מקרא
ויקרא פרק יט
(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ב) דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים פרושים מן המותר תִּהְיוּ
התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים, והתירה ביאת איש באשתו ואכילת בשר ויין, ואם כן ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזמת אשתו, או להרבות נשים, ולהיות בסובאי יין ואוכלי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה, לפיכך בא הכתוב הזה, אחר שפירט האסורים שאסר לגמרי, וצוה בדבר כללי, שנהיה פרושים מן המותרות, למעט המשגל ויקדש עצמו מן היין במיעוטו, וכן יפריש עצמו מן הטומאה, אף על פי שלא הזהרנו ממנה בתורה, כענין שהזכירו (חגיגה יח, ב) בגדי עם הארץ מדרס לפרושים, וכן ישמור פיו ולשונו מהתגאל בריבוי האכילה הגסה, ומן הדבור הנמאס, ויקדש עצמו בזה עד שיגיע לפרישות, כמו שאמרו על ר' חייא שלא שח שיחה בטלה מימיו כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם לומר שנזכה לדבקה בו בהיותנו קדושים, והנה זה כענין הדבור הראשון שבעשרת הדברות[1]:
(ג) אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ בעשרת הדיברות צוה על הכבוד וכאן צוה על המורא שלא יישב במקומו ולא יסתור את דבריו ולא יקרא לו בשמו וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ בעשרת הדיברות צוה על הזכירה וכאן צוה על השמירה[2] אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם:
(ד) אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִים שלא יפנה לבו בהם להאמין שיש בהם תועלת, או שיבואו העתידות שיתנבאו מהם, אלא יהיו כל מעשיהם בעיניו אפס ותוהו, ולא תבא עתידה רק בגזירת עליון וכן הוזהרנו שלא ינטה במחשבתו בספוריה, או בדרכי עבודתה, או יעיין בהם, כגון להרהר אחרי השגעונות אשר יאמרו המאמינים בה, שמזל פלוני או כוכב פלוני יעשה פעולה כן, וכן בקטורת פלונית או בעבודה פלונית, או תביט תמיד בצורות שעושין עובדיה כדי לדעת איכות עבודתה, כי המחשבה באלו הדברים והעיון באותן הליצניות הוא מה שיעורר האדם לבקש אותם ועבודתם[3] וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם הוזהרנו שלא לעשות עבודה זרה אפילו אם אינו מתכוין לעובדה או שעושה לאדם אחר[4] ואֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם:
(ה) וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח שְׁלָמִים לַיקֹוָק לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחֻהוּ עשו את עבודות הקרבן באופן שיעלה לכם לרצון כיצד -[5]:
(ו) בְּיוֹם זִבְחֲכֶם יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת וְהַנּוֹתָר עַד יוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף צוה לאכלו ביום ראשון עצמו, וממחרת מותר לאכלו גם כן אם נותר מיום ראשון, וזהו שלמים נאכלים לשני ימים ולילה אחד, הוא לילה האמצעית שבין שני הימים[6]:
(ז) וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי ואפילו אם לא אכל אלא רק חשב בזמן עבודות הרבן לאכול ביום השלישי[7] פִּגּוּל הוּא לֹא יֵרָצֶה:
(ח) וְאֹכְלָיו עֲוֹנוֹ יִשָּׂא כִּי אֶת קֹדֶשׁ יְקֹוָק חִלֵּל וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ:
(ט) וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת קצה או חלק שָׂדְךָ לִקְצֹר אלא תניח מעט בסוף השדה לעניים וְלֶקֶט קְצִירְךָ שבלים שנושרים בעת הקצירה לֹא תְלַקֵּט אלא תניח לעניים:
(י) וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל כלומר כשתבצור כרמך לא תבצור העוללות שהם הקטנים שאינם נראים כאשכולות, ונקראו עוללות לפי שהן לשאר האשכולות כעולל – תינוק - לאיש, ואסור לו לבעל הכרם לבצרם אלא באין עניים ובוצרים אותן לעצמן וּפֶרֶט הגרגרים הנופלים והנפרדים כַּרְמְךָ מהענבים לֹא תְלַקֵּט אלא[8] לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם:
(יא) לֹא תִּגְנֹבוּ לא תגנבו ממון בסתר וְלֹא תְכַחֲשׁוּ הוזהרנו שכל מי שיש ממון חבירו בידו בין פקדון בין מלוה או שגזלו או עשקו או מצא לו אבדה ולא החזירה וכיוצא בזה ותבע ממנו ממון שיש לו בידו וכפר בו הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר לא תכחשו[9] זו אזהרה לכפירת ממון[10] וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ הוזהרנו שלא לישבע לכפור בממון המוטל עלינו להחזיר או לשלם כגון פקדון אבידה או הלואה[11]:
(יב) וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר חובה עלינו לקיים מה שנשבענו והוזהרנו שלא נעבור על השבועה ההיא שנשבענו על אף שאין לנו מכך של נגיעה ממונית באמרו ולא תשבעו בשמי לשקר וכן הוזהרנו שלא נישבע על דבר שהיה לומר שלא היה או שלא היה שהיה[12] וְחִלַּלְתָּ אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְקֹוָק:
(יג) לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ איזה הוא עושק זה שבא ממון חבירו לתוך ידו ברצון הבעלים ואפילו כל שהוא וכיון שתבעוהו כבש הממון אצלו בחזקה ולא החזירו כגון שהיה לו ביד חבירו הלואה או פקדון והוא תובעו ואינו יכול להוציא ממנו מפני שהוא אלים וקשה ועל זה נאמר לא תעשק את רעך ולא רק במה שבא לידו מידי חברו אלא אף מה שחייב לו מחמת שהוא שכרו כגון מי שאינו משלם שכר שכיר הרי הוא בכלל לאו זה[13]וְלֹא תִגְזֹל הוזהרנו שלא ליטול ממון שאינו שלנו בחזקה[14] לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר הוזהרנו לשלם לפועל בזמנו ולא להלין את שכרו אצלינו[15]:
(יד) לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ הוזהרנו שכל המקלל אחד מישראל בהזכרת שם שמים עובר בל"ת שנאמר לא תקלל חרש ולמה נאמר חרש שאפילו זה שהוא אינו שומע ולא נצטער בקללה זו עובר בל"ת על קללתו וכ"ש השומע ומצטער בקללתו[16] וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל הוזהרנו שכל המכשיל עור בדבר והשיאו עצה שאינה הוגנת או שחיזק ידי עוברי עבירה שהוא עור ואינו רואה דרך האמת מפני תאות לבו או שהכשיל אדם בעבירה הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר ולפני עור לא תתן מכשול הבא ליטול ממך עצה תן לו עצה ההוגנת לו[17] וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְקֹוָק:
(טו) לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט הוזהרו הדיינים שלא לעשות עול ועיוות בדין ובכלל זה שחייב הדיין מיד אחר שיתברר לו ויאמרנו לבעלי הדין מיד. שאם מענה את הדין ומאריך בדברים הברורים כדי לצער אחד מהבעלי הדינים, הרי זה בכלל לא תעשו עול[18] לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל בדיני ממונות אין לדיין לרחם בדין על דל שלא תאמר עני הוא זה ובעל דינו עשיר הואיל ואני והעשיר חייבין לפרנסו אזכנו בדין ונמצא מתפרנס בכבוד וגם לא יהדרנו בדברים ועל זה הזהירה תורה ודל לא תהדר בריבו ונאמר לא תשא פני דל אלא יחתוך הדין מיד לאמיתו[19] וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל כיצד הרי שבאו לפניך שנים לדין אחד חכם גדול ונכבד ונשוא פנים ואחד הדיוט לא תקדים לשאול בשלומו של גדול ולא תסביר לו פנים ולא תכבדנו ולא תשאל בשלומו כדי שלא יסתתמו טענותיו של אחר אלא אינו נפנה לאחד מהן עד שיגמר הדין שנאמר לא תהדר פני גדול אמרו חכמים אל תאמר עשיר הוא זה בן גדולים הוא זה היאך אחייבנו בדין ונמצא מתבייש בשביל דינר אחד אלא אפטרנו ואחר כך אומר לו שיתן לו את שאתה חייב לו אלא יחתוך הדין מד לאמיתו ונכלל באיסור זה שלא יאמר גדול הוא חזקתו שאינו משקר יש להאמינו יותר מן האחר ולהדר פניו אף על פי שלא יפסוק הדבר כי אם על פי עדים מפני שעל ידי כן מסתתמים טענותיו של עני[20] בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ נצטוו הדיינים להשוות בין בעלי דינין ושיהיה נשמע כל אחד מהם עם אורך דבריו או קצורם. ונכלל גם בזה שהרואה את חבירו עושה מעשה או אומר דבר שאפשר לפרשו כעבירה או דבר רע, ואפשר לפרשו לצד זכות, צריך לדון את חבירו לזכות, ולא יחשדהו בעבירה, שאמרו חכמים "הוי דן את חבירך לכף זכות" והיא מצות עשה מן התורה[21]:
(טז) לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ איזהו רכיל זה שטוען דברים מזה לזה שמספר למישהו, כך אמר פלוני עליך, כך עשה לך פלוני, כך וכך שמעתי עליו שעשה לך, או רוצה לעשות לך שדבר זה גורם שנאה בין אדם לחבירו. ואפלו אם הוא אמת גמור, שאין בו תערבת שקר אפלו שלא בפניו, ואפלו אם הוא יודע בעצמו, שהיה אומר דבר זה אף בפניו, גם כן אסור, ונקרא רכילות[22] לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי יְקֹוָק הזהירנו מהתרשל בהצלת נפש אחד מישראל כשנראהו בסכנת המות או ההפסד ויהיה לנו יכולת להצילו. כמו שיהיה טובע במים ואנחנו נדע לשחות ונוכל להצילו. או יהיה גוי משתדל להרגו ואנחנו נוכל לבטל מחשבתו או לדחות ממנו נזקו[23]:
(יז) לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוזהרנו שכל השונא אחד מישראל עובר בלא תעשה שנאמר לא תשנא את אחיך בלבבך אפילו אם אינו שונאו עד כדי שמבקש רעתו לחפוץ בכליונו אלא רק מרגיש הרחקה בלב מחבירו עובר על לאו זה לא אסרה תורה אלא שנאת חינם דהיינו ששונא שנאה אישית מחמת עצמו של האדם אבל אם שונאו מחמת שהוא יודע בו שהוא רשע כגון שראה שעשה עבירה וראה שעשה אותו במזיד כמה פעמים מותר לשנוא אותו ולהתרחק ממנו[24] הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ מצוה עלינו להוכיח את חברנו שעשה לנו רעה וכן נצטוינו להוכיח את חברנו שעבר עבירה ולגעור בו בנחת ובלשון רכה באופן שלא יתבייש[25] וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא הוזהרנו שאסור לאדם להכלים את ישראל אפי' בינו לבין עצמו בין בדיבור בין במעשה ואע"פ שהמכלים את חבירו בדברים אינו לוקה עליו ואינו בר תשלומין עון גדול הוא. ואם הלבין את פניו ברבים כבר כרתוהו רז"ל מעולם הבא ועוד שהמלבין פני חברו ברבים הוא מן היורדים לגיהנום ואינם עולים[26]:
(יח) לֹא תִקֹּם כיצד היא הנקימה, אמר לו חבירו השאילני קרדומך, אמר לו איני משאילך, למחר צריך לשאול ממנו, אמר לו חבירו השאילני קרדומך, אמר לו איני משאילך כדרך שלא השאלתני כששאלתי ממך, הרי זה נוקם. וכן כל כיוצא בזה שאינו מטיב לחבירו עבור שלא הטיב עמו. או שמרע לחבירו בגלל שחבירו עשה לו רע אלא כשיבוא לו לשאול יתן בלב שלם ולא יגמול לו כאשר גמלו וכן כל כיוצא באלו[27] וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ כיצד היא הנטירה ראובן שאמר לשמעון השכיר לי בית זה או השאילני שור זה ולא רצה שמעון לימים בא שמעון לראובן לשאול ממנו או לשכור ממנו ואמר לו ראובן הא לך הריני משאילך ואיני כמותך לא אשלם לך כמעשיך העושה כזה עובר בלא תטור אלא ימחה הדבר מלבו ולא יטרנו שכל זמן שהוא נוטר את הדבר וזוכרו שמא יבא לנקום לפיכך הקפידה תורה על הנטירה עד שימחה העון מלבו ולא יזכרנו כלל וזו היא הדעה הנכונה שאפשר שיתקיים בה יישוב הארץ ומשאם ומתנם של בני אדם זה עם זה איסור הנטירה הוא בלב. לפיכך אפילו לא אמר לו כלום אלא שמר האיבה בלבו עובר בלא תטור[28] וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי יְקֹוָק נצטוינו בזה לאהוב לרחם ולחמול את כל אחד ואחד מישראל כאהבת האדם וחמלתו בעצמו על ממונו וגופו. וכמו שאמרו התנאים במסכת אבות[29] "רבי אליעזר אומר יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך"[30].ועוד שם[31] "רבי יוסי אומר יהי ממון חברך חביב עליך כשלך[32]:
(יט) אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם הוזהרנו שהמרכיב זכר על נקבה שאינו מינו בין בבהמה בין בחיה ובעוף בין טמא ובין טהור ואפילו במיני חיה שבים ובשרצים שביבשה ששייך בהם הרבעה הרי זה לוקה מן התורה בכל מקום בין בארץ בין בחוצה לארץ שנאמר בהמתך לא תרביע כלאים ואחד בהמה חיה ועוף שלו או של חבירו ואינו לוקה עד שיכניס בידו כמכחול בשפופרת אבל אם העלם זה על זה בלבד או שעוררן בקול מכין אותו מכת מרדות[33] שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם הוזהרנו שהזורע שני מיני זרעים או שני מיני ירקות או שני מיני קטניות או זרע וירק או קטנית וירק כאחד בארץ ישראל משנתן הזרע באדמה אע"פ שלא חיפה בעפר לוקה שנאמר שדך לא תזרע כלאים. ולא רק זורע בשדה שלו אלא אפילו הזורע בתוך הבית תחת הגג או הזורע בשדה הפקר חייב וי"א שהזורע בתוך הבית אין איסורו אלא מדרבנן[34] וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ לאסור כל לבישה או העלאה על גופו בכל סוגי בגדים שיש בהם חיבור צמר ופשתים[35]: פ
(כ) וְאִישׁ כִּי יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה שִׁכְבַת זֶרַע וְהִוא שִׁפְחָה כנענית נֶחֱרֶפֶת מיוחדת לְאִישׁ עבד עברי וְהָפְדֵּה לֹא נִפְדָּתָה בכסף אוֹ חֻפְשָׁה על ידי שטר שחרור לֹא נִתַּן לָהּ בִּקֹּרֶת תִּהְיֶה יחקרו ב"ד אם לא חופשה לא יחייבוהו מיתה כאשת איש[36] לֹא יוּמְתוּ כִּי לֹא חֻפָּשָׁה:
(כא) וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַיקֹוָק אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֵיל אָשָׁם:
(כב) וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן בְּאֵיל הָאָשָׁם לִפְנֵי יְקֹוָק עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְנִסְלַח לוֹ מֵחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא: פ
נביא
מלכים ב פרק ד
(כד) וַתַּחֲבֹשׁ הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר אֶל נַעֲרָהּ נְהַג וָלֵךְ אַל תַּעֲצָר לִי לִרְכֹּב אמרה לו שינהג האתון וילך לפניה ולא יעצור בעבורה האתון מללכת כדי שתרכב על האתון אם כִּי אִם אָמַרְתִּי לָךְ לעצור שתרצה לרכוב בעבור העיפות:
(כה) וַתֵּלֶךְ וַתָּבוֹא אֶל אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶל הַר הַכַּרְמֶל וַיְהִי כִּרְאוֹת אִישׁ הָאֱלֹהִים אֹתָהּ מִנֶּגֶד מרחוק וַיֹּאמֶר אֶל גֵּיחֲזִי נַעֲרוֹ הִנֵּה הַשּׁוּנַמִּית הַלָּז:
(כו) עַתָּה רוּץ נָא לִקְרָאתָהּ וֶאֱמָר לָהּ הֲשָׁלוֹם לָךְ הֲשָׁלוֹם לְאִישֵׁךְ הֲשָׁלוֹם לַיָּלֶד וכך עשה גיחזי והיא ענתה וַתֹּאמֶר שָׁלוֹם:
(כז) וַתָּבֹא אֶל אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶל הָהָר וַתַּחֲזֵק בְּרַגְלָיו וַיִּגַּשׁ גֵּיחֲזִי לְהָדְפָהּ וַיֹּאמֶר אִישׁ הָאֱלֹהִים הַרְפֵּה לָהּ כִּי נַפְשָׁהּ מָרָה לָהּ וַיקֹוָק הֶעְלִים מִמֶּנִּי וְלֹא הִגִּיד לִי:
(כח) וַתֹּאמֶר הֲשָׁאַלְתִּי וכי אני שאלתי בֵן מֵאֵת אֲדֹנִי הֲלֹא אָמַרְתִּי לֹא תַשְׁלֶה אֹתִי:
(כט) וַיֹּאמֶר לְגֵיחֲזִי חֲגֹר מָתְנֶיךָ וְקַח מִשְׁעַנְתִּי בְיָדְךָ וָלֵךְ כִּי תִמְצָא אִישׁ לֹא תְבָרְכֶנּוּ וְכִי יְבָרֶכְךָ אִישׁ לֹא תַעֲנֶנּוּ בכדי שלא תשהה בדרך וְשַׂמְתָּ מִשְׁעַנְתִּי מקלי עַל פְּנֵי הַנָּעַר:
(ל) וַתֹּאמֶר אֵם הַנַּעַר חַי יְקֹוָק וְחֵי נַפְשְׁךָ אִם אֶעֶזְבֶךָּ וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אַחֲרֶיהָ:
(לא) וְגֵחֲזִי עָבַר לִפְנֵיהֶם וַיָּשֶׂם אֶת הַמִּשְׁעֶנֶת עַל פְּנֵי הַנַּעַר וְאֵין קוֹל וְאֵין קָשֶׁב אמרו רבותינו ז"ל (ירושלמי סנהדרין י ב) כי גחזי לא שמע לדברי הנביא, והיה עוד מלגלג בדרך, לומר שהולך להחיות את המתוַיָּשָׁב לִקְרָאתוֹ וַיַּגֶּד לוֹ לֵאמֹר לֹא הֵקִיץ הַנָּעַר:
(לב) וַיָּבֹא אֱלִישָׁע הַבָּיְתָה וְהִנֵּה הַנַּעַר מֵת מֻשְׁכָּב עַל מִטָּתוֹ:
(לג) וַיָּבֹא וַיִּסְגֹּר הַדֶּלֶת בְּעַד שְׁנֵיהֶם כדי שיוכל להתפלל וַיִּתְפַּלֵּל אֶל יְקֹוָק הוצרך אל התפלה כי החזרת הרוח החיוני לפגרים להחיות המת לא נמסר ביד שליח והוא רק מה' לבדו, ורק הכנת הגויה לקבל החיים היה ע"י הנביא לא החזרת הנפש אל קרבו:
(לד) וַיַּעַל וַיִּשְׁכַּב עַל הַיֶּלֶד וַיָּשֶׂם פִּיו עַל פִּיו וְעֵינָיו עַל עֵינָיו וְכַפָּיו עַל כפו כַּפָּיו וַיִּגְהַר השתטח עָלָיו וַיָּחָם בְּשַׂר הַיָּלֶד:
(לה) וַיָּשָׁב וַיֵּלֶךְ בַּבַּיִת אַחַת הֵנָּה וְאַחַת הֵנָּה לכוין לבו יותר וכן אמר דוד אתהלך בתום לבבי בקרב ביתי וַיַּעַל וַיִּגְהַר עָלָיו וַיְזוֹרֵר נתעטש הַנַּעַר כן עשה אלישע כסדר הזה להתפלל ולכרוע על הילד להתמודד עליו עַד שעשה זה שֶׁבַע פְּעָמִים וַיִּפְקַח הַנַּעַר אֶת עֵינָיו:
(לו) וַיִּקְרָא אֶל גֵּיחֲזִי וַיֹּאמֶר קְרָא אֶל הַשֻּׁנַמִּית הַזֹּאת וַיִּקְרָאֶהָ וַתָּבוֹא אֵלָיו וַיֹּאמֶר שְׂאִי בְנֵךְ:
(לז) וַתָּבֹא וַתִּפֹּל עַל רַגְלָיו וַתִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה וַתִּשָּׂא אֶת בְּנָהּ וַתֵּצֵא מעליית הקיר של אלישע: פ
כתובים
משלי פרק ז
(א) בְּנִי שְׁמֹר אֲמָרָי בני שמר את התורה וּמִצְוֹתַי תִּצְפֹּן אִתָּךְ ואת המצות תשמר אתך: (ב) שְׁמֹר מִצְוֹתַי וֶחְיֵה תשמר את המצות ותחיה וְתוֹרָתִי כְּאִישׁוֹן עֵינֶיךָ ותשמר עליה כמו השחור של העין: (ג) קָשְׁרֵם עַל אֶצְבְּעֹתֶיךָ תקשר אותם על האצבעות שכל הזמן תראה אותם כָּתְבֵם עַל לוּחַ לִבֶּךָ תכתב אותם על לבך שתזכר אותם תמיד: (ד) אֱמֹר לַחָכְמָה אֲחֹתִי אָתְּ תגיד לחכמה שהיא מחוברת אתך כמו אחות שנמצאת אתך תמיד וּמֹדָע לַבִּינָה תִקְרָא ותגיד לבינה שהיא כמו קרוב שלך: (ה) לִשְׁמָרְךָ מֵאִשָּׁה זָרָה החכמה תשמר אותך מאשה זונה מִנָּכְרִיָּה אֲמָרֶיהָ הֶחֱלִיקָה מזונה שמפתה אותך בדבריה: (ו) כִּי בְּחַלּוֹן בֵּיתִי בְּעַד אֶשְׁנַבִּי נִשְׁקָפְתִּי כי הבטתי מהחלון של ביתי (אשנבי – חלון קטן): (ז) וָאֵרֶא בַפְּתָאיִם אָבִינָה בַבָּנִים ראיתי בפתאים התבוננתי בבנים נַעַר חֲסַר לֵב ראיתי נער בלי חכמה: (ח) עֹבֵר בַּשּׁוּק אֵצֶל פִּנָּהּ עובר בשוק במקום הפינה של הזונה וְדֶרֶךְ בֵּיתָהּ יִצְעָד או צעד בדרך המוליכה לביתה: (ט) בְּנֶשֶׁף בְּעֶרֶב יוֹם בתחילת הלילה, כשנהיה ערב בְּאִישׁוֹן לַיְלָה וַאֲפֵלָה בשחרות הלילה והחושך החזק: (י) וְהִנֵּה אִשָּׁה לִקְרָאתוֹ והנה אשה באה לקראתו שִׁית זוֹנָה מתוקנת בבגדי זונה וּנְצֻרַת לֵב עושה מצור על ליבו: (יא) הֹמִיָּה הִיא וְסֹרָרֶת עושה קול שיבואו אליה וסרה מהדרך הישרה בְּבֵיתָהּ לֹא יִשְׁכְּנוּ רַגְלֶיהָ והיא לא נמצאת בבית: (יב) פַּעַם בַּחוּץ פַּעַם בָּרְחֹבוֹת לפעמים היא נמצאת מחוץ לבית ולפעמים ברחובות וְאֵצֶל כָּל פִּנָּה תֶאֱרֹב ובכל פינה היא אורבת לצוד אנשים שיזנו איתה: (יג) וְהֶחֱזִיקָה בּוֹ וְנָשְׁקָה לּוֹ מחזיקה בו שלא ילך ממנה ונושקת לו הֵעֵזָה פָנֶיהָ וַתֹּאמַר לוֹ מחציפה פנים (לא מתביישת) ואומרת לו: (יד) זִבְחֵי שְׁלָמִים עָלָי הייתי חייבת שלמים הַיּוֹם שִׁלַּמְתִּי נְדָרָי היום הקרבתי את זה (ולכן יש לי בשר): (טו) עַל כֵּן יָצָאתִי לִקְרָאתֶךָ לכן יצאתי נגדך לקרוא לך (לאכל)לְשַׁחֵר פָּנֶיךָ וָאֶמְצָאֶךָּ לחפש אותך, ומצאתיך:
משנת ההלכה
אל תפנו אל האלילים
א. הוזהרנו שלא יפנה לבנו לאלילים להאמין שיהיה בהם תועלת, או שיבאו העתידות אשר יתנבאו מהם, וכן הוזהרנו שלא ינטה במחשבתנו בספוריה, או בדרכי עבודתה, או יעיין בהם, כגון להרהר אחרי השגעונות אשר יאמרו המאמינים בה, שמזל פלוני או כוכב פלוני יעשה פעולה כן, וכן בקטורת פלונית או בעבודה פלונית, או תביט תמיד בצורות שעושין עובדיה כדי לדעת איכות עבודתה, כי המחשבה באלו הדברים והעיון באותן הליצניות הוא מה שיעורר האדם לבקש אותם ועבודתם[37]. אלא יהיו הם וכל מעשיהם אפס ותוהו בעיניו, ולא תבא עתידות רק בגזרת עליון: (סה"מ הנ"לל"ת י ורמב"ן ויקרא פ' י"ט פס' ד' חינוך רי"ג)
ב. ספרים רבים חברו עובדי כוכבים בעבודתה היאך עיקר עבודתה ומה מעשיה ומשפטיה, צונו הקב"ה שלא לקרות באותן הספרים כלל, ולא נהרהר בה ולא בדבר מדבריה. (עכו"ם פ"ב ה"ב) ואפי' בספרים שבזמן הזה דתיהם מאוסים לכל, (כספרי היונים ודומיהם), ואין חשש שימשך אחריהם אעפ"כ אסור: (שו"ת אגרות משה יו"ד ב' סי' נ"ג)
ג. ספרי כפירה, דינם כדין ספרי ע"ז, ואסור לקרוא בהם: (שם סי' קי"א[38])
ד. מותר לקרוא ספרים שנכתבו להתלוצץ ולבזות הע"ז אע"ג שמביאים דברי הבל ושטות של הע"ז, כיון שכל כוונתם לבזות ולהתלוצץ מהע"ז. ולכן אחד שפרנסתו להיות מורה בבתי למוד של המדינה בדברי ימי היונים והרומים, וצריך גם להגיד שעורים בעניני דתיהם ועבודת אליליהם, צריך לדבר בלשון שיבינו שהם עניני שטות והבל, איך שדבר הבל זה עשו, ודבר הבל זה אשר אפילו קצת בן דעת ימאס בזה, ובאופן זה מותר: (שם)
ה. לקרוא סתם דברי המינים כדי להתלוצץ מהם אסור[39]:
ו. מליצות ומשלים של שיחת חולין ודברי חשק, כגון ספר עמנואל, וכן ספרי מלחמות, אסור לקרות בהם בשבת, ואף בחול אסור משום מושב לצים, (תהילים א' א') ועובר משום אל תפנו אל האלילים, (ויקרא יט, ד) לא תפנו אל מדעתכם. ובדברי חשק איסורו גדול יותר שיש בהם משום מגרה יצר הרע, ומי שחיברן ומי שהעתיקן, וא"צ לומר המדפיסן, מחטיאים את הרבים. וכן מוכרי ספרים הסוחרים בענינים כאלו וממציאין אותם לקונים לקרות בהם, הם בכלל זה. ואחז"ל גדול המחטיא לאדם יותר מן ההורגו, שההורגו הוא רק בעוה"ז, והמחטיאו הוא גם בעוה"ב: (או"ח סי' ש"ז סעי' ט"ז ומ"ב שם ס"ק ס"א)
ז. י"א[40] שהאיסור לקרות בשיחת חולין, וספורי מלחמות, היינו דוקא אם כתובים בלשון לע"ז, אבל בלשון הקודש, מותר[41]. וי"א שאף בלה"ק אסור[42] ובדברי חשק שהוא מגרה יצה"ר לכו"ע אסור, ואפילו בלשה"ק. (מ"ב שם ס"ק ס"ב)
ח. ואין בכלל זה יוסיפון, וספר יוחסין, ודברי הימים של ר"י כהן, ושבט יהודה, שמהם ילמדו דברי מוסר ויראה, וע"כ אפילו כתובים בלעז שרי: (מ"ב שם ס"ק נ"ח)
[1] רמב"ן
[2] רמב"ן
[3] אלה המצוות ל"ת י
[4] אלה המצוות ל"ת ג
[5] ת"א ת"י רשב"ם חזקוני
[6] רבינו בחיי
[7] העמק דבר
[8] רבינו בחיי
[9] ונראה שמכחש לעכו"ם אינו עובר בלאו זה שהרי נאמר בעמיתו וכמש"כ בחידושי הריטב"א חולין צד ע"א "וכי כתיב בסיפא דקרא איש בעמיתו דממעט גוי, ההיא אדלא תכחשו ולא תשקרו קאי, ובמקום שאין חילול השם בדבר" וכן הוא ביראים סי' קכד [דפוס ישן - רנה] ד"ה נ"ל לפרש וא"כ אם מכחש בגוי מחמת שרוצה להשתמט ממנו עד שיהיה לו מעות ואין חילול השם כגון שהגוי מסופק בדבר וסומך על דברי הישראל יהיה מותר ואין עובר משום לאו זה
[10] אלה המצוות רמח
[11] שם רמט
[12] שם סא
[13] אלה המצוות ל"ת רמז
[14] שם רמה
[15] שם רלח
[16] שם שיז
[17] שם רצט
[18] שם רעג
[19] שם רעז
[20] שם רעה
[21] אלה המצוות מ"ע קעז
[22] שם ל"ת שא
[23] שם רצז
[24] שם שב
[25] שם מ"ע רה
[26] שם ל"ת שג
[27] שם ל"ת שד
[28] שם ל"ת שה
[30] ועוד אמר שם רבי אליעזר "ואל תהי נח לכעוס", ועי"ש ברע"ב שפירש "ואימתי יהיה כבוד חברך חביב עליך כשלך כשלא תהי נוח לכעוס, שאם אתה נוח לכעוס אי אפשר שלא תזלזל בכבוד חברך"
[32] אלה המצוות מ"ע רו
[33] שם ל"ת ריז
[34] שם ל"ת רטו
[35] שם ל"ת מב
[36] רשב"ם
[37] כי אתה כשיעמיק לבך לחשוב בה, יהיה זה מביא אותך לסור מן הדרך הישרה, ולהתעסק בעבודתה. (סה"מ שם):
[38] וכ"מ בבאר שבע סנהדרין ק' ב' ד"ה תנא, ועיי"ש שיישב האיך למד הרמב"ם וגדולים אחרים ספרי מינות, וכתב שלמדו כן ממשנה אבות פ"ב "דע מה שתשיב לאפיקורס", "שמצות התנא שילמוד דעת האפיקורסין ויהא שקוד ללמוד תורה כדי שידע מה שישיב להם" וכו', אבל כתב דזה שייך רק בגדולי תורה:
[42] האגודה והט"ז והב"ח ועוד הרבה אחרונים, וכן הוא ג"כ דעת הגר"א שם ס"ד:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה