מקרא
ויקרא פרק כה
(מז) וְכִי תַשִּׂיג יַד גֵּר והוא וְתוֹשָׁב עִמָּךְ וּמָךְ אָחִיךָ עִמּוֹ וְנִמְכַּר לְגֵר תּוֹשָׁב עִמָּךְ אוֹ לְעֵקֶר לעבודה זרה שמצוה לעקרה מִשְׁפַּחַת גֵּר לעובד עבודה זרה[1]:
(מח) אַחֲרֵי נִמְכַּר כלומר אע"ג שמכר עצמו והביא עצמו למצב זה בכל זאת מיד גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לּוֹ ולא תמתין ליובל[2] אֶחָד מֵאֶחָיו יִגְאָלֶנּוּ:
(מט) אוֹ דֹדוֹ אוֹ בֶן דֹּדוֹ יִגְאָלֶנּוּ אוֹ מִשְּׁאֵר בְּשָׂרוֹ מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ יִגְאָלֶנּוּ הקרוב הקרוב קודם אוֹ הִשִּׂיגָה יָדוֹ או יד הציבור משיגה לפדותו[3] וְנִגְאָל:
(נ) וְחִשַּׁב עִם קֹנֵהוּ יזהיר הכתוב שידקדק עמו בחשבון ולא יבוא עליו בעקיפין, לפי שגזל הגוי אסור מפני חלול ה', ובגוי שתחת ידו הכתוב מדבר ואף על פי כן הזהירה עליו התורה שיזהר עמו שלא יגזול אותו[4]מִשְּׁנַת הִמָּכְרוֹ לוֹ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל וְהָיָה כֶּסֶף מִמְכָּרוֹ בְּמִסְפַּר שָׁנִים כִּימֵי שָׂכִיר יִהְיֶה עִמּוֹ יחשוב כאלו נשכר עמו כל שנה במנה וינכה לו[5]:
(נא) אִם עוֹד רַבּוֹת בַּשָּׁנִים לְפִיהֶן יָשִׁיב גְּאֻלָּתוֹ מִכֶּסֶף מִקְנָתוֹ:
(נב) וְאִם מְעַט נִשְׁאַר בַּשָּׁנִים עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל וְחִשַּׁב לוֹ כְּפִי שָׁנָיו יָשִׁיב אֶת גְּאֻלָּתוֹ דרך העבדים בשנים הראשונים אינם שוים כ"כ כי עדיין לא למד והרגיל במלאכה. וכן בשנים האחרונים יוזל שויו ע"י זקנה, ואם קנאו לשלשים שנה, ובא לפדות א"ע אחר חמש שנים שמאז שוה מאתים מבאר שאם עוד רבות בשנים א"צ ליתן רק מכסף מקנתו בזול. ואם בא לפדות א"ע בשנים האחרונים שמאז זל שויו, א"צ להשיב רק כפי שניו של עתה, שבימי הזקנה ירד מכסת ערכו[6]:
(נג) כִּשְׂכִיר שָׁנָה בְּשָׁנָה יִהְיֶה עִמּוֹ לֹא יִרְדֶּנּוּ בְּפֶרֶךְ לְעֵינֶיךָ עכו"ם שנמכר לו עבד עברי ואפילו נמכר לעבודה זרה אם רדה בו בפרך הרי ישראל מצווין למנעו ואם הניחוהו עוברים בלא תעשה שנאמר לא ירדנו בפרך לעיניך ואין אנו נזקקין לכנוס לרשותו של עכו"ם ולבדוק אחריו שלא יעבידנו בפרך שנאמר לעיניך בזמן שאתה רואה[7]:
(נד) וְאִם לֹא יִגָּאֵל בְּאֵלֶּה בשנים הנותרות או בקרובים או הנזכרים ברחוקים וְיָצָא בִּשְׁנַת הַיֹּבֵל אבל אינו נגאל בשש הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ יציאתו גורמת לבניו חירות שלא ילמדו מחוקות הגוי[8]:
(נה) כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים ולפיכך אין יכול לקנותם קניין עבדות שלא יצא ביובל[9] עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם:
ויקרא פרק כו
(א) לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֱלִילִם בעבור שנמכר לגוי הזהיר על עבודת כוכבים שלא ישמש אדוניו בפסל ולא יעבוד אדוניו בשבת ובזה יקנהו הנכרי[10] וּפֶסֶל וּמַצֵּבָה לֹא תָקִימוּ לָכֶם וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם לְהִשְׁתַּחֲוֹת עָלֶיהָ כִּי אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם אבן משכית האמורה בתורה שאסור להשתחוות עליה, אע"פ שהוא משתחוה עליה לשם לוקה, שנאמר; (ויקרא פ' כ"ו פס' א') "ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה". מפני שהיה דרך עובדי כוכבים להניח אבן לפניה להשתחות עליה, לפיכך אין עושין כן לה'. ואינו לוקה עד שיפשוט ידיו ורגליו על האבן ונמצא כולו מוטל עליה שזו היא השתחויה האמורה בתורה בין אם היתה האבן מצוירת ובין אם לאו חייב משום אבן משכית[11]:
(ב) אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ קדושתי תיראו ולא תמכור עצמך לגוי שתחלל שם שמים שיעשה תועבות וחילול השם[12] אֲנִי יְקֹוָק: ס
סליק פרשת בהר
 |
פרשת בחקתי
(ג) אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ חוקות הם גזרות מלך שינהג האדם בהם בהשתדלות עסקי חייו וההתנהג בהם יקרא הליכה וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ הנה השמירה במצות היא ההשגחה באופן עשייתם ובמכוון מהם וזה בעיון נאות כאמרם ז"ל שמור זו משנה. אמר אם כן אם תתנהגו בדרכי האל יתברך הנכללים בחלק המעשי בתורתו ותעיינו במצות לדעת אופן עשייתן ותכליתן ובזה תשלימו כונתו להיותכם בצלמו כדמותו[13] וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם:
(ד) וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם כי בבואם בעתם כאשר יאות יהיה האויר זך וטוב והמעינות והנהרות טובים, ויהיה זה סיבת בריאות לגופים, והפירות כולם ירבו ויתברכו בהן ואז[14] וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ:
(ה) כמו שתהיו תדירים במצותי וללמוד תורתי בלא ביטול, כך תבא ברכתכם בלא הפסקה וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ דישת התבואה אֶת ה - בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת זמן ה- זָרַע זריעה כלומר שתהיה ברכה ללא הפסקהוַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם:
(ו) וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ שיהיה שלום ביניכם ולא תלחמו איש באחיו[15] וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם אפילו לעבור דרך ארצכם ממדינה למדינה[16]:
(ז) וּרְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם קודם שתשיגו אותם לֶחָרֶב שתהיה חרב איש ברעהו[17]:
(ח) וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה וּמֵאָה חמישיות מכם כלומר חמש מאות מִכֶּם רְבָבָה עשרת אלפים[18] יִרְדֹּפוּ ויש מפרשים מאה מכם. מאה ממש שאז יראה כחיל גדול, ויהיו סבורים שבחיל גדול אתם באים וינוסו רבבה מפניכם[19] וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב:
(ט) וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם להרבות עשרכם וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם וַהֲקִימֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם להיותכם ככוכבי השמים לרוב וכעפר הארץ[20]:
(י) וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן נוֹשָׁן הפירות יהיו משתמרין וטובים להתיישן שיהא ישן הנושן של שלש שנים יפה לאכול משל אשתקד[21] וְיָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ מהגרנות למכור כדכתיב תוציא את כל מעשר תבואתך ונתת ללוי וגו'[22]:
(יב) וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם:
(יג) אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִהְיֹת לָהֶם עֲבָדִים וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם היא הרצועה שקושרין בה העול של עץ הקרוי מוטות. לפי שמטה ומרכין את צואר השור וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת כשהוסר העול זוקף את ראשו[24]: פ
נביא
מלכים ב פרק ט
(לא) וְיֵהוּא בָּא בַשָּׁעַר וַתֹּאמֶר הֲשָׁלוֹם האם תרצה להיות עמי בשלום זִמְרִי הֹרֵג אֲדֹנָיו לפי שגם זמרי הרג את המלך אלה בן בעשא, לזה קראה אותו בשם זמרי, וכאילו באה להקל אשמתו, לומר שכבר היה לעולמים, וכדי להחניפו אמרה כן:
(לב) וַיִּשָּׂא פָנָיו אֶל הַחַלּוֹן וַיֹּאמֶר מִי אִתִּי מִי כלומר מי בעזרתי וַיַּשְׁקִיפוּ אֵלָיו כאומרם הננו למצותך שְׁנַיִם שְׁלֹשָׁה סָרִיסִים:
(לג) וַיֹּאמֶר שמטהו שִׁמְטוּהָ מהחלון לארץ וַיִּשְׁמְטוּהָ וַיִּז מִדָּמָהּ אֶל הַקִּיר וְאֶל הַסּוּסִים וַיִּרְמְסֶנָּה יהוא ברגליו:
(לד) וַיָּבֹא וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיֹּאמֶר פִּקְדוּ כלומר נָא אֶת הָאֲרוּרָה הַזֹּאת וְקִבְרוּהָ כִּי בַת מֶלֶךְ הִיא ואין מדרך המוסר לנהוג בה בזיון אחר המיתה:
(לה) וַיֵּלְכוּ לְקָבְרָהּ וְלֹא מָצְאוּ בָהּ כִּי אִם הַגֻּלְגֹּלֶת וְהָרַגְלַיִם וְכַפּוֹת הַיָּדָיִם כי שאר כל הגוף אכלו הכלבים ואמרו רבותינו ז"ל (פרקי דרבי אליעזר שרק יז): בזכות שהיתה מרקדת ברגליה, ומטפחת בידיה, ומרכנת בראשה, לפני הכלה לשמחה, לזה נשארו ולא אכלוה הכלבים:
(לו) וַיָּשֻׁבוּ וַיַּגִּידוּ לוֹ וַיֹּאמֶר דְּבַר יְקֹוָק הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד עַבְדּוֹ אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי לֵאמֹר בְּחֵלֶק יִזְרְעֶאל יֹאכְלוּ הַכְּלָבִים אֶת בְּשַׂר אִיזָבֶל:
(לז) והית וְהָיְתָה נִבְלַת אִיזֶבֶל כְּדֹמֶן כזבל המפוזר עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בְּחֵלֶק יִזְרְעֶאל אֲשֶׁר לֹא יֹאמְרוּ זֹאת אִיזָבֶל: פ
מלכים ב פרק י
(א) וּלְאַחְאָב שִׁבְעִים בָּנִים בְּשֹׁמְרוֹן וַיִּכְתֹּב יֵהוּא סְפָרִים וַיִּשְׁלַח שֹׁמְרוֹן אֶל שָׂרֵי יִזְרְעֶאל הַזְּקֵנִים וְאֶל הָאֹמְנִים של בני אַחְאָב לֵאמֹר:
(ב) וְעַתָּה כְּבֹא הַסֵּפֶר הַזֶּה אֲלֵיכֶם וְאִתְּכֶם בְּנֵי אֲדֹנֵיכֶם וְאִתְּכֶם הָרֶכֶב וְהַסּוּסִים וְעִיר מִבְצָר וְהַנָּשֶׁק:
(ג) וּרְאִיתֶם הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר מִבְּנֵי אֲדֹנֵיכֶם וְשַׂמְתֶּם עַל כִּסֵּא אָבִיו וְהִלָּחֲמוּ עַל בֵּית אֲדֹנֵיכֶם בעבור בית אדוניכם, ובכדי לנסותם לדעת מה בלבם, שלח אליהם כדברים האלה:
(ד) וַיִּרְאוּ מְאֹד מְאֹד וַיֹּאמְרוּ הִנֵּה שְׁנֵי הַמְּלָכִים יורם ואחזיהו לֹא עָמְדוּ לְפָנָיו וְאֵיךְ נַעֲמֹד אֲנָחְנוּ:
(ה) וַיִּשְׁלַח אֲשֶׁר עַל הַבַּיִת וַאֲשֶׁר עַל הָעִיר וְהַזְּקֵנִים וְהָאֹמְנִים אֶל יֵהוּא לֵאמֹר עֲבָדֶיךָ אֲנַחְנוּ וְכֹל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֵינוּ נַעֲשֶׂה לֹא נַמְלִיךְ אִישׁ הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עֲשֶׂה:
(ו) וַיִּכְתֹּב אֲלֵיהֶם סֵפֶר שֵׁנִית לֵאמֹר אִם לִי אַתֶּם וּלְקֹלִי אַתֶּם שֹׁמְעִים קְחוּ אֶת רָאשֵׁי אַנְשֵׁי בְנֵי אֲדֹנֵיכֶם וּבֹאוּ אֵלַי כָּעֵת מָחָר יִזְרְעֶאלָה וּבְנֵי הַמֶּלֶךְ שִׁבְעִים אִישׁ אֶת גְּדֹלֵי הָעִיר מְגַדְּלִים אוֹתָםגם זה מדברי יהוא שכתב להם, יודע אני שהמה שבעים, ובבית גדולי העיר. ולא תוכלו להעלים ממני את מי מהם:
(ז) וַיְהִי כְּבֹא הַסֵּפֶר אֲלֵיהֶם וַיִּקְחוּ אֶת בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁחֲטוּ שִׁבְעִים אִישׁ וַיָּשִׂימוּ אֶת רָאשֵׁיהֶם בַּדּוּדִים בסלים וַיִּשְׁלְחוּ אֵלָיו יִזְרְעֶאלָה:
כתובים
משלי פרק יב
(כה) דְּאָגָה בְלֶב אִישׁ יַשְׁחֶנָּה הדאגה מכופפת לבו וְדָבָר טוֹב יְשַׂמְּחֶנָּה המדבר לו דבורים טובים בזה ישמח את לבו: (כו) יָתֵר מֵרֵעֵהוּ צַדִּיק הצדיק מחפש ובודק מעשי חברו הצדיק לעשות אף הוא כמוהו (כי הצדיקים מעשיהם בצנעה) וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תַּתְעֵם הרשעים לומדים מחבריהם לעשות רשע ומתעים אחד את השני (דרך = בגלוי, שהרשעים מעשיהם בגלוי.): (כז) לֹא יַחֲרֹךְ רְמִיָּה צֵידוֹ הצד עופות ברמאות לא יספיק לשרוף כנפיהם (כדרך הציידים שלא יפריחו העופות ) ויעופו וישאר בלא כלום והכונה המרויח כסף ברמאות זה לא ישאר אצלו וְהוֹן אָדָם יָקָר חָרוּץ (מסורס) ממונו הרב של החרוץ, נשאר אצלו כדבר יקר: (כח) בְּאֹרַח צְדָקָה חַיִּים ההולך בדרך צדקה מביאתו לחיים וְדֶרֶךְ נְתִיבָה אַל מָוֶת ודרך ונתיב הצדקה ההולך בה מצילתו ממות:
משלי פרק יג
(א) בֵּן חָכָם מוּסַר אָב בן שהוא חכם זה מפני שאביו ייסר אותו וְלֵץ לֹא שָׁמַע גְּעָרָה ובן לץ , הוא מפני שלא שמע גערה על מעשיו הרעים: (ב) מִפְּרִי פִי אִישׁ יֹאכַל טוֹב מהתורה שלמד בפיו יקבל טוב וְנֶפֶשׁ בֹּגְדִים חָמָס הבוגדים נפשם תאכל (יקבלו ענשם) גמול החמס שעשו: (ג) נֹצֵר פִּיו שֹׁמֵר נַפְשׁוֹ השומר מאד פיו (מדיבורים אסורים ומדברים בטלים) שומר בזה נפשו פֹּשֵׂק שְׂפָתָיו מְחִתָּה לוֹ הפותח שפתיו בהרחבה, (מרבה בדבורים) מביא שבר לעצמו: (ד) מִתְאַוָּה וָאַיִן נַפְשׁוֹ עָצֵל העצלן רק מתאוה אך אינו מוכן לטרוח לא יהיה לו תאותו וְנֶפֶשׁ חָרֻצִים תְּדֻשָּׁןהעמלים בזריזות ויושר נפשם תמלא כל טוב (דשן = שומן): (ה) דְּבַר שֶׁקֶר יִשְׂנָא צַדִּיק שונא לשמוע ואינו מקבל דבר שקר ולה"ר על בנ"א וְרָשָׁע יַבְאִישׁ וְיַחְפִּיר שומע ומקבל הנ"ל , ועוד מוסיף לקלקל שם האיש שנאמר עליו הלה"ר ומבייש אותו: (ו) צְדָקָה תִּצֹּר תָּם דָּרֶךְ הצדק שבו נוהג התם ישמרהו מלהכשל וְרִשְׁעָה תְּסַלֵּף חַטָּאת הרֶשע יעקם דרכו של האיש החוטא (בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו. עבירה גוררת עבירה): (ז) יֵשׁ מִתְעַשֵּׁר וְאֵין כֹּל יש מי שאוסף נכסים הרבה אך אינו נותן צדקה לבסוף לא יהיה לו כלום מִתְרוֹשֵׁשׁ וְהוֹן רָב ויש שמפסיד מנכסיו בזה שנותן צדקה אך באמת יהיה לו ממון הרבה: (ח) כֹּפֶר נֶפֶשׁ אִישׁ עָשְׁרוֹ העשיר (יארע ש- ) יארבו לו שודדים ויצטרך ליתן כל עשרו כופר לנפשו וְרָשׁ לֹא שָׁמַע גְּעָרָה הרש אינו שומע כלל גערת שודד כי כלל לא יבואו אליו (ובענין - יש שיִגָזֵר יסורים על העשיר ובממונו שיוזק יהיה כופר לנפשו , אך הרש שאין לו כל לא יגזר עליו): (ט) אוֹר צַדִּיקִים יִשְׂמָח נשמת הצדיקים שאורה רב האור שמח בכל עת כי תמיד מוסיף לעשות מצות ובזה אור הנשמה גדל והולך וְנֵר רְשָׁעִים יִדְעָךְ נשמת הרשעים שהיא כנר שאורו מועט , ידעך = קופץ ומתכבה , כנר לפני הכבותו שהשלהבת קופצת מהפתילה. כי במעשיהם הרעים שמוסיפים בכל עת מכבים והולכים אור נשמתם: (י) רַק בְּזָדוֹן יִתֵּן מַצָּה הנוהג ברשעות ובגאוה עושה מריבות קשות וְאֶת נוֹעָצִים חָכְמָההמתיעצים האיך לעשות כשיש להם דין ודברים, עמהם חכמה, ולא יבואו למריבות. (ובתורה - הלומד לקנטר עושה מחלוקות. הלומד לשמה מתיעץ ולומד האמת מכל אדם):
משנת ההלכה
דיני היתר עיסקא
א. רבים בחשיכה יתהלכו שעושין שטר עיסקא כלומר היתר, ואינן עושין כפי הדין, גם הלוה לפעמים אינו מבין, וההיתר אינו אלא חוכא ואטלולא, כלומר אינו רציני ואיך יעלה על לבם להטעות עין עליון יתברך. לפיכך[25] ראוי לכל אדם להבין את ענינו של היתר עיסקא ולהבין את מקורו כדי שלא יכשל באיסור רבית ח"ו (ספר השל"ה הקדוש מסכת חולין פרק נר מצוה ענין משא ומתן אות נג) אמנם בדיעבד אם לא הבין את ענינו של היתר עיסקא לא עבר על איסור רבית שמכיון שחתם על השטר והסכים לכל מה שכתוב בו אף שאינו יודע ענינו חל עליו כל דיני השטר (חכמ"א כלל רמג סעי' ג שו"ע הרב שם סעי' מו)
ב. אמנם אם חושב שאינו אלא "תעודת הכשר" וכונתו להלוות בריבית גמורה ודאי אינו מועיל כלום (ברית יהודה פ"מ ס"ק יד תורת רבית פט"ז הע' יב)
ג. הנותן מעות לחבירו בתורת עיסקא, דהיינו שנותן לו מעות שיקנה בהם סחורה, כדי שיוכל להרויח עליה. או שנתן לו מעות עבור השקעה שתניב רוחים למשקיע. וחצי האחריות על הנותן כלומר שאם יאנסו המעות. או שהעסקה תכשל האחריות עליו וחצי אחריות על המקבל, נמצא אם כן שחצי ממנו פקדון שהרי הנותן נושא באחריות וחצי ממנו הלואה שהרי אין על הנותן אחריות כלל ואם כן אין לו קשר לחצי מהסכום עלל ואין למקבל אלא חוב לשלם. צריך הנותן ליתן שכר טרחה למקבל על מה שמתעסק במעות. שכל עיסקא פלגא (חצי) מלוה ופלגא פקדון, ונמצא שטורח בחלק הפקדון ששייך לנותן בשכר שהלוה לו מעות ואסור ללוה לעשות טובת הנאה למלוה בחינם. לפיכך משלם לו שכר טירחו ויכול לקבוע עמו בתחלת העסק שכר טרחו בדבר ידוע[26] ואז כל ריוח שישנו על מעות אלו חולקין בשוה ואין כאן רבית כיון שהכסף שניתן לעיסקא בעצם מתחלק בין שניהם חציו של הנותן והא פקדון ביד המקבל כדי להשקיעו עבור הנותן וא"כ חצי השכר שלוקח הנותן הוא על מה ששיך לו כיון שהוא בתורת פיקדון וחציו השני הוא של המקבל כיון שהוא בידו בתורת הלואה ועל זה יקח חצי הרוחים כפי מה שמגיע לו (שו"ע שם סי' קעז סעי' ב ג)
ד. ואם מתנה אם המקבל תנאי מסוים שאם לא יתקיים יהיה כל האחריות על המקבל ולא יהיה נאמן לומר שהפסיד בעסקא אלא יהיה חייב לשלם הקרן וכגון שהתנה שאם יהיה הפסד צריך המקבל לישבע על כך שבועה דאורייתא ואם לאו ישלם כל הקרן אם לא נתקיים התנאי צריך לשלם (שם סעי' ה)
ה. ומכיון שבאופן זה של הלואה שבו חציו הלואה וחציו פקדון יש חסרון גדול למלוה כיון שצריך לשלם שכר טירחתו וכמו כן אינו בטוח במעותיו כיון שאם אירע אונס למעות א"כ הפסיד חלק הפקדון וכמו כן אם לא יהיה ריוח לא יקבל מאת הלוה שום תוספת נמנעו העם בדורות האחרונים מלהלוות האופן זה ועי"כ באו לידי הלואות הכרוכות באיסור ריבית[27] ולכך התאספו הרבנים ובראשם מור"ם (ר' מענדל ב"ר אביגדרש) ותיקנו היתר עיסקא מעין העיסקא הנ"ל באופן שלא יהיה הפסד גדול לנותן (שו"ת חלקת יעקב יו"ד סימן סג)
[3] ת"י חזקוני
[4] רבינו בחיי
[5] רש"י
[8] חזקוני
[9] פי' ר' יוסף בכור שור
[10] אבע"ז
[12] פי' ר' יוסף בכור שור
[13] ספורנו
[15] רמב"ן
[22] אבע"ז
[23] ת"א
[27] "ידוע המאמר הכל תלוי במזל ואפי' ס"ת שבהיכל (מהר"ם שיף חולין, והוא מזוהר) אף אצל המצות כן הוא - מצות רבית החמורה, שעלי' נאמר בחז"ל ב"מ ע"א א' כאלו כופר באלקי ישראל,,, נכסיו מתמוטטין,,, ואף רק ברבית דרבנן, כדמשמע בב"מ ס"ט ב' ר' חמא הוה מוגיר זוזי,,, כלו זוזי דר' חמא,,, ועכ"ז אנו רואין לדאבוננו הגדול גודל הפירצה, פרוע לשימצא, בשוק הסוחרים שאינן נזהרים ונכשלים בזה בכל יום, ונראה הבדק כמעט בכל החומה, במעט יוצא מן הכלל - כי פרנסת כלל ישראל היא עולם המסחר, ורובם ככלם נאלצים להלואות והקפות שונות, לישא וליתן גם במעות של אחרים - ובהלת אימת הזמן עד אין חקר, ועול הפרנסה וצרכי ביתם, ועול המסים והארנונות הקשה מעבירם מדעתם, והרבה פעמים לדאבוננו הגדול אף לחרדים, שיהי' בזכרונם בכל עת לעשות כתורה וכמצוה, והמכשלה הזאת כבר היתה גם בדורות הקודמים. ראה זה מצאתי בספר קטן שמו "תקנת רבים" מאדמו"ר הה"צ א' ע' מאיר איגר זצ"ל מלובלין הנדפס בווארשא בשנת תר"צ, שמביא בהקדמתו דברי קדמון אחד בהקדמת שו"ת דברי שמואל מרבינו שמואל אבוהב ז"ל הנדפס בשנת תס"ב, וזה לשונו רבית כמה החמירו בו וכו' ובדור הזה בעוה"ר השליכו מצוה הזאת אחר גיום עד אשר כמעט נשתכח מהמון עם חומרתה, יען רוב משאם ומתנם שטוף באיסור רבית או א"ר, ויהי כמצחק בעיני שומעיו, באין מבין עומק איסורו ולא ישמע לקול מלחשים ומגידים דברי אלקים חיים וכו' איסור זה כתוב בתורה שנוי בנביאים ומשולש בכתובים, ואין מבין אחרית דבר מראשיתו כי אם תחלתו מתוק להרבות ממונו אחריתו כנחש ישך, אלקא מאריך אפי' וגבה דיליה, כי סוף כל סוף עושה עושר ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו והוא ימות ברב רשעו ככתוב על יד נביאו, בנשך נתן ותרבית לקח חי לא יחה עכ"ל הטהור - ימס הלב וירעד הגוף לשמוע דברים מלהיבים כאלו יוצאים מפי קדמון אחד. וזו הסיבה שהרבנים והגאונים שבכל דור חפשו עצות שונות ותחבולות שונות להציל כלל ישראל מעבירה החמורה הלזו, ושגם המסחר לא יושבת, מתאים להעת והזמן ודרך המסחר שבכל מדינה ומדינה גם ידוע ההיתר עיסקא של מור"ם (ר' מענדל ר' אביגדרש) תחלה פקדון וסוף מלוה עי' שו"ע רסי' קס"ז, וגם הית"ע של מחצה מלוה ומחצה פקדון הנהוג, ומובא בטו"ז קע"ז ס"ק י"ב, ועוד היתרים שונים להקל באיסור רבית בכדי להציל הכלל מעבירה החמורה. מובן מאליו, שהרבנים המתירים כוונתם היתה להציל מה שאפשר להציל, ולבחור הרע במיעוטו, ונכנסו בפירצה דחוקה ובכמה עקולי ופשורי בכדי להגן על כלל ישראל, בידעם שאי אפשר להשבית המסחר מקור הפרנסה של כלל ישראל הכרוך באיסור רבית החמור, וטכסו לפעמים עצה המסובכה בכמה פקפוקים. (שו"ת חלקת יעקב שם)
