מקרא
בראשית פרק כה
(יט) וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם אחר שהזכיר תולדות ישמעאל חוזר ומפרש תולדות יצחק והם האמורים למטה יעקב ועשיו אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק חזר והתחיל אברהם הוליד את יצחק, לומר כי הוא לבדו תולדותיו, וכאלו הוא בנו יחידו שבניו האחרים ביחס אליו אינם נחשבים לכלום[1]:
(כ) וַיְהִי יִצְחָק בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּקַחְתּוֹ אֶת רִבְקָה בַּת בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי מִפַּדַּן משדה[2] אֲרָם אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי וממנה נולד עשו הדומה לאחי האם[3] לוֹ לְאִשָּׁה:
(כא) וַיֶּעְתַּר בתפילות מרובות שזהו לשון עתירה[4] יִצְחָק לַיקֹוָק לְנֹכַח בשביל ובעבור אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא והוא לא היה עקר וַיֵּעָתֶר ונתרצה לוֹ יְקֹוָק וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ:
(כב) וַיִּתְרֹצֲצוּ רצים ומתנענעים בתוך גופה[5] הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם כֵּן ההריון הזה היה מחודש ומשונה משאר הריון הנשים, שאין דרך הנשים להיות התאומים מתרוצצין ומתקוטטין בבטן ואלו היו מתרוצצין בקרבה ומצטערת הרבה[6] לָמָּה זֶּה אָנֹכִי בעולם, הלואי אינני, שאמות או שלא הייתי וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ להתפלל[7] אֶת יְקֹוָק וי"א שהלכה לנביאים שבאותם הימים[8]:
(כג) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק לָהּ ע"י נביא[9] שְׁנֵי גיים גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ שהרי הוא בשביל ששני גוים בבטנך בעלי דעות שונות וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מלכויות מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וכבר היום נלחמים הם זה בזה וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ יתחזקוְרַב והגדול[10] יַעֲבֹד צָעִיר:
(כה) וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ מכוסה כְּאַדֶּרֶת כמו מעיל ב - שֵׂעָר וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו כלומר עשוי וגמור כמו אדם מבוגר[12]:
(כו) וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וְיִצְחָק בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה בְּלֶדֶת אֹתָם:
(כז) וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה יודע בעבודת האדמה[13] וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם שלם במעשיו[14] יֹשֵׁב אֹהָלִים היה רועה צאן אביו ויושב באהלים לפי שהרועים עושים אוהלים מפני הצינה ומפני החמה[15], והיה גם יושב באהלי שם ועבר להכיר את בוראו[16]:
(כח) וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו לא היה אוהב אותו בשביל בכורתו רק לפי שהיה מהנה אותו בצידו, ולמדנו הכתוב כי עשו הרשע היה ציד משני צדדין, כי יצוד החיות במדברות ובשדות ממה שהזכיר איש שדה, ויצוד גם כן דעת אביו כשהיה מזמן ההנאות בפיו מתוך ערמת דבריו[17] וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב שהיתה מכרת בתומתו וגם ממה שאמר הקב"ה ורב יעבוד צעיר[18]:
(כט) וַיָּזֶד ויבשל[19] יַעֲקֹב נָזִיד וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף דרך צידים להיות עייפים לפי שהן רודפין אחר החיות ופעמים שהם תועים ביערים יום או יומיים וע"י כן הם רעבים וצמאים[20]:
(ל) וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל יַעֲקֹב הַלְעִיטֵנִי אפתח פי ושפוך הרבה לתוכה[21] נָא מִן הָאָדֹם תבשיל אדום וכתבו חז"ל שהיה עדשים אדומות הָאָדֹם דרך כל אדם לכפול דיבורו כשהוא נחפז לשאול דבר וזה היה עיף וממהר לאכול[22] הַזֶּה כִּי עָיֵף אָנֹכִי עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ אֱדוֹם כי לעגו עליו שמכר בכורה נכבדת בעבור תבשיל מעט[23]:
(לא) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב מִכְרָה כַיּוֹם כלומר - שתעמוד במכירתך לעולם כמו היום[24] וי"א[25] שאמר מכור לי לאי זה יום שיהיה, שתחול אז המכירה, ופירש "כיום", כמו ביום, פי' באיזה יום שתבא בו הבכורה שתהיה שלי אֶת בְּכֹרָתְךָ לִי:
(לב) וַיֹּאמֶר עֵשָׂו הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת שבכל יום ויום הוא מסתכן בעצמו כאשר יצא לצוד שמא יהרגוהו החיות. ויתכן שימות קודם אביו[26] וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה:
(לג) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם כאשר אמרת למה זה לי בכורה, אינני חפץ בה, אמר לו יעקב השבעה לי כי לא תחפוץ בה ולא תירשנה לעולם[27] וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּמְכֹּר אֶת בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב בעבור הנזיד:
(לד) וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים כאן גילה הכתוב מה שהזכיר למעלה ויזד יעקב נזיד שהיה תבשיל של עדשים[28] וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה: ס
נביא
סדר הדורות בספר מלכים
שלמה המלך
ב' אלפים תתקל"ה (2935)
בשנת י"א למלאכותו נשלם בנין בית המקדש הראשון, הוא ב' אלפים תתקל"ה
הפרים שהתנדבו הנשיאים לשאת הארון כמו שכתוב בפרש נשא. חיו עד שלמה והקריבן, אף על פי שהזקינו ופסולין (כדאיתא בבכורות (מ"א) דקחשיב זקן למום), הוראת שעה היתה (תוס' זבחים נ"ט).
אש שירדה מן השמים בימי משה לא נסתלק מעל מזבח הנחשת עד שבא שלמה ואש שירדה בימי שלמה לא נסתלק עד שבא מנשה וסילקה (זבחים ס"א ב'):
מאהרן הכהן עד בנין בית שלמה היו 13 כהנים גדולים
שלמה עשה שלשה ספרים, משלי וקהלת ובסוף ימיו עשה שיר השירים (רש"י בבא בתרא י"ד, ב'), תיקן עירובין ונטילת ידים ושניות לעריות (פרק קמא דיבמות (דף כ"א א') ורש"י פרק עושין פסין (עירובין כ"א ב') ותקן שבימות החמה מותר לילך בשבילי השדות עד שתרד רביעה שניה (פרק מרובה, בבא קמא דף פ"א ע"ב).
רבו של שלמה היה שמעי וכל זמן שרבו היה קיים לא נשא בת פרעה, וכשלקחה נעץ גבריאל קנה בים ועלה שרטון שעליה נבנה רומי (סנהדרין פ"ב). ולפי הקרוניקו כבר היה נבנה אלא הכוונה שנתגדל רומי ובנו חומה סביבה. (שלשלת הקבלה ט"ו).
אומרים שדוד מסר שלמה בנו אל נתן הנביא שיהיה רבו מובהק ושהיו ימי חייו צ"ד שנים. ואומרים שזולת החבורים שעשה שלמה הכתובים בכתבי הקודש, חבר ספרים ג"כ על טבע האילנות ועשבים וחיות ובהמות ועופות והשבעות נגד השדים השטנים, ונקרא מפתח שלמה.
מלכת שבא שבאה לראות חכמת שלמה היתה מלכת אי אחד נקרא מירוא"ה ושאלה משלמה הרבה חידות ומשלים ולכלם השיב כהוגן ונתנה לו דורונות ונטעים העושים בלסמו שנטע שלמה במלכותו, ואמר במדרש שזאת המלכה נתעברה משלמה וילדה בת וממנה נולד נבוכדנצר שחרב הבית ועדיין נוהגין במלכות ההוא לקרוא שם מלכיהם דוד או שלמה שאומרים שבאים מזרע ההוא
צדוק היה כהן גדול בימיו ועדו ואחיה השילוני נביאים. אוכלי שלחנו היו ששים אלף (שלשלת הקבלה, וע"ש)
ב' אלפים תתקמ"ח (2948)
חירם מלך צור נתן לשלמה עצי ברושים ומאה ועשרים ככר כסף, ושלמה נתן לו עשרים עיר בארץ הגליל, וחירם נתן לשלמה עשרים עיר בארצו (מלכים א' ט' ודברי הימים ב' ח'), ואז הלך שלמה לעציון גבר. ונראה שסביב לזמן זה הלכו אניות שלמה וחירם אופירה להביא זהב. וכתב ארחות עולם, אופיר הוא עולם חדש שקורין נובא מינדא, וכן כתב מאור עינים פי"א (צמח דוד) (ע"ל ה' אלפים רנ"ד). חירם הוא חירה העדולמי חותן יהודה, והאריך ימים יותר מאלף ומאתים שנים. ובמדרש מצורע, חירם בעל אמו של נבוכדנצר:
כסא שלמה שש מעלות היו לו וכלן מחובשות באבנים טובות ומרגליות לבנות ומכורכמות ואילני תמרים מיפות אותו ושתי אבנים של זהב היו על שני צדי הכסא והיו מלאים מכל מיני בשמים. על כל מעלה היה ארי ונשר מצד ימין וכן בשמאל וביד האריות היה כתוב פסוקים שונים על אזהרות המשפט, ומכח הגלגלים התחובים מאחרי הכסא כשהמלך היה רוצה לעלות היו האריות פושטים ידיהם והנשרים כנפיהן באופן שהמלך היה נשען עליהם ועולה, וכשעלה כל המעלות היה שם תנין של כסף ומושיב המלך על כסא. ועל כל אחד משני אריות שבמעלה עליונה היה עמוד אחד של שיש על ראשם ויונה של זהב עומדת ביניהם ונותנת ספר תורה על ברכי המלך, והארי של צד שמאל היה פושט ידו ונותן העטרה על ראש המלך, ומיד היו פושטים הנשרים את כנפיהם למעלה מראשם ועושין כמו אהל עליו. ועוד היו על כל מעלה ומעלה ליפוי הכסא חיות טמאות עם טהורות. שור נגד הארי. בשניה זאב נגד טלה, בשלישית נמר נגד גדי. ברביעית דוב נגד צבי. בחמישית נשר נגד צפור. והיה עולה ביניהם, לרמז שהיה משים שלום ביניהם (שלשלת הקבלה):
כתובים
משלי פרק יג
(יט) תַּאֲוָה נִהְיָה תֶּעֱרַב לְנָפֶשׁ תאוה שנשברה תערב לנפש הצדיק .(שמחתו כשמתגבר על יצרו ומשבר תאותו) וְתוֹעֲבַת כְּסִילִים סוּר מֵרָע הכסילים מואסים לסור מהרע: (כ) הוֹלֵךְ אֶת חֲכָמִים יֶחְכָּם ההולך עם חכמים יתחכם וְרֹעֶה כְסִילִים יֵרוֹעַ המתחבר (מלשון רע) לכסילים ישבר: (כא) חַטָּאִים תְּרַדֵּף רָעָה החוטאים הרעה תרדוף אחריהם (יקבלו ענשם) וְאֶת צַדִּיקִים יְשַׁלֶּם טוֹב והצדיקים ה' ישלם להם טוב עבור מעשיהם: (כב) טוֹב יַנְחִיל בְּנֵי בָנִים איש טוב ינחיל טוב ( טוב = עומד במקום שניים.) לבני בניו (ככתוב "עשה חסד לאלפים") וְצָפוּן לַצַּדִּיק חֵיל חוֹטֵא ממונו של החוטא שמור הוא לצדיק (כענין שנאמר "יכין וצדיק ילבש"): (כג) רָב אֹכֶל נִיר רָאשִׁים ריבוי האוכל בא לעולם על ידי חרישת העניים והרשים וְיֵשׁ נִסְפֶּה בְּלֹא מִשְׁפָּט ויש שהאוכל הרב יִכְלֶה כיוון שבעליו לא עשה כמשפט להפריש מתנות עניים . (והרי הם היו הסיבה לרבוי האוכל שהיה לו): (כד) חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ המונע עצמו להכות בנו במקל לייסר דרכו הרי הוא שונאהו וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר האוהב בנו מחפש באיזה דבר צריך לייסרו לילך בדרך טובה: (כה) צַדִּיק אֹכֵל לְשׂבַע נַפְשׁוֹ הצדיק אוכל כפי צורך נפשו שתתקיים (הנפש צורכת רק לשבוע כדי שיוכל לעבוד) וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר הרשעים אוכלים למלאות תאותם ובטנם תמיד תחסר כי אין סוף לתאוה:
משלי פרק יד
(א) חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ כל אחת מהנשים החכמות בונה משפחתה (כגון - אשת און בן פלת) וְאִוֶּלֶת בְּיָדֶיהָ תֶהֶרְסֶנּוּ הטפשה הורסת משפחתה (כגון - אשתו של קרח): (ב) הוֹלֵךְ בְּיָשְׁרוֹ יְרֵא ה' ההולך ביושר הוא ירא את ה' וּנְלוֹז דְּרָכָיו בּוֹזֵהוּ המעקם דרכיו מבזה את ה': (ג) בְּפִי אֱוִיל חֹטֶר גַּאֲוָה בפה האויל יש מקל גאוה, מתגאה בדבריו שיכה ויעניש וְשִׂפְתֵי חֲכָמִים תִּשְׁמוּרֵםהחכם נשמר ע"י שפתיו מהאויל, בזה שלא עונהו ואינו בא לידי מריבה עמו: (ד) בְּאֵין אֲלָפִים אֵבוּס בָּר כשאין שוורים אוצר התבואה ריק מתבואה. בר = נקי (מתבואה) וְרָב תְּבוּאוֹת בְּכֹחַ שׁוֹר כשיש שור חזק יש הרבה תבואה. (והענין בתורה - כשאין תלמידים לרב תורתו מתמעטת, וכשיש תלמידים מפלפלים תורתו מתרבית): (ה) עֵד אֱמוּנִים לֹא יְכַזֵּב האיש שדרכו לא לכזב הוא עד אמת וְיָפִיחַ כְּזָבִים עֵד שָׁקֶר המדבר כזב , הוא עד שקר. (והדיין - צריך לחקרו היטב היטב כי מסתמא משקר הוא): (ו) בִּקֶּשׁ לֵץ חָכְמָה וָאָיִן הלץ כשרוצה להחכים אינו יכול (כשלא שב מדרכו בליצנות) (שרגיל הוא להתרחק מהחכמה ולבזותה) וְדַעַת לְנָבוֹן נָקָל הנבון קל לו לקנות דעת (כי מורגל לבקש דעת.): (ז) לֵךְ מִנֶּגֶד לְאִישׁ כְּסִיל לך ממול ומרחוק לאיש כסיל - שלא יתקרב אליו ללכת עמו וּבַל יָדַעְתָּ שִׂפְתֵי דָעַת (ומבל ידעת ) וממי שאינך יודע ששפתיו שפתי דעת לך ממולו: (ח) חָכְמַת עָרוּם הָבִין דַּרְכּוֹ חכמתו של הערום להתבונן ולחשב דרכיו אשר ילך בם וְאִוֶּלֶת כְּסִילִים מִרְמָה אבל הכסילים בטפשותם מרמים עצמם ואינם רוצים לחשוב האמת אם דרכם טובה או לא:
משנת ההלכה
הלכות שבת
ל"ט מלאכות פתיחה
א. שביתה בשביעי ממלאכה מצות עשה שנאמר וביום השביעי תשבות, וכל העושה בו מלאכה ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה שנאמר לא תעשה כל מלאכה, ומה הוא חייב על עשיית מלאכה[29], אם עשה ברצונו בזדון חייב כרת, ואם היו שם עדים והתראה נסקל, ואם עשה בשגגה חייב קרבן חטאת קבועה. (רמב"ם שבת פ"א ה"א)
ב. כל מקום שנאמר בהלכות שבת שהעושה דבר זה חייב הרי זה חייב כרת, ואם היו שם עדים והתראה חייב סקילה, ואם היה שוגג חייב חטאת. (שם ה"ב)
ג. וכל מקום שנאמר שהעושה דבר זה פטור הרי זה פטור מן הכרת ומן הסקילה ומן הקרבן אבל אסור לעשות אותו דבר בשבת ואיסורו מדברי סופרים הרחקה מן המלאכה, והעושה אותו בזדון מכין אותו מכת מרדות, וכן כל מקום שנאמר אין עושין כך וכך או אסור לעשות כך וכך בשבת העושה אותו דבר בזדון מכין אותו מכת מרדות. (שם ה"ג)
ד. וכל מקום שנאמר מותר לעשות כך וכך הרי זה מותר לכתחילה, וכן כל מקום שנאמר אינו חייב כלום או פטור מכלום אין מכין אותו כלל. (שם ה"ד)
ה. וקבלו חז"ל שלא נקרא מלאכה אלא אלו שהיו במשכן שהיו צריכין למלאכת המשכן[30], ולא מה שנראה לנו מלאכה לפי קוצר דעתינו שהרי המפנה כלים כל היום בביתו פטור והמוציא מחט מרשות היחיד לרשות הרבים חייב אלא כל הדברים הם מסורים הלכה למשה מסיני שכל מלאכה שהיו צריכים למלאכת המשכן נקראת מלאכה וכל הדומה לה[31] (זכרו תורת משה סי' יג)
ו. והם, הזורע, והחורש, והקוצר, והמעמר, והדש, והזורה, והבורר, והטוחן, והמרקד, והלש, והאופה או מבשל. וכל מלאכות האלו היו נצרכים לסממנים שהיו צובעין בהם את היריעות. הגוזז הצמר, המלבנו, המנפצו, הצובע, והטווה, והמיסך, והעושה ב' בתי נירין, והאורג ב' חוטין, והפוצע ב' חוטין, הקושר והמתיר, התופר ב' תפירות, והקורע על מנת לתפור ב' תפירות, כל זה היה במשכן לצורך היריעות. הצד צבי, השוחטו, המפשיטו, המולח, המעבד עורו, והמשרטט, והממחקו, המחתכו, כל זה היה במלאכת עורות אילים ועורות תחשים, שהיו משרטטין תחלה להשוותן ולחתוך הצדדים. הכותב ב' אותיות, והמוחק ע"מ לכתוב ב' אותיות, שכן היו כותבין על קרשי המשכן לידע איזה קרש בצפון ואיזה בדרום. הבונה והסותר, שהרי כך היה העמדת המשכן וסותרין אותו. אעפ"י שהיה רק לפי שעה[32], גם זה נקרא בנין. המכבה והמבעיר והמכה בפטיש היה במלאכת צורפי זהב למשכן, והמוציא מרשות לרשות: (חיי אדם כלל ט סעי' א)
[1] רמב"ן
[2] אבע"ז
[3] ספורנו
[4] רשב"ם
[5] רשב"ם
[6] רבינו בחיי
[7] רמב"ן
[8] רשב"ם
[9] רשב"ם
[10] ספורנו
[11] פי' ר' יוסף בכור שור
[12] ת"י
[13] ספורנו
[14] ת"א ת"י
[15] פי' ר' יוסף בכור שור
[16] ת"א ת"י
[17] רבינו בחיי
[18] רשב"ם
[19] ת"א
[20] חזקוני
[21] רש"י
[22] חזקוני
[23] רמב"ן
[24] פי' ר' יוסף בכור שור
[25] רמב"ן
[26] אבע"ז
[27] רמב"ן
[28] רבינו בחיי
[29] באגלי טל זורה אות ב ס"ק ב חידש שכל מלאכה אחת ויש לה שמיון למלאכות שונות אינו חייב אלא אחת וממנ"ח במלאכת בורר גבי משמר שכתב שחייב שתי חטאות משמע שלא כדבריו ועיין מרכבת המשנה פ"י ה"ד משמבת שמשמע כהאגלי טל אמנם אפשר דשאני התם דהוי מלאכת המכה בפטיש שבה אין שייך לחייב משום שנים
[30] מלשון זה משמשע שלא ילפינן ממלאכת הקרבנות ובפתיחה לאגלי טל חקר בדבר זה
[31] בריש פרשת ויקהל [שמות לה, א] כתיב ויקהל משה וגו' אלה הדברים אשר צוה ד' לעשות אותם ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש וגו' וביאורו שצוה אותם על מלאכת המשכן ושבשבת אסור לעשות מלאכת המשכן כמבואר במכילתא ומזה באה הקבלה לחז"ל ללמוד כללים ועיקרים גדולים במלאכת שבת דמדנסמכה ענין שבת למלאכת המשכן למדנו כל מלאכות שבת ממלאכות שהיו במשכן וכך שנו חכמים [שבת מ"ט:] אין חייבין אלא על מלאכה שכיוצא בה היתה במשכן הם זרעו ואתם לא תזרעו וזריעה היתה במשכן לזריעת סממנים [רש"י] הם קצרו ואתם לא תקצרו וכו' מזה למדנו ל"ט אבות מלאכות בשבת כמו שיתבאר מפני שאלו המלאכות היו במשכן החשובות [ריש ב"ק] ואף שיש כמה מהאבות מלאכות הדומות זל"ז כמו זורה ובורר ומרקד שכולם הם לברר האוכל מן הפסולת אלא שהבירור אינו בענין אחד דזורה הוא ברוח ובורר הוא בידיו ומרקד הוא בנפה מ"מ כיון שכולם היו במשכן מהמלאכות החשובות קרינן להו אבות ושארי מלאכות הדומות להאבות קרינא להו תולדות (ערוה"ש סי' רמב סעי' ט)
[32] עיין שביתת השבת דיני מלאכה שאינה לקיום שהאריך בזה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה