְתוֹעֲבוֹתֵיהֶם לִבָּם הֹלֵךְ- אלו הרשעים שנשארו בירושלים וממשיכים במעשיהם הרעים. דַּרְכָּם בְּרֹאשָׁם נָתַתִּי נְאֻם ה' אלקים - אעניש אותם על מעשיהם.
כב. וַיִּשְׂאוּ הַכְּרוּבִים אֶת כַּנְפֵיהֶם וְהָאוֹפַנִּים לְעֻמָּתָם - התרוממו החיות והאופנים כנגדם. וּכְבוֹד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עֲלֵיהֶם מִלְמָעְלָה - כמו שנזכר למעלה.
כג. וַיַּעַל כְּבוֹד ה' מֵעַל תּוֹךְ הָעִיר - הסתלק מלהיות בתוך העיר. וַיַּעֲמֹד עַל הָהָר אֲשֶׁר מִקֶּדֶם לָעִיר - הר הזיתים.
כד. וְרוּחַ נְשָׂאַתְנִי וַתְּבִיאֵנִי כַשְׂדִּימָה אֶל הַגּוֹלָה בַּמַּרְאֶה בְּרוּחַ אֲלֹהִים - רוח הנבואה החזירה אותי לבבל שהרי באמת לא היה בירושלים אלא רק במראה הנבואה ועכשיו נדמה לו שחוזר בדרך מירושלים לבבל. וַיַּעַל מֵעָלַי הַמַּרְאֶה אֲשֶׁר רָאִיתִי - הסתלקה ממני רוח הנבואה.
כה. וָאֲדַבֵּר אֶל הַגּוֹלָה אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' אֲשֶׁר הֶרְאָנִי- ואנשי בבל מעבירים את דברי הנביא אל קרוביהם שבירושלים.
יחזקאל פרק יב
א. וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר
ב. בֶּן אָדָם בְּתוֹךְ בֵּית הַמֶּרִי אַתָּה ישֵׁב - בתוך עם מרדן ועקשן אתה יושב. אֲשֶׁר עֵינַיִם לָהֶם לִרְאוֹת וְלֹא רָאוּ אָזְנַיִם לָהֶם לִשְׁמֹעַ וְלֹא שָׁמֵעוּ כִּי בֵּית מְרִי הֵם- שלא רוצים לפקוח את עיניהם ולשמוע את האמת שמי שלא שב בתשובה יסבול.
ג. וְאַתָּה בֶן אָדָם עֲשֵׂה לְךָ כְּלֵי גוֹלָה - כלים שמיוחדים למי שיוצא לגלות שהם: כלי לשתיה ותרמיל ומקל. וּגְלֵה יוֹמָם לְעֵינֵיהֶם - תעשה עצמך כהולך לגלות באור היום שכולם יראו. וְגָלִיתָ מִמְּקוֹמְךָ אֶל מָקוֹם אַחֵר לְעֵינֵיהֶם - תיגלה מביתך למקום אחר באופן שיבינו שזה רעיון לגלות. אוּלַי יִרְאוּ כִּי בֵּית מְרִי הֵמָּה - אולי יבינו שזה מה שיקרה להם כי הם מרדנים ולא בטוח שירצו לקבל מוסר מזה.
ד. וְהוֹצֵאתָ כֵלֶיךָ כִּכְלֵי גוֹלָה יוֹמָם לְעֵינֵיהֶם- תוציא את כלי הגולה ביום, שתראה כמי שהולך לגלות. וְאַתָּה תֵּצֵא בָעֶרֶב לְעֵינֵיהֶם כְּמוֹצָאֵי גּוֹלָה - וגם בערב תצא כמי שהולך ויוצא לגלות.
ה. לְעֵינֵיהֶם חֲתָר לְךָ בַקִּיר וְהוֹצֵאתָ בּוֹ - תעשה חור בקיר שיראו איך שאתה יוצא דרכו (רמז ליציאת צדקיהו במחתרת)
כתובים
דניאל פרק א
(א) בִּשְׁנַת שָׁלוֹשׁ לאחר שעברו שלוש שנים ונכנסו לשנה הרביעית לְמַלְכוּת יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה בָּא נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל יְרוּשָׁלִַם וַיָּצַר מלשון מצור עָלֶיה: (ב) וַיִּתֵּן אֲדֹנָי בְּיָדוֹ אֶת יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה וּמִקְצָת כְּלֵי בֵית הָאֱלֹהִים שאת חלקם השאיר ולקח רק בגלות צדקיהו בחורבן הבית וַיְבִיאֵם אֶרֶץ שִׁנְעָר ששם ננערו מיתי המבול וארץ זה היה שהייתה בתוך ארץ בבל בֵּית אֱלֹהָיו לקלס לעבודה זרה שלו ואחר כך וְאֶת הַכֵּלִים הֵבִיא בֵּית אוֹצַר אֱלֹהָיו: (ג) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאַשְׁפְּנַז רַב סָרִיסָיו שרים לְהָבִיא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִזֶּרַע הַמְּלוּכָה וּמִן הַפַּרְתְּמִים דוכסים: (ד) יְלָדִים אֲשֶׁר אֵין בָּהֶם כָּל מוּם אפילו לא שריטה של הקזת דם וְטוֹבֵי מַרְאֶה לא מידי לבנים ולא מידי שחורים וּמַשְׂכִּילִים בְּכָל חָכְמָה שיודעים לענות על כל מה שישאלו אותם וְיֹדְעֵי דַעַת וּמְבִינֵי מַדָּע בקיאים בעצה וַאֲשֶׁר כֹּחַ בָּהֶם לַעֲמֹד בְּהֵיכַל הַמֶּלֶךְ להתגבר על הטבע ולהתאפק מלהצטרך לנקביהם, לישון ולצחוק וּלֲלַמְּדָם סֵפֶר וּלְשׁוֹן כַּשְׂדִּים קרוא וכתוב בלשון בבלים: (ה) וַיְמַן הזמין לָהֶם הַמֶּלֶךְ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ מִפַּת בַּג ממטעמי לחם המלךהַמֶּלֶךְ וּמִיֵּין מִשְׁתָּיו וּלְגַדְּלָם שָׁנִים שָׁלוֹשׁ וּמִקְצָתָם ובסופם של שלשת השנים יַעַמְדוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ: (ו) וַיְהִי בָהֶם מִבְּנֵי יְהוּדָה דָּנִיֵּאל חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה: (ז) וַיָּשֶׂם לָהֶם שַׂר הַסָּרִיסִים שֵׁמוֹת וַיָּשֶׂם לְדָנִיֵּאל בֵּלְטְשַׁאצַּר על שם הע"ז של בבל שנקרא בֶּל וְלַחֲנַנְיָה שַׁדְרַךְ דד מפונק ורך וּלְמִישָׁאֵל מֵישַׁךְ שמי שרואהו מיד משכך כעסו וְלַעֲזַרְיָה עֲבֵד נְגוֹ עבד לע"ז: (ח) וַיָּשֶׂם דָּנִיֵּאל עַל לִבּוֹ אֲשֶׁר לֹא יִתְגָּאַללטנף את עצמו בְּפַתְבַּג הַמֶּלֶךְ וּבְיֵין מִשְׁתָּיו וַיְבַקֵּשׁ מִשַּׂר הַסָּרִיסִים אֲשֶׁר לֹא יִתְגָּאָל: (ט) וַיִּתֵּן הָאֱלֹהִים אֶת דָּנִיֵּאל לְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים לִפְנֵי שַׂר הַסָּרִיסִים: (י) וַיֹּאמֶר שַׂר הַסָּרִיסִים לְדָנִיֵּאל יָרֵא אֲנִי אֶת אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר מִנָּה הזמין וסיפק אֶת מַאֲכַלְכֶם וְאֶת מִשְׁתֵּיכֶם, אֲשֶׁר לָמָּה יִרְאֶה אֶת פְּנֵיכֶם זֹעֲפִים רעים ורזים שלא כמו מִן הַיְלָדִים אֲשֶׁר כְּגִילְכֶם וְחִיַּבְתֶּם אֶת רֹאשִׁי לַמֶּלֶךְ ותגרמו לי למות:
משנת ההלכה
מצוות הכנסת אורחים
א. י"א שאין מצוות הכנסת אלא באורחים שבאו מעיר אחרת בין שנתארחו אצלו בין שזימן אורחים שנתארחו אצל אחרים אבל באנשים הגרים באותה העיר[24] ואין באים אלא לסעוד אצלו אין נחשבים אורחים וי"א דאף זה חשיב ממצות הכנסת אורחים[25] ואם מזמין בן העיר לכבוד אורח חשיב הכנסת אורחים לכו"ע[26]
ב. י"א דאין מצווה אלא בהכנסת אורחים כגון בעלי תורה ובעלי שם טוב ומע"ט או עני בן טובים או עשירים שראוי לכבדם שאינם עושים רעה אבל לא הגרועים או הקבצנים שעוברים ושבים בשביל טרף ומזון שהם רק בכלל צדקה[27]
[1] רמב"ן
[2] רשב"ם
[3] רש"י
[4] פי' ר' יוסף בכור שור
[5] ת"י ת"א
[6] ת"א ת"י פי' ר' יוסף בכור שור
[7] רש"י
[8] ת"א
[9] רש"י
[10] ת"י רש"י
[11] ספורנו
[12] חזקוני
[13] ספורנו
[14] רשב"ם
[15] ספורנו
[16] רבינו בחיי
[17] רשב"ם
[18] רמב"ן
[19] רמב"ן
[20] אבע"ז
[21] רשב"ם
[22] אבע"ז
[23] ת"י
[24] בתרוה"ד סי' ע"ב נסתפק אי במזמין אורחים לסעוד אצלו ולא נתארחו אצלו אי חשיב מצוה ונ"מ לשבות שמתירים משום מצווה דאורחים וברמ"א או"ח סי' של"ג פסק גבי הא דמותר לפנות קופות של תבן לצורך מצווה כגון הכנסת אורחים "ולא מקרי אורחים, אלא שנתארחו אצלו בביתו, או שזימן אורחים שנתארחו אצל אחרים, אבל כשזימן חבירו לסעוד אצלו לא מקרי אורחים ואינו סעודת מצוה רק סעודת רשות" וכן כתב להדיא בשו"ע הרב סי' תק"י סעי' כ' דאין מקיים מצות הכנסת אורחים באורחים מאותה עיר ועיין במ"ב ס"ק ח' שם דאף באורחים מעיר אחרת חשיב למארח מצווה כיון מקיים מצוה במה שמזמנם אצלו אבל עצם הסעודה הווה סעודת הרשות והוא דעת המג"א ס"ק ה' לפי מה שביארו המחה"ש שם אמנם בפמ"ג א"א סי' ש"ז ס"ק ז' משמע דגוף הסעודה הווה סעודת מצווה שהרי דימהו לסעודת שבת עיי"ש ועיי"ש במ"ב ס"ק ט' בשם הט"ז ס"ק ב' ומחה"ש שם דאם מזמין חברו לכבוד האורח חשיב ע"י זה נמי צורך מצוה דחברו נחשב כאורח לענין דשרי לפנות בשבילו כיון דהוזמן לכבוד האורח אבל חבירו המוזמן לגבי דידיה לא חשיב מצווה ואסור לו לפנות לעצמו אלא רק בעה"ב יפנה לצורכו (פמ"ג בא"א שם)
[26] כדלעיל הע' כ"ה בשם הט"ז של"ג ס"ק ב' ועיין או"ח סי' קס"ח סעי' ה' דבעה"ב שנזהר מפת עכו"ם והאורח אינו נזהר ופת עכו"ם נקיה יותר יבצע בעה"ב על פת העכו"ם דכיון שמצוה מוטלת עליו לבצוע לצורך האורח משום כבודו א"כ התירו לו לזה פת עכו"ם וא"כ לכאורה תלוי אי חשיב אורח או לא דאם אינו מקיים הכנס"א באורח זה א"כ אין מצווה שנדחה מפניה חומרא דפת עכו"ם וצל"ב
[27] פ"ת שם בשם סולת למנחה שהביא מחכם אחד (והוא התוי"ט בתורת האשם כמש"כ ביד אפרים יו"ד סי' ס"ח סעי' י"א) וכ"פ בכף החיים של"ג אות י"ד (ונ"מ דאין מפנין קופות לצרכם ופלא שלא הזכירוהו הפוסקים כמ"ב וכיו"ב בסי' של"ג ולכן כתבתי בלשון י"א אמנם עיין ביד אפרים הנ"ל מש"כ ודומה לזה בשו"ע הרב סי' תק"י סעי' כ' וצ"ע ונ"מ עוד לכאורה גבי ביטול ביהמ"ד הנ"ל סעי' ב' וכ"נ נ"מ דאין חייב במצות לויה אמנם במקום שיש חשש סכנה כגון שאינו יודע הדרך וכיו"ב לכאו' אף שאין חייב בהכנס"א עכ"פ יהיה חייב במצות לויה ולפ"ז אפ' ליישב הרמב"ם הנ"ל הע' א' דנקט לויה כיון דשייך אף במקום שאין מצות הכנס"א כגון באורחים קבצנים ואעפ"כ איכא מצות לויה וצ"ע)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה