מקרא
ויקרא פרק יב
(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ תתעבר[1] וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת לשון נדודה ומרוחקת מבעלה[2] דְּוֹתָהּ לשון דבר הזב מגופה. לשון אחר לשון מדוה וחולי שאין אשה רואה דם שלא תחלה ראשה ואבריה כבדין עליה[3] ועוד יש מפרשים לשון צער[4] תִּטְמָא כסדר כל טומאה האמורה בנדה מטמאה בטומאת לידה ואפילו ילדה ולא יצא ממנה דם[5]:
(ג) וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ:
(ד) וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב ותמתין בִּדְמֵי טָהֳרָה אע"פ שרואה טהורה לבעלה ובכל זאת בְּכָל קֹדֶשׁ אפילו תרומה לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ:
(ה) וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל דְּמֵי טָהֳרָה:
(ו) וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן:
(ז) וְהִקְרִיבוֹ את הכבש ואת התור או בן היונה לִפְנֵי יְקֹוָק וְכִפֶּר עָלֶיהָ וְטָהֲרָה מִמְּקֹר דָּמֶיהָ זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה:
(ח) וְאִם לֹא תִמְצָא יָדָהּ כלומר אינו בהישג ידה דֵּי מספיק בשביל שֶׂה וְלָקְחָה שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֶחָד לְעֹלָה וְאֶחָד לְחַטָּאת וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן וְטָהֵרָה: פ
ויקרא פרק יג
(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן כי על פיו יהיו כל נגעי אדם מי שיטהר ומי שיטמא[6] לֵאמֹר:
(ב) אָדָם[7] כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ מחלה שהיא שְׂאֵת לשון גובה. שאינה לבנה כל כך כבהרת[8] והוא מראה בעור של לובן שהוא כהה מעט שנראה כצמר נקי של כבש בן יומו אוֹ סַפַּחַת כלומר הנספח לשאת או לבהרת והם לובן שכהה מן השאת מעט שנראה כסיד ההיכל הוא תולדת הבהרת והוא לובן שכהה מסיד ההיכל מעט והרי הוא כקרום ביצה והיא תולדת השאת אוֹ בַהֶרֶת היא המראה המבריק ביותר לובן עז ביותר שאין למעלה ממנו שהוא נראה בעור הבשר כשלג וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת וְהוּבָא ברצונו ושלא ברצונו כי הרואה בו אחד מסימנים אלו יכריחנו שיבא[9] אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אוֹ אֶל אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִיםההדיוטים שימצאו חוץ למקדש ככהני ענתות:
(ג) וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע בְּעוֹר הַבָּשָׂר וְשֵׂעָר וקיבלו חז"ל שצריך שיהיה שתי שערות בַּנֶּגַע הָפַךְ לָבָן שהשער שהיה שחור קודם שנולד בו הנגע, לאחר שבא לו הנגע נהפך לבן, טמא הוא, שהשער שנתלבן סימן שנחלש הבשר ומת, שהנגע ממית את הבשר[10] וּמַרְאֵה הַנֶּגַע עָמֹק נראה עמוק מֵעוֹר בְּשָׂרוֹ נֶגַע צָרַעַת הוּא וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן וְטִמֵּא אֹתוֹ בדיבור יאמר טמא הוא[11]:
(ד) וְאִם בַּהֶרֶת לְבָנָה הִוא בְּעוֹר בְּשָׂרוֹ וְעָמֹק אֵין מַרְאֶהָ מִן הָעוֹר שמראה הלבן אינו חזק כל כך שנראה שהוא עמוק מן העור[12] וּשְׂעָרָה לֹא הָפַךְ לָבָן וְהִסְגִּיר הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע ממסגרו על ידי סימון שעושה שצריך לעשות רושם סביבת הנגע לראות אם פשה[13] וי"א[14] שעושה בנתק לבדו סביבו סימן מן השערות, שאין לזייף דהסימן ימחוק בעל הנגע, ויעשה סימן אחר הרחק מן הנגע, כדי שיחשבוהו טהור ולא יוציאוהו חוץ למחנה, ויביאוהו לידי זיוף, וי"א[15] שיסגירנו בבית אחד הוא סתימת דלת הבית, שישב בו בדד ולא תהיינה דלתות ביתו פתוחות לכל עובר ושב כדרך כל פתחי הבתים שִׁבְעַת יָמִים:
(ה) וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְהִנֵּה הַנֶּגַע עָמַד בְּעֵינָיו במראהו ובשיעורו הראשון[16] לֹא פָשָׂה התפשט הַנֶּגַע בָּעוֹר וְהִסְגִּירוֹ הַכֹּהֵן שִׁבְעַת יָמִים שֵׁנִית:
(ו) וְרָאָה הַכֹּהֵן אֹתוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי בפעם ה -[17] שֵׁנִית וְהִנֵּה כֵּהָה הַנֶּגַע שחזר למראה נגע אחר, כגון משלג לסיד, הואיל וְלֹא פָשָׂה הַנֶּגַע בָּעוֹר טהור שלא תאמר כיון שנשתנית הנגע למראה נגע אחר תראה בתחילה, בא הכתוב ולמד שהוא טהור, והוא הדין אם העזה, ונהיה לבן יותר שכבר למדך הכתוב שאין השנוי ממראה למראה סימן טומאה, אלא כעומד בעיניו הוא, וכל שלא פשה טהור הוא וְטִהֲרוֹ בדיבור, יאמר טהור[18] הַכֹּהֵן מִסְפַּחַת הִיא וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְטָהֵר שטעון טבילה וכיבוס בגדים, לפי שהיה בספק טומאה[19]:
(ז) וְאִם פָּשֹׂה תִפְשֶׂה הַמִּסְפַּחַת בָּעוֹר אַחֲרֵי הֵרָאֹתוֹ אֶל הַכֹּהֵן לְטָהֳרָתוֹ וְנִרְאָה שֵׁנִית כלומר פעם נוספת ובאמת היא פעם שלישית[20] אֶל הַכֹּהֵן:
(ח) וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה פָּשְׂתָה הַמִּסְפַּחַת בָּעוֹר וְטִמְּאוֹ הַכֹּהֵן צָרַעַת הִוא: פ
(י) וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה שְׂאֵת לְבָנָה בָּעוֹר וְהִיא שתי שערות שחור שהיה בה[22] הָפְכָה שֵׂעָר לָבָן או גם אם לא היה סימן זה אלא וּמִחְיַת בָּשָׂר חַי כלומר בשר חי שאינו לבן כמראה נגע אלא לבן מגוון אחר או אדום או שחור כשיעור עדשה מרובעת או יותר בַּשְׂאֵת וה"ה בשאר הנגעים[23]:
(יא) צָרַעַת נוֹשֶׁנֶת הִוא עקר שם צרעת נאמר על המחיה כי השאת לבדו אינו צרעת עדיין. ואמר שדרך הצרעת הזה להיות חולי מתישן[24] בְּעוֹר בְּשָׂרוֹ וְטִמְּאוֹ הַכֹּהֵן לֹא יַסְגִּרֶנּוּ כִּי טָמֵא הוּא:
(יב) וְאִם פָּרוֹחַ תִּפְרַח הַצָּרַעַת בָּעוֹר וְכִסְּתָה הַצָּרַעַת אֵת כָּל עוֹר הַנֶּגַע שהפך לבן מקום הנגע וכל גופו[25] מֵרֹאשׁוֹ של אדם[26] וְעַד רַגְלָיו אבל אם הפך לבן כל הגוף ומראה הנגע חזר לבהק או נתרפא טמא הוא[27] לְכָל מַרְאֵה עֵינֵי הַכֹּהֵן:
(יג) וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה כִסְּתָה הַצָּרַעַת אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ וְטִהַר אֶת הַנָּגַע כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן טָהוֹר הוּא:
(יד) וּבְיוֹם הֵרָאוֹת בּוֹ בָּשָׂר חַי יִטְמָא:
(טו) וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַבָּשָׂר הַחַי וְטִמְּאוֹ הַבָּשָׂר הַחַי טָמֵא הוּא צָרַעַת הוּא:
(טז) אוֹ כִי יָשׁוּב הַבָּשָׂר הַחַי וְנֶהְפַּךְ לְלָבָן וּבָא אֶל הַכֹּהֵן:
(יז) וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נֶהְפַּךְ הַנֶּגַע לְלָבָן וְטִהַר הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע טָהוֹר הוּא: פ
נביא
מלכים א פרק כב
(טז) וַיֹּאמֶר אֵלָיו הַמֶּלֶךְ עַד כַּמֶּה פְעָמִים אֲנִי מַשְׁבִּעֶךָ עתה, לא פעם ולא שתים, כי אם עד כמה פעמים אֲשֶׁר לֹא תְדַבֵּר אֵלַי רַק אֱמֶת בְּשֵׁם יְקֹוָק ולא שקר בלעג והתול, ולא מעצמך בברכה:
(יז) וַיֹּאמֶר רָאִיתִי במראה הנבואה ולא הגיעני דבור מאת ה', שא"כ לא היה רשאי להעלים נבואתו, רק צופה הייתי וראיתי מראה שמתוכה יובן שהמלך ימות והעם ינצלו אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל נְפֹצִים אֶל הֶהָרִים כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה וַיֹּאמֶר יְקֹוָק לֹא אֲדֹנִים לָאֵלֶּה כלומר הואיל ואין להם אדון יָשׁוּבוּ אִישׁ לְבֵיתוֹ בְּשָׁלוֹם וכאומר שאחאב מלכם ימות, והעם ישובו בשלום:
(יח) וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אחאב אֶל יְהוֹשָׁפָט הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֵלֶיךָ לוֹא יִתְנַבֵּא עָלַי טוֹב כִּי אִם רָע:
(יט) וַיֹּאמֶר לָכֵן שְׁמַע דְּבַר יְקֹוָק ואמר לו בדרך משל רָאִיתִי אֶת יְקֹוָק יֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם המלאכים עֹמֵד עָלָיו מִימִינוֹ ללמד זכות וּמִשְּׂמֹאלוֹ ללמד חובה:
(כ) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק מִי יְפַתֶּה אֶת אַחְאָב אחר שחטאיו רבים, איזה חטא יהיה מלאך העונש להפילו, באופן שסבת מפלתו יהיה החטא ההוא וְיַעַל למלחמה וְיִפֹּל בְּרָמֹת גִּלְעָד וַיֹּאמֶר זֶה בְּכֹה באופן זה וְזֶה אֹמֵר בְּכֹה באופן אחר:
(כא) וַיֵּצֵא הָרוּחַ רוחו של נבות וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי יְקֹוָק וַיֹּאמֶר אֲנִי אֲפַתֶּנּוּ וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֵלָיו בַּמָּה כי צריך שיהיה העונש מדה כנגד מדה:
(כב) וַיֹּאמֶר אֵצֵא וְהָיִיתִי רוּחַ שֶׁקֶר בְּפִי כָּל נְבִיאָיו כמו שיצא רוחי ונהרגתי ע"י עדות שקר שהזמין אחאב, השקר הזה ישפך על נביאיו עד שגם הם יגידו לו שקרים ובזה יפול, מדה כנגד מדה כמו שנפלתי אנכי וַיֹּאמֶר תְּפַתֶּה וְגַם תּוּכָל צֵא וַעֲשֵׂה כֵן:
(כג) וְעַתָּה הִנֵּה נָתַן יְקֹוָק רוּחַ ר"ל רצון של אחאב ורוחו לצאת למלחמה נבאו נביאי השקר כרצונו כי יעלה ויצלח וזה היה סבת מפלתו שֶׁקֶר בְּפִי כָּל נְבִיאֶיךָ אֵלֶּה וַיקֹוָק דִּבֶּר עָלֶיךָ רָעָה:
(כד) וַיִּגַּשׁ צִדְקִיָּהוּ בֶן כְּנַעֲנָה וַיַּכֶּה אֶת מִיכָיְהוּ עַל הַלֶּחִי וַיֹּאמֶר אֵי זֶה עָבַר כלומר מתי עבר ובאיזה דרך עבר רוּחַ יְקֹוָק מֵאִתִּי לְדַבֵּר אוֹתָךְ:
(כה) וַיֹּאמֶר מִיכָיְהוּ הִנְּךָ רֹאֶה בַּיּוֹם הַהוּא אֲשֶׁר תָּבֹא חֶדֶר בְּחֶדֶר לְהֵחָבֵה כלומר ביום המלחמה תראה שכן יהיה, אשר בעבור זה תחביא עצמך לבל יהרגך, על היותך סיבה לכל זה:
(כו) וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל קַח אֶת מִיכָיְהוּ וַהֲשִׁיבֵהוּ אֶל אָמֹן שַׂר הָעִיר שהיה כלוא אצלו פעם וְאֶל יוֹאָשׁ בֶּן הַמֶּלֶךְ:
(כז) וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ שִׂימוּ אֶת זֶה בֵּית הַכֶּלֶא וְהַאֲכִילֻהוּ לֶחֶם לַחַץ וּמַיִם לַחַץ עַד בֹּאִי בְשָׁלוֹם:
(כח) וַיֹּאמֶר מִיכָיְהוּ אִם שׁוֹב תָּשׁוּב בְּשָׁלוֹם לֹא דִבֶּר יְקֹוָק בִּי וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ עַמִּים כֻּלָּם כל שבטי ישראל שכל שבט קרוי עם:
(כט) וַיַּעַל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וִיהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה רָמֹת גִּלְעָד:
(ל) וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶל יְהוֹשָׁפָט אני - הִתְחַפֵּשׂ וָבֹא בַמִּלְחָמָה וְאַתָּה לְבַשׁ בְּגָדֶיךָ וַיִּתְחַפֵּשׂ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיָּבוֹא בַּמִּלְחָמָה כדי שלא יכירוהו וילחמו עליו כי חשש שהיה להם מרגלים ושמעו דבר הנבואה כמו שהיה באמת:
כתובים
משלי פרק ב
(יג) הַעֹזְבִים אָרְחוֹת יֹשֶׁר (להציל אותך) מהעזבים דרך הישרה לָלֶכֶת בְּדַרְכֵי חֹשֶׁךְ בשביל ללכת בדרכים רעות: (יד) הַשְּׂמֵחִים לַעֲשׂוֹת רָע האנשים ששמחים לעשות רע לאנשים יָגִילוּ בְּתַהְפֻּכוֹת רָע שמחים כשנהפך לרע מה שתכננו על אדם: (טו) אֲשֶׁר אָרְחֹתֵיהֶם עִקְּשִׁים שדרכיהם עקומים וּנְלוֹזִים בְּמַעְגְּלוֹתָם סרים מהדרך הישרה בשבילים שלהם: (טז) לְהַצִּילְךָ מֵאִשָּׁה זָרָהוהתורה תגרום לך, להצילך מאשה זונה מִנָּכְרִיָּה אֲמָרֶיהָ הֶחֱלִיקָה מאשה זרה שמפתה אותך בדבריה: (יז) הַעֹזֶבֶת אַלּוּף נְעוּרֶיהָ האשה זרה עוזבת את בעל נעוריה וְאֶת בְּרִית אֱלֹהֶיהָ שָׁכֵחָהואת ברית ה' היא שוכחת: (יח) כִּי שָׁחָה אֶל מָוֶת בֵּיתָהּ כי ביתה זה מדרון שהולך למות וְאֶל רְפָאִים מַעְגְּלֹתֶיהָ ואל המתים השבילים שלה (שההולך בהם מת): (יט) כָּל בָּאֶיהָ לֹא יְשׁוּבוּן כל ההולך אל האשה זרה לא חוזר (קשה לשוב) וְלֹא יַשִּׂיגוּ אָרְחוֹת חַיִּים ולא ישיגו את דרך החיים: (כ) לְמַעַן תֵּלֵךְ בְּדֶרֶךְ טוֹבִים התורה תשמור עליך ולכן תוכל ללכת בדרך טובה וְאָרְחוֹת צַדִּיקִים תִּשְׁמֹר דרך הצדיקים תשמר ללכת בהם: (כא) כִּי יְשָׁרִים יִשְׁכְּנוּ אָרֶץ כי רק הישרים ישארו בארץ וּתְמִימִים יִוָּתְרוּ בָהּ והשלמים בדרך ה' הם ישארו בארץ: (כב) וּרְשָׁעִים מֵאֶרֶץ יִכָּרֵתוּוהרשעים יכרתו מהעולם וּבוֹגְדִים יִסְּחוּ מִמֶּנָּה והבוגדים יעקרו מהעולם:
משלי פרק ג
(א) בְּנִי תּוֹרָתִי אַל תִּשְׁכָּח בני תזהר לא לשכוח את התורה וּמִצְוֹתַי יִצֹּר לִבֶּךָ והמצות שלי לבך ישמור עליהם לעשותם: (ב) כִּי אֹרֶךְ יָמִים וּשְׁנוֹת חַיִּים כי אריכות ימים ושנים של חיים וְשָׁלוֹם יוֹסִיפוּ לָךְ ושלום יוסיפו לך (אם תשמור על התורה והמצוות): (ג) חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל יַעַזְבֻךָ אל תעזב את החסד קָשְׁרֵם עַל גַּרְגְּרוֹתֶיךָ תקשר את החסד על הצואר שלך שלא תשכח מזה כָּתְבֵם עַל לוּחַ לִבֶּךָ ותכתב אותם על לבך שתחשוב בהם תמיד: (ד) וּמְצָא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב ובזה תמצא יופי וחכמה בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם בעיני ה' והאנשים: (ה) בְּטַח אֶל ה' בְּכָל לִבֶּךָ תבטח בה' בכל לבך וְאֶל בִּינָתְךָ אַל תִּשָּׁעֵן ואל תסמוך על חכמתך אלא רק על ה': (ו) בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ בכל דרכיך, חֲשֹב מה ה' רוצה ממך וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ וה' יישר את דרכיך שתלך בדרך ישרה: (ז) אַל תְּהִי חָכָם בְּעֵינֶיךָ אל תחשב שאתה יודע את כל הסודות, ואתה לא תכשל יְרָא אֶת ה' אלא תירא מה' וְסוּר מֵרָע ותסור מלעשות דברים רעים:
משנת ההלכה
דיני גניבה מישראל ומגוי
א. נאמר בפרשת קדושים (ויקרא יט, יא) לא תגנובו ואיזהו הגנב, זה הלוקח ממון אדם בסתר ואין הבעלים יודעים או אפילו יודעים רק שלוקח מהם בהחבא. אבל אם לקח בגלוי ובפרהסיא, אפילו אין הבעלים יודעים אין זה גנב, אלא גזלן.
ב. למשל הפושט ידו לתוך כיס חבירו ולקח מעותיו ואין הבעלים רואין וכן כל כיוצא בזה. אבל אם לקח בגלוי ובפרהסיא בחוזק יד, אין זה גנב אלא גזלן.
ג. י"א שאף הגונב את שלו מבית חבירו עובר בלאו זה. וי"א שמותר לגנוב את שלו מבית חבירו במקום שיש הפסד, אבל במקום שאין הפסד אסור כדי שלא יראה כגנב. (פתחי תשובה שם ס"ק א בשם שער משפט). ומ"מ מותר לגנוב את שלו מנכרי שלקחו ממנו. (שו"ע הרב גזילה סעי' טז ובקונטרס אחרון שם).
ד. ומה שאסור אינו אלא ליטול כנגד מה שגנב ממנו, אלא צריך לתבעו לדין ואו יזכה או יפסיד, אבל את אותו חפץ עצמו שנגנב ממנו מותר לו לגנוב מחבירו שגנב ממנו, ומ"מ אין כדאי לסמוך על זה להתיר שהרי כשנוגע לממונו ימצא הרבה הוראות היתר למעשה ויקח שלא כדין.
ה. אף על פי שלעכב ממון חבירו שיש בידו עבור תביעה שיש לו עליו אינו עובר בלאו זה, ומ"מ אפשר שעובר בלאו של לא תעשוק (ל"ת רמז מספר המצוות של הרמב"ם).
ו. אבל אם נעשה לאחד גניבה בביתו ויש לו אומדנא ברורה שזה וזה עשאו, מותר לו להכותו ולרדותו על סמך זה כדי שיחזיר הגניבה אף אם ההוא בר בי רב וצורבא מרבנן[28]. (חכמת שלמה שם סעי' א).
ז. אחד הגונב ממון ישראל או הגונב ממון גוי[29] עובד עבודה זרה[30], ואחד הגונב את הגדול או את הקטן. עבר על לאו זה.
ח. י"א שטעות עובד כוכבים, למשל להטעותו בחשבון מותר ובלבד שלא יוודע לו, כדי שלא יהיה חילול השם ויש אומרים שאסור להטעותו[31], אבל אם טעה מעצמו, מותר ואין צריך להחזיר[32]. (רמ"א שם סעי' ב וש"ך ס"ק ג). כיצד כגון שעשה הגוי חשבון וטעה וצריך שיאמר לו ישראל ראה שעל חשבונך אני סומך ואיני יודע, אלא מה שאתה אומר אני נותן לך כגון זה מותר. אבל אם לא אמר לו כן אסור, שמא יתכוין הגוי לבדקו ונמצא שם שמים מתחלל. (רמב"ם פי"א מהל' גזלה ואבדה ה"ד, ש"ך שם ס"ק ג).
ט. וחשוב לציין כאן את דברי הבאר הגולה (שם אות ה) וז"ל: " אם החזיר האבידה לעכו"ם לקדש את השם כדי שיפארו את ישראל וידעו שהם בעלי אמונה, הרי זה משובח... וכן הדין בחזרת הטעות שטעה עכו"ם מעצמו. ואני כותב זאת לדורות שראיתי רבים גדלו והעשירו מן הטעות שהטעו העכו"ם ולא הצליחו וירדו נכסיהם לטמיון ולא הניחו אחריהם ברכה וכמ"ש בספר חסידים סי' תתרעד, "אל יעשה אדם עול אפי' לנכרי. ואלו דברים מורידים את האדם ואין הצלחה בנכסיו, ואם השעה עומדת לו, יהיו נפרעין מזרעו". ורבים אשר קדשו ה' והחזירו טעות העכו"ם בדבר חשוב, גדלו והעשירו והצליחו והניחו יתרם לעולליהם".
י. י"א שמותר להפקיע הלואתו[33], כלומר שאם חייב לו מיסים או חייב לו חוב בגלל הלואה אינו חייב להחזיר ובלבד שלא יוודע לו דליכא חילול השם. אבל להפקיע הלואתו שחייב לו בגלל מקח אסור. (שם שו"ע הרב[34] הל' גזילה סעי' ד). וי"א[35] שאסור להפקיע הלוואתו כלל.
[1] ת"א רשב"ם
[2] רשב"ם
[3] רש"י
[4] רמב"ן
[5] רש"י
[6] אבע"ז
[7] כתב הרשב"ם "כל פרשיות נגעי אדם ונגעי בגדים ונגעי בתים ומראותיהן וחשבון הסגרם ושערות לבנות ושער שחור וצהוב אין לנו אחר פשוטו של מקרא כלום ולא על בקיאות דרך ארץ של בני אדם אלא המדרש של חכמים וחקותיהן וקבלותיהן מפי החכמים הראשונים הוא העיקר".
[8] רשב"ם
[9] אבע"ז
[10] פי' ר' יוסף בכור שור
[11] אבע"ז
[12] רשב"ם פי ר' יוסף בכור שור
[13] פי' הטור ודעת הרא"ש
[14] פי' ר' יוסף בכור שור
[15] רש"י רמב"ן
[16] רש"י
[17] אבע"ז
[18] חזקוני
[19] פי' ר' יוסף בכור שור
[20] דעת זקנים
[21] רשב"ם
[22] אבע"ז
[23] רמב"ן
[24] מלבי"ם
[25] רמב"ן
[26] רש"י
[27] רש"י
[28] והביא ראיה מב"מ כד ע"א "מר זוטרא חסידא אגניב ליה כסא דכספא מאושפיזא (פי' נגנב מאורחו כוס של כסף) חזיא לההוא בר בי רב דמשי ידיה ונגיב בגלימא דחבריה (ראה שאחד התלמידים נטל ידיו ונגבם בגלימת חבירו) אמר היינו האי דלא איכפת ליה אממונא דחבריה כפתיה ואודי". וכתב הרא"ש שם פ"ב סי' ה "והבין שלא היה חושש מה שהיה מזיק לחבירו ומאומד הדעת חשדו גם על הגניבה וכפתיה בשוטי עד דאודי".
[29] ועיין בנתיבות המשפט שם ס"ק א שתי', דאע"ג שגניבת הנכרי דאורייתא כדילפינן בב"ק קיג ע"ב ופסוקים, עכ"פ בישראל גופא אי לאו דכתיב בתורה והשיב את הגזילה הו"א שאף שעבר אלו דלא תגנובו מ"מ איסורא דעבד עבד ובהשבה אינו חייב, וא"כ בגוי שלא מצינו בשום מקום שנכלל בכלל והשיב את הגזילה, א"כ אע"ג שיש איסור גמור בגונב ממנו עכ"פ איסורא דעבד עבד ואינו חייב בהשבה אי לאו משום קידוש ה' וא"כ זה כוונת הרמ"א.
[30] ואפילו להסוברים גזילת גוי דרבנן מ"מ גניבת גוי אפשר דמן התורה אסור... מזה נראה דהתורה לא אסרה זה מדין ממון לבד רק המדה הגרועה הזאת בעצמה התורה אסרה, א"כ בשלמא גזל דהוא רק דהתורה אסרה ממון חבירו א"כ אפשר דשל גוי לא אסרה כי הממון שלו הפקר לאותן שיטות, אבל גניבה דאף שלו אסור לגנוב כדי שלא ילמוד מדה הגרועה הזאת, א"כ אף מגוי אסור כדי שלא ירגיל בזה ועל זה הקפידה התורה. (מנחת חינוך מצוה רכד אות ד).
[31] ולמדו את זה מדאסרו אפילו גניבת דעת גוי. (סמ"ע שם ס"ק ו). ואם שלחו הגוי לקנות לו סחורה, אסור להוציא המעות לדבר אחר או להשקיע בהם דלא גרע מגניבת דעתו. אמנם אם הוציאם בסחורה ונשתכר בהם, אינו חייב לתת הרווחים לגוי. (פתחי תשובה שם ס"ק ד בשם השער משפט).
[33] עיין פתחי חושן ח"ד הלכות גניבה פ"א עמ' ז ד"ה טעות עכו"ם שכתב, שלכאורה על דין הפקעת הלואה אין חולקים לאסור.
[34] ועיי"ש בשו"ע הרב שלא חילק בין דרך מקח לדרכים אחרות אלא סתם "להפקיע הלואתו או שאר חובו שהוא חייב להנכרי".
[35] במנחת חינוך מצוה רכח אות ד כתב, "והנה נראה לי לרש"י כתובות פו ע"א ד"ה פריעת, שפירש פריעת בעל חוב מצוה מחמת הין שלך יהיה צדק ולאו שלך יהיה צדק, א"כ הפקעת הלוואה דגוי ג"כ אסורה מן התורה, לא מחמת הלאו דעושק דרעך כתיב [ויקרא י"ט, י"ג] כמו שכתב הכסף משנה גזילה פ"א ה"א, אלא מחמת העשה, ועיין בספר אסיפת זקנים בכתובות שם [ד"ה לדידך]".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה