מקרא
(יג) וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם:
(יד) וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אִשָּׁה וְאֶת אִמָּהּ זִמָּה הִוא בָּאֵשׁ יִשְׂרְפוּ אֹתוֹ וְאֶתְהֶן זאת או זאת אם היתה האם אשתו תשרף הבת וכן הפך הדבר[1] וְלֹא תִהְיֶה זִמָּה בְּתוֹכְכֶם:
(טו) וְאִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן שְׁכָבְתּוֹ בִּבְהֵמָה מוֹת יוּמָת וְאֶת הַבְּהֵמָה תַּהֲרֹגוּ שלא תחטיא אחר ויש אומרים להסתיר הקלון[2]:
(טז) וְאִשָּׁה אֲשֶׁר תִּקְרַב אֶל כָּל בְּהֵמָה לְרִבְעָה אֹתָהּ וְהָרַגְתָּ אֶת הָאִשָּׁה וְאֶת הַבְּהֵמָה מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם:
(יז) וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח הזכיר הכתוב קיחה באחותו אע"פ שאין לו בה קידושין, בעבור כי האח עם אחותו בבית אחד שוכנים יחד, וכאשר יגבר עליו תאותו יקחנה וימשוך אותה אליו, ואינו צריך לבוא אליה כבא אל אשה זונה וכן דרך הכתוב להזכיר קיחה בכל המתיחדים אֶת אֲחֹתוֹ בַּת אָבִיו אוֹ בַת אִמּוֹ וְרָאָה אֶת עֶרְוָתָהּ מכנה אותה בראיה, כי האח עם אחותו ישנים יחד ואין צריך לגלות בגדיה וכן יכנה אותה בלשון ידיעה, והאדם ידע את חוה (בראשית ד, א). וְהִיא תִרְאֶה אֶת עֶרְוָתוֹ שגם היא חמדה בלבה ערותו ורצתה לעשות כן, והזכיר זה באחותו בלבד, בעבור כי כל העריות כאשר יקרב אליה, לרצונה הוא, כי אם לא היתה ברצונה היתה צועקת, אבל אח הישן עם אחותו, אולי שלא מדעתה הערה בה, על כן אמר שגם היא מרצונה תראה את ערותו[3] שהסכימו שניהם על זה[4] חֶסֶד חרפה וקלון[5] הוּא וְנִכְרְתוּ לְעֵינֵי בְּנֵי עַמָּם עֶרְוַת אֲחֹתוֹ גִּלָּה עֲוֹנוֹ יִשָּׂא:
(יח) וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה דָּוָה כלומר נדה שנקראת חולה בגלל דם המחזור שקיבלה[6] וְגִלָּה אֶת עֶרְוָתָהּ אֶת מְקֹרָהּ הֶעֱרָה גלה וכן כל לשון ערוה גלוי הוא[7] וְהִיא גִּלְּתָה אֶת מְקוֹר דָּמֶיהָ וְנִכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם מִקֶּרֶב עַמָּם:
נביא
ח. יֹשְׁבֵי צִידוֹן וְאַרְוַד הָיוּ שָׁטִים לָךְ - הם היו האוחזים במשוטים. חֲכָמַיִךְ צוֹר הָיוּ בָךְ הֵמָּה חֹבְלָיִךְ - מפקדי הספינה.
ט. זִקְנֵי גְבַל וַחֲכָמֶיהָ הָיוּ בָךְ מַחֲזִיקֵי בִּדְקֵךְ - אומנים בתיקון הספינה. (בודקים מה לחזק) כָּל אֳנִיּוֹת הַיָּם וּמַלָּחֵיהֶם הָיוּ בָךְ לַעֲרֹב מַעֲרָבֵךְ - לסחור איתך בסחורה.
י. פָּרַס וְלוּד וּפוּט הָיוּ בְחֵילֵךְ אַנְשֵׁי מִלְחַמְתֵּךְ - הצבא היה מחילים שהגיעו מארצות אחרות. מָגֵן וְכוֹבַע תִּלּוּ בָךְ הֵמָּה נָתְנוּ הֲדָרֵךְ - הדר של יראה וגבורה שכלי המלחמה תלויים במקום בולט.
יא. בְּנֵי אַרְוַד וְחֵילֵךְ עַל חוֹמוֹתַיִךְ סָבִיב - שומרים את ומות צור. וְגַמָּדִים בְּמִגְדְּלוֹתַיִךְ הָיוּ - אנשים נמוכי קומה היו השומרים במגדלי השמירה של צור. שִׁלְטֵיהֶם תִּלּוּ עַל חוֹמוֹתַיִךְ סָבִיב מגינים. הֵמָּה כָּלְלוּ יָפְיֵךְ - גם המגינים עשו רושם של חוזק גבורה מלאי יופי.
יב. תַּרְשִׁישׁ סֹחַרְתֵּךְ מֵרֹב כָּל הוֹן - מרוב עושרך רצו סחור איתך. בְּכֶסֶף בַּרְזֶל בְּדִיל וְעוֹפֶרֶת נָתְנוּ עִזְבוֹנָיִךְ - סחרו איתך בחפצים אלו.
יג. יָוָן תֻּבַל וָמֶשֶׁךְ הֵמָּה רֹכְלָיִךְ - סחרו איתך. בְּנֶפֶשׁ אָדָם וּכְלֵי נְחֹשֶׁת נָתְנוּ מַעֲרָבֵךְ - בעבדים ונחושת סחרו איתך.
יד. מִבֵּית תּוֹגַרְמָה סוּסִים וּפָרָשִׁים וּפְרָדִים נָתְנוּ עִזְבוֹנָיִךְ - שילמו במסחר איתך.
טו. בְּנֵי דְדָן רֹכְלַיִךְ אִיִּים רַבִּים סְחֹרַת יָדֵךְ - סחרו איתך. קַרְנוֹת שֵׁן וְהָבְנִים הֵשִׁיבוּ אֶשְׁכָּרֵךְ - קרני יעלים ושיני פיל וטווסים הביאו לך במתנה.
טז. אֲרָם סֹחַרְתֵּךְ מֵרֹב מַעֲשָׂיִךְ - שידעו שיש לך עושר גדול. בְּנֹפֶךְ אַרְגָּמָן וְרִקְמָה וּבוּץ וְרָאמוֹת וְכַדְכֹּד נָתְנוּ בְּעִזְבוֹנָיִךְ - באבנים יקרות וסוגי בד יקר סחרו איתך.
יז. יְהוּדָה וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הֵמָּה רֹכְלָיִךְ - סחרו איתך. בְּחִטֵּי מִנִּית וּפַנַּג וּדְבַשׁ וָשֶׁמֶן וָצֹרִי נָתְנוּ מַעֲרָבֵךְ - בחיטים שמגיעים ממקום ששמו מינית ובפנג שהוא שמן אפרסמון סחרו איתך.
יח. דַּמֶּשֶׂק סֹחַרְתֵּךְ בְּרֹב מַעֲשַׂיִךְ - ברוב עשרך רצו לסחור איתך. מֵרֹב כָּל הוֹן בְּיֵין חֶלְבּוֹן וְצֶמֶר צָחַר - יין משובח ולבן (כמו חלב) ובצמר לבן.
יט. וְדָן וְיָוָן מְאוּזָּל בְּעִזְבוֹנַיִךְ נָתָנּוּ - באו בשיירות לסחור איתך. בַּרְזֶל עָשׁוֹת קִדָּה וְקָנֶה בְּמַעֲרָבֵךְ הָיָה - ברזל נוצץ ובסוגי בושם סחרו איתך.
כ. דְּדָן רֹכַלְתֵּךְ בְבִגְדֵי חֹפֶשׁ לְרִכְבָּה - בבגדים יקרים לריפוד המרכבה לאנשים בני חורין (עשירים.)
כא. עֲרַב וְכָל נְשִׂיאֵי קֵדָר הֵמָּה סֹחֲרֵי יָדֵךְ - סוחרים במקום שלך. בְּכָרִים וְאֵילִים וְעַתּוּדִים בָּם סֹחֲרָיִךְ - כבשים שמנים.
כב. רֹכְלֵי שְׁבָא וְרַעְמָה הֵמָּה רֹכְלָיִךְ - סוחרים איתך. בְּרֹאשׁ כָּל בֹּשֶׂם - בבשמים החשובים. וּבְכָל אֶבֶן יְקָרָה וְזָהָב נָתְנוּ עִזְבוֹנָיִךְ - סחרו איתך.
כתובים
דברי הימים א פרק ט
(לג) וְאֵלֶּה הַמְשֹׁרְרִים רָאשֵׁי אָבוֹת לַלְוִיִּם בַּלְּשָׁכֹת פטירים פְּטוּרִים שהיו פטורים מכל מלאכה כִּי יוֹמָם וָלַיְלָה עֲלֵיהֶם בַּמְּלָאכָה ללמד את מלאכת השיר והמוסיקא: (לד) אֵלֶּה רָאשֵׁי הָאָבוֹת לַלְוִיִּם לְתֹלְדוֹתָם שהראשות הייתה עוברת בירושה רָאשִׁים אֵלֶּה יָשְׁבוּ בִירוּשָׁלִָם בימי נחמיה בתחילת זמן בית שני: פ (לה) פסוק זה נאמר לעיל בהזכירו מי משבט בנימין ישב בירושלים ומי בגבעון ומכיוון שבא לספר על המלכות הבאה הלא היא של דוד הבאה אחרי שאול, התחיל לספר שוב מתחילת הייחוס של שאול וּבְגִבְעוֹן יָשְׁבוּ אֲבִי גִבְעוֹן שר של גבעון ושמו יעואל יְעִיאֵל וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ מַעֲכָה: (לו) וּבְנוֹ הַבְּכוֹר עַבְדּוֹן וְצוּר וְקִישׁ וּבַעַל וְנֵר וְנָדָב וגם הם היו בני אבי גבעון והם גרו בגבעון: (לז) וּגְדוֹר וְאַחְיוֹ וּזְכַרְיָה וּמִקְלוֹת: (לח) וּמִקְלוֹת הוֹלִיד אֶת שִׁמְאָם וְאַף הֵם נֶגֶד אֲחֵיהֶם יָשְׁבוּ בִירוּשָׁלִַם עִם אֲחֵיהֶם שלפעמים הם גרו עם אחיהם בגבעון ולפעמים הם גרו עם אחיהם בירושלים: ס (לט) וְנֵר הוֹלִיד אֶת קִישׁ וְקִישׁ הוֹלִיד אֶת שָׁאוּל וְשָׁאוּל הוֹלִיד אֶת יְהוֹנָתָן וְאֶת מַלְכִּי שׁוּעַ וְאֶת אֲבִינָדָב וְאֶת אֶשְׁבָּעַל הוא איש בושת שמלך תחת שמואל והוא ישוי שמובא בספר שמואל א'[8]: (מ) וּבֶן יְהוֹנָתָן מְרִיב בָּעַל זהו מפיבושת וּמְרִי בַעַל הוֹלִיד אֶת מִיכָה: (מא) וּבְנֵי מִיכָה פִּיתוֹן וָמֶלֶךְ וְתַחְרֵעַ: (מב) וְאָחָז הוא בן מיכה הוֹלִיד אֶת יַעְרָה וְיַעְרָה הוֹלִיד אֶת עָלֶמֶת וְאֶת עַזְמָוֶת וְאֶת זִמְרִי וְזִמְרִי הוֹלִיד אֶת מוֹצָא: (מג) וּמוֹצָא הוֹלִיד אֶת בִּנְעָא וּרְפָיָה בְנוֹ של בנעא אֶלְעָשָׂה בְנוֹ אָצֵל בְּנוֹ: (מד) וּלְאָצֵל שִׁשָּׁה בָנִים וְאֵלֶּה שְׁמוֹתָם עַזְרִיקָם בֹּכְרוּ וְיִשְׁמָעֵאל וּשְׁעַרְיָה וְעֹבַדְיָה וְחָנָן אֵלֶּה בְּנֵי אָצַל: פ
משנת ההלכה
פרקי אבות
א. מנהג קדום עוד מימות חז"ל לומר פרקי אבות בשבתות הקיץ אחר תפילת המנחה, בכל שבת פרק אחד. ונהגו האשכנזים ברוב המקומות שמתחילים בשבת הראשונה שלאחר הפסח ופוסקים בשבת שלפני ראש השנה. ואומרים בכל שבת פרק אחד עד שמסיְּמים כל ששה הפרקים, בשבת שקודם חג השבועות, ומתחילים שוב בשבת פרשת נשׂא לומר פרק ראשון עד שמסיְּמים. ובשבת שקורין סדר פינחס מתחילים בפעם השלישית, ובשבת שקורין סדר שופטים מתחילים בפעם הרביעית. והואיל ואין בין פרשת שופטים לראש השנה אלא שלש או ארבע שבתות בלבד, לכן בשבתות האחרונות כופלים ואומרים שני פרקים ומסיְּמין בשבת שקודם ראש השנה.
ב. ואולם בקהילות ספרד המנהג הנפוץ, לומר פרקי אבות רק שש שבתות בלבד - משבת שלאחר פסח ועד חג השבועות, 'לפי שהם ימים מנויים למתן תורה' וכו', וכדברי החסיד רבנו יונה; 'יען התורה לא תשכון כי אם באדם הריקן ממידות הרעות ומלא ממידות החשובות וכשם שיוצאי מצרים קדשו את עצמם בין פסח לעצרת לקראת מתן תורה, כך אנו מטהרים את עצמנו לקבלת התורה על ידי הכנה במידות ובמוסר ולימוד בשבח התורה ולומדיה.
ג. מקור נוסף להמנהג לומר פרקי אבות בשבת אחר המנחה, הוא בדברי רב שר שלום גאון ורב סעדיה גאון בשם חז"ל, שתקנו כך לכבודו של משה רבינו שנפטר בשבת במנחה סמוך לחשכה, ואמרו חכמים: 'נשיא שמת, כל מדרשות בטלים', היינו שאין קובעים שיעורי תורה ברבים בשעה זו. וכדי שלא להבטיל את העם מתורה לגמרי, תקנו לומר פרקי אבות דרך אמירה ולא דרך לימוד. אבל קודם המנחה קובעין מדרשות, ורק אחר המנחה לומדים ביחידות, ואין לומדים ברבים אלא בפרקי אבות.
ד. פותחין בלימוד כל פרק במשנה אחת השנויה במסכת סנהדרין "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא". וכן עושים סיום לכל פרק עם מאמר אחד של ר' חנניא בן עקשיא שממסכת מכות "רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות..."
ה. ונתנו טעם לדבר לפי שיש במסכת זו דברים העומדים ברומו של עולם וכל הלומד אותם שואל כלום מסוגל אני לקיֵּם דברים רמים ונשגבים אלה, לשם מה אלמדם? וכמו כן אתה מוצא במסכת זו דברים רבים, שכל מי שאינו עושה אותם הוא רשע ועבריָן, ולא נחשדו רוב ישראל על כך, ויכול כל איש הולך תמים לשאול: מאי קא משמע לן, למה נקבעו דברים אלה שהכל ילמדום, בין כך וכך אני נזהר בהם?:
ו. כדי לתת תשובה לאלה ולאלה, 'כל ישראל יש להם (לכל אחד ואחד מהם, ואפילו הקטן ביותר) חלק (שבו הוא מקושר תמיד) לעולם הבא' - ואל יאמר שום אדם מישראל: דבר זה נשגב מהשגתי ואינו ענין אלא לקדושים וטהורים אשר בארץ, לאו מעלמא הדין אלא מעולם הבא - אין הדבר כן אלא כל אחד יש לו בתוכו חלק שבו הוא מקושר לכל העולמות הנעלים.
ז. וזו לשון ספר 'נפש החיים' להר"ח מוולוזין: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, ולא אמרו בעולם הבא, שמשמעו היה שהעוה"ב הוא מוכן מעת הבריאה כענין ודבר לעצמו, ואם יצדק האדם יתנו לו בשכרו, חלק ממנו אבל האמת, שהעולם הבא, הוא הוא מעשה ידי האדם עצמו; שהרחיב (את העולם הבא) והוסיף (עליו) והתקין חלק לעצמו, במעשיו".
ח. גופה של מסכת אבות - רק חמשה פרקים יש בה. והוסיפו אליה פרק ששי, פרק 'קנין תורה' שנו חכמים בלשון המשנה וכו'. שאינה משנה אלא ברייתא;כדי שיהו ששה פרקים, ופרק 'קנין תורה' יאמר בשבת הסמוכה לחג השבועות זמן מתן תורתנו. לפי שגם אלו שנוהגים לומר פרקי אבות בכל שבתות הקיץ, הכל מודים כי בשש השבתות שבין פסח לעצרת הוא עיקר תקפו של המנהג.
ט. מסכת אבות, היא מסדר 'נזיקין' שבששה סדרי משנה, ומקומה בסדר זה - בין מסכת עבודה זרה למסכת הוריות
י. ולמה קבעוה בסדר נזיקין המלמד חק ומשפט לדיָני ישראל? - לפי ש'אין אדם צריך לזה הדבר, (המוסר, שמסכת אבות מלאה ממנו) כמו הדיָנים. שעמי הארץ כשלא יהיו בעלי המוסר, אין ההזק לכל ההמון אלא לבעליו לבד; אבל השופט, כשלא יהיה בעל מוסר וצנוע - יזיק לעצמו ויזיק לבני האדם'
יא. ונקראת 'אבות', לפי שכל דבריה דברי מוסר ודרך ארץ ומידות טובות שמסרו לנו אבותינו ושהם גופי תורה ככל שאר דברי המסורת שקבלנום איש מפי איש עד למשה מסיני.
יב. ועל שם שדברי המוסר ודרך ארץ והמעשה הטוב הנאמרים במסכת זו הם 'אבות' לכל דברי מוסר ודרך ארץ שאמרו חז"ל בכל מקום שהוא, וכולם תולדות של הכללים האמורים במסכת זו.
[1] אבע"ז
[2] אבע"ז פי' ר' יוסף בכור שור חזקוני
[3] רמב"ן
[4] אבע"ז
[5] ת"א רש"י רמב"ן
[6] אבע"ז
[7] רש"י
[8] הסיבה שהוא חוזר על כל הייחוס הזה הוא כדי להגיע לדבר מלכות בית דוד כיוון שזה ספר דברי הימים למלכי יהודה. לכן הוצרך להזכיר את מיתת שאול ובניו ובגלל שהזכיר את מיתתם רצה להזכיר את תולדותיו שנשארו ממנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה