מקרא
ויקרא פרק כה
(לא) וּבָתֵּי הַחֲצֵרִים אֲשֶׁר אֵין לָהֶם חֹמָה סָבִיב עַל שְׂדֵה הָאָרֶץ יֵחָשֵׁב הרי הן כשדות הנגאלים עד היובל ויוצאין ביובל לבעלים אם לא נגאלו גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לּוֹ מיד אם ירצה ובזה יפה כחו מכח שדות שהשדות אין נגאלות עד שתי שנים ואם לא יגאל - וּבַיֹּבֵל יֵצֵא בחינם[1]:
(לב) וְעָרֵי הַלְוִיִּם ארבעים ושמנה עיר שנתנו להם[2] בָּתֵּי עָרֵי אֲחֻזָּתָם אעפ"י שהיא מוקפת ולא תימכר לצמיתות גְּאֻלַּת עוֹלָם תִּהְיֶה לַלְוִיִּם אפילו לאחר מלאות שנה תמימה[3]:
(לג) וַאֲשֶׁר יִגְאַל מִן הַלְוִיִּם שאם ישראל מכר בית עיר חומה ללוי וְיָצָא מִמְכַּר בַּיִת וְעִיר אֲחֻזָּתוֹ בַּיֹּבֵל כלומר, אין לה דין בתי ערי חומה, שכשם שאין ישראל יכול לקנות לצמיתות מלוי, כך אין הלוי יכול לקנות מישראל לצמיתות, אלא יגאל או יצא ביובל כִּי בָתֵּי עָרֵי הַלְוִיִּם מ"ח עיר שהיה להם בארץ ישראל, ו' ערי מקלט ומ"ב שניתוספו עליהם כדכתיב - "ועליהם [תתנו] ארבעים ושתים עיר". ואין להם אחוזה אחרת ולא שדות וכרמים אלא הערים ומגרשיהם ו -[4] הִוא אֲחֻזָּתָם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(לד) וּשְׂדֵה מִגְרַשׁ עָרֵיהֶם לֹא יִמָּכֵר כלל וכלל ואין דינו כבית[5] כִּי אֲחֻזַּת עוֹלָם הוּא לָהֶם: ס
(לה) וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ שאינו יכול להשיג מה שהוא צריך וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ על ידי מתנה או על ידי הלואה אבל לא בריבית כמו שמפרש בהמשך[6] גֵּר וְתוֹשָׁב אף אם הוא גר או תושב ואיזהו תושב כל שקבל עליו שלא לעבוד ע"ז ואוכל נבלות[7] וָחַי עִמָּךְ זהו מצות עשה להחיותו עמך, וממנה נצטוינו על פיקוח נפש[8]:
(לו) אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ הוא שילונו מנה ליתן לו ברביתו חמשת שקלים בכל שנה, ויקרא כן בעבור כי אחריתו כנחש ישך וְתַרְבִּית הוא שילונו עד זמן פלוני ואז יפרענו ויתן לו רבית חמשה שקלים, ואין בו רבית אחר הזמן ההוא, כי זה איננו נושך שלא יעלה יותר מן הסך ההוא אבל הוא רבית[9] וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ:
(לז) אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ:
(לח) אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים: ס
(לט) וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד כל עבד עברי ואין חילוק בין מכרוהו בית דין או מוכר עצמו או אמה העבריה. אסור לישראל שקנהו להעבידו בדברים מבוזים שהעבדים עושים כגון שיוליך אחריו כליו לבית המרחץ או יחלוץ לו מנעליו שנאמר לא תעבוד בו עבודת עבד במה דברים אמורים בעבד עברי מפני שנפשו שפלה במכירה אבל ישראל שלא נמכר ואפילו בנו ותלמידו מותר להשתמש בו כעבד שהרי אינו עושה מלאכה זו אלא ברצונו ומדעת עצמו וי"א שאסור גם בישראל שלא נמכר כל שלא התנה עמו על מנת כן[10]:
(מ) כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמָּךְ כלומר שיכול אדם לצוותו בכל הדברים שדרך בני אדם לצוות השכיר והתושב ולפיכך מותר להעבידו שיספר לו שערו ולכבס לו כסותו ולאפות לו עיסתו[11] עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל יַעֲבֹד עִמָּךְ:
נביא
יחזקאל פרק לג
(טז) כָּל חַטֹּאתָיו אֲשֶׁר חָטָא לֹא תִזָּכַרְנָה לוֹ מִשְׁפָּט וּצְדָקָה עָשָׂה חָיוֹ יִחְיֶה:
(יז) וְאָמְרוּ בְּנֵי עַמְּךָ לֹא יִתָּכֵן דֶּרֶךְ ה’ וְהֵמָּה דַּרְכָּם לֹא יִתָּכֵן:
(יח) בְּשׁוּב צַדִּיק מִצִּדְקָתוֹ וְעָשָׂה עָוֶל וּמֵת בָּהֶם:
(יט) וּבְשׁוּב רָשָׁע מֵרִשְׁעָתוֹ וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה עֲלֵיהֶם הוּא יִחְיֶה:
(כ) וַאֲמַרְתֶּם לֹא יִתָּכֵן דֶּרֶךְ ה’ אִישׁ כִּדְרָכָיו אֶשְׁפּוֹט אֶתְכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל:
(כא) וַיְהִי בִּשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה בָּעֲשִׂרִי בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ לְגָלוּתֵנוּ בָּא אֵלַי הַפָּלִיט מִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר הֻכְּתָה הָעִיר:
(כב) וְיַד ה' הָיְתָה אֵלַי בָּעֶרֶב לִפְנֵי בּוֹא הַפָּלִיט וַיִּפְתַּח אֶת פִּי - בדברי נבואה. עַד בּוֹא אֵלַי בַּבֹּקֶר וַיִּפָּתַח פִּי וְלֹא נֶאֱלַמְתִּי עוֹד - ולא שתקתי עוד.
(כג) וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר:
(כד) בֶּן אָדָם יֹשְׁבֵי הֶחֳרָבוֹת הָאֵלֶּה עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל אֹמְרִים לֵאמֹר אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם וַיִּירַשׁ אֶת הָאָרֶץ וַאֲנַחְנוּ רַבִּים לָנוּ נִתְּנָה הָאָרֶץ לְמוֹרָשָׁה:
(כה) לָכֵן אֱמֹר אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר ה’ אלוקים עַל הַדָּם תֹּאכֵלוּ וְעֵינֵכֶם תִּשְׂאוּ אֶל גִּלּוּלֵיכֶם וְדָם תִּשְׁפֹּכוּ וְהָאָרֶץ תִּירָשׁוּ:
(כו) עֲמַדְתֶּם עַל חַרְבְּכֶם - לשפוך דם. עֲשִׂיתֶן תּוֹעֵבָה - דבר מאוס ומגונה. וְאִישׁ אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ טִמֵּאתֶם וְהָאָרֶץ תִּירָשׁוּ:
(כז) כֹּה תֹאמַר אֲלֵהֶם כֹּה אָמַר ה’ אֱלוֹהִים חַי אָנִי אִם לֹא אֲשֶׁר בֶּחֳרָבוֹת בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ - מי שיהיה בעיר בין. החרבות יפול בחרב. וַאֲשֶׁר עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה לַחַיָּה נְתַתִּיו לְאָכְלוֹ וַאֲשֶׁר בַּמְּצָדוֹת - מגדלים חזקים. וּבַמְּעָרוֹת בַּדֶּבֶר יָמוּתוּ:
(כח) וְנָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ שְׁמָמָה וּמְשַׁמָּה וְנִשְׁבַּת גְּאוֹן עֻזָּהּ - יתבטל חוזקה של הארץ. וְשָׁמְמוּ הָרֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵין עוֹבֵר - לא יהיו עוברים. מגודל השממה.
(כט) וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' בְּתִתִּי אֶת הָאָרֶץ שְׁמָמָה וּמְשַׁמָּה - כפל לשון. עַל כָּל תּוֹעֲבֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ:
(ל) וְאַתָּה בֶן אָדָם בְּנֵי עַמְּךָ הַנִּדְבָּרִים בְּךָ - המדברים עליך. אֵצֶל הַקִּירוֹת - ליד הקירות. וּבְפִתְחֵי הַבָּתִּים וְדִבֶּר חַד אֶת אַחַד אִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר בֹּאוּ נָא וְשִׁמְעוּ מָה הַדָּבָר הַיּוֹצֵא מֵאֵת ה':
כתובים
דברי הימים א פרק טו
(טז) וַיֹּאמֶר דָּוִיד לְשָׂרֵי הַלְוִיִּם לְהַעֲמִיד אֶת אֲחֵיהֶם הַמְשֹׁרְרִים בִּכְלֵי שִׁיר נְבָלִים וְכִנֹּרוֹת וּמְצִּלְתָּיִם שמשמיעים קול גדול מַשְׁמִיעִים לְהָרִים בְּקוֹל לְשִׂמְחָה לעורר את הלבבות וע"י זה השמחה בזמן העלאת הארון: פ (יז) וַיַּעֲמִידוּ הַלְוִיִּם אֵת הֵימָן בֶּן יוֹאֵל מבני קהת וּמִן אֶחָיו אָסָף בֶּן בֶּרֶכְיָהוּ מבני גרשון ס וּמִן בְּנֵי מְרָרִי אֲחֵיהֶם אֵיתָן בֶּן קוּשָׁיָהוּ: (יח) וְעִמָּהֶם אֲחֵיהֶם הַמִּשְׁנִים שניים בחשיבות זְכַרְיָהוּ בֵּן וְיַעֲזִיאֵל וּשְׁמִירָמוֹת וִיחִיאֵל וְעֻנִּי אֱלִיאָב וּבְנָיָהוּ וּמַעֲשֵׂיָהוּ וּמַתִּתְיָהוּ וֶאֱלִיפְלֵהוּ וּמִקְנֵיָהוּ וְעֹבֵד אֱדֹם וִיעִיאֵל הַשֹּׁעֲרִים שזה היה תפקידם במשכן מאז שהיה הארון בשילה ובנוב ובגבעון: (יט) וְהַמְשֹׁרְרִים הֵימָן אָסָף וְאֵיתָן בִּמְצִלְתַּיִם העשויים מ- נְחֹשֶׁת לְהַשְׁמִיעַ קול גדול: (כ) וּזְכַרְיָה וַעֲזִיאֵל וּשְׁמִירָמוֹת וִיחִיאֵל וְעֻנִּי וֶאֱלִיאָב וּמַעֲשֵׂיָהוּ וּבְנָיָהוּ בִּנְבָלִים עַל עֲלָמוֹת סוג כלי זמר שנראים כמו נודות שמהם בא הרוח לקנים החלולים שנמצאים בהם ומהם יוציאו את השיר והנעימה ומובא גם בתהילים למנצח על העלמות וכו: (כא) וּמַתִּתְיָהוּ וֶאֱלִיפְלֵהוּ וּמִקְנֵיָהוּ וְעֹבֵד אֱדֹם וִיעִיאֵל וַעֲזַזְיָהוּ בְּכִנֹּרוֹת עַל הַשְּׁמִינִית בעלות שמונה מיתרים ובלעז נקרא גיטאר"א לאטינ"א לְנַצֵּחַ שכך יקראו המנגנים כי דרכם לנצח זה את זה בהרמת הקול ובהכרעת הנעימה: (כב) וּכְנַנְיָהוּ שַׂר הַלְוִיִּם בְּמַשָּׂא בהרמת הקול יָסֹר בַּמַּשָּׂא שהיה שר גדול בעניין הרמת הקולכִּי מֵבִין הוּא שלמד את חכמת השיר: (כג) וּבֶרֶכְיָה וְאֶלְקָנָה שֹׁעֲרִים לָאָרוֹן ועכשיו שבו להיות משוררים ועכשיו היו מבדילים בין הארון והעם שלא יתקרבו: (כד) וּשְׁבַנְיָהוּ וְיוֹשָׁפָט וּנְתַנְאֵל וַעֲמָשַׂי וּזְכַרְיָהוּ וּבְנָיָהוּ וֶאֱלִיעֶזֶר הַכֹּהֲנִים מחצצרים מַחְצְרִים בַּחֲצֹצְרוֹת לִפְנֵי אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וְעֹבֵד אֱדֹם וִיחִיָּה שֹׁעֲרִים לָאָרוֹן וגם הם שבו להיות משוררים והיו מפרידים בין הכהנים והארון שלא יתקרבו: (כה) וַיְהִי דָוִיד וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְשָׂרֵי הָאֲלָפִים הַהֹלְכִים לְהַעֲלוֹת אֶת אֲרוֹן בְּרִית יְקֹוָק מִן בֵּית עֹבֵד אֱדֹם בְּשִׂמְחָה: ס (כו) וַיְהִי בֶּעְזֹר הָאֱלֹהִים אֶת הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית יְקֹוָק שלא נכשלו בנשאם את הארון וַיִּזְבְּחוּ שִׁבְעָה פָרִים וְשִׁבְעָה אֵילִים חוץ מהשור והמריא שהקריבו בכל ששה צעדים כמובא בספר שמואל: (כז) וְדָוִיד מְכֻרְבָּל היה מעוטף בִּמְעִיל בּוּץ שהיה עשוי מפשתן וכן וְכָל הַלְוִיִּם הַנֹּשְׂאִים אֶת הָאָרוֹן וְהַמְשֹׁרְרִים וּכְנַנְיָה הַשַּׂר הַמַּשָּׂא האחראי על הַמְשֹׁרְרִים וְעַל דָּוִיד בנוסף אֵפוֹד בָּד כמו אותו אפוד של אהרון הכהן שבו היו עטופים הלווים[12]: (כח) וְכָל יִשְׂרָאֵל מַעֲלִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית יְקֹוָק בִּתְרוּעָה וּבְקוֹל שׁוֹפָר וּבַחֲצֹצְרוֹת וּבִמְצִלְתָּיִם מַשְׁמִעִים בִּנְבָלִים וְכִנֹּרוֹת: (כט) וַיְהִי אֲרוֹן בְּרִית יְקֹוָק שמונחים בו הלוחות הנתונים בברית בָּא עַד עִיר דָּוִיד וּמִיכַל בַּת שָׁאוּל אשתו נִשְׁקְפָה בְּעַד הַחַלּוֹן וַתֵּרֶא אֶת הַמֶּלֶךְ דָּוִיד מרחוק מְרַקֵּד וּמְשַׂחֵק וַתִּבֶז לוֹ בְּלִבָּהּ כי לא חשבה שזה מכבוד המלכות להקל בכבודו כ"כ אפילו שהוא לכבוד ארון ה' ואמרה לו "מה נכבד היום מלך ישראל אשר נגלה היום לעיני אמהות עבדיו כהגלות נגלות אחד הריקים" כמובא בספר שמואל: פ
משנת ההלכה
מלאכת הממחק
א. הממחק אב מלאכה דהיינו שמחליק פני העור והמעביר שער או צמר מעל העור אחר מיתה עד שיחליק פני העור, חייב משום ממחק. וכן השף בידו על העור המתוח בין העמודים כמו שעושין הסופרים בעיבוד הקלף, חייב משום ממחק (רמב"ם פ' י"א ה"ה):
ב. הקולף מן העור, חייב משום ממחק. לפיכך אין מגרדין בסכין בין בחודו ובין בגבו או בצפורן מנעל בין חדש ובין ישן, אפילו אם כוונתו להסיר בוץ וכיו"ב ממנו מפני שקולף העור . אבל מותר לקנחו במעט חרס הראוי לטלטל. ואם אין לו והוא מטונף. מותר לקנחו בקורה, או בכותל של בנין . והברזל שהוא לפני בית הכנסת אם אין לו חוד אלא שהוא עב ורחב בראשו, אם אי אפשר בענין אחר, מותר לקנח בו (סי' ש"ב סעי' ח ומ"ב ס"ק כו לז לח): וכן מותר לגרד מהם בוץ לח אם מגגרם בנחת במגרדת המיוידת לכך אבל בבוץ יבש אין להסירו כיון שמתפורר עי"כ ויש בו משום טוחן (שש"כ פט"ו סעי' לט מ)
ג. הממרח רטיה, דהיינו שמחליק על גבי תחבושת משחה וכיו"ב חייב. שהוא תולדת ממחק וכן שעוה או זפת וכיוצא בהן מדברים המתמרחין עד שיחליק פניהם, חייב משום ממחק שאסור להחליק על איזה מקום דברים המתמרחים (רמב"ם פי"א ה"ו חיי אדם כלל לד לה סעי' ד). לפיכך אסור ליתן שעוה או שמן עב בנקב חבית לסתמו ואפי' רק להכניסו לתוכו בלא מירוח, דגזרינן שמא ימרח. ואם מירח בשעוה או חלב, חייב (סי' שי"ד סעי' יא ומ"ב ס"ק מו).
ד. י"א שבבצק שייך מירוח (ט"ז סי' שיח ס"ק י וחיי אדם שם) וי"א שבצק אינו בר מירוח (מג"א שם ס"ק כב)
ה. רטייה (היא חתיכה של בגד שפושטין עליו המשיחה לתת אותה על המכה) (בה"ל שם) שנפלה מעל גבי המכה על גבי קרקע לא יחזירנה שמא ימרח על גבה להחליק הגומות שיש בה; נפלה על גבי כלי, יחזירנה (שו"ע סי' שכח סעי' כה ומ"ב ס"ק פא פב)
[1] רש"י
[2] רש"י
[3] חזקוני
[4] פי' ר' יוסף בכור שור
[5] פי' ר' יוסף בכור שור
[6] פי' ר' יוסף בכור שור
[7] רש"י
[8] רמב"ן
[9] רמב"ן
[10] אלה המצוות ל"ת רנז
[11] אלה המצוות שם
[12] בספר שמואל מובא שדוד התייחד הג' דברים משאר העם העת העלות הארון: א) בגופו שרץ בכל עוז לפני הארון. ב) במלבושיו שהיה חגור אפוד כלבוש הכהנים ולא בלבוש מלכות. ג) שהשתתף עם כלל ישראל שהעלו את הארון בתרועה ובקול שופר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה