מקרא
במדבר פרק ב
(לב) אֵלֶּה פְּקוּדֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְבֵית אֲבֹתָם כָּל פְּקוּדֵי הַמַּחֲנֹת לְצִבְאֹתָם שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים כאשר היו ביום שהתפקדו והנה בעשרים יום לא מת אחד מהם וזה דבר פלא[1]:
(לג) וְהַלְוִיִּם לֹא הָתְפָּקְדוּ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה:
(לד) וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה כֵּן חָנוּ לְדִגְלֵיהֶם וְכֵן נָסָעוּ אִישׁ לְמִשְׁפְּחֹתָיו עַל בֵּית אֲבֹתָיו להודיע שעשו גם בענין הדגלים כדבר ה' בין בעת החניה בין בעת הנסיעה, וממ"ש איש למשפחותיו מבואר שחוץ ממה שכל שבט חנה בפמי עצמו כן כל משפחה ומשפחה חנו בפני עצמה וכן כל בית אבותיו שכנו ביחד. כ"א ביחוד: פ
במדבר פרק ג
(א) וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה תחלה מנה תולדות ישראל ואח"כ תולדות הכהנים ואח"כ תולדות הלוים. ועתה מונה תולדות אהרן ותולדות משה לפנים נמי מהלוים דכתיב ולקהת משפחת העמרמי זהו משה (ואהרן) ובניו אשר יקראו על שבט הלוי כי לא היה לעמרם בנים רק משה ואהרן ויבדל אהרן להקדישו ומשה ובניו יקראו על שבט הלוי בְּיוֹם דִּבֶּר יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי שזהו קודם שהוקם המשכן אז היו ד'. אבל בשנה שניה שהוקם המשכן במדבר סיני לא נשארו כי אם אלעזר ואיתמר שכל מקום שנאמר בהר סיני זהו קודם שהוקם המשכן אבל משנבנה אהל מועד לא נאמר אלא במדבר סיני[2]:
(ב) וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי אַהֲרֹן הַבְּכוֹר נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר:
(ג) אֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים הַמְּשֻׁחִים בשמן המשחה ולא קרה כן לדורות, כי אמנם לא נמשח אחריהם שום כהן הדיוט בחיי הכהן הגדול[3] אֲשֶׁר מִלֵּא יָדָם לְכַהֵן:
(ד) וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא לִפְנֵי יְקֹוָק בְּהַקְרִבָם אֵשׁ זָרָה לִפְנֵי יְקֹוָק בְּמִדְבַּר סִינַי וּבָנִים לֹא הָיוּ לָהֶם וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר עַל פְּנֵי בחיי[4] שהיו גם הם ככהנים גדולים נמשחים כמוהו בחייו ולא יעשה כן לדורות[5] אַהֲרֹן אֲבִיהֶם: פ
(ה) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ו) הַקְרֵב אֶת מַטֵּה לֵוִי וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְשֵׁרְתוּ אֹתוֹ לשמור, כמו שמפורש, בפסוקים לקמן אבל "ועבודה לא יעבוד". אבל נושאים המשכן וכליו, כדמפרש לקמן, והיו נושאים המשכן ומשוררים בשעת עבודה, כדמפרש בדברי הימים ועזרא. ובשעת הצורך שוחטים הקרבן, כי שחיטה אפילו בזר כשירה, כדכתיב בפסח שעשה חזקיהו "והלוים על שחיטת הפסחים", וכתיב "רק הכהנים היו למעט ולא יכלו להפשיט את כל העולות ויחזקום אחיהם הלוים עד כלות המלאכה"[6]:
(ז) וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתּוֹ שישמרו משמרת הראוי לאהרן כמו הכנת צרכי הקרבן כמו שחשב בד"ה שהיו ממונים על היין והסלת והשמן והחביתין וגם כולל שמירת המקדש שהכהנים שומרים מבפנים והלוים מבחוץ משמרת למשמרת וְאֶת מִשְׁמֶרֶת כָּל הָעֵדָה ענינים הראוים לסנהדרין כמו לעשות גזברין ואמרכלין שסתם עדה הם הסנהדרין, וכן עניני הכנת צרכי העבודה שמוטלים על הסנהדרין שעל זה אמר לעבוד את עבודת המשכן[7] לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת הַמִּשְׁכָּן:
(ח) וְשָׁמְרוּ אֶת כָּל כְּלֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת מִשְׁמֶרֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת הַמִּשְׁכָּן שכולן היו זקוקין לצרכי המקדש אלא שהלוים באים תחתיהם בשליחותם[8]:
(ט) וְנָתַתָּה אֶת הַלְוִיִּם לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו נְתוּנִם נְתוּנִם הֵמָּה לוֹ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כי בני ישראל מספיקים ללוים מזונות, שהיו ישראל עובדים האדמה וזורעים וחורשים ונותנים ללוים המעשר כולו מתוקן ומדוגן, כדכתיב "ולבני לוי הנה נתתי כל מעשר בישראל לנחלה חלף עבודתם", גוף המעשר במקום נחלת[9]:
(י) וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו תִּפְקֹד תעשהו פקיד וממונה עליהם וְשָׁמְרוּ אֶת כְּהֻנָּתָם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת: פ
(יא) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(יב) וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת כָּל בְּכוֹר פֶּטֶר רֶחֶם מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם:
(יג) כִּי לִי כָּל בְּכוֹר בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי לִי כָל בְּכוֹר בְּיִשְׂרָאֵל מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה לִי יִהְיוּ אֲנִי יְקֹוָק: ס
(יד) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי לֵאמֹר:
(טו) פְּקֹד אֶת בְּנֵי לֵוִי לְבֵית אֲבֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם שיפקדם הוא לבדו בלא הנשיאים, והוא קרא לאהרן ולכבודו, כי הוא היה נשיא השבט ההוא. ואולי מזה הטעם נקוד על "ואהרן" (שם שם, לט) כי לא היה הוא על פי ה' בפירוש, ואחרי כן בפקודת הלוים על עבודתם ועל משאם, קרא משה לנשיאי העדה שיהיו עמו, כמו שנאמר (להלן ד, מו) אשר פקד משה [ואהרן] ונשיאי ישראל את הלוים, כי נכון הוא שיסכימו כולם ויראו בתיקון המשמרות[10] כָּל זָכָר מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמַעְלָה תִּפְקְדֵם:
(טז) וַיִּפְקֹד אֹתָם מֹשֶׁה אמר משה לפני הקב"ה היאך אני נכנס לתוך אהליהם לדעת מנין יונקיהם א"ל הקב"ה עשה אתה שלך ואני אעשה שלי הלך משה ועמד על פתח האהל והשכינה מקדמת לפניו ובת קול יוצאת מן האהל ואומרת כך וכך תינוקות יש באהל זה לכך נאמר[11] עַל פִּי יְקֹוָק כַּאֲשֶׁר צֻוָּה:
(יז) וַיִּהְיוּ אֵלֶּה בְנֵי לֵוִי בִּשְׁמֹתָם גֵּרְשׁוֹן וּקְהָת וּמְרָרִי:
נביא
יחזקאל פרק לט
(א) וְאַתָּה בֶן אָדָם הִנָּבֵא עַל גּוֹג וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר ה’ אֱלוֹהִים הִנְנִי אֵלֶיךָ גּוֹג - אני פונה אליך נְשִׂיא רֹאשׁ מֶשֶׁךְ וְתֻבָל - נשיא וראש לְמֶשֶך ותּוּבַל. נְשִׂיא רֹאשׁ מֶשֶׁךְ וְתֻבָל:
(ב) וְשֹׁבַבְתִּיךָ וְשִׁשֵּׁאתִיךָ - אעשה אותך מורד בי וְאַפַתֶּה אותך להלחם בישראל. וְהַעֲלִיתִיךָ מִיַּרְכְּתֵי צָפוֹן - מסוף הצפון (ששם נמצא גוג). וַהֲבִאוֹתִךָ עַל הָרֵי יִשְׂרָאֵל:
(ג) וְהִכֵּיתִי קַשְׁתְּךָ מִיַּד שְׂמֹאולֶךָ וְחִצֶּיךָ מִיַּד יְמִינְךָ אַפִּיל - אפיל לארץ את הקשת שנמצאת ביד שמאל, ואת החיצים הנמצאים ביד ימין:
(ד) עַל הָרֵי יִשְׂרָאֵל תִּפּוֹל אַתָּה וְכָל אֲגַפֶּיךָ - וכל חייליך. וְעַמִּים אֲשֶׁר אִתָּךְ לְעֵיט - שֵם עוֹף. צִפּוֹר כָּל כָּנָף וְחַיַּת הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךָ לְאָכְלָה - תהיה למאכל לעופות ולחיות:
(ה) עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה תִּפּוֹל כִּי אֲנִי דִבַּרְתִּי נְאֻם ה’ אֱלוֹהִים:
(ו) וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ בְּמָגוֹג וּבְיֹשְׁבֵי הָאִיִּים לָבֶטַח - וּבאִיִים שיושבים בבטחה. וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה':
(ז) וְאֶת שֵׁם קָדְשִׁי אוֹדִיעַ בְּתוֹךְ עַמִּי יִשְׂרָאֵל וְלֹא אַחֵל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי עוֹד - לא יהיה עוד בעולם חילול ה' (כשישראל, (שהם אלו שנושאים את שם ה' בעולם) נופלים ביד האומות - זה חילול ה'). וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי ה' קָדוֹשׁ בְּיִשְׂרָאֵל:
יחזקאל פרק לט
(ח) הִנֵּה בָאָה וְנִהְיָתָה - הנה נבואת הישועה לישראל באה. נְאֻם ה’ אֱלוֹהִים, הוּא הַיּוֹם אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי – להביא עליהם את הרעה.
(ט) וְיָצְאוּ יֹשְׁבֵי עָרֵי יִשְׂרָאֵל וּבִעֲרוּ וְהִשִּׂיקוּ בְּנֶשֶׁק וּמָגֵן וְצִנָּה בְּקֶשֶׁת וּבְחִצִּים וּבְמַקֵּל יָד וּבְרֹמַח וּבִעֲרוּ בָהֶם אֵשׁ שֶׁבַע שָׁנִים - ידליקו באש את הנשק (שעשוי מעץ) שהשאיר גוג, במשך 7 שנים.
(י) וְלֹא יִשְׂאוּ עֵצִים מִן הַשָּׂדֶה וְלֹא יַחְטְבוּ מִן הַיְּעָרִים כִּי בַנֶּשֶׁק יְבַעֲרוּ אֵשׁ וְשָׁלְלוּ אֶת שֹׁלְלֵיהֶם יקחו שלל וביזה מאלו שְשָלְלוּ וּבָּזְזוּ אותם. וּבָזְזוּ אֶת בֹּזְזֵיהֶם נְאֻם ה’ אֱלוֹהִים:
(יא) וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא אֶתֵּן לְגוֹג מְקוֹם שָׁם קֶבֶר בְּיִשְׂרָאֵל - מקום בישראל שיהיה להם לקבר. גֵּי הָעֹבְרִים קִדְמַת הַיָּם - בַּגַיְא שעוברים דַרְכּוֹ לצד מזרח של הים (ים כנרת). וְחֹסֶמֶת הִיא אֶת הָעֹבְרִים - ריבוי ההרוגים יַחְסוֹם את הדרך לעוברים שם. וְקָבְרוּ שָׁם אֶת גּוֹג וְאֶת כָּל הֲמוֹנוֹ וְקָרְאוּ גֵּיא הֲמוֹן גּוֹג - המקום יִקָרֵא:"גיא המון גוג":
(יב) וּקְבָרוּם בֵּית יִשְׂרָאֵל, לְמַעַן טַהֵר אֶת הָאָרֶץ שִׁבְעָה חֳדָשִׁים:
(יג) וְקָבְרוּ כָּל עַם הָאָרֶץ - את הרוגי גוג. וְהָיָה לָהֶם לְשֵׁם יוֹם הִכָּבְדִי - שהקוברים יתפרסמו בעולם ודבר זה יהיה כבוד לה' שנקַם בְּגוג . נְאֻם ה’ אֱלוֹהִים:
(יד) וְאַנְשֵׁי תָמִיד יַבְדִּילוּ עֹבְרִים בָּאָרֶץ - שאחר 7 חודשים של הקבורה, עוד יעמידו אנשים מיוחדים, לעבור תמיד בארץ לקבור את שאר ההרוגים. מְקַבְּרִים אֶת הָעֹבְרִים אֶת הַנּוֹתָרִים -ואלו האנשים המיוחדים, יקברו את הפגרים שנשארו, ושנמצאו ע"י סתם אנשים שעברו, ומצאו אדם או עצם. עַל פְּנֵי הָאָרֶץ לְטַהֲרָהּ מִקְצֵה שִׁבְעָה חֳדָשִׁים יַחְקֹרוּ - החקירה הזו, אחר שאר מתים, תתחיל בסוף 7 חודשי הקבורה הגדולה:
(טו) וְעָבְרוּ הָעֹבְרִים בָּאָרֶץ, וְרָאָה עֶצֶם אָדָם וּבָנָה אֶצְלוֹ צִיּוּן - סימן שיש כאן עצם, להעבירה לקבורה בְּגֵיְא המון גוג. עַד קָבְרוּ אֹתוֹ הַמְקַבְּרִים אֶל גֵּיא הֲמוֹן גּוֹג:
כתובים
דברי הימים א פרק כב
(א) וַיֹּאמֶר דָּוִיד זֶה הוּא וכאן במקום הזה יבנה בֵּית יְקֹוָק הָאֱלֹהִים וְזֶה מִּזְבֵּחַ לְעֹלָה לְיִשְׂרָאֵל כיון שרוב הקרבנות הקבועים הם קרבנות עולה לכך הוא נקרא מזבח העולה: ס (ב) וַיֹּאמֶר דָּוִיד לִכְנוֹס אֶת הַגֵּרִיםהלא אלו הגבעונים אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲמֵד מהם חֹצְבִים לַחְצוֹב אַבְנֵי גָזִית לִבְנוֹת בֵּית הָאֱלֹהִים שלא רצה להעביד אותם בעבודת פרך: (ג) וּבַרְזֶל לָרֹב לַמִּסְמְרִים בשביל לְדַלְתוֹת הַשְּׁעָרִים וְלַמְחַבְּרוֹתלחבר קרש לקרש הֵכִין דָּוִיד וּנְחֹשֶׁת לָרֹב אֵין מִשְׁקָל מרוב שהיה הרבה לא יכלו לדעת מה היה משקלו: (ד) וַעֲצֵי אֲרָזִים לְאֵין מִסְפָּר כִּי הֵבִיאוּ הַצִּידֹנִים וְהַצֹּרִים יחד עם חירם מלך צור הביאו עֲצֵי אֲרָזִים לָרֹב לְדָוִיד כי הם היו הכי בקיאים במלאכה והם הביאו את העצים מיער הלבנון: פ (ה) וַיֹּאמֶר דָּוִיד שְׁלֹמֹה בְנִי נַעַר צעיר בשנים – בן 42 וָרָךְ בטבעו שהיה מעונג וְהַבַּיִת שאמורים לִבְנוֹת לַיקֹוָק לְהַגְדִּיל לְמַעְלָה שהיה גבוה 120 אמה לְשֵׁם וּלְתִפְאֶרֶת לְכָל הָאֲרָצוֹת ולכן אָכִינָה נָּא לוֹ לשלמה את חומרי הבנייה וַיָּכֶן דָּוִיד לָרֹב לִפְנֵי מוֹתוֹ כדי להקל עליו: (ו) וַיִּקְרָא לִשְׁלֹמֹה בְנוֹ וַיְצַוֵּהוּ לִבְנוֹת בַּיִת לַיקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: ס (ז) וַיֹּאמֶר דָּוִיד לִשְׁלֹמֹה בנו בְּנִי אֲנִי הָיָה עִם לְבָבִי לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם יְקֹוָק אֱלֹהָי: (ח) וַיְהִי עָלַי דְּבַר יְקֹוָק לֵאמֹר אחרי נבואת נתן הנביא דָּם לָרֹב שָׁפַכְתָּ במלחמות הרשות וּמִלְחָמוֹת גְּדֹלוֹת עָשִׂיתָ שנלחמת את מלחמות ה' במלחמות החובה מ"מ לֹא תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי ומאותה סיבה לא השתמשו בברזל לבנין בית המקדש כי עושים מהם כלי רציחה: (ט) הִנֵּה בֵן נוֹלָד לָךְ הוּא יִהְיֶה אִישׁ מְנוּחָה בטבעו ולא יתגרה מלחמה וַהֲנִחוֹתִי לוֹ מִכָּל אוֹיְבָיו מִסָּבִיב ואתן לו מנוחה כל ימיו כִּי שְׁלֹמֹה יִהְיֶה שְׁמוֹ וזכרון שמו יהיה לסימן על השלום וְשָׁלוֹם וָשֶׁקֶט אֶתֵּן עַל יִשְׂרָאֵל בְּיָמָיו: (י) הוּא יִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי וְהוּא יִהְיֶה לִּי לְבֵן שחביב כבן לאב וַאֲנִי לוֹ לְאָב כמו שאבא חומל על בנו וַהֲכִינוֹתִי כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ עַל יִשְׂרָאֵל עַד עוֹלָם לו ולזרעו אחריו: (יא) עַתָּה בְנִי יְהִי יְקֹוָק עִמָּךְ בשני דברים האחד הוא וְהִצְלַחְתָּ שתהיה לו מנוחה מכל אויביו סביבו והשני הוא וּבָנִיתָ בֵּית יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר עָלֶיךָ: (יב) אַךְ זה תלוי בדבר אחד אם יִתֶּן לְּךָ יְקֹוָק שֵׂכֶל וּבִינָה להנהיג את העם בצדק וביושרוִיצַוְּךָ עַל יִשְׂרָאֵל ושהקב"ה ייתן לך בינה גם וְלִשְׁמוֹר אֶת תּוֹרַת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ: (יג) אָז תַּצְלִיחַ כי עיקר ההצלחה תלויה בזה אִם תִּשְׁמוֹר לַעֲשׂוֹת אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה עַל יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ בהנהגת המלוכה אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת תפחד: (יד) וְהִנֵּה בְעָנְיִי שאני נחשב עני למול הצורך לבנות את הבית הגדול לכבודו של הקב"ה בכל זאת הֲכִינוֹתִי לְבֵית יְקֹוָק פועלים וכן חומרים זָהָב כִּכָּרִים מֵאָה אֶלֶף וְכֶסֶף אֶלֶף אֲלָפִים כִּכָּרִים וְלַנְּחֹשֶׁת וְלַבַּרְזֶל אֵין מִשְׁקָל כִּי לָרֹב הָיָה וְעֵצִים וַאֲבָנִים הֲכִינוֹתִי וַעֲלֵיהֶם תּוֹסִיף:
משנת ההלכה
מלאכת המוחק
א. המוחק כתב[12] על מנת לכתוב במקום המחק שתי אותיות אימת שירצה לכתוב ואפילו אם אין כוונתו לכתוב בשבת חייב ואע"ג שהכותב אות אחת גדולה כשתים פטור[13], מ"מ אם מחק אות אחת גדולה ויש במקומה כדי לכתוב שתים[14] חייב (רמב"ם שבת פי"א ה"ט ומ"ב סי' שמ ס"ק יג)
ב. המוחק שלא על מנת לכתוב לא היה במשכן[15] ואין זו מעין מלאכה כלל. והמוחק ע"מ לתקן אפי' שלא ע"מ לכתוב[16] כגון שהיו אותיות יתירות בתורה ומחקן ג"כ חייב[17] (שו"ע הרב סי' שמ סעי' ד ומ"ב שם ס"ק כב אות ח)
ג. המוחק על מנת לקלקל פטור[18] (רמב"ם שם)
ד. והואיל וחיוב המוחק הוא משום שעושה כן על מנת לכתוב דהיינו שמתקן מקום לכתיבה[19] לפיכך אפילו לא מחק אותיות אלא טשטוש דיו בלבד או שעוה שנפלה על הפנקס והסירה משם כדי לכתוב ב' אותיות וכן הדין במוחק ומסיר שעוה מן הקלף כדי לכתוב במקומה חייב (שו"ע הרב שם)
ה. והוא הדין המסיר שעוה שנטפה על האותיות[20] דמה לי מתקן מקום לכתיבה ומה לי מתקן אותיות הכתובות ואדרבה זהו תיקון יותר. (שו"ע הרב שם ומ"ב שם ס"ק י)
ו. ואף אם אין במקומו לכתוב שתי אותיות אסור מדרבנן ולכן יש ליזהר כשנוטף שעוה על הספר שאין לסלקו ואפילו לא נטף אלא על אות אחת או כמלא אות אחת וכן כשנדבקו הדפין בשעוה במקום האותיות אסור להפרידן ויש ליזהר בזה מאד כי בקל יכול לבא לידי איסור[21] (שו"ע הרב שם סעי' כב ומ"ב שם ס"ק יב)
[1] אבע"ז
[2] רשב"ם
[3] ספורנו
[4] רש"י
[5] רמב"ן
[6] פי' ר' יוסף בכור שור
[7] מלבי"ם
[8] רש"י
[9] פי' ר' יוסף בכור שור
[10] רמב"ן
[11] רש"י
[12] בין כתוב ע"ג קלף בין ע"ג נייר ואפי' על עצים וכיו"ב (מ"ב סי' שמ ס"ק י)
[13] כמבואר במלאכת הכותב
[14] איני יודע השיעור של שתי אותיות אי כדי לכתוב קטנות או בינוניות, וכן אם נטף דיו ומחק דהשיעור ג"כ כנ"ל, איני יודע היאך משערינן. ומצד הסברא נראה דבאותיות בינוניות משערינן, (מנחת חינוך מוסך השבת המוחק אות ב)
[15] שהכותב והמוחק על מנת לכתוב במקום שמחק מאבות מלאכות הן שכן היו כותבין על קרשי המשכן לסימן לידע איזה בן זוגו ופעמים שטעה והיה מוחק מה שכתב וחוזר וכותב במקומו אבל אם אינו על מנת לכתוב אינו כלל מעין מה שהיה במשכן
[16] אמנם עיין מנחת חינוך מוסך שבת המוחק אות א שדייק דבר זה מהרמב"ם וכתב "והר"מ לשיטתו דסבירא ליה פ"א ה"ז מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב, עי"ש. ומלשון הרא"ש [פ"ז אות ט'] משמע דוקא על מנת לכתוב, עיין בספר חיי אדם [הל' שבת כלל ל"ח נשמת אדם סק"א]:" ועיי"ש באות ב שכתב שגם במוחק ע"מ לתקן מ"מ צריך להיות השיעור כדי לכתוב שתי אותיות ועיי"ש אות ג
[17] "כתב הפמ"ג דכמו דאמרינן בגמרא דאם הגיה אות אחת להשלים הספר חייב משום דשם חשיבא אפילו אות אחת ה"ה אם מחק אות מקולקל כדי לכתוב אחרת במקומה ובזה יושלם הספר חייב משום מוחק ע"ש וא"כ לפ"ז לפי מה שמבואר במלאכת הכותב מרש"י והריא"ז דאפילו אם הגיה אות אחת באמצע הספר חייב משום כותב ממילא ה"ה כשמוחק באופן זה כדי לכתוב אחרת במקומה כתיקונה חייב משום מוחק וא"כ לפ"ז מה שכתב המחבר דבעינן שיהיה במקום מחיקת הדיו כדי לכתוב ב' אותיות דוקא ע"כ מיירי דהדיו נפל שלא במקום האותיות ולפיכך בעינן שיהיה המקום ראוי לכתוב עליו שתי אותיות אבל אם נפל דיו על איזה אות ונתקלקל ומוחק כדי לכתוב אחרת במקומה כתיקונה חייב משום מוחק באות זה לבד" (בה"ל שם ד"ה המוחק)
[18] נראה לענ"ד, המוחק כתובת קעקע חייב להר"מ דהוי תיקון כי לישראל אסור מחמת חוקות העכו"ם, [אף] כי [רק] בשעת העשיה לוקין מגזירת הכתוב, אבל עכ"פ להיות כן על בשרו אינו נכון לישראל, אבל המוחק מגוי לא הוי תיקון (מנחת חינוך שם אות ד)
[19] ואע"ג שלא היה במשכן אלא מחיקת אותיות כדי לכתוב במקומו וא"כ לא לחייב על מחיקת טשטוש דיו מ"מ כיון שהאות שנכתב בטעות במשכן כמאן דליתא דמי ועיקר החיוב בשביל מחשבת הכתיבה והלכך אפילו טשטוש דיו נמי (ערוה"ש שם סעי' כא מהרא"ש שבת פ' כלל גדול סי' ט)
[20] ועיין בבה"ל ד"ה המוחק דיו שבכה"ג אם ע"י הסרת השעוה מתקן את הספר אפשר שחייב אף על אות אחת
[21] ואף דבתשובת שבות יעקב ח"ב סי' ד' פליג ע"ז דהסרת השעוה מהקלף אינו בכלל מוחק כ"א בכלל ממחק כשממרחו בידו או בצפרניו על הקלף והנייר וע"כ כתב דאם הוא רוצה להסיר השעוה מן הקלף בענין שלא יגע בשעוה בידו או בצפרניו כגון שנתייבש השעוה ויכול להסירו כלאחר יד להקפיל הגויל של הספר באותו מקום ועי"כ תפול השעוה מאליו שרי לעשות כן מ"מ למעשה אין להורות להקל נגד הב"ח וכל הני רבוותא הנ"ל שסוברים כמותו וסברת הב"ח וכל הנ"ל הוא כיון דמכ"מ הכתב לע"ע מטושטש ע"י השעוה וע"י הסרתו יתגלה הכתב הוי בכלל מוחק ע"מ לכתוב ועיין בזה בחידושי רע"א בסי' ל"ב שדעתו כהשבות יעקב בעצם הדין דאין מוחק לענין שעוה ומ"מ הסכים לדינא ג"כ לכל הני רבוותא דאין לסלק השעוה מעל אותיות הספר בשבת משום מתקן מנא דמתקן בזה את הספר ע"ש: (בה"ל ד"ה שעל הקלף)
