פרשיות אחרי מות קדושים יום ב'

מקרא

ויקרא פרק טז

(כה) וְאֵת חֵלֶב פר ושעיר^[1] הַחַטָּאת יַקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה במזבח החיצון^[2]:

(כו) וְהַמְשַׁלֵּחַ אֶת הַשָּׂעִיר לַעֲזָאזֵל יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם די לו בכך ולא יטמא עד הערב ומיד -^[3] וְאַחֲרֵי כֵן יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה:

(כז) וְאֵת פַּר הַחַטָּאת וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר הוּבָא אֶת דָּמָם לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ יוֹצִיא אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׂרְפוּ בָאֵשׁ אֶת עֹרֹתָם וְאֶת בְּשָׂרָם וְאֶת פִּרְשָׁם:

(כח) וְהַשֹּׂרֵף אֹתָם יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם ללמד שאם נתעסקו רבים בשריפה, אחד הביא האור ואחד מסדר העצים ואחד מבעיר האש, שאין מטמא בגדים אלא המצית בהן את האור^[4] וְאַחֲרֵי כֵן יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה:

(כט) וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם אחר שהכתוב אומר ותתענג בדשן נפשכם ידענו כי הענוי הפך התענוג והוא הצום והכלל כל עינוי שימצא במקרא דבק עם נפש הוא הצום^[5] וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם:

(ל) כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם הכתוב הזה הבטחה לדורות כי יום הכפורים הוא יום מיוחד לסליחה וכפרה, ובו יטהרו ישראל מכל חטאתם שעשו לפני ה'^[6] לִפְנֵי יְקֹוָק תִּטְהָרוּדברים שבין אדם להקב"ה מוחלין לו שבינו לבין חברו אין מוחלים לו עד שיפייסהו^[7]:

(לא) שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הִיא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם:

(לב) וְכִפֶּר הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִמְשַׁח אֹתוֹ אין העבודה כשירה אלא בכהן גדול משוח בשמן המשחה או - וַאֲשֶׁר יְמַלֵּא אֶת יָדוֹ לְכַהֵן תַּחַת אָבִיו כלומר אף אם אינו משוח בשמן המשחה וכמו שהיה מימי יאשיהו ואילך ובבית שני אבל וְלָבַשׁ אֶת בִּגְדֵי הַבָּד בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ שלובש שמונת בגדי כהונה והוא הנקרא בחז"ל מרובה בגדים:

(לג) וְכִפֶּר אֶת מִקְדַּשׁ הַקֹּדֶשׁ וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ יְכַפֵּר וְעַל הַכֹּהֲנִים וְעַל כָּל עַם הַקָּהָל יְכַפֵּר:

(לד) וְהָיְתָה זֹּאת לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִכָּל חַטֹּאתָם אַחַת בַּשָּׁנָה שהיום עצמו יכפר אף על פי שלא יהיה מקדש ועבודה כאמרם תשובה תולה ויום הכפורים מכפר^[8] וַיַּעַשׂ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה שקיים אהרן כל מה שנצטוה, ונזהר כל ימיו שלא יבא אל מבית לפרוכת, זולתי ביום הכפורים בקרבנותיו ככל אשר צוה השם את משה^[9]: פ       

ויקרא פרק יז

(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

(ב) דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל היות הפרשה אזהרה להקריב כל הקרבנות באהל מועד, יזהיר הכהנים שהם המקריבים הקרבן שלא יקריבום בחוץ, ויזהיר גם ישראל שיביאום לה' שם ולא יקריבו אותם בחוץ על ידי עצמם[10] וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק לֵאמֹר:

(ג) אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט אפילו חולין[11] שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה יזכיר גם השוחטים מחוץ למחנה שיהיו חייבים להביא אותם אל פתח אהל מועד, כי אע"פ שיתיר בשר תאוה כלומר בשר חולין כשירחיב השם גבולם מפני שאינם במקום המקדש לא יתיר כן במדבר אפילו חוץ למחנה, לפי שאינם רחוקים מן המזבח כאשר יהיו בארץ שירחיב השם גבולם כי אז יתיר להם בשר תאוה[12]:

(ד) וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ כל זמן שלא העמיד משה את המשכן היו הקרבנות קרבים בכל מקום וכן מצינו וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות כיון שהוקם המשכן הוזהרו ונאסרו להקריב רק אל פתח אהל מועד[13] לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַיקֹוָק לִפְנֵי מִשְׁכַּן יְקֹוָק דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ חיוב מיתה יחשב משמים לאיש ההוא אותו דם ששפך בשעת שחיטת חוץ[14] וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ:

(ה) לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה ויש מהם שטועים לשעירים ולא לשמים[15] וֶהֱבִיאֻם לַיקֹוָק אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים לַיקֹוָק אוֹתָם להרגילם שימשכו ידיהם מעבודת כוכבים ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים שהיו שטופים בהם במצרים וצוה עכשיו שיעשו חולין שלהם שלמים[16]:

(ו) וְזָרַק הַכֹּהֵן אֶת הַדָּם עַל מִזְבַּח יְקֹוָק פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְהִקְטִיר הַחֵלֶב לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק:

(ז) וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם הם השדים ונקראו כן בעבור שישתער הגוף הרואה אותם וגם לפי שהם מתדמים בדמות שעירים[17], וכן נקראו שדים על שם שהם שוכנים במקום שדוד וחרב כגון המדברות וקצוי הצפון החרבים שאין שם ישוב כלל לרוב הקרירות[18] אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם כי כל מי שמבקש אותם ומאמין בהם הוא זונה מתחת אלהיו שיחשוב כי יש מי שייטיב או ירע חוץ מהשם הנכבד והנורא[19] היו ישראל במצרים להוטים אחר החכמה הזאת ונמשכים אחריה מאד לדעת מהן עתידות[20] חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם:

(ח) וַאֲלֵהֶם תֹּאמַר אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר אֲשֶׁר יָגוּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יַעֲלֶה עֹלָה אוֹ זָבַח:

(ט) וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא יְבִיאֶנּוּ כאן הזהיר לא לשחוט קדשים בחוץ אפילו אחרי שבאו לארץ ישראל[21] לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ לַיקֹוָק וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מֵעַמָּיו:

(י) וְאִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יֹאכַל כָּל דָּם וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ:

(יא) כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר של כל בריה בַּדָּם הִוא תלויה[22] וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ שיש בו יְכַפֵּר נפש תחת נפש[23]. ואסר לנו הדם מפני שנתנו לנו להיות על המזבח לכפר על נפשותינו, והוא חלק השם, כטעם החלב ואם נקשה למה אסר דם החיה והעוף אשר לא יקרב, נדחה את השואל, שרצה להרחיקנו מכל דם שלא נשגה בו, אע"פ שלא עשה כן בחלב כי ניכר הוא[24]:

(יב) עַל כֵּן אָמַרְתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל נֶפֶשׁ מִכֶּם לֹא תֹאכַל דָּם וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם לֹא יֹאכַל דָּם: ס

(יג) וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה כאיל וצבי[25] אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל ולא חיה או עוף טמאים[26] וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר:

(יד) כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דַּם כָּל בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא כָּל אֹכְלָיו יִכָּרֵת:

(טו) וְכָל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל נְבֵלָה שלא נשחטה וּטְרֵפָה בָּאֶזְרָח וּבַגֵּר וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעֶרֶב וְטָהֵר:

(טז) וְאִם לֹא יְכַבֵּס וּבְשָׂרוֹ לֹא יִרְחָץ וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ אם יאכל קודש או יכנס למקדש[27]: פ

נביא

מלכים ב פרק ג

(כ) וַיְהִי בַבֹּקֶר כַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה כאשר בא זמן העלאת מנחת תמיד הבוקר וְהִנֵּה מַיִם בָּאִים מִדֶּרֶךְ אֱדוֹם וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֶת הַמָּיִם:

(כא) וְכָל מוֹאָב שָׁמְעוּ כִּי עָלוּ הַמְּלָכִים לְהִלָּחֶם בָּם וַיִּצָּעֲקוּ אספו בצעקה על ידי כרוזים מִכֹּל חֹגֵר חֲגֹרָה כלומר כל היודע לחגור חרב וָמַעְלָה והמעולים שבהם וַיַּעַמְדוּ עַל הַגְּבוּל:

(כב) וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וְהַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה עַל הַמָּיִם וַיִּרְאוּ מוֹאָב מִנֶּגֶד אֶת הַמַּיִם אֲדֻמִּים כַּדָּם:

(כג) וַיֹּאמְרוּ דָּם זֶה היות כי מעולם לא היה שם מים, לחשוב שנראים אדומים מזריחת השמש, כי לא ידעו שבא שמה מים בדרך נס הָחֳרֵב נֶחֶרְבוּ כלומר נלחמו זה בזה בחרב הַמְּלָכִים וַיַּכּוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְעַתָּההרי הם לַשָּׁלָל ל - מוֹאָב:

(כד) וַיָּבֹאוּ אֶל מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיָּקֻמוּ יִשְׂרָאֵל וַיַּכּוּ אֶת מוֹאָב וַיָּנֻסוּ מִפְּנֵיהֶם ויבו וַיַּכּוּ בָהּ וְהַכּוֹת הכו וחזרו והכו אֶת מוֹאָב:

(כה) וְהֶעָרִים יַהֲרֹסוּ וְכָל חֶלְקָה טוֹבָה יַשְׁלִיכוּ אִישׁ אַבְנוֹ וּמִלְאוּהָ וְכָל מַעְיַן מַיִם יִסְתֹּמוּ וְכָל עֵץ טוֹב יַפִּילוּ עַד הִשְׁאִיר אֲבָנֶיהָ בַּקִּיר חֲרָשֶׂת הרסו כל הערים רק קיר חרשת היה מבצר גדול שהקיר בנוי מאבנים גדולות ובקיר חרשת נשארו אבניה אבני החומה שלא יכלו להרסה ולכבשה מחוזק האבנים ושם היה מלך מואב וַיָּסֹבּוּ הַקַּלָּעִים וַיַּכּוּהָ באבנים גדולות שקולעים כדי להרוס החומה:

(כו) וַיַּרְא מֶלֶךְ מוֹאָב כִּי חָזַק מִמֶּנּוּ הַמִּלְחָמָה וַיִּקַּח אוֹתוֹ עמו שְׁבַע מֵאוֹת אִישׁ שֹׁלֵף חֶרֶב לְהַבְקִיעַ דרך אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם וְלֹא יָכֹלוּ שמלך אדום ומחנהו עמד בצד אחד והיה חלוש נגדו ורצה להבקיע לתפוס את המלך עצמו ולא יכלו לתפשו רק -:

(כז) וַיִּקַּח אֶת בְּנוֹ הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִמְלֹךְ תַּחְתָּיו וַיַּעֲלֵהוּ עֹלָה עַל הַחֹמָה שרפו על החומה לנקום ממלך אדום וַיְהִי קֶצֶף גָּדוֹל ממחנה אדום עַל יִשְׂרָאֵל שחרה להם שישראל לא עזרוהו בעת נבקעו מן החומה ולחמו נגדו שהניחוהו ללחום לבדו וַיִּסְעוּ אדום מֵעָלָיו וַיָּשֻׁבוּ לָאָרֶץ: פ

מלכים ב פרק ד

(א) וְאִשָּׁה אַחַת אשת עובדיה היתה מִנְּשֵׁי בְנֵי הַנְּבִיאִים צָעֲקָה אֶל אֱלִישָׁע לֵאמֹר עַבְדְּךָ אִישִׁי מֵת וְאַתָּה יָדַעְתָּ כִּי עַבְדְּךָ הָיָה יָרֵא אֶת יְקֹוָק שזן את הנביאים בימי אחאב וְהַנֹּשֶׁה הוא יהורם בן אחאב, שהיה מלווהו ברבית מה שזן את הנביאים בימי אביו בָּא לָקַחַת אֶת שְׁנֵי יְלָדַי לוֹ לַעֲבָדִים:

(ב) וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אֱלִישָׁע מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ הַגִּידִי לִי מַה יֶּשׁ לכי לָךְ כי אין הברכה שורה על אין רק על דבר יש בַּבָּיִת וַתֹּאמֶר אֵין לְשִׁפְחָתְךָ כֹל בַּבַּיִת כִּי אִם אָסוּךְ שָׁמֶן אסוך הוא כלי קטן ישימו בו שמן לסוך:

(ג) וַיֹּאמֶר לְכִי שַׁאֲלִי לָךְ כֵּלִים מִן הַחוּץ מֵאֵת כָּל שכנכי שְׁכֵנָיִךְ כֵּלִים רֵקִים אַל תַּמְעִיטִי אלא תשאלי הרבה כלים:

(ד) וּבָאת וְסָגַרְתְּ הַדֶּלֶת בַּעֲדֵךְ וּבְעַד בָּנַיִךְ וְיָצַקְתְּ עַל כָּל הַכֵּלִים הָאֵלֶּה וְהַמָּלֵא תַּסִּיעִי הכלי אשר תמלא, תסיעי ממקומה, להעמיד האחר תחתיה, ולא תזוז האסוך ממקומה, על כי האסוך נעשה כמעין, ואין מדרך המעין לזוז:

(ה) וַתֵּלֶךְ מֵאִתּוֹ וַתִּסְגֹּר הַדֶּלֶת בַּעֲדָהּ וּבְעַד בָּנֶיהָ הֵם מַגִּשִׁים אֵלֶיהָ וְהִיא מיצקת מוֹצָקֶת והנה היה זה המופת שבהריק הכלי הזה היה כל האויר הנכנס שם מתהפך לשמן היה זה המופת בפעם אחת לבד ולזה צוה אותה שתשאל תחלה כלים רקים מאת כל שכניה כל מה שאפשר לה כדי שיהיה לה מהשמן שיעור רב והיא היתה מוצקת על הכלי ובהיותו מלא בניה מסיעים הכלי המלא ושמי' הכלי הריק באופן שביציקה אחת נמלאו כל הכלים זה אחר זה:

(ו) וַיְהִי כִּמְלֹאת הַכֵּלִים וַתֹּאמֶר אֶל בְּנָהּ הַגִּישָׁה אֵלַי עוֹד כֶּלִי וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אֵין עוֹד כֶּלִי וַיַּעֲמֹד הַשָּׁמֶן:

(ז) וַתָּבֹא וַתַּגֵּד לְאִישׁ הָאֱלֹהִים הנה לא רצתה לעשות מזה השמן דבר אם לא בעצת הנביא כי לא היתה יודעת מה רצון הנביא בזה וַיֹּאמֶר לְכִי מִכְרִי אֶת הַשֶּׁמֶן וְשַׁלְּמִי אֶת נשיכי נִשְׁיֵךְ חובך וְאַתְּ בניכיוּבָנַיִךְ תִחְיִי בַּנּוֹתָר זה יספיק לפרנסתה כי יזול תמיד שמן ככל הצורך לפרנסתה: פ

כתובים

משלי פרק ו

(ח) תָּכִין בַּקַּיִץ לַחְמָהּ מכינה בקיץ אוכל (לחורף) אָגְרָה בַקָּצִיר מַאֲכָלָהּ אוספת אוכל בקציר: (ט) עַד מָתַי עָצֵל תִּשְׁכָּב עד תמי תשכב ולא תתחיל לעבוד מָתַי תָּקוּם מִשְּׁנָתֶךָ מתי כבר תקום: (י) מְעַט שֵׁנוֹת מְעַט תְּנוּמוֹת העצל אומר אני רוצה רק קצת לשון ולנמנם מְעַט חִבֻּק יָדַיִם לִשְׁכָּב קצת לשכב ולחבק ידים: (יא) וּבָא כִמְהַלֵּךְ רֵאשֶׁךָ יבא כמו אורח העניות שלך (שפתאום יגיע בלי שתשים לב) וּמַחְסֹרְךָ כְּאִישׁ מָגֵן אבל מחסור יבוא לך מיד, כמו איש מלחמה שבא במהירות: (יב) אָדָם בְּלִיַּעַל אִישׁ אָוֶן אדם בלי עול שמים איש רשע הוֹלֵךְ עִקְּשׁוּת פֶּה ההולך בעקימות שפתים מדבר לשון הרע: (יג) קֹרֵץ בְּעֵינָו מֹלֵל בְּרַגְלָו מֹרֶה בְּאֶצְבְּעֹתָיו מרמז בעיניו, מדבר עם רגלו, מלמד עם אצבעותיו, מרמז בהם על אדם, לשון הרע: (יד) תַּהְפֻּכוֹת בְּלִבּוֹ חושב שקר בלבו חֹרֵשׁ רָע בְּכָל עֵת חושב איך לעשות רע לאנשים בכל זמן מִדְיָנִים יְשַׁלֵּחַ מריבות משלח בין אנשים (בלשון הרע ובשקרים שלו): (טו) עַל כֵּן פִּתְאֹם יָבוֹא אֵידוֹ לכן פתאום יבא שברו פֶּתַע יִשָּׁבֵר וְאֵין מַרְפֵּא פתאום ישבר ולא תהיה לו רפואה: (טז) שֶׁשׁ הֵנָּה שָׂנֵא ה' שש אלה ה' שונא (שכתובים בהמשך) וְשֶׁבַע תּוֹעֲבַת נַפְשׁוֹ ואת השביעית הוא מתעב: (יז) עֵינַיִם רָמוֹת גאוה לְשׁוֹן שָׁקֶר אדם שמשקר וְיָדַיִם שֹׁפְכוֹת דָּם נָקִי ידים ששופכות דם: (יח) לֵב חֹרֵשׁ מַחְשְׁבוֹת אָוֶן לב חושב מחשבות רעות לעשותם רַגְלַיִם מְמַהֲרוֹת לָרוּץ לָרָעָה ממהר לעשות רע: (יט) יָפִיחַ כְּזָבִים עֵד שָׁקֶר מדבר שקרים בעדות שקר וּמְשַׁלֵּחַ מְדָנִים בֵּין אַחִים משלח מריבות בין אחים (זה ה' מתעב): (כ) נְצֹר בְּנִי מִצְוַת אָבִיךָ שמור בני מצות אביך וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ ואל תעזב תורת אמך: (כא) קָשְׁרֵם עַל לִבְּךָ תָמִיד תקשר אותם על לבך תמיד תחשוב בהם עָנְדֵם עַל גַּרְגְּרֹתֶךָ תקשר אותם על הגרון שתדבר בהם תמיד: (כב) בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ כשתלך היא תדריך אותך בדרך ישרה בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ כשתשכב היא תשמר עליך וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ וכשתקום היא תדבר אתך (כמו חבר שמדבר אתך):

משנת ההלכה

דיני איסור חוקות הגוים

       א.       ישראל קרוב למלכות וצריך לישב לפניהם ויהיה לו גנאי אם לא יתלבש כמוהם הרי זה מותר בכל, כגון ללבוש במלבושיהן ולגלח כנגד פניו כדרך שהן עושין^[28] (שם ה"ג ושם סעי' ב)

        ב.        המתפלל בגילוי הראש^[29] עובר משום לאו זה (שו"ת חת"ס חו"מ סי' קצא)

         ג.         אסור לנגן בכלי שיר בשעת התפילה^[30] (שם) ואפילו להכניס כלי זמר להיות בקביעות בבית הכנסת הוא דבר מכוער^[31].

        ד.        יש להניח בימת בית הכנסת באמצע ולא סמוך לארון קודש משום לאו זה (מהר"ם שיק או"ח סי' עא ויו"ד קסה)

       ה.       י"א שאסור לעשות חופת נישואין בבית הכנסת משום לאו^[32] זה (שו"ת יהודה יעלה או"ח סי' לח שדי חמד ח"ז מערכת חתן וכלה אות א).

         ו.         אסור ליפות בית הקברות בנטיעת פרחים לנוי סביב הקברים וכן אסור להניח פרחים על הקברים משום לאו זה (שו"ת מלמד להועיל ח"ב סי' קט ושו"ת מנח"י ח"א סי' לא)

         ז.         מי שאכל ושייר פירורים על שלחנו, לא יביא פת שלימה ויניח על השלחן שנראה כעושה כן לע"ז. אבל אם אין פתיתין על השלחן מותר להביא אפילו שלמה ובשם הזוהר כתבו שטוב לעשות כן לכתחלה. (שו"ע שם סעי' ג ואו"ח סי' קפ סעי' ב ומ"ב שם ס"ק ד).

       ח.       וכן אם יש שלמה על השלחן לא יביא פתיתין וכן לא ישייר פתיתין על שלחנו כשיש שלמה ויש מקילין בדבר שאין צריך להסירן מעל השלחן ובפרט בשבת בודאי לא יסירן עד לאחר ברכת המזון בין הפתיתין ובין השלמה שהכל יודעין שבשביל כבוד שבת הוא מונח. (משנה ברורה שם ס"ק ה).

        ט.       יש מקומות שנהגו לערוך שולחן ולשום עליו מיני מאכל בלילה שלמחרתו מלין תינוק, ויש בזה איסור משום העורכים לגד שלחן (ישעיהו פרק סה פסוק יא) כלומר מקריבים למזל מן המזלות. (שם סעי' ג וסי' קעט סעי' יז).

         י.         אמנם נוהגים לעשות סעודה בלילה קודם הברית^[33] (ובקהילות הספרדים נקרא ברית יצחק) ואין בו משום העורכים לגד שלחן (ש"ך ס"ק ו).

---

[1] חזקוני

[2] רש"י

[3] חזקוני

[4] רמב"ן

[5] אבע"ז

[6] רבינו בחיי

[7] חזקוני

[8] ספורנו

[9] רמב"ן

[10] רמב"ן

[11] פי' ר' יוסף בכור שור

[12] רמב"ן

[13] חזקוני

[14] רשב"ם

[15] רשב"ם

[16] חזקוני

[17] אבע"ז

[18] רבינו בחיי

[19] אבע"ז

[20] רבינו בחיי

[21] רמב"ן

[22] רש"י

[23] אבע"ז

[24] רמב"ן

[25] אבע"ז

[26] רש"י

[27] רש"י

[28] בב"י כתב "ואם תאמר כיון דמדאורייתא אסירי הנך מילי ומילקי נמי לקי עלייהו היאך היה כח ביד חכמים להתיר איסור תורה לקרובי המלכות ויש לומר דמשום הצלת ישראל יש כח בידם להתיר דכשיש ישראלים קרובים למלכות עומדים בפרץ לבטל הגזירות" ולפ"ד רק למי שעומד בפרץ לבטל גזירות מותר אבל בט"ז ס"ק ה כתב דכיון שלא פירשה התורה שום דבר ומסרה לחכמים מה מותר ומה אסור הם אמרו להתיר לקרובים למלכות ובב"ח כתב שכיון שאין כוונתו בזה להדמות להם אלא מוכרח ללבוש מלבושיהם כדי שלא יתגנה אין בזה איסור

[29] ועיין שו"ת אגרות משה חלק או"ח ב סימן כה להזכיר שם גד באנגלית שהוא הכוונה על השי"ת בגילוי הראש נראה שאין להקפיד כ"כ ובדבר התפלה הקצרה שאומרים הילדים בבתי ספר של המדינה (בארה"ב), כנראה שבכוונה לא הזכירו רמז מאמונתם משום שנעשו הבתי ספר גם ליהודים ולעוד עמים אשר במדינתו הגדולה והמושלים במדינתנו הם אנשי חסד ואין רוצים להשליט אמונתם על שאר האזרחים ולכן יסדו נוסח כזה שלכן לא שייך לחוש שנתייסד ע"י כומרים לכוונה לאמונתם ולכן אין בזה איסור מדינא וגם חשש רואין אף אם נימא שאיכא במתפללין יחד מסתבר שליכא בכאן שידוע שנתייסד שכל אחד יכוין לאמונתו

[30] וכן עיין בשו"ת לב חיים ח"ב סי' ט ובשו"ת מלמד להועיל או"ח סי' טז

[31] עיין שו"ת אגרות משה חלק או"ח ב סימן ל "בדבר הכלי זמר שהכניסו אף שהוא רק להשתמש בו בהפארטיס אלו ולא בשעת התפלה, הוא דבר מכוער לביהכ"נ כי הרי זמרא דמנא אסור שלא לדבר מצוה עיין בספרי על או"ח סימן קס"ו והפארטיס אלו אף אם יעשו לצורך קבוץ מעות לצדקה הוא דבר איסור ואין שייך להתיר זמרא דמנא, ואם הוא כלי זמר שמשתמשין בבתי תיפלה אסור גם משום חק עכו"ם עיין בחת"ס בלקוטי שו"ת סימן פו".

[32] במלמד להועיל שם הביא האוסרים משום ובחוקותיהם וחלק עליהם ועכ"פ העלה לאיסור מטעמים אחרים אבל במנחת יצחק שם מלבד איסורים נוספים אסר משום ובחוקותיהם

[33] ועיין משנה ברורה תקנא ס"ק ב שאין לסעודה זו שם סעודת מצוה