מקרא
בראשית פרק לז
(כ) וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו אחרי מותו אם נשתחוה לו כי אם יצילוהו מידינו מלוך ימלוך עלינו[2]:
(כא) וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם וַיֹּאמֶר לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ לא נכה אותו מכה שעל ידי זה תנטל נפשו כדי שלא נהיה שופכי דמים[3]:
(כב) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן דברים אחרים אמר להם מתחילה שלא קבלו ממנו, כמו שאמר להם (להלן מב כב) הלא דברתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד ולא שמעתם, וכאשר ראה שלא שמעו לעזבו אמר להם, אם כןאַל תִּשְׁפְּכוּ דָם הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר ועמוק ולא יוכל לצאת הימנו והוא במדבר, ואם יצעק אין מושיע לו כי אין עובר לידו[4] וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ והפסוק מעיד שכונתו של ראובן היתה -[5]לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו:
(כג) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר בָּא יוֹסֵף אֶל אֶחָיו וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת יוֹסֵף אֶת כֻּתָּנְתּוֹ החלוק שעליו וגם -[6] אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלָיו:
(כד) וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם שאם היה בו מים לא היו משליכין אותו שם שאם כן היו מטביעין אותו וממיתין אותו בידם והם אמרו ויד אל תשלחו בו וידינו אל תהי בו לגרום לו מיתה[7]:
(כה) וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל לֶחֶם מכיון שסברו שיוסף היה רודף שכל הקודם להרגו זכה כשאין דרך להציל הנרדף ולכן לא ראו שהשלכתו לבור ימנעם מלקבוע סעודתם כמו שהיה ראוי לצדיקים כמותם כשאירעה תקלה על ידם[8] וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה אֹרְחַת שיירת[9] יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד הכירו כי ישמעאלים הם כיון שרכבו על גמלים וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת שעוה וּצְרִי שרף היוצא מעץ הקטף[10] וָלֹט הוֹלְכִים לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה כי כן דרך להביא הצרי והנכאת למצרים[11]:
(כו) וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו מַה בֶּצַע תועלת לנו[12] כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ ראובן למד להם שלא ישפכו דם בידם אבל ישליכוהו בבור וימות שם, שאין עונש הגורם כעונש השופך דם, ובא יהודה עתה ואמר גם זה יחשב לנו לרציחה כאלו אנחנו הרגנוהו וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ כי מנהג רוצחי מסתרים להרוג הנרצח ולקברו ולכסות דמו בעפר, כענין שנאמר (שמות ב יב) ויטמנהו בחול[13]:
(כז) לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים הנה האנשים האלה מארץ רחוקה באו ולארץ רחוקה ילכו, נמכרנו להם ולא יודע הדבר[14] וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו וקיבלו דבריו[15]:
(כח) וַיַּעַבְרוּ כאשר קרבו להם מצאו כי בעלי הסחורה אשר להם הצרי והנכאת - אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים ששכרו הגמלים מהישמעאלים, ומכרו את יוסף למדינים שקנו אותו לסחור בו וַיִּמְשְׁכוּ האחים וַיַּעֲלוּ אֶת יוֹסֵף מִן הַבּוֹר וַיִּמְכְּרוּ האחים אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף לישמעאלים עשו את המכר בעד המדינים הסוחרים כי האורחת הישמעאלים משכירי הגמלים לא יקנו הם הסחורה לעצמם ולא רצו לדבר עם הסוחרים פן יכירום בשבתם לפעמי' בעירות למכור אבל דברו עם בעלי הגמלים שאינם מתעכבים בעירות אבל עוברים בהם דרך העברה בלבד ועל ידם עשו המכר וזהו "מיד הישמעאלים אשר הורידוהו שמה" (להלן לט, א) כי היה בידם, אבל המדינים היו בעליו אבל הקונים היו המדינים סוחרים והם סחרו בו, וזהו "והמדנים מכרו אותו" (פסוק לו)[16] וַיָּבִיאוּ אֶת יוֹסֵף מִצְרָיְמָה:
(כט) וַיָּשָׁב מבין שני הרים שישב שם בצום ותענית לעשות תשובה על מה שבלבל יצועי אביו[17] רְאוּבֵן אֶל הַבּוֹר וְהִנֵּה אֵין יוֹסֵף בַּבּוֹר וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו:
(ל) וַיָּשָׁב אֶל אֶחָיו וַיֹּאמַר הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא לבקשו, ואיך אשוב לראות ברע אשר ימצא את אבי[18]:
(לא) וַיִּקְחוּ אֶת כְּתֹנֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים שדמו דומה לדם אדם[19] וַיִּטְבְּלוּ אֶת הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם:
(לב) וַיְשַׁלְּחוּ ביד בני בלהה ובני זלפה[20] אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים וַיָּבִיאוּ אֶל אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ זֹאת מָצָאנוּ הַכֶּר נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם לֹא:
(לג) וַיַּכִּירָהּ וַיֹּאמֶר כְּתֹנֶת בְּנִי חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ שאם הרגוהו לסטים היו נוטלין הכתונת[21] טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף:
(לד) וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו וַיָּשֶׂם שַׂק אזור של מין אריגה נקרא שק שממנו היו עושים השקים לעביו בְּמָתְנָיו וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים שבעת ימי אבילות[22] וי"א 22 שנה[23]:
(לה) וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו זו דינה וסרח בת אשר[24] וייתכן שגם כלותיו בכלל בנותיו [25]לְנַחֲמוֹ וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם וַיֹּאמֶר כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה אבל בקבר, שלא אתנחם כל ימי חיי וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו אחר הנחמה, שלא קבל תנחומין[26]:
(לו) וְהַמְּדָנִים כי המדינים היו בעליו ומכרו אותו על ידי הישמעאלים שהחזיקו בו[27] מָכְרוּ אֹתוֹ אֶל מִצְרָיִם במצרים[28] לְפוֹטִיפַר סְרִיס שר של פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים רב הממונה מאת המלך על המחויבים מיתה להרגם בדין שנפסק עליהם[29]: פ
נביא
ירמיה פרק ד
כו רָאִיתִי וְהִנֵּה הַכַּרְמֶל הַמִּדְבָּר הכרמל (מקום שדות וכרמים; א"י) נהיה כמדבר.וְכָל עָרָיו נִתְּצוּ הערים נשברו ונהרסו. מִפְּנֵי יְקֹוָק מִפְּנֵי חֲרוֹן אַפּוֹ כעסו:
כז כִּי כֹה אָמַר יְקֹוָק שְׁמָמָה תִהְיֶה כָּל הָאָרֶץ וְכָלָה לֹא אֶעֱשֶׂה שממה תהיה, אך לא כִּלָיוֹן גמור.
כח עַל זֹאת תֶּאֱבַל הָאָרֶץ מרעה זו תִּשָחֵת הארץ. וְקָדְרוּ הַשָּׁמַיִם מִמָּעַל השמים למעלה יַחְשְכוּ. עַל כִּי דִבַּרְתִּי זַמֹּתִי כי אמרתי להביא מחשבת הפורענות על הארץ. וְלֹא נִחַמְתִּי וְלֹא אָשׁוּב מִמֶּנָּה לא אתחרט מלהביא הרעה.
כט מִקּוֹל פָּרָשׁ וְרֹמֵה קֶשֶׁת מהקול שישמיעו הפרשים על הסוסים, ומשליכי ("רוֹמֶה") החיצים. בֹּרַחַת כָּל הָעִיר בורחים אנשי העיר. בָּאוּ בֶּעָבִים באו להתחבא ביער העבות. וּבַכֵּפִים עָלוּ, עלו להתחבא בין הסלעים כָּל הָעִיר עֲזוּבָה וְאֵין יוֹשֵׁב בָּהֵן אִישׁ: .
ל וְאַתְּ שָׁדוּד האוייבים ישדדו אותך. מַה תַּעֲשִׂי מה תוכלי לעשות? כִּי תִלְבְּשִׁי שָׁנִי גם אם תלבשי תכשיטים. כִּי תַעְדִּי עֲדִי זָהָב גם אם תלבשי תכשִטֵי זהב. כִּי תִקְרְעִי בַפּוּךְ עֵינַיִךְ גם אם תצבעי העֵינַיִים בפּוּך (בצבע).לַשָּׁוְא תִּתְיַפִּי לחינם תנסי לְיַפּוֹת עצמך, למצוא חן בעיני האוייב. מָאֲסוּ בָךְ עֹגְבִים "האוהבים" שלך (האוייב), מואסים בך (לכן לחינם תנסי לְיַפּוֹת עצמך בעינהם). נַפְשֵׁךְ יְבַקֵּשׁוּ להורגך.
לא כִּי קוֹל כְּחוֹלָה שָׁמַעְתִּי שמעתי קול כקול אדם חולה. צָרָה כְּמַבְכִּירָה קול צעקה על צרה שבאה כְּאשה היולדת בְּכוֹר. קוֹל בַּת צִיּוֹן תִּתְיַפֵּחַ תִּבְכֶּה. תְּפָרֵשׂ כַּפֶּיהָ מתוך צרתהּ. אוֹי נָא לִי, כִּי עָיְפָה נַפְשִׁי לְהֹרְגִים התעייפה נפשי מההורגים הבאים עלינו:
ירמיה פרק ה
א שׁוֹטְטוּ בְּחוּצוֹת יְרוּשָׁלַם וּרְאוּ נָא וּדְעוּ וּבַקְשׁוּ בִרְחוֹבוֹתֶיהָ לכו חפשו ברחובות אִם תִּמְצְאוּ אִישׁ אִם יֵשׁ עֹשֶׂה מִשְׁפָּט מְבַקֵּשׁ אֱמוּנָה, וְאֶסְלַח לָהּ אם תמצאו איש שמבקש באמת משפט צדק, ואמונה ביְקֹוָק אסלח לכל ירושלים.
ב וְאִם חַי יְקֹוָק יֹאמֵרוּ וכאשר נשבעו בשם יְקֹוָק , לָכֵן לַשֶּׁקֶר יִשָּׁבֵעוּ נשבעים לשקר.
ג יְקֹוָק עֵינֶיךָ הֲלוֹא לֶאֱמוּנָה אתה יְקֹוָק , הרי רוצה את שיאמינו בך. הִכִּיתָה אֹתָם וְלֹא חָלוּ מדוע א"כ הכִּיתָּ את ישראל ולא נהיו חולים מהמכה (לא לקחו מוסר) וכִּלִּיתָם מֵאֲנוּ קַחַת מוּסָר אתה מכלה אותם ולא לומדים מוסר. חִזְּקוּ פְנֵיהֶם מִסֶּלַע הקשו פניהם יותר מסלע. מֵאֲנוּ לָשׁוּב מסרבים לשוב בתשובה.
ד וַאֲנִי אָמַרְתִּי אַךְ דַּלִּים הֵם דלים הם בחכמה. נוֹאֲלוּ טפשים הם כִּי לֹא יָדְעוּ דֶּרֶךְ יְקֹוָק מִשְׁפַּט אֱלֹהֵיהֶם:
ה אֵלְכָה לִּי אֶל הַגְּדֹלִים וַאֲדַבְּרָה אוֹתָם, כִּי הֵמָּה יָדְעוּ דֶּרֶךְ יְקֹוָק מִשְׁפַּט אֱלֹהֵיהֶם אלך אל הגדולים בחכמה להוכיח אותם. אַךְ הֵמָּה יַחְדָּו שָׁבְרוּ עֹל נִתְּקוּ מוֹסֵרוֹת אך גם הם שברו והסירו מעליהם, העול והמוסרות. (המוסרות מחברים עול הבהמה לעגלה.)
ו עַל כֵּן הִכָּם אַרְיֵה מִיַּעַר, זְאֵב עֲרָבוֹת יְשָׁדְדֵם לכן יכו ויִשְדְדוּ אותם האריה שאורב ביער, והזאב שבמדבר (האוייב). נָמֵר שֹׁקֵד עַל עָרֵיהֶם כנמר הממהר לטרף יבוא עליהם האוייב. כָּל הַיּוֹצֵא מֵהֵנָּה יִטָּרֵף כל היוצא מהעיר יִטָרֵף ע"י האוייב. כִּי רַבּוּ פִּשְׁעֵיהֶם התרבו מאוד הפשעים שעשו. עָצְמוּ מְשׁוּבוֹתֵיהֶם התחזקה מרידתם ביְקֹוָק
ז אֵי לָזֹאת אֶסְלַח לָךְ האם לזאת אוכל לסלוח לך בָּנַיִךְ עֲזָבוּנִי וַיִּשָּׁבְעוּ בְּלֹא אֱלֹהִים וָאַשְׂבִּעַ אוֹתָם וַיִּנְאָפוּ , וַיִּשָּׁבְעוּ בְּלֹא אֱלֹהִים נשבעו באלוהים (בע"ז) שהם לא אלוהים (יְקֹוָק ית'). וָאַשְׂבִּעַ אוֹתָם נתתי להם רוֹב טובה עד שְשָֹבְעוּ. וּבֵית זוֹנָה יִתְגֹּדָדוּ והם התאספו אצל הזונה לחטוא.
ח) סוּסִים מְיֻזָּנִים מַשְׁכִּים הָיוּ כבר שהשכימו בבוקר, דָמוּ לְסוּסִים הַשְֹבֵעִים (מרוב מזון). אִישׁ אֶל אֵשֶׁת רֵעֵהוּ יִצְהָלוּ שמחו וצהלו, להוסיף לחטוא באשת איש. (אף שכבר שבעו בתאוותם בלילה).
ט הַעַל אֵלֶּה לוֹא אֶפְקֹד נְאֻם יְקֹוָק האם על עוונות כאלה לא אזכור להביא עליהם הרעה?! וְאִם בְּגוֹי אֲשֶׁר כָּזֶה לֹא תִתְנַקֵּם נַפְשִׁי האם בעם כזה לא אתנקם?!
י עֲלוּ בְשָׁרוֹתֶיהָ וְשַׁחֵתוּ עַלוּ (האוייב) בחומות ירושלים והַשְחִיתּוּ! (כמו:"עִקְרוּ שוֹר","בָּנוֹת צָעַדָה עַלֵי שוּר" פר' ויחי; " כִּי בְךָ אָרֻץ גְּדוּד וּבֵאלֹקַי אֲדַלֶּג שׁוּר" תהילים יח') וְכָלָה אַל תַּעֲשֹוּ אך אל תשחיתו את ישראל לגמרי. הָסִירוּ נְטִישׁוֹתֶיהָ הָסִירוּ שִינֵי החומה. כִּי לוֹא לַיְקֹוָק הֵמָּה:
כתובים
משלי פרק כג
(יג) אַל תִּמְנַע מִנַּעַר מוּסָר אל תמנע עצמך מלתת מוסר לנער כִּי תַכֶּנּוּ בַשֵּׁבֶט לֹא יָמוּת כי בגלל שתכנו במקל לא ימות בדרכו הרעה (אלא ילך בדרך טובה): (יד) אַתָּה בַּשֵּׁבֶט תַּכֶּנּוּ אתה במקל תכהו וְנַפְשׁוֹ מִשְּׁאוֹל תַּצִּיל ובגלל שתכנו תציל את נפשו מצער הגיהנם: (טו) בְּנִי אִם חָכַם לִבֶּךָ בני אם אתה הֶחְכַּמְתָ יִשְׂמַח לִבִּי גַם אָנִי גם אני (אביך) שמח: (טז) וְתַעֲלֹזְנָה כִלְיוֹתָי ותשמח הכליות שלי בְּדַבֵּר שְׂפָתֶיךָ מֵישָׁרִים כשתדבר בשפתיך דברים ישרים: (יז) אַל יְקַנֵּא לִבְּךָ בַּחַטָּאִים אל תקנא בהצלחת החוטאים כִּי אִם בְּיִרְאַת ה' כָּל הַיּוֹם רק תתעסק כל הזמן ביראת ה' ותתאוה לה: (יח) כִּי אִם יֵשׁ אַחֲרִית כי רק יש אחרית טובה בדרכיך וְתִקְוָתְךָ לֹא תִכָּרֵת והתקוה לטובה לא תכרת שתקבל את שכרך: (יט) שְׁמַע אַתָּה בְנִי וַחֲכָם תשמע בני לדברי ותחכיםוְאַשֵּׁר בַּדֶּרֶךְ לִבֶּךָ ותלך בדרך ישרה, בלבך שלא תטעה: (כ) אַל תְּהִי בְסֹבְאֵי יָיִן אל תהיה עם אנשים ששותים הרבה יין בְּזֹלְלֵי בָשָׂר לָמוֹ ואל תהיה עם אנשים שאכלים הרבה בשר להנאתם: (כא) כִּי סֹבֵא וְזוֹלֵל יִוָּרֵשׁ כי מי ששותה ואוכל הרבה יהיה עני וּקְרָעִים תַּלְבִּישׁ נוּמָה והאדם שישן ומתעצל ילביש בגדים קרועים (שלא יהיה לו בגדים שלמים): (כב) שְׁמַע לְאָבִיךָ זֶה יְלָדֶךָשמע לאביך שילד אותך ורוצה בטובתך וְאַל תָּבוּז כִּי זָקְנָה אִמֶּךָ ואל תבזה את אמך אפילו בזקנתה (שהיא כבר לא כ"כ חכמה): (כג) אֱמֶת קְנֵה וְאַל תִּמְכֹּר תקנה את החכמה ולא תעזוב אותה כדי להרויח הרבה כסף חָכְמָה וּמוּסָר וּבִינָה תקנה אותם ואל תעזוב אותם כדי להרויח כסף: (כד) גִּיל יָגִיל אֲבִי צַדִּיק אבי צדיק ישמח בבנו וְיוֹלֵד חָכָם יִשְׂמַח בּוֹ ומי שהוליד את החכם (רבו שלמדו חכמה) ישמח בו: (כה) יִשְׂמַח אָבִיךָ וְאִמֶּךָ אביך ואמך ישמחו בך וְתָגֵל יוֹלַדְתֶּךָ ותשמח אמך שילדה אותך: (כו) תְּנָה בְנִי לִבְּךָ לִי תן בני את לבך לדעת דרכי וְעֵינֶיךָ דְּרָכַי תִּצֹּרְנָהועיניך ישמרו דרכי הישרים להסתכל בהם ולדעתם: (כז) כִּי שׁוּחָה עֲמֻקָּה זוֹנָה כי כמו בור עמוק שא"א לעלות משם כך מי שהולך אחר אשה זונה וּבְאֵר צָרָה נָכְרִיָּה ומי שנכשל באשה נכריה כמו שנפל לבאר צר שא"א להתהפך ולעלות משם: (כח) אַף הִיא כְּחֶתֶף תֶּאֱרֹב גם האשה זונה במהירות תארב לו (אם תראה שיפרוש מהתורה היא חוטפתו פתאום להפילו לשחת) וּבוֹגְדִים בְּאָדָם תּוֹסִף ומוסיפה אנשים בוגדים בה':
משנת ההלכה
מלאכת הקוצר
א. אף בעציץ שאינו נקוב יש ליזהר[30] מליטלו מעל גבי הקרקע ולהניחו על גבי יתידות בין שהוא של עץ ובין שהוא של חרס ועיין מלאכת הזורה פרטי (שו"ע שם) ובלא"ה אסור לטלטלו משום מוקצה ועיין במלאכת הזורע פרטים נוספים בענין יניקת עציץ (שביתת השבת קוצר סעי' ה שמירת שבת כהלכתה פכ"ו סעי' ב)
ב. הזורק אבן וכיו"ב על גבי אילן והשיר פירות פטור אבל אסור שאין דרך תלישה בכך אבל המקף את הזית במקל או המנענע את האילן ומרעידו כדי שישיר פירות ה"ז תולדת הקוצר וחייב (שביתת השבת קוצר סעי' ב)
ג. מיני פרחים ועשבים שתוחב בעפר בין שתוחב בעציץ נקוב ובין אם תוחב באדמה ממש מערב שבת כדי שיהיו לחים להריח בהם, מותר לאחזם בעלים ולהוציאם[31] ולהחזירם אם לא נסתם החור שהיו מונחים בו, והוא שלא השרישו[32] וגם אינו רוצה בהשרשתן ואינו מכוין כלל להזריעם אבל אם נתכוין לזריעה, אסור[33] (שו"ע שם סעי' ו ומ"ב ס"ק לו לח):
ד. התולש פירות[34] מן האילן אע"פ שכבר הם יבשים, אם העוקצים עדיין לחים, חייב לכ"ע. ולרמב"ם אפילו אם גם האילן יבש לגמרי וכבר נתייבשו גם הפירות ועוקציהן, חייב[35] ולכן אסור לעלות באילן אפילו יבש לגמרי, ואפילו אין בו פירות ולא ענפים דליכא למיחש שמא יתלוש, ואפילו בימות החמה שניכר שהוא יבש ממש, מכל מקום לא פלוג רבנן. אבל התולש עשבים יבשים, לכ"ע פטור (חיי אדם שם סעי' ה)
ה. אע"ג שמן הדין ענף שנתלש מהאילן ועדיין מחובר בקליפתו כיון שאינו יכול לחיות עוד כך אין שייך בו קוצר מ"מ כיון שאין אנו בקיאים באיזה מצב נקרא חיבור ובאיזה לא אסור לתלשו או לתלוש פירות ממנו אא"כ נפרד לגמרי מהעץ ואז מותר לתלוש פירות ממנו (ביאור הלכה שם סעי' ח ד"ה שנפשח)
[1] ת"י
[2] רמב"ן
[3] ת"י אבע"ז
[4] רמב"ן
[5] רשב"ם
[6] רש"י
[7] רשב"ם
[8] ספורנו
[9] ת"א
[10] ת"י
[11] רמב"ן
[12] אבע"ז
[13] רמב"ן
[14] רמב"ן
[15] רש"י
[16] רמב"ן ספורנו
[17] ת"י
[18] פי' ר' יוסף בכור שור
[19] רש"י
[20] ת"י
[21] רבינו בחיי
[22] רבינו בחיי
[23] רש"י
[24] רבינו בחיי
[25] רמב"ן
[26] פי' ר' יוסף בכור שור
[27] רמב"ן לעיל כח
[28] חזקוני
[29] ת"א
[30] לכאורה הטעם דס"ל דבנקוב יש איסור דאורייתא וכדעת הרמב"ם לכך החמיר באינו נקוב עכ"פ מדרבנן אבל א"כ לא היה למחבר לסתום בסי' שי"ב סעי' ג דצרור שעלו בו עשבים מותר לקנח בו והטעם משום כבוד הבריות דמשמע אפילו להגביהו מן הארץ אע"ג שעי"כ ממעיט יניקת העשבים מהארץ וכמו גבי עציץ דאין מתירין איסור דאורייתא בשביל זה (ולכאורה קצת צ"ע שהא גם אם יש קצירה דאורייתא בכה"ג היינו דוקא בצריך לעשבים אבל הכא שאינו צריך לעשבים אלא לצרור הוי כזומר ואינו צריך לעצים שאין בו קצירה מן התורה ולהכי התיר המחבר משום כבוד הבריות) אלא ודאי דס"ל להמחבר שם כשיטת רש"י ותוס' שם וכמ"ש המ"א שם ס"ק ג שאין בעציץ איסור דאורייתא וה"ה בצרור שעלו בו עשבים אלא הנכון כמו שכתב הגר"א דחשש לשיטת הסוברים דאחד מהני כלים עץ או חרס אינו נקוב כנקוב דמיא וכדלעיל וחש לשני הפירושים (בה"ל שם ד"ה אפילו אינו נקוב)
[31] ולא מצרכינן ליה לנעוץ ולשלוף בע"ש ולחזור ולנעוץ עד כדי להרחיב מקום מושבה בעפר עד שלא יזיז העפר בשליפתו בשבת דאפילו יזיז העפר לית לן בה שהרי אינו מטלטל העפר בידיו אלא ע"י העשבים ואינו אלא טלטול מן הצד דשרי (מ"ב שם ס"ק לז)
[32] כגון קודם ג' ימים (מ"ב שם ס"ק לט)
[33] דכיון שהם תחובין וטמונים בקרקע כשאר זרעים וגם מתכוין לזורעם גזרו בהו רבנן דלא ליתי לאחלופי לתלוש לאחר השרשה: (מ"ב שם ס"ק מ)
[34] כתב המג"א דבעשבים יבשים מודו דכתלושין דמי והתולש מהם פטור אבל איסור דרבנן יש אפילו בעשבים ולפעמים יש ג"כ חיוב חטאת בזה (מ"ב ס"ק נז) דאם הוא ארעא דידיה והוא שדה שמתיפה הקרקע עי"ז חייב משום חורש אפילו על תלישת עשבים כל שהוא ואע"ג דלא מיכוין ליפות פסיק רישא הוא וכדאיתא בהדיא בשבת ק"ג ע"א וד"ז העתיקו ג"כ התוספות בשבת ק"נ ע"ב לענין תלישת קש ע"ש וכן הרשב"א שם בחידושיו ומה שסתם הרב מ"א בענין זה משום דהוא איירי רק לענין קצירה ונ"מ בארעא דלאו דידיה או באגם שאינו צריך ליפות. ומש"כ דאיסור דרבנן יש בודאי הוא ממה שכתב הרשב"א שם בחידושיו דהא מזיז העפר ואין להקשות הרי גם בטומן לפת וצנון תחת הקרקע והובא בס"ח שמותר אע"פ שמזיז העפר משום דהוי טלטול מהצד וכדאיתא בדף נ' ע"ב ע"ש דז"א דהלא שם כתבו הפוסקים דבעינן דוקא הטומן משום שלא נתכוין לזריעה אבל כשנתכוין לזריעה אע"פ שלא השרישו אסור עכ"פ מדרבנן להוציאן משום דמחזי כתולש וה"נ לא עדיפא מהתם ולישנא דרשב"א דכתב הטעם משום דמזיז העפר דחוק קצת לפ"ז דלפי דברינו יש ע"ז עצם האיסור: (בה"ל שם ד"ה חייב)
[35] דע דיש פלוגתא בין הפוסקים יש אומרים דאפילו יבשו הפירות הן ועוקציהן וכן ה"ה יבש האילן אפילו לגמרי דהיינו שאין גזעו מחליף [וכמבואר בפרק בתרא דעירובין] אפ"ה חייב כיון דעכ"פ האילן מחובר וכן ה"ה הפירות נמי מחוברים באילן [רמב"ם וכפי מה שמפרש אותו המ"א וכן בנשמת אדם עי"ש באריכות] והרבה פוסקים [רש"י ותוס' שבת ק"נ ע"ב ד"ה במחובר והרשב"א בחידושיו ודעת א"ר ותו"ש שגם הרמב"ם סובר כן] ס"ל דלא מחייב רק ביבשו הפירות ועוקציהן עדיין לח [ובזה אפשר דחייב אפילו יתלוש מעט מן גוף הפרי היבש] או יבש האילן ועדיין גזעו מחליף אבל אם יבשו לגמרי פטור על הפירות ועל האילן דכתלושין דמיא (בה"ל שם ד"ה חייב)
