פרשת וירא יום ה'

מקרא

בראשית פרק כא

(ח) וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל נגמל מהנקה[1] וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת יִצְחָק:

(ט) וַתֵּרֶא שָׂרָה ביום המשתה הגדול אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק לועג ליצחק ולמשתה הגדול[2] באמרו שנתעברה מאבימלך[3]:

(י) וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ עבד שהוא מלעיג על אדונו ראוי להמיתו או להלקותו וגם כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק ולפיכך איני רוצה שידור כאן, שמא לאחר מיתתנו יאמר גם אני בן אברהם ויבוא לירש[4]:

(יא) וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ שלא היה הדבר רע בעיניו מפני חשק פילגשו וחפצו בה, אלא מפני בנו חרה לו מאד, ולא רצה לעשותו, עד שאמר לו הקב"ה לעשותו[5]:

(יב) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר וְעַל אֲמָתֶךָ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע:

(יג) וְגַם אֶת בֶּן הָאָמָה לְגוֹי אֲשִׂימֶנּוּ כִּי זַרְעֲךָ הוּא:

(יד) וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם כלי ויתכן להיותו מעור או מעץ[6] וַיִּתֵּן אֶל הָגָר שָׂם עַל שִׁכְמָהּ וְאֶת הַיֶּלֶד בידיה[7] וַיְשַׁלְּחֶהָ וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע טעתה וירדה מהדרך אל המדבר הסמוך[8]בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָׁבַע:

(טו) וַיִּכְלוּ הַמַּיִם מִן הַחֵמֶת כיון שהלכה וטעתה ולא הלכה בדרך הישר וַתַּשְׁלֵךְ אֶת הַיֶּלֶד גברה עליו הצמאה ולא יכול ללכת והשכיבתו אמו תחת האילן מושלך ונעזב תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִם:

(טז) וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד ממול הַרְחֵק הרחיקה עצמה ממנו[9]  כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת כטווח קשת היורה חיציםכִּי אָמְרָה אַל אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד וַתִּשָּׂא אֶת קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ:

(יז) וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת קוֹל הַנַּעַר וַיִּקְרָא מַלְאַךְ אֱלֹהִים אֶל הָגָר מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר לָהּ מַה לָּךְ הָגָר אַל תִּירְאִי כִּי שָׁמַע אֱלֹהִים אֶל קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם ולא תצטרך ללכת משם אל מעין ובור, כי במקום ההוא ירוה צמאו מיד[10]:

(יח) קוּמִי שְׂאִי אֶת הַנַּעַר ואח"כ וְהַחֲזִיקִי אֶת יָדֵךְ בּוֹ ולא תצטרכי להמשיך לשאתו כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימֶנּוּ:

(יט) וַיִּפְקַח אֱלֹהִים אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת הַחֵמֶת מַיִם וַתַּשְׁקְ אֶת הַנָּעַר:

(כ) וַיְהִי אֱלֹהִים אֶת הַנַּעַר וַיִּגְדָּל וַיֵּשֶׁב בַּמִּדְבָּר וַיְהִי רֹבֶה יורה חצים וגם קַשָּׁת עושה קשתות:

(כא) וַיֵּשֶׁב בְּמִדְבַּר פָּארָן וַתִּקַּח לוֹ אִמּוֹ אִשָּׁה ממשפחתה מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: פ

(כב) וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא שנולד יצחק משרה וידע אבימלך נסים שעשה לו הקב"ה לכך בא עתה לכרות ברית עמו. וכן כל בעת ההיא צריך לפרש לפי המאורע[11] וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ אֶל אַבְרָהָם לֵאמֹר אֱלֹהִים עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה:

(כג) וְעַתָּה הִשָּׁבְעָה לִּי בֵאלֹהִים הֵנָּה אִם תִּשְׁקֹר לִי וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי כַּחֶסֶד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמְּךָ תַּעֲשֶׂה עִמָּדִי וְעִם הָאָרֶץ אֲשֶׁר גַּרְתָּה בָּהּ:

(כד) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אָנֹכִי אִשָּׁבֵעַ:

(כה) וְהוֹכִחַ מלשון וויכוח[12] אַבְרָהָם אֶת אֲבִימֶלֶךְ עַל אֹדוֹת בְּאֵר הַמַּיִם אֲשֶׁר גָּזְלוּ עַבְדֵי אֲבִימֶלֶךְ:

(כו) וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ לֹא יָדַעְתִּי מִי עָשָׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְגַם אַתָּה לֹא הִגַּדְתָּ לִּי וְגַם אָנֹכִי לֹא שָׁמַעְתִּי בִּלְתִּי הַיּוֹם:

(כז) וַיִּקַּח אַבְרָהָם צֹאן וּבָקָר וַיִּתֵּן לַאֲבִימֶלֶךְ וַיִּכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם בְּרִית:

(כח) וַיַּצֵּב אַבְרָהָם אֶת שֶׁבַע כִּבְשֹׂת הַצֹּאן לְבַדְּהֶן:

(כט) וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל אַבְרָהָם מָה הֵנָּה שֶׁבַע כְּבָשֹׂת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר הִצַּבְתָּ לְבַדָּנָה:

(ל) וַיֹּאמֶר כִּי אֶת שֶׁבַע כְּבָשֹׂת תִּקַּח מִיָּדִי בַּעֲבוּר תִּהְיֶה לִּי לְעֵדָה לעדות[13] כִּי חָפַרְתִּי אֶת הַבְּאֵר הַזֹּאת:

(לא) עַל כֵּן קָרָא לַמָּקוֹם הַהוּא בְּאֵר שָׁבַע המקום גרידא נקרא באר שבע בימיו. אבל העיר לא נקראת באר שבע עד בימיו של יצחק[14] כִּי שָׁם נִשְׁבְּעוּ שְׁנֵיהֶם:

(לב) וַיִּכְרְתוּ בְרִית בִּבְאֵר שָׁבַע וַיָּקָם אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ וַיָּשֻׁבוּ אֶל עירם שב- אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כי בארץ פלשתים היו, אלא שהם היו יושבים בגרר (לעיל כ, ב) והוא היה יושב בבאר שבע (פסוק לג), והכל היה בארץ פלשתים[15]:

(לג) וַיִּטַּע אֶשֶׁל שם אילן  גדול להיות לזכרון על הברית[16] בִּבְאֵר שָׁבַע ועל כן אמר ויטע כי כיון שהיה לו שם באר רצה לטעת שם אילנות ופרדסים להשקות ממי הבאר שחפר שם כדי שיהנה מן הפירות הוא והאורחים הבאים אל ביתו. ומפני שהשתדלות הצדיק בנטיעות אינו אלא הכנה לפעולות שכליות לכך סמך מיד[17] וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם יְקֹוָק אֵל עוֹלָם:

(לד) וַיָּגָר אַבְרָהָם בְּאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים יָמִים רַבִּים: פ

נביא

כא. וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר

כב. בֶּן אָדָם מָה הַמָּשָׁל הַזֶּה לָכֶם עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר - מה זה המשל שאתם אומרים על אדמת ישראל. יַאַרְכוּ הַיָּמִים וְאָבַד כָּל חָזוֹן - יעברו עוד ימים רבים וכל נבואות הפורענות יאבדו ויתבטלו.

כג. לָכֵן אֱמֹר אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר ה' אלקים הִשְׁבַּתִּי אֶת הַמָּשָׁל הַזֶּה וְלֹא יִמְשְׁלוּ אֹתוֹ עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל - אני אבטל את הלעג שבמשלכם. כִּי אִם דַּבֵּר אֲלֵיהֶם קָרְבוּ הַיָּמִים וּדְבַר כָּל חָזוֹן - כי באמת יגיעו ויתקיימו דברי הנבואה בזמן קרוב.

כד. כִּי לֹא יִהְיֶה עוֹד כָּל חֲזוֹן שָׁוְא וּמִקְסַם חָלָק בְּתוֹךְ בֵּית יִשְׂרָאֵל - לא יתקיימו נבואות השקר וכל הכישופים ודברי החלקלקות - הפיתוי של הנביאים.

כה. כִּי אֲנִי ה' אֲדַבֵּר אֵת אֲשֶׁר אֲדַבֵּר דָּבָר וְיֵעָשֶׂה לֹא תִמָּשֵׁךְ עוֹד - לא יקח עוד הרבה זמן לקיום דבריי. כִּי בִימֵיכֶם בֵּית הַמֶּרִי אֲדַבֵּר דָּבָר וַעֲשִׂיתִיו נְאֻם ה' אלקים - עוד בימיכם אתם המרדנים יתקיימו דבריי והפורענות תגיע.

כו. וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר

כז. בֶּן אָדָם הִנֵּה בֵית יִשְׂרָאֵל אֹמְרִים הֶחָזוֹן אֲשֶׁר הוּא חֹזֶה לְיָמִים רַבִּים - הנבואה של הנביא היא לעוד הרבה זמן. וּלְעִתִּים רְחוֹקוֹת הוּא נִבָּא - לזמן רחוק ולא בימינו יתקיימו דבריו.

כח. לָכֵן אֱמֹר אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר ה' אלקים לֹא תִמָּשֵׁךְ עוֹד כָּל דְּבָרָי - לא יקח עוד הרבה זמן. אֲשֶׁר אֲדַבֵּר דָּבָר וְיֵעָשֶׂה נְאֻם ה' אלקים- מה שדיברתי בידי נביא יתקיים בקרוב.

יחזקאל פרק יג

א. וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר

ב. בֶּן אָדָם הִנָּבֵא אֶל נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל הַנִּבָּאִים וְאָמַרְתָּ לִנְבִיאֵי מִלִּבָּם שִׁמְעוּ דְּבַר ה' - תנבא אל נביאי השקר שמנבאים מליבם.

ג. כֹּה אָמַר ה' אלקים הוֹי עַל הַנְּבִיאִים הַנְּבָלִים - הנביאים שעושים דבר נבלה - רשעות. אֲשֶׁר הֹלְכִים אַחַר רוּחָם וּלְבִלְתִּי רָאוּ - אחר רצונם ולא שראו את דבר הנבואות שקר.

ד. כְּשֻׁעָלִים בָּחֳרָבוֹת נְבִיאֶיךָ יִשְׂרָאֵל הָיוּ - כמו שועל שנכנס בחרבה - בפרצה שבכרם כך נביאי השקר משחיתים בישראל.

ה. לֹא עֲלִיתֶם בַּפְּרָצוֹת - לא מנעתם מהאויב לבוא. וַתִּגְדְּרוּ גָדֵר עַל בֵּית יִשְׂרָאֵל- ולא סתמתם את הפירצה בגדר (לתקן את העבירות שעושים בנ"י) לַעֲמֹד בַּמִּלְחָמָה בְּיוֹם ה' - שיוכלו לעמוד מול האויב במלחמה

ו. חָזוּ שָׁוְא וְקֶסֶם כָּזָב הָאֹמְרִים נְאֻם ה' וַה' לֹא שְׁלָחָם- אמרו נבואות ודברי עתידות שהם שקר בשם ה' כאילו שהם נשלחו מה' ובאמת לא נשלחו. וְיִחֲלוּ לְקַיֵּם דָּבָר- מיחלים ומקוים שיתקימו דבריהם (וזו תוחלת שוא)

ז. הֲלוֹא מַחֲזֵה שָׁוְא חֲזִיתֶם וּמִקְסַם כָּזָב אֲמַרְתֶּם וְאֹמְרִים נְאֻם ה' וַאֲנִי לֹא דִבַּרְתִּי - כיון שדברו נבואות שקר.

כתובים

דניאל פרק ב'

(א) וּבִשְׁנַת שְׁתַּיִם לְמַלְכוּת נְבֻכַדְנֶצַּר חָלַם נְבֻכַדְנֶצַּר חֲלֹמוֹת וַתִּתְפָּעֶם רוּחוֹ וּשְׁנָתוֹ נִהְיְתָה עָלָיו: (ב) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לִקְרֹא לַחַרְטֻמִּים וְלָאַשָּׁפִים וְלַמְכַשְּׁפִים וְלַכַּשְׂדִּים לְהַגִּיד לַמֶּלֶךְ חֲלֹמֹתָיו וַיָּבֹאוּ וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ: (ג) וַיֹּאמֶר לָהֶם הַמֶּלֶךְ חֲלוֹם חָלָמְתִּי וַתִּפָּעֶם רוּחִי לָדַעַת אֶת הַחֲלוֹם: (ד) וַיְדַבְּרוּ הַכַּשְׂדִּים לַמֶּלֶךְ אֲרָמִית מַלְכָּא לְעָלְמִין חֱיִי אֱמַר חֶלְמָא לעבדיך לְעַבְדָךְ וּפִשְׁרָא נְחַוֵּא: (ה) עָנֵה מַלְכָּא וְאָמַר לכשדיא לְכַשְׂדָּאֵי מִלְּתָא מִנִּי אַזְדָּא הֵן לָא תְהוֹדְעוּנַּנִי חֶלְמָא וּפִשְׁרֵהּ הַדָּמִין תִּתְעַבְדוּן וּבָתֵּיכוֹן נְוָלִי יִתְּשָׂמוּן: (ו) וְהֵן חֶלְמָא וּפִשְׁרֵהּ תְּהַחֲוֹן מַתְּנָן וּנְבִזְבָּה וִיקָר שַׂגִּיא תְּקַבְּלוּן מִן קֳדָמָי לָהֵן חֶלְמָא וּפִשְׁרֵהּ הַחֲוֹנִי: (ז) עֲנוֹ תִנְיָנוּת וְאָמְרִין מַלְכָּא חֶלְמָא יֵאמַר לְעַבְדוֹהִי וּפִשְׁרָה נְהַחֲוֵה: (ח) עָנֵה מַלְכָּא וְאָמַר מִן יַצִּיב יָדַע אֲנָה דִּי עִדָּנָא אַנְתּוּן זָבְנִין כָּל קֳבֵל דִּי חֲזֵיתוֹן דִּי אַזְדָּא מִנִּי מִלְּתָא: (ט) דִּי הֵן חֶלְמָא לָא תְהוֹדְעֻנַּנִי חֲדָה הִיא דָתְכוֹן וּמִלָּה כִדְבָה וּשְׁחִיתָה הזמנתוןהִזְדְּמִנְתּוּן לְמֵאמַר קָדָמַי עַד דִּי עִדָּנָא יִשְׁתַּנֵּא לָהֵן חֶלְמָא אֱמַרוּ לִי וְאִנְדַּע דִּי פִשְׁרֵהּ תְּהַחֲוֻנַּנִי: (י) עֲנוֹ כשדיא כַשְׂדָּאֵי קֳדָם מַלְכָּא וְאָמְרִין לָא אִיתַי אֲנָשׁ עַל יַבֶּשְׁתָּא דִּי מִלַּת מַלְכָּא יוּכַל לְהַחֲוָיָה כָּל קֳבֵל דִּי כָּל מֶלֶךְ רַב וְשַׁלִּיט מִלָּה כִדְנָה לָא שְׁאֵל לְכָל חַרְטֹּם וְאָשַׁף וְכַשְׂדָּי: (יא) וּמִלְּתָא דִי מַלְכָּה שָׁאֵל יַקִּירָה וְאָחֳרָן לָא אִיתַי דִּי יְחַוִּנַּהּ קֳדָם מַלְכָּא לָהֵן אֱלָהִין דִּי מְדָרְהוֹן עִם בִּשְׂרָא לָא אִיתוֹהִי: (יב) כָּל קֳבֵל דְּנָה מַלְכָּא בְּנַס וּקְצַף שַׂגִּיא וַאֲמַר לְהוֹבָדָה לְכֹל חַכִּימֵי בָבֶל: (יג) וְדָתָא נֶפְקַת וְחַכִּימַיָּא מִתְקַטְּלִין וּבְעוֹ דָּנִיֵּאל וְחַבְרוֹהִי לְהִתְקְטָלָה: פ (יד) בֵּאדַיִן דָּנִיֵּאל הֲתִיב עֵטָא וּטְעֵם לְאַרְיוֹךְ רַב טַבָּחַיָּא דִּי מַלְכָּא דִּי נְפַק לְקַטָּלָה לְחַכִּימֵי בָּבֶל: (טו) עָנֵה וְאָמַר לְאַרְיוֹךְ שַׁלִּיטָא דִי מַלְכָּא עַל מָה דָתָא מְהַחְצְפָה מִן קֳדָם מַלְכָּא אֱדַיִן מִלְּתָא הוֹדַע אַרְיוֹךְ לְדָנִיֵּאל: (טז) וְדָנִיֵּאל עַל וּבְעָה מִן מַלְכָּא דִּי זְמָן יִנְתֵּן לֵהּ וּפִשְׁרָא לְהַחֲוָיָה לְמַלְכָּא: פ

(א) בשנה השנייה אחרי ניצחונותיו הגדולים של נבוכדנצר, חלם נבוכדנצר חלום מוזר ובו הרבה עניינים, וכל כך התרגש מחלומו עד שהקיץ משנתו, אך את החלום שכח גם כן, והדבר הטריד את מנוחתו עוד יותר. (ב) מיד צווה לקרוא לחרטומים ולמכשפים ופותרי החלומות וכשבאו לפני המלך (ג) אמר להם: חלום חלמתי וגם הוא נשכח ממני ואני רוצה שתגלו לי את החלום. (ד) כששמעו חכמי המזלות את בקשתו המוזרה, הם נדהמו. הם אמרו לו בארמית (שפה שכולם דוברים אותה) כדי שיתבייש ממשאלתו המשונה, יחי המלך לעולם! אמור לעבדיך את החלום ואנו נפתור אותו. (ה) אמר להם נבוכדנצר, אם לא תודיעו לי את החלום ואת פתרונו, אצווה לחתוך את גופכם לחתיכות ולהרוס את בתיכם, (ו) ואם תאמרו לי את חלומי ותפתרו אותו, אתן לכם מתנות וכבוד רב. (ז) ענו החכמים שנית: אדוננו המלך, יאמר נא את חלומו לעבדיו ואנו נפתור אותו. (ח) אמר להם המלך: יודע אני שכל רצונכם הוא להרוויח זמן מפני שאתם יודעים שנגזר דינכם למיתה,(ט) כי אילו הייתי אומר לכם את החלום הייתם פותרים לי אותו בדברי הבל, כדי לדחות אותי, ועכשיו איני מוכן לשמוע תירוצים שונים, רק תאמרו לי את החלום תיכף ומיד. (י) חזרו ואמרו לו: מה שהמלך מבקש אין איש על היבשה שיוכל לומר לו, ורק כשהיה בית המקדש היה אפשר לבוא אל הכהן הגדול שבאותו הדור והוא היה שואל באורים ובתומים. ועכשיו שהחרבת את הבית, אין מי שיוכל למלא את משאלתך. אמר להם המלך, כל כך גדול היה כוחו של אותו הבית, ואתם נתתם לי עצה להחריבו. (יב, יג) כעס המלך וצווה להרוג את כל חכמיו ויועציו, ובכללם נתחייבו גם דניאל וחבריו מיתה. אריוך השר הממונה מאת המלך על ההוצאה להורג הלך לקיים את פסק הדין, בא אליו דניאל ויעץ לו כיצד לעכב את ההוצאה להורג, ושאל אותו על מה יצא הקצף מאת המלך להרוג את כל החכמים. אז סיפר אריוך לדניאל את כל הדברים. מיהר דניאל ונכנס אל המלך וביקש שהות של זמן כדי שיוכל לומר למלך את חלומו. שב דניאל לביתו והודיע את הדבר לחבריו חנניה מישאל ועזריה, כדי שיתפללו ויבקשו רחמים מלפני אלוקי השמים על גילוי סוד זה, כדי שלא יהרגו דניאל וחבריו יחד עם שאר חכמי בבל. בלילה ההוא נתגלה לדניאל בחלום הלילה חלומו של נבוכדנצר ופתרונו. אז נכנס דניאל אל אריוך וביקש ממנו ליכנס אל המלך ולומר לו שלמחר הוא יבוא אליו ויפתור את חלומו. למחרת בא אריוך אל המלך ואמר לו שמצא איש יהודי שיכול להודיע למלך את חלומו. רקא המלך בקול לדניאל וישאלהו: האם יש לך את היכולת להודיעני את החלום שחלמתי וכן את פתרונו? אמר דניאל לפני המלך: סוד זה שהמלך שואל, אין איש עלי אדמות שיוכל להודיע למלך, רק אלוקים בשמים הוא היודע, והוא זה המודיע לעבדיו והוא הודיעני את חלומו של המלך, ולא משום שחכם אני יותר מאחרים, אלא כדי שיודע למלך החלום ופתרונו.

משנת ההלכה

מצוות הכנסת אורחים

הנהגת האורח

       א.       אדם המתארח אע"ג שהוא למשא על בעה"ב ואפי' בעה"ב עשיר אבל אינו מארחו בסבר פנים יפות או שיודע שמארחו משום הבושה או משום שמפציר בו יש בזה משום גזל ועתיד ליתן את הדין[18]

        ב.        כל מה שיאמר לו בעה"ב יעשה ואפי' אם בדרך כלל לא היה עושה כן משום ענוה עכ"פ ישמע לבעה"ב וכן כל שירות שיבקש ממנו יעשה משום כבוד בעה"ב אבל בדבר שנוהג פרישות בעצמו משום סרך איסור אינו מחוייב לשמוע לבעה"ב וכן אם הוא שבע ואינו רוצה עוד לאכול ולשתות והבעה"ב מפציר בו שיאכל אינו מחויב לשמוע לו כדי שלא יזיק לו האכילה (או"ח סי' ק"ע סעי' ו' ומ"ב שם)

         ג.         אינו מחויב לשמוע לבעה"ב בשירות שאינו בתוך הבית כגון ללכת לשוק לקנות דבר מה כי אין זה מכבוד האורח ללכת לשווקים (בה"ל שם ד"ה הנכנס)

        ד.        לא יאמר האורח תנו לי לאכול ואם כבר נתנו בפניו אינו צריך להמתין עד שיאמרו לו שיאכל (שם סעי' י"ג ובמ"ב)

       ה.       אין לאורח לתת ממנתו לבני ביתו של בעה"ב[19] אא"כ כבר כילה לאכול ונשתייר לו ממאכלו או אם יש הרבה על השולחן ולא יחסר עי"ז שיתן להם ויש מחמירין גם בזה (שם סעי' י"ט)

         ו.         בעה"ב נכנס תחילה ואורח יוצא תחילה (מג"א סי' קנ"ו ס"ק ב')

 

---

[1] רשב"ם

[2] רמב"ן

[3] ספורנו

[4] פי' ר' יוסף בכור שור

[5] רמב"ן

[6] אבע"ז

[7] פי' ר' יוסף בכור שור

[8] ת"י

[9] ת"א

[10] רמב"ן

[11] רשב"ם

[12] ת"א ת"י

[13] אבע"ז

[14] חזקוני

[15] רמב"ן

[16] פי' ר' יוסף בכור שור

[17] רבינו בחיי

[18] ספר חסידים סי' שט"ו ושט"ז ועיין בפי' אזולאי להחיד"א

[19] "הוא תקנת חכמים מפני מעשה שהיה מעשה באדם אחד שזימן ג' אורחים בשני בצורת ולא היה לו להניח לפניהם אלא כשלש ביצים בא בנו של בעה"ב נטל אחד מהן חלקו ונתן לו וכן שני וכן שלישי בא אביו של תינוק מצאו שמחזיק אחד בפיו ושתים בידו חבטו בקרקע ומת כיון שראתה אמו עלתה לגג ונפלה ומתה אף הוא עלה לגג ונפל ומת ע"ש" (מ"ב שם)