מקרא
בראשית פרק כח
(יא) וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם כל דבר שאין אדם מתכוין לו אלא על ידי מקרה אירע לו שבא שם קורא "פגיעה", כאדם שפוגע בחבירו על ידי מקרה. וכן יעקב לא נתכוין למקום ההוא אלא על ידי מקרה בא שם[2] וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא שקעה הַשֶּׁמֶשׁ ולא היה לו פנאי להכנס לעיר[3] או שאם לא היתה שקיעה היה ממשיך ללכת גדי להרחיק מעשיו כפי יכלתו[4] וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם לפי הפשט שלקח אחד מאבני המקום, אבל דרשו בו (חולין צא, ב) שלקח אבנים הרבה ונעשו אבן אחד[5] וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא:
(יב) וַיַּחֲלֹם חלום של נבואה גמורה[6] וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ:
(יג) וְהִנֵּה יְקֹוָק נִצָּב עָלָיו על הסולם[7] להורות ההשגחה הפרטית על יעקב[8] וַיֹּאמַר אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵי אַבְרָהָם ואני -[9] אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ במקום אשר שכב עליו היה מקום בית המקדש, והוא אבן השתיה, משם משתיתו של עולם, שהוא טבור הארץ וממנו היה מתרחב והולך לארבע הקצוות[10] לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ:
(יד) וְהָיָה זַרְעֲךָ רב[11] כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרֲכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ כענין שכתוב ואתם כהני ה' תקראו, משרתי אלהינו יאמר לכם[12]:
(טו) וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ להשיבך אל האדמה הזאת כי בדרכים אתה צריך שמירת מלאכים יותר. כדכתיב כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך[13]:
(טז) וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ יְקֹוָק בַּמָּקוֹם הַזֶּה לא כמה שהייתי סבור כששכבתי כאן שהוא מקום חול[14] אלא אין ספק שזה המקום מוכן לנבואה מאחר שראיתי בו מראה כזאת בלי שאתכוין לנבואה כי אמנם ישתנו תכונות משמשי העצם השכלי המתנבא כפי השתנות הארץ והאויר כאמרם אוירה של ארץ ישראל מחכים וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי שאלו ידעתי הייתי מכין עצמי לנבואה ולא כן עשיתי[15]:
(יז) וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה מקום חול[16] כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים הוא בית המקדש וְזֶה שהוא שַׁעַר הַשָּׁמָיִם לעלות משם התפילות והקרבנות לשמים[17]:
(יח) וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה המצבה אבן אחת והמזבח אבנים הרבה ונראה עוד שהמצבה תעשה לנסך עליה נסך יין וליצוק עליה שמן, לא לעולה ולא לזבח, והמזבח להעלות עליו עולות ושלמים[18] וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ יציקת השמן או נסוך היין על מצבה כהקרבת קרבן על המזבח[19]:
(יט) וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה העיר שהיתה קרובה אל המקום ההוא נקראת אז בשם לוז, ולא שנה עתה את שמה עד אח"כ בשובו מפדן ארם, ששם כתיב ויבא יעקב לוזה ויקרא שם המקום אל בית אל, ועתה קרא שם המקום ששכב עליו בשם בית אל, ואולם שם העיר נשאר בשם לוז לראשונה, היינו בפעם הראשון, עד שבפעם השני בשובו מפדן שאז שנה שם העיר[20]:
(כ) וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם לשון שבועה כלומר כאשר -[21] יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ:
(כא) וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה יְקֹוָק לִי לֵאלֹהִים יהיה השם המיוחד לו לאלהים כי שם יעבדנו בארץ המיוחדת[22]:
(כב) וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים תהיה מסודרת בבית המִקדשׁ ויהיו דורות עובדים עליה לשם ה'[23] ותהיה מקום קבוע לתפלתי ולהוציא שם מעשר מכל אשר תתן לי ממון לתתו למי שהוא ראוי לקחתו לכבוד ה'[24] וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ:
בראשית פרק כט
(א) וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו מתוך שהבטיחו הקב"ה הלך בשמחה ובמרוצה[25] וַיֵּלֶךְ אַרְצָה בְנֵי קֶדֶם ארץ בני ארם:
(ב) וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה וְהִנֵּה שָׁם שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי צֹאן רֹבְצִים עָלֶיהָ ליד הבאר כִּי מִן הַבְּאֵר הַהִוא יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה עַל פִּי הַבְּאֵר והיתה כל כך גדולה ש -[26]:
(ג) וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כָל הָעֲדָרִים ורק כך - וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקוּ אֶת הַצֹּאן כיון שהיתה הגדולה מדי להורידה ביחידים וְהֵשִׁיבוּ אֶת הָאֶבֶן עַל פִּי הַבְּאֵר לִמְקֹמָהּ:
(ד) וַיֹּאמֶר לָהֶם יַעֲקֹב אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם וַיֹּאמְרוּ מֵחָרָן אֲנָחְנוּ:
(ה) וַיֹּאמֶר לָהֶם הַיְדַעְתֶּם אֶת לָבָן בֶּן נָחוֹר בתואל אביו היה חדל אשים וכשבא לבן לחרן כבר מת בתואל ולא היה ידוע באותו מקום והיו מכנים על שם נחור זקנו שהיה איש ידוע[27] וַיֹּאמְרוּ יָדָעְנוּ:
(ו) וַיֹּאמֶר לָהֶם הֲשָׁלוֹם לוֹ וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָה עכשיו עִם הַצֹּאן:
(ז) וַיֹּאמֶר הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל לֹא עֵת הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה לקחתו הביתה הַשְׁקוּ הַצֹּאן וּלְכוּ רְעוּ:
(ח) וַיֹּאמְרוּ לֹא נוּכַל להשקות העדרים עַד אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ כָּל הָעֲדָרִים וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקִינוּ הַצֹּאן:
(ט) עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר עִמָּם וְרָחֵל בָּאָה הגיע עִם הַצֹּאן אֲשֶׁר לְאָבִיהָ כִּי רֹעָה הִוא כי היא לבדה רועה הצאן, ואין לאה אחותה הולכת עמה כלל, לא כבנות יתרו שהיו שבעתן רועות, והיה זה מפני כי עיני לאה רכות ולא היתה יכולה לצאת לשמש לרעות הצאן, או שהיתה לאה גדולה [ראויה לאיש] ולא רצה לשלחה בין הרועים, אבל רחל היתה קטנה ולא חשש לשלחה בין האנשים[28]:
(י) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל בַּת לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר לבדו ביד אחת[29] וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ אבל קודם לכן לא רצה לגלגל את האבן שלא לחוב לאחרים כי חשש שמא ישקו הרועים אותם השלשה עדרים ולא ימתינו לעזור לאחרים[30]:
(יא) וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל הנשיקה הזאת היתה נשיקת הראש או הכתף, כי לא אמר הכתוב בפי רחל[31] וַיִּשָּׂא אֶת קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ על שלא זכה לשאת אותה בנעוריו[32] בבכיה זו הראה לדעת שלא היתה בנשיקה זו פריצות ומחשבת אהבת אישות כי אם אהבת קרובות אשר אם גם בחוץ ישק לה לא יבוזו לו[33]:
(יב) וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא להורות שנשק לה מתוך קורבתו למשפחתה[34] וְכִי בֶן רִבְקָה הוּא וַתָּרָץ וַתַּגֵּד לְאָבִיהָ:
נביא
ג' אלפים קפ"ז: 3187
גלות בני גד ובני ראובן וחצי שבט מנשה נראה שהיה בסוף ימי פקח שנאמר (מלכים ב' ט"ו) בימי פקח מלך ישראל בא תגלת פלאסר מלך אשור ויקח את עיון ואת אבל בית מעכה וגו', והיה זה שנת ג' אלפים קפ"ז.
ומלך אחריו עד ו' לחזקיה שהם י"ח שנים, ולרלב"ג חצי ימי מלכותו לא היה מלך שלם רק כמו שופט או נציב ששמהו מלך אשור עד שמרד
כ"ג סיון בטל ירבעם הבכורים להעלות לירושלים, ובט"ו באב ביטל הושע פרדיסאות שעשה ירבעם והניח לישראל לעלות לירושלים (מועד קטן ל' ב', בבא בתרא קכ"א ופתיחתא דאיכה).
אמרו חז"ל מלכי ישראל הרשעים היו שבעה, ירבעם וזרעו, בעשא וזרעו, עמרי וזרעו, יהוא וזרעו, מנחם וזרעו, פקח, הושע. וכן מלכי יהודה הרשעים שבעה, יהורם, אחזיה, יהואחז, מנשה, אמון, יהויכין, צדקיהו
ג' אלפים קפ"ט: 3189
שלמנסר מלך בבל מלך שנת ג' אלפים קפ"ט, י' שנים, ט"ו לאחז (ט"ס וצ"ל ו' לאחז), צמח דוד ח"ב:
ג' אלפים ק"צ: 3190
יואל בן פתואל אמרו שיואל היה בן שמואל הנביא (מדרש פרשת נשא) קבל ממיכה שנת ג' אלפים ק"ץ (יוחסין בסדר הדורות
ג' אלפים קצ"ה: 3195
הושע בן אלה מרד במלך אשור שלמנסר שנת י"ב לאחז מלך יהודה, שנת ג' אלפים קצ"ה.
ג' אלפים קצ"ט: 3199
חזקיה בן אחז מלך על יהודה ג' להושע בן אלה (למרדו), ג' אלפים קצ"ט בן כ"ה, שנולד קע"ד, ומלך כ"ט שנה (צמח דוד) נריה כהן גדול, הושע ישעיה עמוס מיכה נביאים, ואמרו בחלק (סנהדרין צ"ד ב') בימיו לא היה איש ואשה שלא היו בקיאים בטומאה וטהרה. חזקיה גנז ספר רפואות (ע"ל אלף תרנ"ז איזה ספר).
ג' אלפים ר"ב: 3202
שלמנסר עלה על שומרון שנה ד' לחזקיה, ז' להושע, בשנת ג' אלפים ר"ב או ר"ג, וילכדה מקץ ג' שנים (צמח דוד):
ג' אלפים ר"ה: 3205
גלות עשרת השבטים ו' לחזקיה, ט' להושע למרדו, הוא ג' אלפים ר"ה, ונלכדה שומרון ויגל ישראל אשורה וינחם בחלח וחבור (מלכים ב' י"ח
ג' אלפים ר"ט: 3209
סנחרב מלך לבבל ג' לחזקיה (צמח דוד ח"ב),
טוביה הצדיק היה סביב לזמן זה (יוחסין מאמר ה' זמן ד'), וכתב צמח דוד ח"ב שספר טוביה הנמצא בלשון עברי נעתק מלשון ליטיין, ולדעתו הוא מזויף והתול וגוזמא, ובשלשלת הקבלה דף צ"ט ב', טוביה בן טוביאל הנביא בנינוה, ויש אומרים שהיה אחר חורבן ראשון בימי גלות בבל, ועוד עיין דס"ח ע"ב, ועיין בדף מיוחד המעשה:
ג' אלפים ר"י: 3210
הקפת חומות עיר רומי על ידי רומוס ורומולוס, י"א לחזקיה (ע"ל ג' אלפים קנ"ג):
ג' אלפים רי"א:
שנת י"ב לחזקיה שב סנחרב והביא כותיים לשבת בשומרון ושני יהודים ללמד להם תורת ישראל, את ר' דוסתאי (ע"ש) בר' ינאי ור' סבייא, כנראה בתנחומא וישב (ובילקוט ובפרקי ר"א), ואחר כך הלך על מלכיות רבות ותפס מאה ותשעים מדינות והעבירם ממקום למקום וממדינה למדינה, ואז בלבל כל העולם והלך גם כן על מלכות יהודה ולכד קצת שבט יהודה וכל שבט שמעון ובקש להוליכם אל ארץ חלח וחבור כמו שעשה לגלות שומרון, ולא יכול כי בא נגדו מלך כוש ונלחם עמו, והניח היהודים בדרך וגנזם הקב"ה בהרי חשך וזה היה גלות רביעי לישראל (שלשלת הקבלה):
ג' אלפים רי"ג: 3213
שנת י"ד לחזקיה, הוא ג' אלפים רי"ג, עלה סנחרב על ערי יהודה ויתפסם (מלכים ב' י"ח). אמרו חז"ל בפרק חלק (סנהדרין צ"ו ב') מבני בניו של סנחרב למדו תורה ברבים ומאן נינהו שמעיה ואבטליון:
ארבע גלויות בין כל אחת ח' שנים. גלות א' קפ"ז, שניה קצ"ה, וממנה ח' שנים למצור שומרון שנת ר"ג, רביעית ר"ה נלכדה, וח' שנים עד רי"ג (סדר עולם וילקוט מלכים ב' י"ח, ע"ל קפ"ז).
בימים ההם חלה חזקיה, ובעבור תפלתו הוסיפו לו ט"ו שנים (שם סי' כ'). י"ד למלכותו וביום ג' לחליו היה מפלת סנחרב (סדר עולם פכ"ג),
כתובים
משלי פרק טז
(יט) טוֹב שְׁפַל רוּחַ אֶת עֲנָוִים טוב להשפיל את הרוח ולשבת עם העניים שהם בטבעם בעלי ענוה מֵחַלֵּק שָׁלָל אֶת גֵּאִים מאשר לשבת עם בעלי גאוה ולהתחלק בהרבה ממון: (כ) מַשְׂכִּיל עַל דָּבָר יִמְצָא טוֹב החושב בשכלו על פי התורה ימצא את הדרך הטובה לעשות וּבוֹטֵחַ בַּה' אַשְׁרָיו ומי שבוטח בה' הוא משובח: (כא) לַחֲכַם לֵב יִקָּרֵא נָבוֹן מי שליבו קנה חכמה ומבין אותה הוא נבון וּמֶתֶק שְׂפָתַיִם יֹסִיף לֶקַח כשמסביר את החכמה במתיקות יוסיף ללמוד (להבין): (כב) מְקוֹר חַיִּים שֵׂכֶל בְּעָלָיו השכל של האדם שמשתמש בו לדברי תורה הוא נותן חיים וּמוּסַר אֱוִלִים אִוֶּלֶת והטפשות של האויל גורמת לו יסורים: (כג) לֵב חָכָם יַשְׂכִּיל פִּיהוּ החכם פיו מדבר בשכל וְעַל שְׂפָתָיו יֹסִיף לֶקַח וכשחוזר בפיו יוסף לקחת את החכמה: (כד) צוּף דְּבַשׁ אִמְרֵי נֹעַם המדבר דברים נעימים דבריו מתוקים כמו צוף דבש מָתוֹק לַנֶּפֶשׁ וּמַרְפֵּא לָעָצֶם שנפש השומעת שמחה ועצמותיו מתרפאות: (כה) יֵשׁ דֶּרֶךְ יָשָׁר לִפְנֵי אִישׁ יש דרך שנראית לאדם ישרה להתנהג בהוְאַחֲרִיתָהּ דַּרְכֵי מָוֶת אבל סופה הוא מוות: (כו) נֶפֶשׁ עָמֵל עָמְלָה לּוֹ מי שעמל בשדהו לגדל תבואה מועיל לעצמו כִּי אָכַף עָלָיו פִּיהוּ כי פיו כופה אותו להביא אוכל ויש לו בזכות העמל שלו (וכן בתורה מי שעמל ללמוד בסוף ידע מה לעשות): (כז) אִישׁ בְּלִיַּעַל כֹּרֶה רָעָה איש בלי עול שמים חושב רע (כורה כמו חופר בור) וְעַל שְׂפָתוֹ כְּאֵשׁ צָרָבֶת ודבורו מזיק כאש שורפת: (כח) אִישׁ תַּהְפֻּכוֹת יְשַׁלַּח מָדוֹן המהפך בלשונו משלח מריבות וְנִרְגָּן מַפְרִיד אַלּוּף אבל הנרגן שאוהב לריב יפריד אפילו בין איש לאשתו (אלוף = חשוב, והבעל חשוב לאשתו): (כט) אִישׁ חָמָס יְפַתֶּה רֵעֵהוּ הגזלן מפתה את חבירו לבוא עמו (שכדאי וטוב לו) וְהוֹלִיכוֹ בְּדֶרֶךְ לֹא טוֹב אבל מוליך אותו לדרך רעה: (ל) עֹצֶה עֵינָיו לַחְשֹׁב תַּהְפֻּכוֹת עוצם עניו להתרכז ולחשוב איך לעשות רעה קֹרֵץ שְׂפָתָיו מרמז בשפתיו לשון הרע על חבירו כִּלָּה רָעָה גומר לעשות את הרעה שחשב (ריב בין אנשים): (לא) עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת שֵׂיבָה הזיקנה היא כתר שמפאר בְּדֶרֶךְ צְדָקָה תִּמָּצֵאלהולך בדרך צדקה הזקנה זה כתר: (לב) טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר יותר חזק הכובש כעסו מהמתגבר על חבירו וּמֹשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר והמשל ברצונו יותר חזק מהכובש עיר: (לג) בַּחֵיק יוּטַל אֶת הַגּוֹרָל בחיק שהוא מקום סתר מפילים גורל וּמֵה' כָּל מִשְׁפָּטוֹ והיוצא בגורל הוא משפט ה' ולא במקרה:
משנת ההלכה
מלאכת הזורע
א. הזורע[35] זרעים אב מלאכה וחייב בכל שהוא וכן הנוטע אילנות או המבריך אילנות או המרכיב, כל אלו אב אחד הן מאבות מלאכות וענין אחד הוא, שכל אחת מהן לצמח דבר הוא מתכוין. (רמב"ם שבת פ"ז ה"ג ופ"ח ה"ב)
ב. י"א[36] שחייב על מעשה הזריעה מיד וכן על קליטת הזרע ולפיכך אפילו זרע ואח"כ הסירו ואפילו זרע על דעת להסירו מיד חייב (מנחת חינוך מוסך השבת [מצוה לב] הזורע אות א) וי"א[37] שאינו חייב אא"כ ישריש ואם לא השריש מתברר למפרע שלא עשה מעשה זריעה (רש"ש שבת עג ע"ב במשנה ד"ה הזורע)
ג. כוונת הזורע להצמיח. ולכן כל דבר שכוונתו להצמיח, הוא תולדה דזורע וחייב, לפיכך[38] הזומר את האילן כדי שיצמח דהיינו שחותך ענפים מן האילן כדי שיגדל יותר ויתעבה, אם א"צ לעצים, חייב משום זורע, שהרי כוונתו להצמיח. ואם צריך גם כן לעצים, חייב אף משום קוצר[39]. (חיי אדם כלל יא סעי' א)
ד. הזורע בעציץ שאינו נקוב י"א[40] שאין איסורו אלא מדרבנן וי"א[41] שחייב מדאורייתא ובעציץ נקוב[42] לכו"ע חייב מן התורה[43]
[1] חזקוני
[2] פי' ר' יוסף בכור שור
[3] רשב"ם
[4] פי' ר' יוסף בכור שור
[5] פי' הטור
[6] רבינו בחיי
[7] רבינו בחיי
[8] העמק דבר
[9] פי' הריב"א
[10] פי' הטור
[11] ת"א
[12] ספורנו
[13] רשב"ם
[14] רשב"ם
[15] ספורנו
[16] ת"א ת"י
[17] רמב"ן
[18] רמב"ן
[19] רבינו בחיי
[20] מלבי"ם
[21] רמב"ן
[22] רבינו בחיי
[23] ת"י
[24] אבע"ז
[25] רשב"ם
[26] רמב"ן
[27] חזקוני
[28] רמב"ן
[29] ת"י
[30] ספורנו
[31] רבינו בחיי
[32] ספורנו
[33] העמק דבר
[34] ספורנו
[35] במשנה שבת עג ע"א מנה התנא הזורע קודם החורש ובגמ' שם ע"ב הקשו דהול"ל החורש קודם שהרי כן הדרך שחרישה מכינה לזריעה ותי' תנא בא"י קאי ופירש"י שאדמת א"י קשה היא, ואין יכול לכסות בלא חרישה, ואשמעינן דהא נמי חרישה היא.
[36] וז"ל "דעל הזריעה שזרע חייב אף בלא השריש ונקלט כלל, כגון שנתקלקל תיכף ע"י איזה סיבה, או שתיכף הגביה מן הקרקע, חייב על מעשה הזריעה. ולא דמי לאפיה דקודם שנאפה אינו חייב כמבואר בש"ס שם ד' ע"א התירו לרדותה קודם שתאפה כדי שלא יבוא וכו', דהתם האפיה היא המלאכה וחייב בשעת אפיה, אבל הכא המלאכה היא הזריעה וחייב תיכף על הזריעה. וגם כתבתי שם דעל הקליטה חייב בפני עצמה אם זרע בשבת ונקלט בו ביום, כי קודם השבת מותר לזרוע אף שנקלט בשבת, ונראה פשוט, אפילו אם זרע אדעתא להגביה תיכף מן הקרקע ולא יצמח כלל, מ"מ מעשה הזריעה במקום צמיחה אסרה התורה, וזה הוי ליה מלאכה, א"כ הוי ליה כבונה על מנת לסתור או כותב על מנת למחוק, דודאי חייב על המעשה, הכא נמי, כן נראה ברור"
[37] ועיין נשמ"א כלל יא ס"ק א ובאג"ט הזורע ס"ק ח ובאפיקי ים ח"ב ענף א' ובשביה"ש ס"ק ט' ואג"מ או"ח א' קכ"ז בסו"ד
[38] כך היא דעת רש"י שבת עג ע"ב ד"ה זומר חייב וז"ל "משום תולדת נוטע, דלצמוחי עביד" וכן משמע קצת שם בתוד"ה משום זורע ועיי"ש בריטב"א ד"ה אימא שהביא מחלוקת בזה והרמב"ם שם הפ"ז ובפ"ח ס"ל דהזומר הרי הוא בכלל אב דזורע וכ"כ במ"מ שם פ"ח ועיין בשפת אמת שם ד"ה זומר שכתב "נראה לפרש דדוקא אם צריך לזמור חייב משום נוטע וכו' והא דלא אמר בהדיא וצריך לזמור משום דסתם זומר כך היא שמתקן האילן, וכן משמע מרש"י שפי' זומר להצמיח הגפן משמע דאי לאו הכי לא מחייב משום נוטע" ועיין מאירי שם דמשמע נמי שסתם זומר הוא לצמח ועיין שביתת השבת זורע סעי' ט שכתב יראה שחייב "היינו דוקא בידע שמצמיח עי"ז ואף שלא התכוין הוי פס"ר אבל בלא ידע אין אליו חיוב חטאת אלא רק איסור" ועייש בבאר רחובות ס"ק ו שהביא דיוק מהמאירי הנ"ל ומדברי הרמב"ם שכתב הזומר את האילן כדי שיצמח שמשמע שאינו חייב אלא בכוונת זריעה
[39] אבל בחותך עשבים ושאר ירקות מן המחובר כדי שהנשאר יגדלו יותר טוב, אע"פ שאינו צריך למה שחותך אלא משליכם, אעפ"כ חייב שתים. (חיי אדם שם ועיין נשמת אדם)
[40] דעת האגלי טל במלאכת זורע אות כג ס"ק א שכיון שאין בו משום תןלש א"כ מוכח ששם אינו דרך גדילתו ואינו אלא כזורע לאחר יד שפטור ובזה שונה משורה חיטים במים ששם הדרך לעשות כן כדי להכשירם לזריעה משא"כ בזורע בעציץ שאינו נקוב
[41] דעת הנשמת אדם שם וראייתו משורה חיטים במים דמוכח שכל שכוונתו להצמיח חייב ועיין בבאר רחובות שם ס"ק ה שכתב שדרך אנשים לזרוע בעציץ שאינו נקוב בבית ואח"כ לזורעו בשדה וא"כ הוי ממש דרך זריעה
[42] ובשיעור הנקב עיין בארחות שבת פי"ח סעי' טו שיש להחמיר שנחשב כנקוב אם גודלו מילימטר אחד
[43] ואף אם הנקב מהצד חשיב עציץ נקוב שהיניקה עולה באלכסון עיין חזו"א ערלה סי' א ס"ק טז
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה