מקרא
ויקרא פרק כב
(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ב) דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְיִנָּזְרוּ ויתרחקו[1] מִקָּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מלאוכלם בטומאת הגוף[2] וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי ואת[3] אֲשֶׁר הֵם מַקְדִּשִׁים לִי אֲנִי יְקֹוָק:
(ג) אֱמֹר אֲלֵהֶם לְדֹרֹתֵיכֶם כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִקְרַב לאכול[4] מִכָּל זַרְעֲכֶם אֶל הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַיקֹוָק וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו אעפ"י שהתרתי לבעלי מומין לאכול, טמאין לא התרתי לאכול[5]וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִלְּפָנַי אֲנִי יְקֹוָק:
(ד) אִישׁ אִישׁ מִזֶּרַע אַהֲרֹן וְהוּא צָרוּעַ אוֹ זָב בַּקֳּדָשִׁים לֹא יֹאכַל עַד אֲשֶׁר יִטְהָר ימי טהרתו וְהַנֹּגֵעַ בְּכָל טְמֵא נֶפֶשׁ שנטמא במת[6] אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר תֵּצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע:
(ה) אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל שֶׁרֶץ אֲשֶׁר יִטְמָא לוֹ אוֹ בְאָדָם אֲשֶׁר יִטְמָא לוֹ כגון אדם אב הטומאה, שאין אדם מקבל טומאה אלא מאב הטומאה כגון זב ומצורע וטמא מת[7] לְכֹל טֻמְאָתוֹ לרבות נוגע בזב וזבה נדה ויולדת[8]:
(ו) נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בּוֹ וְטָמְאָה עַד הָעָרֶב וְלֹא יֹאכַל מִן הַקֳּדָשִׁים כִּי אִם רָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם:
(ז) וּבָא ושקעה הַשֶּׁמֶשׁ ובסוף השקיעה[9] וְטָהֵר וְאַחַר יֹאכַל מִן הַקֳּדָשִׁים תרומה כִּי לַחְמוֹ הוּא ולא יצטרך להמתין כפרתו קודם שיאכל לחמו[10]:
(ח) נְבֵלָה וּטְרֵפָה לֹא יֹאכַל לְטָמְאָה בָהּ לפי שהותרה מליקה אצל הכהנים שהוא, להבדיל, דומה דנבילה, "וטריפה" זהו בשר שיצאת חוץ למחיצתו, כגון בשר קדשים שיצאת חוץ לעזרה, ובשר קדשים קלים שיצאת חוץ לחומה דכל בשר שיצאת חוץ למחיצתה נקרית טריפה[11] אֲנִי יְקֹוָק:
(ט) וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתִּי מלאכול תרומה בטומאת הגוף[12] וְלֹא יִשְׂאוּ עָלָיו חֵטְא וּמֵתוּ בוֹ כִּי יְחַלְּלֻהוּ אֲנִי יְקֹוָק מְקַדְּשָׁם:
(י) וְכָל זָר שאינו מזרע אהרון[13] לֹא יֹאכַל קֹדֶשׁ תרומהתּוֹשַׁב כֹּהֵן זה עבד עברי שנרצע שהוא קנוי לו עד היובל וְשָׂכִיר זה קנוי קנין שנים שיוצא בשש לֹא יֹאכַל קֹדֶשׁ בא הכתוב ולמדך כאן שאין גופו קנוי לאדוניו לאכול בתרומה[14]:
(יא) וְכֹהֵן כִּי יִקְנֶה נֶפֶשׁ עבד כנעני קִנְיַן כַּסְפּוֹ הוּא יֹאכַל בּוֹ וִילִיד בֵּיתוֹ בן שפחה כנענית[15] הֵם יֹאכְלוּ בְלַחְמוֹ:
(יב) וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה לְאִישׁ זָר שאינו מזרע הכהנים[16] הִוא בִּתְרוּמַת הַקֳּדָשִׁים לֹא תֹאכֵל:
(יג) וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה מהאיש הזר וְזֶרַע אֵין לָהּ ממנו וְשָׁבָה אֶל בֵּית אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָ מִלֶּחֶם אָבִיהָ תֹּאכֵל וְכָל זָר לֹא יֹאכַל בּוֹ: ס
(יד) וְאִישׁ כִּי יֹאכַל קֹדֶשׁ תרומה בִּשְׁגָגָה וְיָסַף חֲמִשִׁיתוֹ עָלָיו וְנָתַן לַכֹּהֵן אֶת עם הַקֹּדֶשׁ כלומר ישלם קרן וחומש[17]:
(טו) וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת קָדְשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת אֲשֶׁר יָרִימוּ לַיקֹוָק:
(טז) וְהִשִּׂיאוּ אוֹתָם עֲוֹן אַשְׁמָה בְּאָכְלָם בטומאה או בזרות[18] אֶת קָדְשֵׁיהֶם כִּי אֲנִי יְקֹוָק מְקַדְּשָׁם: פ
(יז) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(יח) דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ לְכָל נִדְרֵיהֶם שאמר הרי עלי עולה וּלְכָל נִדְבוֹתָם שאמר הרי בהמה זו קרבן עולה אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַיקֹוָק לְעֹלָה עולה צריך תמות וזכרות, שלמים תמות ולא זכרות[19]:
(יט) לִרְצֹנְכֶם לקרבן שיהיה לרצון לכם ולא לבדק הבית[20] למעלה בפרשת ויקרא דבר בקרבנות חובה וכאן בנדרים ונדבות[21] תָּמִים זָכָר בַּבָּקָר בַּכְּשָׂבִים וּבָעִזִּים:
(כ) כֹּל אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא תַקְרִיבוּ כִּי לֹא לְרָצוֹן יִהְיֶה לָכֶם:
נביא
מלכים ב פרק ו
(יג) וַיֹּאמֶר לְכוּ וּרְאוּ אֵיכֹה הוּא הנביא אלישע וְאֶשְׁלַח וְאֶקָּחֵהוּ וַיֻּגַּד לוֹ לֵאמֹר הִנֵּה בְדֹתָן:
(יד) וַיִּשְׁלַח שָׁמָּה סוּסִים וְרֶכֶב וְחַיִל כָּבֵד וַיָּבֹאוּ לַיְלָה וַיַּקִּפוּ עַל הָעִיר:
(טו) וַיַּשְׁכֵּם מְשָׁרֵת אִישׁ הָאֱלֹהִים לָקוּם וַיֵּצֵא וְהִנֵּה חַיִל סוֹבֵב אֶת הָעִיר וְסוּס וָרָכֶב וַיֹּאמֶר נַעֲרוֹ אֵלָיו אֲהָהּ אֲדֹנִי אֵיכָה נַעֲשֶׂה לשון איכה מורה שהיה יודע שיש בכח אלישע להנצל ושאל איך נעשה את ההצלה ובאיזה אופן:
(טז) וַיֹּאמֶר אַל תִּירָא כִּי רַבִּים אֲשֶׁר אִתָּנוּ בעזרתנו מֵאֲשֶׁר אוֹתָם:
(יז) וַיִּתְפַּלֵּל אֱלִישָׁע וַיֹּאמַר יְקֹוָק פְּקַח נָא אֶת עֵינָיו וְיִרְאֶה וַיִּפְקַח יְקֹוָק אֶת עֵינֵי הַנַּעַר וַיַּרְא וְהִנֵּה הָהָר מָלֵא סוּסִים וְרֶכֶב אֵשׁ סְבִיבֹת אֱלִישָׁע ואף על פי שלא היה נעזר בזה כי אם במה שהוכו בסנורים, כל מקום הועיל בזה להשתיק הנער מצעקתו, כי הצעקה היה סיבה שירגישו הארמים אשר אלישע ישנו פה:
(יח) וַיֵּרְדוּ אֵלָיו הארמים לתפשו וַיִּתְפַּלֵּל אֱלִישָׁע אֶל יְקֹוָק וַיֹּאמַר הַךְ נָא אֶת הַגּוֹי הַזֶּה בַּסַּנְוֵרִים חולי של שממון, רואה ואינו יודע מה הוא רואה וַיַּכֵּם בַּסַּנְוֵרִים כִּדְבַר אֱלִישָׁע:
(יט) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֱלִישָׁע לֹא זֶה הַדֶּרֶךְ וְלֹא זֹה הָעִיר לְכוּ אַחֲרַי וְאוֹלִיכָה אֶתְכֶם אֶל הָאִישׁ אֲשֶׁר תְּבַקֵּשׁוּן וַיֹּלֶךְ אוֹתָם שֹׁמְרוֹנָה:
(כ) וַיְהִי כְּבֹאָם שֹׁמְרוֹן וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע יְקֹוָק פְּקַח אֶת עֵינֵי אֵלֶּה וְיִרְאוּ וַיִּפְקַח יְקֹוָק אֶת עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה בְּתוֹךְ שֹׁמְרוֹן:
(כא) וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶל אֱלִישָׁע כִּרְאֹתוֹ אוֹתָם הַאַכֶּה האם אכה אַכֶּה אָבִי:
(כב) וַיֹּאמֶר לֹא תַכֶּם הַאֲשֶׁר וכי אתה שָׁבִיתָ בְּחַרְבְּךָ וּבְקַשְׁתְּךָ שלכן - אַתָּה מַכֶּה כי מה שהותר למלכי הארצות להרוג את אויביהם הוא רק בדרך מלחמה שִׂים לֶחֶם וָמַיִם לִפְנֵיהֶם וְיֹאכְלוּ וְיִשְׁתּוּ וְיֵלְכוּ אֶל אֲדֹנֵיהֶם:
(כג) וַיִּכְרֶה לָהֶם כֵּרָה עשה להם סעודה - גְדוֹלָה וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ וַיְשַׁלְּחֵם וַיֵּלְכוּ אֶל אֲדֹנֵיהֶם וְלֹא יָסְפוּ עוֹד גְּדוּדֵי אֲרָם לָבוֹא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל: פ
(כד) וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וַיִּקְבֹּץ בֶּן הֲדַד מֶלֶךְ אֲרָם אֶת כָּל מַחֲנֵהוּ וַיַּעַל וַיָּצַר עַל שֹׁמְרוֹן:
(כה) וַיְהִי רָעָב גָּדוֹל בְּשֹׁמְרוֹן וְהִנֵּה צָרִים עָלֶיהָ מלבד הרעב מסיבת חסרון התבואה, נתוסף עוד הרעב בעבור שהיו צרים עליה, ולא הניחו להביא מאכל אל העיר עַד הֱיוֹת רֹאשׁ חֲמוֹר בִּשְׁמֹנִים כֶּסֶף וְרֹבַע הַקַּב חרייונים דִּבְיוֹנִים צואה הזב מן היונים, ובהם היו מדליקין האש, לחסרון העצים בעבור המצור בַּחֲמִשָּׁה כָסֶף:
(כו) וַיְהִי מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל עֹבֵר עַל הַחֹמָה וְאִשָּׁה צָעֲקָה אֵלָיו לֵאמֹר הוֹשִׁיעָה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ:
(כז) וַיֹּאמֶר אַל יוֹשִׁעֵךְ יְקֹוָק כלומר הנה ה' הוא אשר אינו מושיעך כי הוא הביא לנו הרעב החזק הזה אבל אני אין לי אשם במה שלא יושיעך מֵאַיִן אוֹשִׁיעֵךְ הֲמִן הַגֹּרֶן אוֹ מִן הַיָּקֶב:
כתובים
משלי פרק ט
(א) חָכְמוֹת בָּנְתָה בֵיתָהּ החכמה בנתה בית לעצמה חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה חצבה הרבה עמודים לבית (שיראה יפה): (ב) טָבְחָה טִבְחָהּ מָסְכָה יֵינָהּ שחטה והכינה בשר, מזגה יין אַף עָרְכָה שֻׁלְחָנָהּ גם ערכה שולחן (בשאר דברים הנצרכים לסעודה): (ג) שָׁלְחָה נַעֲרֹתֶיהָ תִקְרָא שלחה את הנערות שלה להכריז עַל גַּפֵּי מְרֹמֵי קָרֶת על גבי המקומות הגבוהים של העיר (כדי להשמיע קולם למרחוק): (ד) מִי פֶתִי יָסֻר הֵנָּה מי שמתפתה אחרי הרע שיבא לכאן חֲסַר לֵב אָמְרָה לּוֹ ומי שחסר לב אומרת לו לבוא: (ה) לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי באו אכלו במאכלי שהכנתי לכם וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי ותשתו מהיין שמזגתי לכם: (ו) עִזְבוּ פְתָאיִם וִחְיוּ תעזבו את דרך ההתפתות ותחיו וְאִשְׁרוּ בְּדֶרֶךְ בִּינָה ותפסעו בדרך בינה: (ז) יֹסֵר לֵץ לֹקֵחַ לוֹ קָלוֹן המיסר לץ גורם לעצמו בזיון (שהלץ יבזה אותו) וּמוֹכִיחַ לְרָשָׁע מוּמוֹ ומוכיח רשע גורם לעצמו מום (ולכן אותם אני לא מוכיחה): (ח) אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ אל תוכיח לץ פן הוא ישנא אותך (כי הוא חושב שהמוכיח אותו שונא אותו) הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ תוכיח את החכם והוא יאהב אותך (כי רוצה בתיקון דרכיו): (ט) תֵּן לְחָכָם וְיֶחְכַּם עוֹד תן לחכם חכמה ויוסיף להחכים הוֹדַע לְצַדִּיק וְיוֹסֶף לֶקַח הודע לצדיק ויוסיף ללמוד (לא כמו הרשע והלץ): (י) תְּחִלַּת חָכְמָה יִרְאַת ה' יראת ה' היא תחילת החכמה (כדי לקנות את החכמה צריך יראה) וְדַעַת קְדֹשִׁים בִּינָה ודעת הקדושה באה על ידי שאדם קנה את הבינה: (יא) כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ כי על ידי החכמה ירבו ימיך וְיוֹסִיפוּ לְּךָ שְׁנוֹת חַיִּים ועל ידי החכמה יהיה לך הרבה שנים טובות: (יב) אִם חָכַמְתָּ חָכַמְתָּ לָּךְ אם למדת חכמה החכמה תועיל לךוְלַצְתָּ לְבַדְּךָ תִשָּׂא ואם נהגת כלץ ולא למדת חכמה לבדך תסבול בעוון: (יג) אֵשֶׁת כְּסִילוּת הֹמִיָּה אשה טפשה משמיעה קולות (מכריזה) פְּתַיּוּת וּבַל יָדְעָה מָּה מתפתה ולא יודעת מה שאומרת (מדברת דברים בלי טעם): (יד) וְיָשְׁבָה לְפֶתַח בֵּיתָהּ וישבת בפתח ביתה (לראות את העוברים דרך ביתה) עַל כִּסֵּא מְרֹמֵי קָרֶת על כסא במקום גבוה בעיר (להשמיע קולה למרחוק): (טו) לִקְרֹא לְעֹבְרֵי דָרֶךְ מכריזה לקרוא לאנשים שעוברים שם במקרה הַמְיַשְּׁרִים אֹרְחוֹתָם המישרים את דרכם:
משנת ההלכה
אבק ריבית
א. יש רבית שאסור מדרבנן, שחכמים עשו משמרת לשל תורה ואסרו ריבית אפילו שאינה קצוצה וקראוהו זכרונם לברכה אבק רבית, ואינה יוצאה בדיינין, ואסרום חכמים משום גזירה שלא יבוא האדם לידי רבית דאורייתא. ולכך אסרו כל למלוה ליקח מהלוה כל מה שמוסיף לו משום המתנת מעותיו כל זמן שמעותיו ביד הלווה אפילו שלא ע"י קציצה (חינוך שם)
ב. וכמו כן אסרו ריבית הבאה ע"י מקח וממכר או שכירות ואם הרחיב לו את זמן הפרעון על השכירות או המקח תמורת ריבית י"א[22] שאינה ריבית קצוצה וי"א[23] שהוי ריבית קצוצה וכ"כ רוב הפוסקים
ג. וכן אסרו ללוה לתת למלוה ריבית בשעת הפרעון דהיינו שנותן הלוה שום תוספת בשעת הפרעון אפילו אם אינו אומר לו שהוא לשם ריבית ואפילו אם אין כוונתו לשם ריבית שכל מה שנותן בעת פרעון נראה כריבית אמנם דבר זה התירו בריבית הבאה ע"י מקח אם אינו אומר לו שהוא בשכר המתנת מעותיו (שו"ע ורמ"א שם סי' קס סעי' ד וש"ך ס"ק ח)
ד. וכן אסרו ריבית מוקדמת ומאוחרת דהיינו שהלוה שולח למלוה מתנה כדי שיתרצה להלוות לו או שאחר שפרע שולח לו דורון על מה שהמתינו מעותיו אצלו (שם סעי' ו)
ה. וכן אסרו ריבית דברים כגון שמקדים לאדם כדי שילווהו או משום שכבר הלוה לו[24] (שם סעי' יא סעי' יב)
ו. הערמת ריבית
ז. אמר אדם לחבירו הלוני מאה, ואמר לו כסף אין לי אבל חפץ בסכום זה יש לי, והלוה לו החפץ וחזר המלוה וקנאו ממנו בתשעים, ונמצא מלבד מה שיחזיר לו הלוה מאה משום הלואת החפץ נשתכר המלוה עשר במה שקנאו אע"ג שאין בזה ריבית כלל שהרי לא הוסיף לו כלום על סכום הפרעון מ"מ אסרוהו חכמים מפני הערמת רבית, שהרי דבר זה נראה הוא כרבית, שהמלוה נתן תשעים ולווה מחזיר מאה. (חינוך מצוה שמג)
ח. ואם עבר ועשה כן, מוציא ממנו המלוה בעת הפרעון כל המאה, שאפילו אבק רבית אין כאן, אלא משום גדר הוא שהחמירו חכמים בדבר. וכן מי שהיתה שדה ממושכנת בידו לא יחזור וישכיר אותה לבעל השדה, מפני הערמת רבית. (חינוך שם)
ט. פרטי הדינים
י. דיני ריבית
יא. כל זמן שהלוה חייב למלוה אסור[25] ללוה ליתן כלום למלוה ואפילו לעשות לו טובה או גמילות חסד בגופו או בכליו[26] ואפילו אם אינו מפרש לו שעושה כן בשביל ההלואה ואע"ג שאם לא היה לווה ממנו גם היה נותן לו ולא היה מבקש ממנו שכר טירחא ואפילו אם מן הדין אין שייך בו שכר מ"מ אסור ואם רוצה לצאת ידי שמים להוציא אבק ריבית שבידו צריך להחזיר דמי טרחו (שו"ע שם סי' קס סעי' ז שו"ע הרב שם סעי' יא יג וכדיעה א בשו"ע סי' קסו סעי' א) (ושו"ע הרב שם סעי' יא) אבל חפצי מצוה שמותר לאדם ליקח שלא מדעתו של חבירו כגון טלית ותפילין מותר למלוה ליהנות מהם כיון שמוכח שאינו מחמת ההלואה ואפילו אם נהנה שלא מדעת הלווה[27]
יב. וכל זה במה שלא היה רגיל לפני ההלואה לעשות למלוה אבל כל מה שהיה רגיל[28] קודם ההלואה מותר גם לאחר ההלואה ואפילו דברים שעל ידיהם נגרם חסרון כיס ללוה כגון שאם היה רגיל לשלוח לו מנות בפורים או ללמדו או להשאיל לו בהמתו או רכבו וכיו"ב מותר גם עתה לאחר ההלואה (שו"ע הרב שם סעי' יא)
יג. וכן אם ברור שמה שעשה עבורו או נותן לו עכשיו אינו מחמת ההלואה אלא מחמת קירבת משפחה כגון אב לבנו או מחמת ידידות קרובה שיש ביניהם או יחסי שכנות שמוכח שאינו מחמת ההלואה אלא מחמת קירבתם מותר לעשות אף לאחר ההלואה (שו"ע הרב שם מרבה תורה סי' קס ס"ק א)
יד. אמנם בשעת הפרעון עצמו אסור ליתן למלוה שום מתנה ואפילו מתנה מועטת ואפילו אם רגיל לתת לו מתנות גם קודם ההלואה שכל מה שנותן בשעת הפרעון יותר מחובו נראה כריבית (שו"ע הרב שם סעי' ז)
טו. כל הנאות שרגילים אנשים ליהנות זה מזה ואין מקפידים עליהם מותר המלוה ליהנות מהלוה לפיכך מותר לשכנים להשאיל כלי בית זה לזה וכן מותר למלוה לשאול מהלוה עט או ספר וכיו"ב[29]
טז. מותר ללוה ליהנות את המלוה אם הוא בענין שפעמים שהמלוה עושה טובה ללוה ופעמים שהלוה עושה טובה בשבילו כגון שהמלוה בעל מלאכה ועושה לו לפעמים מלאכות והא כנגדו לפעמים עושה לו טובת הנאה כל שהיא (רמ"א סי' קס סעי' כג שו"ע הרב שם סעי' יד)
יז. וכל ההיתרים הנ"ל הוא דוקא שנהנה המלוה בידיעת המלוה אבל שלא בידיעתו אסור אפילו הנאה קלה ואפילו אם רגיל בכך קודם ההלואה שמוכח שאינה משום ההלואה שמכיון שעושה ללא רשות נראה כעושה וסומך על כך שבגלל שהלוהו לא יקפיד (שו"ע שם סעי' ז שו"ע הרב שם סעי' יב)
יח. אמנם אם היה רגיל להינות מהלוה שלא מדעתו אף קודם ההלואה יש להתיר אף אחר ההלואה כי אינו נראה כלל שסומך על הלואתו כיון שהיה רגיל אף באופן זה קודם ההלואה (שו"ע הרב שם)
יט. בדברים שהשימוש בהם הוא בפרהסיא באופן שברור לכל שהמלוה משתמש בחפץ הלווה אפילו אם היה רגיל להשתמש בהם קודם והיה הלווה מהנהו בהם אפילו אם לא היה מלווהו עתה אסור כיון שנראה לאנשים כריבית (שו"ע הרב שם סעי' יא)
כ. לפיכך אסור למלוה לדור בבית ששייך ללוה או בכל דבר ששמו של הלווה עליו[30] וכן אסור ללווה לכבד למלוה במצוה בבית הכנסת כגון לתת לו עליה לספר תורה או כיבוד אחר (שם)
כא. אמנם אם ידוע שאינו עושה כן משום ההלואה כגון שהיה רגיל בדבר זה קודם לכן מותר, לפיכך אם היה המלוה דר בבית הלוה קודם לכן מותר אף עתה לדור שם וכן מותר לגבאי לקרות המלוה לעלות לתורה כיון שאף קודם לכן היה רגיל בכך וכן כל כיו"ב (שם)
כב. לאחר שפרע הלוה את ההלואה ואין מעות ההלואה בידו מותר לו לעשות כל טובה או שירות למלוה ואין בו משום ריבית (הגהות יד אברהם סי' קס סעי' ו)
כג. מותר ללוה להשיב למלוה את אבידתו אע"ג שמעות ההלואה בידו[31] כיון שאינו משום ההלואה אלא ע"מ לקיים מצוה (בית מאיר סוף סי' קס)
כד. וכן מותר הלוה לתת צדקה למלוה ובלבד שלא יתן לו יותר ממה שרגיל היה לתת לו או לעניים אחרים[32] אמנם אם הלווה הוא גבאי צדקה מותר לו לתת למלוה כדי מחסורו (שו"ע הרב שם סעי' יד)
[1] אבע"ז
[2] רשב"ם
[3] אבע"ז
[4] רש"י
[5] פי' ר' יוסף בכור שור
[6] רש"י
[7] פי' ר' יוסף בכור שור
[8] רש"י
[9] ראש יוסף ברכות ב.
[10] ספורנו
[11] פי' ר' יוסף בכור שור
[12] רש"י
[13] אבע"ז
[14] רש"י
[15] רש"י
[16] רש"י
[17] חזקוני
[18] ת"א ת"י רש"י
[19] פי' ר' יוסף בכור שור
[20] ספורנו
[21] חזקוני
[24] דעת רוב הפוסקים שאינו אסור אלא מדרבנן וכדעת הר"ן כתובות טז ע"ב מובא בדרכ"מ סי' קסא ס"ק א אמנם דעת הריב"ש סי' קמז שהוא איסור תורה
[27] ברית יהודה פי"ג סעי' ח
[29] משפט הריבית פ"א סעי' ד ועיי"ש הערה ט שהוכיח דין זה מדברי הריטב"א ב"מ סד ע"ב ד"ה המלוה את חבירו
[31] ועיי"ש מה שהקשה על המרדכי ועיין ברית יהודה פ"י הע' ב מה שתירץ
[32] ואע"ג דמצוה קעביד והרי זה כהשבת אבידה עכ"פ כיון שיכול לקיים המצוה בעניים אחרים א"כ נראה במה שנותן לו ויותר מכדי הרגלו כאילו נותנו מחמת ההלואה אמנם אם אין דרך לקיים המצוה בעניים אחרים כגון שאין למלוה מה יאכל ומצוה עליו להחיותו מותר דמוכח שעושה כן מחמת המצוה (ברית יהודה פי"א הערה נ)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה