מקרא
ויקרא פרק כו
פרשת בחקתי
(ג) אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ חוקות הם גזרות מלך שינהג האדם בהם בהשתדלות עסקי חייו וההתנהג בהם יקרא הליכה וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ הנה השמירה במצות היא ההשגחה באופן עשייתם ובמכוון מהם וזה בעיון נאות כאמרם ז"ל שמור זו משנה. אמר אם כן אם תתנהגו בדרכי האל יתברך הנכללים בחלק המעשי בתורתו ותעיינו במצות לדעת אופן עשייתן ותכליתן ובזה תשלימו כונתו להיותכם בצלמו כדמותו[1] וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם:
(ד) וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם כי בבואם בעתם כאשר יאות יהיה האויר זך וטוב והמעינות והנהרות טובים, ויהיה זה סיבת בריאות לגופים, והפירות כולם ירבו ויתברכו בהן ואז[2] וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ:
(ה) כמו שתהיו תדירים במצותי וללמוד תורתי בלא ביטול, כך תבא ברכתכם בלא הפסקה וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ דישת התבואה אֶת ה - בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת זמן ה- זָרַע זריעה כלומר שתהיה ברכה ללא הפסקהוַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם:
(ו) וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ שיהיה שלום ביניכם ולא תלחמו איש באחיו[3] וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם אפילו לעבור דרך ארצכם ממדינה למדינה[4]:
(ז) וּרְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם קודם שתשיגו אותם לֶחָרֶב שתהיה חרב איש ברעהו[5]:
(ח) וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה וּמֵאָה חמישיות מכם כלומר חמש מאות מִכֶּם רְבָבָה עשרת אלפים[6] יִרְדֹּפוּ ויש מפרשים מאה מכם. מאה ממש שאז יראה כחיל גדול, ויהיו סבורים שבחיל גדול אתם באים וינוסו רבבה מפניכם[7] וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב:
(ט) וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם להרבות עשרכם וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם וַהֲקִימֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם להיותכם ככוכבי השמים לרוב וכעפר הארץ[8]:
(י) וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן נוֹשָׁן הפירות יהיו משתמרין וטובים להתיישן שיהא ישן הנושן של שלש שנים יפה לאכול משל אשתקד[9] וְיָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ מהגרנות למכור כדכתיב תוציא את כל מעשר תבואתך ונתת ללוי וגו'[10]:
(יב) וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם:
(יג) אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִהְיֹת לָהֶם עֲבָדִים וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם היא הרצועה שקושרין בה העול של עץ הקרוי מוטות. לפי שמטה ומרכין את צואר השור וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת כשהוסר העול זוקף את ראשו[12]: פ
(יד) וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי שלא תלמדו התורה ומונה והולך שבע עבירות זו למעלה מזו, אחת לא תשמעו, שנית וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה כיון שאינן לומדין אינן עושין, הרי שתים[13]:
(טו) וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ הרי שלש, מפני שאין טעם החוקים נודע מואסין בהן יאמרו מה החפץ לשם שלא אלבש הבגד הזה המרוקם ברקמי שש ותכלת, ומה נועיל כי נשרוף הפרה ונזרוק עלינו האפר[14] וְאִם אֶת מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם מואסין את הדינים, כגון משפטי הגזל והעריות שרוח הבריות חומדין אותן והן עול גדול הכבד על הרשעים, וכדי להורות כמה קשה מי שמואס במשפטי ה' יתברך התחיל בהם בכאן בפרשה זו וסיימה בהן הפרשה בסוף כל האלות שנאמר יען וביען במשפטי מאסו, הרי ארבע לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת לא די שאין עושין אלא שמונעים אחרים מלעשותן, והרי חמש אֶת כָּל מִצְוֹתַי יבוא מזה שיכפור בכל המצוות כי לא אמר את כל המצוות, הרי שש לְהַפְרְכֶם אֶת בְּרִיתִי עד שיהיה כופר בעיקר, הרי שבע[15]:
(טז) אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה זֹּאת לָכֶם מדה כנגד מדה אני אמרתי והיה אם שמוע תשמעו וגו' לא אשים עליך כי אני ה' רופאך עכשיו אם לא תשמעו לי אין אני רופאך אלא אפקוד עליכם חליים רעים[16] וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה שתבהלו ולא תדעו מה תעשו אֶת הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת הַקַּדַּחַת מְכַלּוֹת עֵינַיִם וּמְדִיבֹת נָפֶשׁ שאלה החליים יחשכו עינים וידאבו הנפש[17] וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם וַאֲכָלֻהוּ אֹיְבֵיכֶם כמו שהיה הענין בימי השופטים כאמרו והיה אם זרע ישראל, ועלה מדין ועמלק וכל בני קדם[18]:
(יז) וְנָתַתִּי פָנַי בָּכֶם וְנִגַּפְתֶּם לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם וְרָדוּ בָכֶם שֹׂנְאֵיכֶם וְנַסְתֶּם וְאֵין רֹדֵף אֶתְכֶם: ס
נביא
יחזקאל פרק לד
(כט) וַהֲקִמֹתִי לָהֶם מַטָּע לְשֵׁם - ישראל יהיו מפורסמים בגויים, כנטיעה יפה וטובה. וְלֹא יִהְיוּ עוֹד אֲסֻפֵי רָעָב - כָּלִים ברעב. בָּאָרֶץ וְלֹא יִשְׂאוּ עוֹד כְּלִמַּת הַגּוֹיִם - חרפה ובושה מהגויים:
(ל) וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם אִתָּם וְהֵמָּה עַמִּי בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם ה’ אֱלוֹהִים:
(לא) וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם - אדם אתם בעֵינַי, ולא כבהמות. אֲנִי אֱלֹהֵיכֶם נְאֻם ה’ אֱלוֹהִים:
יחזקאל פרק לה
(א) וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר:
(ב) בֶּן אָדָם שִׂים פָּנֶיךָ עַל הַר שֵׂעִיר וְהִנָּבֵא עָלָיו:
(ג) וְאָמַרְתָּ לּוֹ כֹּה אָמַר ה’ אֱלוֹהִים הִנְנִי אֵלֶיךָ הַר שֵׂעִיר וְנָטִיתִי יָדִי עָלֶיךָ וּנְתַתִּיךָ שְׁמָמָה וּמְשַׁמָּה:
(ד) עָרֶיךָ חָרְבָּה אָשִׂים וְאַתָּה שְׁמָמָה תִהְיֶה וְיָדַעְתָּ כִּי אֲנִי ה':
(ה) יַעַן הֱיוֹת לְךָ אֵיבַת עוֹלָם - שנאת עולם. וַתַּגֵּר אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל - שפכתָּ דם ישראל בחרב. עַל יְדֵי חָרֶב בְּעֵת אֵידָם - בזמן המיועד לצער ולפורענות. בְּעֵת עֲוֹן קֵץ - בזמן שבא סופם [הפורענות על ישראל] על עוונם:
(ו) לָכֵן חַי אָנִי נְאֻם ה’ אֱלוֹהִים כִּי לְדָם אֶעֶשְׂךָ - ארצך תתמלא בדם. וְדָם יִרְדֲּפֶךָ - שופכי דמים ירדפו אחריך.אִם לֹא דָם שָׂנֵאתָ - שנאת שופכי דמים ונשמרת מהם. וְדָם יִרְדֲּפֶךָ - וכעת שופכי הדמים ירדפו אותך:
(ז) וְנָתַתִּי אֶת הַר שֵׂעִיר לְשִׁמְמָה וּשְׁמָמָה וְהִכְרַתִּי מִמֶּנּוּ עֹבֵר וָשָׁב:
(ח) וּמִלֵּאתִי אֶת הָרָיו חֲלָלָיו-ההרים יתמלאו חללים גִּבְעוֹתֶיךָ, וְגֵאוֹתֶיךָ - רבים של גַיְא [מקום נמוך]. וְכָל אֲפִיקֶיךָ חַלְלֵי חֶרֶב יִפְּלוּ בָהֶם:
(ט) שִׁמְמוֹת עוֹלָם אֶתֶּנְךָ וְעָרֶיךָ לֹא תָשֹׁבְנָה - שלא ישבו בהם. וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה':
(י) יַעַן אֲמָרְךָ אֶת שְׁנֵי הַגּוֹיִם וְאֶת שְׁתֵּי הָאֲרָצוֹת לִי תִהְיֶינָה וִירַשְׁנוּהָ וַה’ שָׁם הָיָה:
(יא) לָכֵן חַי אָנִי נְאֻם ה’ אֱלוֹהִים וְעָשִׂיתִי כְּאַפְּךָ וּכְקִנְאָתְךָ - כפי גודל הכעס שהיה לך על ישראל. אֲשֶׁר עָשִׂיתָה מִשִּׂנְאָתֶיךָ בָּם וְנוֹדַעְתִּי בָם כַּאֲשֶׁר אֶשְׁפְּטֶךָ:
(יב) וְיָדַעְתָּ כִּי אֲנִי ה' שָׁמַעְתִּי אֶת כָּל נָאָצוֹתֶיךָ - דברי הבזיון שאמרת (שתירש את הרי ישראל ששממו). אֲשֶׁר אָמַרְתָּ עַל הָרֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר שָׁמֵמוּ לָנוּ נִתְּנוּ לְאָכְלָה:
כתובים
דברי הימים א פרק טז
(לא) יִשְׂמְחוּ הַשָּׁמַיִם וְתָגֵל הָאָרֶץ לעתיד לבוא כשתגלה מלכותו של הקב"ה אז ישמחו צבאות השמים וְיֹאמְרוּ בַגּוֹיִם יְקֹוָק מָלָךְ שמלכותו התגלתה בכל הארץ: (לב) יִרְעַם הַיָּם ישמיע קול רם וּמְלוֹאוֹ יַעֲלֹץ הַשָּׂדֶה וְכָל אֲשֶׁר בּוֹ אלו הבריות הממלאים את העולם והוא עניין מליצה על רוב השמחה שתהיה בעולם: (לג) אָז יְרַנְּנוּ עֲצֵי הַיָּעַר מִלִּפְנֵי יְקֹוָק כאשר יבוא לשפוט ולשלם לכל אחד גמול כמפעלו כִּי בָא לִשְׁפּוֹט אֶת הָאָרֶץ באמת לפי הראוי: (לד) הוֹדוּ לַיקֹוָק כִּי טוֹב ומאיתו לא תצא רעה כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ והוא עושה חסד לעולם: (לה) דוד אמר להם התפללו בעבור בני הגולה וְאִמְרוּ הוֹשִׁיעֵנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ גם בזמנים אלווְקַבְּצֵנוּ וְהַצִּילֵנוּ מִן הַגּוֹיִם לארצך לְהֹדוֹת לְשֵׁם קָדְשֶׁךָ לְהִשְׁתַּבֵּחַ בִּתְהִלָּתֶךָ כי לפי רוב התהילה שבך כן ירבה שבחינו אשר בחרת בנו: (לו) בָּרוּךְ יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעֹלָם מתחילתו ועד סופו ומהעוה"ז עד העוה"ב וַיֹּאמְרוּ כָל הָעָם אָמֵן וְהַלֵּל לַיקֹוָק דוד צוה שכולם יגידו אמן שהכוונה שאמת הדבר ואפילו כן יאמרו הלל: פ (לז) וַיַּעֲזָב שָׁם לִפְנֵי אֲרוֹן בְּרִית יְקֹוָק את לְאָסָף וּלְאֶחָיו לְשָׁרֵת בדבר השירלִפְנֵי הָאָרוֹן תָּמִיד לִדְבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ היינו שיר של יום: (לח) וְעֹבֵד אֱדֹם וַאֲחֵיהֶם שִׁשִּׁים וּשְׁמוֹנָה וְעֹבֵד אֱדֹם בֶּן יְדִיתוּן וְחֹסָה לְשֹׁעֲרִים שישמרו את שערי אהל הארון: (לט) וְאֵת צָדוֹק הַכֹּהֵן וְאֶחָיו הַכֹּהֲנִיםאמר להם ללכת לִפְנֵי מִשְׁכַּן יְקֹוָק בַּבָּמָה במזבח אֲשֶׁר עמד בְּגִבְעוֹן כי במה זו הייתה במה גדולה ומותרת בה ההקרבה רק ע"י כהן: (מ) לְהַעֲלוֹת שם עֹלוֹת קרבנות תמיד לַיקֹוָק עַל מִזְבַּח הָעֹלָה תָּמִיד לַבֹּקֶר וְלָעָרֶב וּלְכָל הַכָּתוּב אלו קרבנות המוספים בְּתוֹרַת יְקֹוָק אֲשֶׁר צִוָּה עַל יִשְׂרָאֵל: (מא) וְעִמָּהֶם הֵימָן וִידוּתוּן וּשְׁאָר הַבְּרוּרִים המובחרים אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְּשֵׁמוֹת לְהֹדוֹת לַיקֹוָק כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ לשורר שירים בעת הקרבת הקרבנות ואלו היו בקיאים לשורר בפה ובכלי: (מב) וְעִמָּהֶם הֵימָן וִידוּתוּן חֲצֹצְרוֹת וּמְצִלְתַּיִם לְמַשְׁמִיעִים העשויים להשמיע קול גדול וּכְלֵי שִׁיר הָאֱלֹהִים וּבְנֵי יְדוּתוּן לַשָּׁעַר: (מג) וַיֵּלְכוּ כָל הָעָם אִישׁ לְבֵיתוֹ וַיִּסֹּב דָּוִיד מאת פני אוהל הארון לְבָרֵךְ אֶת בֵּיתוֹ כמו שברך את העם בשם ה': פ
משנת ההלכה
פסח שני
א. היום ארבעה עשר באייר נקרא 'פסח שני', לפי שביום זה- בזמן שבית המקדש היה קיָּם - הקריבו אלה שלא הקריב את הפסח במועדו בארבעה עשר בניסן מחמת טומאה או בגלל דרך רחוקה את קרבן הפסח; כמו שכתוב בתורה (במדבר ט): דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה פֶסַח לַה'; בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ:
ב. ונקרא 'פסח שני' על שם החֹדש השני, הוא אייר, שבו עושים פסח זה. ובמשנה נקרא גם 'פסח קטן' וכן במגילת תענית קורא לו: 'פסח זעירא'.
ג. יום ארבעה עשר באייר אינו לא חג ולא מועד. אך הואיל ובזמן שבית המקדש היה קיָּם, היה יום זה יום שמחה לאלה שקיְּמו בו מצוַת הקרבת קרבן פסח, יש בו קצת עילוי, ולכן אין אומרים בו תחנון בתפילה.
ד. יש נוהגים לאכול ביום זה מצה שנשארה מפסח לזכר קרבן הפסח שנאכל על המצות.
ה. וכתבו בספרים שמן הראוי שביום זה יאמר פרשת פסח שני ויילמד הלכות פסח שני ובזה יקיים ונשלמה פרים שפתינו וייחשב כאילו הקריב
פרשת פסח שני במדבר פרק ט
(ו) וַיְהִי אֲנָשִׁים מישאל ואלצפן שנטמאו להוציא את נדב ואביהוא שמתו שהמשכן הוקם בא' בניסן ובח' בניסן שלמו ימי המלואים ובו ביום מתו נדב ואביהוא וערב פסח היה יום השביעי ועל זה נאמר שלא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא[1] אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא לפי שאין אדם טמא רשאי לאכול בקדשים כדכתיב בפרשת צו והנפש אשר תאכל מבשר זבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו וגו'[2] וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן כששניהם יושבין בבית המדרש באו ושאלום ולא יתכן לומר זה אחר זה שאם משה לא היה יודע אהרן מנין לו[3] בַּיּוֹם הַהוּא:
(ז) וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע מאחר שהיתה טומאתנו לדבר מצוה למה תהיה גוררת עבירה[4] לְבִלְתִּי הַקְרִב אֶת קָרְבַּן יְקֹוָק בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(ח) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֹשֶׁה עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה יְקֹוָק לָכֶם: פ
(ט) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(י) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה כל שאינו יכול ליכנס בשעת שחיטה והוא פשוטו של מקרא, כי העומד בתחילת בין הערבים במקום שלא יגיע לעזרה בעת השחיטה דרך רחוקה היא לו ופטור והוא הדין והטעם לכל מי שלא עשה הראשון ואפילו במזיד שחייב לעשות השני כדברי רבותינו (פסחים שם)[5] לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה פֶסַח לַיקֹוָק:
(יא) בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ:
(יב) לֹא יַשְׁאִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְעֶצֶם לֹא יִשְׁבְּרוּ בוֹ כְּכָל חֻקַּת הַפֶּסַח יַעֲשׂוּ אֹתוֹ שה תמים זכר בן שנה ולצלי[6] ושלא יצא מחבורה לחבורה, דומיא ד"עצם לא ישברו בו", שהוא בגוף הפסח[7]:
(יג) וְהָאִישׁ אֲשֶׁר הוּא טָהוֹר או וּבְדֶרֶךְ לֹא הָיָה וְחָדַל לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ כִּי קָרְבַּן יְקֹוָק לֹא הִקְרִיב בְּמֹעֲדוֹ חֶטְאוֹ יִשָּׂא הָאִישׁ הַהוּא:
(יד) וְכִי יָגוּר אִתְּכֶם גוי ויתגייר ונעשה -[8] גֵּר אחרי פסח ראשון וְעָשָׂה פֶסַח שני[9] לַיקֹוָק כְּחֻקַּת הַפֶּסַח וּכְמִשְׁפָּטוֹ כֵּן יַעֲשֶׂה חֻקָּה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר וּלְאֶזְרַח הָאָרֶץ: פ
הלכות קרבן פסח שני בקצרה
ו. מי שהיה טמא בשעת שחיטת הפסח, או שהיה בדרך רחוקה בנץ החמה ביום י"ד ניסן יותר מחמישה עשר מיל מירושלים, או נאנס באונס אחר כגון שהיה חולה ברגליו או שמחמת דוחק העולים לרגל והבהמות לא הספיק להכנס בזמן לבית המקדש להקריב קרבן פסח, או ששגג ואפילו הזיד ולא הקריב בראשון - הרי זה מביא פסח ביום י"ד לחדש השני בין הערביִם.
ז. גר שנתגיֵּר בין פסח ראשון לפסח שני, וכן קטן שהגדיל בין שני הפסחים (ולא שחטו עליו בראשון) - חיָּבים לעשות פסח שני.
ח. נשים שלא הקריבו פסח ראשון באונס או בשגגה או מפני הטומאה או דרך רחוקה אינן חייבות להביא פסח שני אך אם ברצונם להביא הרשות בידם.
ט. רבים שהיו טמאי מת בפסח ראשון, אם היו מיעוט קהל - הרי אלו נדחים לפסח שני כשאר הטמאים. אבל אם היו רוב הקהל טמאי מת או שהיו הכהנים או כלי שרת טמאים טומאת מת - אינם נדחים, אלא יקריבו כולם הפסח בזמנו בניסן בטומאה, הטמאים עם הטהורים[10].
י. היו הקהל מחצה טהורים ומחצה טמאי מת, כולם עושים בראשון, והטהורים עושים לעצמם בטהרה, והטמאים עושים לעצמם בטומאה ואוכלים אותו בטומאה. ואם היו טמאי מת עודפים על הטהורים אפילו אחד, יעשו כולם בטומאה.
יא. כיצד משערים בפסח לידע אם רוב הקהל טמאים או טהורים? וכו' אלא משערים בכל הנכנסים לעזרה, ועד שהם מבחוץ, קודם שתכנס כת הראשונה, משערים אותם.
השונה והשוה בין פסח ראשון לפסח שני
יב. הראשון אסור בחמץ ב'בל יראה' ו'בל ימצא', כלומר שמזמן שחיטתו ואילך בי"ד בניסו אסור שימצא ברשות היהודי חמץ ואינו נשחט על חמץ, ואין מוציאים ממנו חוץ לחבורה שנמנו עליו, וטעון אמירת הלל באכילתו, ומביאים עמו חגיגה, ואפשר שיבוא בטומאה אם נטמא רוב הקהל טומאת מת. אבל פסח שני - חמץ ומצה עמו בבית, ואינו טעון הלל בזמן אכילתו, ומוציאים אותו חוץ לחבורתו, ואין מביאים עמו חגיגה, ואינו בא בטומאה.
יג. ושניהם דוחים את השבת, וטעונים הלל בעשיָּתם, ונאכלים צלי בבית אחד, על מצה ומרור, ואין מותירים מהם, ואין שוברים בהם עצם.
פסח שני שעשה יחזקיהו המלך
יד. מצינו פעם אחת שנדחה רוב קהל לפסח שני מפני הטומאה.
טו. זה היה מעשה בחזקיהו המלך שטהר את המקדש ואת הכהנים ואת העם מטומאת עבודה זרה שהניח אחז אביו, ושהיא מטמאה כמת, וראה שלא יספיק לטהר את רוב העם עד שיעבור הפסח, מה נאמר בו? -:
טז. וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ וְשָׂרָיו וְכָל הַקָּהָל בִּירוּשָׁלִָם לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי. כִּי לֹא יָכְלוּ לַעֲשׂתוֹ בָּעֵת הַהִיא כִּי הַכֹּהֲנִים לֹא הִתְקַדְּשׁוּ לְמַדַּי, וְהָעָם לֹא נֶאֶסְפוּ לִירוּשָׁלִָם (דברי הימים - ב ל):
יז. ולא הודו לו חכמים. כי אין הציבור נדחים, אלא עושים את הפסח במועדו הראשון ואפילו טמאים. ואחר כך ידע שטעה והתפלל לה' על זאת: ה' הַטּוֹב יְכַפֵּר בְּעַד (שם):
יח. כתב רבי יעקב עמדין שמִּן השמים גלו לו הטעם שנקבע פסח שני להיות בי"ד באייר, לפי שבשנה הראשונה אכלו מן העוגות מצות שהוציאו ממצרים עד ליל ט"ו באייר, מכאן ראיה שענין הפסח והמצה קדושתם נמשכת עד אותו לילה ותו לא. ועד אותו לילה נמשך נס של יציאת מצרים ואכילת מצה. ולכן בפסח שני, מצה וחמץ עמו בבית כמו שהיה בפעם הראשונה:
[1] שמבואר מן הכתובים שמן מחרת יוהכ"פ שנמנו בראשונה עד א' באייר שנמנו שנית לא מת אחד מבני ישראל, אחר ששני המנינים היו בשנה אחת ולא חסר אחד מן המנוים, וע"כ היטב לשאול בספרי ובסוכה (דף כ"ה) מי היו היינו איך נמצא טמא מת? ואמר ר"י שהיו נושאי ארונו של יוסף, ור"ע לא הונח לו בזה שאז חנו במק"א ולא נגעו בארון והיו יכולים לטהר, ואמר שהיו מישאל ואלצפן, וכבר בארתי בפ' שמיני (סי' אל"ף) שר"ע ס"ל כדעת האבן עזרא שהמשכן הוקם בא' בניסן ובח' בניסן שלמו ימי המלואים ובו ביום מתו נדב ואביהוא וערב פסח היה יום השביעי ועז"א שלא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא כי ס"ל שאין שוחטים וזורקים על טמא שרץ, אבל למחר היו יכולים לעשותו, ור' יצחק ס"ל כדעת הרמב"ם (פ"ו מה' ק"פ ה"ב) שמי שנטמא בטומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליו שוחטים עליו בשביעי שלו, וכבר בארתי בפ' שמיני (סי' כ"ה) שלדעת ר"ע שס"ל שם שגררום והוציאום לחוץ בחנית של ברזל לא נטמאו במשא המת, כי תיכף שהזיזום נתפזר אפרן, רק נטמאו ע"י החנית שחרב הרי הוא כחלל, וטומאת כלים אין הנזיר מגלח עליהם וע"כ משיב שהיו יכולים לטהר, [ור"ע יסבור שגם הנטמא בטומאה שאין הנזיר מגלח עליה אין שוחטים עליו בשביעי שלו כמו שהשיג עליו הראב"ד לשטתו ואומר שלא מצא שרש לחילוק זה] ואמר ר' יצחק למת מצוה נטמאו היינו שמת א' מן הגרים, שהוא מת מצוה כי אין לו קרובים שמחויבים לטמא לו, כי מה שלא מת אחד מהם היה רק מישראל, שהם נמנו, לא מן הגרים. מלבי"ם
[10] ובזמן הזה איננו יכולים להקריב מכיון שחוששים אנו לשיטות הראשונים שבטלה קדושה ממקום המקדש מכיון שהמזבח והבית בחורבנו וא"כ נמצאנו מקריבים קדשים חוץ לעזרה שהוא עוון חמור
ומלבד זאת מכיון שמקום זה כבוש תחת ידי צוררינו אין לנו רשות לעלות בחומה ולהתגרות בהם ולעורר חשש פיקוח נפש
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה