מקרא
בראשית פרק לב
(ד) וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים שלוחים[1] לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו אָחִיו אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם היות נגב ארץ ישראל על ידי אדום ואביו יושב בארץ הנגב, יש לו לעבור דרך אדום או קרוב משם, על כן פחד אולי ישמע עשו והקדים לשלוח אליו מלאכים לארצו[2]:
(ה) וַיְצַו אֹתָם לֵאמֹר כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי קראו יעקב בפניהם אדני עשו, להזהירם שלא יזכירוהו אפילו שלא בפניו רק דרך כבוד בראותם כי אדונם קורא אותו אדני[3] לְעֵשָׂו כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב עִם לָבָן גַּרְתִּיכאשר ידעת במצות אבי ואמי שלא יחשוב בשבילו ברח וָאֵחַר ואאחר[4] עַד עָתָּה:
(ו) וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶיךָ
ולעשות ככל אשר יצוה אדני ויותר נכון שיוסב למעלה, ואשלחה להגיד לאדני שיש לי עושר ונכסים וכבוד לעשות בו חפצך ורצונך, ירמוז שישלח לו דורון מהם או שיקח הוא משלו מה שיחפוץ[5]:
(ז) וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים אֶל יַעֲקֹב לֵאמֹר בָּאנוּ אֶל אָחִיךָ אֶל עֵשָׂו ולא רצה לקבל אותנו ולא ענה אותנו דבר ולא שלח לך דברי שלום וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ בזרוע וחיל, ולכך הוסיף לו פחד על פחדו[6]:
(ח) וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד שמא יעמוד לו זכות שקיים מצות כבוד אב ואם[7] וַיֵּצֶר לוֹ כי אמר לא לקח כל אלה רק להלחם בי[8] וַיַּחַץ אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ מכיון שעדיין לא היה בטוח אם עשיו בא לרעה או לטובה כי יכול להיות שהשלים איתו ולא בא אלא לכבדו ועכשיו אם יברח יכניס שנאה בליבו לכן נשאר וחצה את אנשיו לשני מחנות[9] וְאֶת הַצֹּאן וְאֶת הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת:
(ט) וַיֹּאמֶר אִם יָבוֹא עֵשָׂו אֶל הַמַּחֲנֶה הָאַחַת השפחות וילדיהן והמחנה אשר עמם וְהִכָּהוּ וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר הם לאה ורחל ומחנה שעמם[10] לִפְלֵיטָה שהיו רחוקים המחנות זה מזה ואם יראו פורענות יברחו[11] או שתשוב חמתו, או יבא להם הצלה מאת השם[12]:
(י) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֱלֹהֵי אָבִי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי אָבִי יִצְחָק יְקֹוָק הָאֹמֵר אֵלַי שׁוּב לְאַרְצְךָ וּלְמוֹלַדְתְּךָ וְאֵיטִיבָה עִמָּךְ:
(יא) קָטֹנְתִּי מהיותי ראוי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת הטובה אשר הבטיחו ואימת לו הבטחתו[13] אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה גם כשיצאתי לא היה לי אלא מקלי וגם כשאני חוזר עברתי את היקדן בנס שהירדן נבקע על ידי מקלי[14] וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת:
(יב) הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ כי אין לו רחמנות[15] פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים:
(יג) וְאַתָּה אָמַרְתָּ הֵיטֵב אֵיטִיב עִמָּךְ וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִסָּפֵר מֵרֹב עשה למען כבוד שמך שתתקיים הבטחתך כמו שאמר משה להקב"ה כשרצה לכלות את ישראל למה יאמרו מצרים ברעהוגו'[16]:
(יד) וַיָּלֶן שָׁם בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיִּקַּח מִן הַבָּא בְיָדוֹ שעשה מנחה מאשר עמו, כי עשרו היה צאן ובקר ומהם שלח, כי בדרך היה ואינו מקום לשלוח כסף וזהב ומגדנות[17] מִנְחָה לְעֵשָׂו אָחִיו:
(טו) עִזִּים נקיבות מָאתַיִם וּתְיָשִׁים זכרים לפי צורך הנקיבות לרבייה וכן כולם עֶשְׂרִים רְחֵלִים מָאתַיִם וְאֵילִים עֶשְׂרִים:
(טז) גְּמַלִּים מֵינִיקוֹת נקיבות וראויות להניק וּבְנֵיהֶם בחורים זכרים בין הכל שְׁלֹשִׁים הנקיבות עשרים והזכרים עשרה, כדרך ששלח מן החמורים, שבאו כמו כן למניין שלשים, והאחד מפרש את חבירו[18] פָּרוֹת אַרְבָּעִים וּפָרִים עֲשָׂרָה אֲתֹנֹת עֶשְׂרִים וַעְיָרִם עֲשָׂרָה:
(יז) וַיִּתֵּן בְּיַד עֲבָדָיו עֵדֶר עֵדֶר של כל מין לְבַדּוֹ וַיֹּאמֶר אֶל עֲבָדָיו עִבְרוּ לְפָנַי וְרֶוַח תָּשִׂימוּ בֵּין עֵדֶר וּבֵין עֵדֶר כדי שיראה שיש בכל מין מנין זכרים ונקבות כפי הראוי למלאכת המקנה שיוכל לפרות ולרבות[19]:
(יח) וַיְצַו אֶת הָרִאשׁוֹן לֵאמֹר כִּי יִפְגָשְׁךָ עֵשָׂו אָחִי וּשְׁאֵלְךָ לֵאמֹר לְמִי אַתָּה עבד של מי אתה[20] וְאָנָה תֵלֵךְ וּלְמִי אֵלֶּה לְפָנֶיךָ:
(יט) וְאָמַרְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיַעֲקֹב אני עבד, והבהמות - מִנְחָה הִוא שְׁלוּחָה לַאדֹנִי לְעֵשָׂו ואליו אני הולך[21] צוה שלא יראה השליח את עצמו כמכיר את עשו ושלוח אליו פן יחשוב עשו שידע אחיו שהוא הלך לקראתו ושלח לו דורון מחמת יראה אבל יראה השליח את עצמו כמו שלוח לשעיר וכבלתי מכיר את עשו[22] וְהִנֵּה גַם הוּא יעקב אַחֲרֵינוּ לבא אל אחיו[23]:
(כ) וַיְצַו גַּם אֶת הַשֵּׁנִי גַּם אֶת הַשְּׁלִישִׁי גַּם אֶת כָּל הַהֹלְכִים כי חמש היו שם[24] אַחֲרֵי הָעֲדָרִים לֵאמֹר כַּדָּבָר הַזֶּה תְּדַבְּרוּן אֶל עֵשָׂו בְּמֹצַאֲכֶם אֹתוֹ:
(כא) וַאֲמַרְתֶּם גַּם הִנֵּה עַבְדְּךָ יַעֲקֹב אַחֲרֵינוּ כִּי אָמַר יעקב בלבו, אלה דברי משה והכתוב מגיד לנו זה[25] אֲכַפְּרָה פָנָיו בַּמִּנְחָה הַהֹלֶכֶת לְפָנָי וְאַחֲרֵי כֵן אֶרְאֶה פָנָיו אוּלַי יִשָּׂא פָנָי:
(כב) וַתַּעֲבֹר הַמִּנְחָה עַל פָּנָיו לפניו[26] לראות שתהיה על סדר ראוי לתכלית המכוון מאתו[27] וְהוּא לָן בַּלַּיְלָה הַהוּא בַּמַּחֲנֶה שלא בא באהלו בלילה ההוא אבל לן במחנה עם עבדיו ועם הרועים בצאן, ערוך כאיש מלחמה פן יבא אחיו בלילה ויכה בו[28]:
(כג) וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא וַיִּקַּח אֶת שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו וְאֶת אַחַד עָשָׂר יְלָדָיו וַיַּעֲבֹר אֵת מַעֲבַר יַבֹּק אין מוקדם ומאוחר בפסוק זה להצלה, אלא אמר שאסף נשיו ושפחותיו וילדיו אל שפת הנחל, ועבר הוא לבדו את מעבר יבק לראות אם גבהו המים ואם יוכל לעבור המים ברגליו, וכאשר ראה כי כן אז -[29] :
(כד) וַיִּקָּחֵם וַיַּעֲבִרֵם אֶת הַנָּחַל את נשיו ילדיו עבדיו ושפחותיו וַיַּעֲבֵר אֶת אֲשֶׁר לוֹ מקנהו ורכושו[30]:
נביא
ירמיה פרק א
א דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ בֶּן חִלְקִיָּהוּ מִן הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן – דברי ירמיהו הכהן מהעיר ענתות, שהיתה בנחלת בנימין.
ב אֲשֶׁר הָיָה דְבַר יְקֹוָק אֵלָיו - תחילת הנבואה, בִּימֵי יֹאשִׁיָּהוּ בֶן אָמוֹן מֶלֶךְ יְהוּדָה בִּשְׁלשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְמָלְכוֹ - למלכות יאשיהו.
ג וַיְהִי דבר ה' שהיה אליו היה גם כן - בִּימֵי יְהוֹיָקִים בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה, שאז היה הדור צדיקים והמלך היה רשע והמשיך נבואתו עַד תֹּם עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה, בסוף 11 שנה - למלכות לְצִדְקִיָּהוּ בֶן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה, שאז התחלף מעמד העם שהיו רשעים ולעומת זה היה המלך צדיק עַד גְּלוֹת יְרוּשָׁלַם בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי חודש אב כלומר שניבא עד הגלות וחורבן הבית ואז נתקיימו כל נבואתיו.
ד וַיְהִי דְבַר יְקֹוָק אֵלַי לֵאמֹר:
ה בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ - לפני שנוצרת בבטן אמך ידעתי, שנועדת להיות נביא בישראל. וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ, נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּיךָ - ולפני שיצאת מרחם אמך - יעדתי וזמנתי אותך לנבא לכל הגויים,
ו וָאֹמַר, אֲהָהּ יְקֹוָק אֱלוֹהִים - לשון יללה, אוי לי שאינו מתאים כי הִנֵּה לֹא יָדַעְתִּי דַבֵּר - אינני יודע לדבר בלשון צחה וברורה[31], כִּי נַעַר אָנֹכִי - רך בשנים אני (צעיר).
ז וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֵלַי, אַל תֹּאמַר נַעַר אָנֹכִי, כִּי עַל כָּל אֲשֶׁר אֶשְׁלָחֲךָ תֵּלֵךְ, וְאֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוְּךָ, תְּדַבֵּר:
ח אַל תִּירָא מִפְּנֵיהֶם - אל תפחד מהם – לנבא הנבואות פן תכשל בלשונך ויקצפו עליך כִּי אִתְּךָ אֲנִי לְהַצִּלֶךָ - מפניהם, נְאֻם יְקֹוָק :
ט וַיִּשְׁלַח בנבואה נראה לו כאלו שלח יְקֹוָק אֶת יָדוֹ וַיַּגַּע עַל פִּי - נגע "בידו", על פיו של ירמיהו, מורה על שמוסר כח פעלו וגבורה עצומה אל הנביא או עזר ממרום אל פעלים עצומים, או שמניעו ומוציאו ממקומו ביד חזקה או לראות מחזות עצומות נפלאות וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֵלַי, הִנֵּה נָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיךָ - בנגיעה זו, שם הנבואה בפיו, לאומרה בלשון צחה, ובלא פחד.
י רְאֵה הִפְקַדְתִּיךָ הַיּוֹם הַזֶּה עַל הַגּוֹיִם וְעַל הַמַּמְלָכוֹת – ראה, מיניתי אותך לנבא לגויים ולמלכויות, לִנְתוֹשׁ - נבואות על עקירה, וְלִנְתוֹץ - נבואות על שבירה וּלְהַאֲבִיד - נבואות על אובדן וְלַהֲרוֹס - נבואות על הריסה וחורבן, לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ - נבואות על בנין וְ - "נטיעה".
יא וַיְהִי דְבַר יְקֹוָק אֵלַי לֵאמֹר מָה אַתָּה רֹאֶה יִרְמְיָהוּ, במראה הנבואה וָאֹמַר מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה - מקל מעץ שקדים.
יב וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֵלַי הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת, כִּי שֹׁקֵד אֲנִי עַל דְּבָרִי לַעֲשׂתוֹ - ממהר אני לעשות את דבר נבואתך.
יג וַיְהִי דְבַר יְקֹוָק אֵלַי שֵׁנִית לֵאמֹר, מָה אַתָּה רֹאֶה, וָאֹמַר סִיר נָפוּחַ אֲנִי רֹאֶה - סיר שמעלה רתיחה, וּפָנָיו מִפְּנֵי צָפוֹנָה - חוֹזֶק הרתיחה היה בצפון הסיר. (הסיר - הוא א"י, שכולם יתאספו בה - להלחם עם ישראל)
יד וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֵלָי, מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה - מצד צפון, (מבבל), תבוא הפורענות, עַל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ וכמו שהסיר אוספים ומכניסים את התבשיל בתוכו ואח"ז מרתיחין אותם כן כולם יכנסו במצור העיר והאויב ילחם בה:
טו כִּי הִנְנִי קֹרֵא - מְזַמֵן ואוסף לְכָל מִשְׁפְּחוֹת מַמְלְכוֹת צָפוֹנָה נְאֻם יְקֹוָק - את בבל, וכל הנלווים אליהם, לבוא על א"י וּבָאוּ וְנָתְנוּ אִישׁ כִּסְאוֹ - גדולי המלכות יבואו בראש צבאותיהם להלחם, פֶּתַח שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַם,וְעַל כָּל חוֹמֹתֶיהָ סָבִיב וְעַל כָּל עָרֵי יְהוּדָה - לפני שערי וחומות ירושלים וערי יהודה.
כתובים
משלי פרק יט
(כו) מְשַׁדֶּד אָב יַבְרִיחַ אֵם שודד את אביו ומבריח את אמו בֵּן מֵבִישׁ וּמַחְפִּיר בן שמביש ומבזה את הוריו: (כז) חֲדַל בְּנִי לִשְׁמֹעַ מוּסָר תפסיק בני לעשות רע בשביל לשמוע מוסר לִשְׁגוֹת מֵאִמְרֵי דָעַת ותפסיק לטעות ותשמע דברי חכמה: (כח) עֵד בְּלִיַּעַל יָלִיץ מִשְׁפָּט עד רשע מדבר יפה במשפט שיתקבלו דבריו וּפִי רְשָׁעִים יְבַלַּע אָוֶן ופי הרשעים מבליעים את הרֶשַע שלא ישימו לב לכוונתם: (כט) נָכוֹנוּ לַלֵּצִים שְׁפָטִים מוכן ללצים משפט יסורים וּמַהֲלֻמוֹת לְגֵו כְּסִילִים ומכות לגוף הכסילים:
משלי פרק כ
(א) לֵץ הַיַּין הֹמֶה שֵׁכָר הליצנות נגרמת ע"י היין וכן שצועק ומחפש יין (רודף אחרי היין) וְכָל שֹׁגֶה בּוֹ לֹא יֶחְכָּם וכל מי שטועה בליצנות לא יחכם: (ב) נַהַם כַּכְּפִיר אֵימַת מֶלֶךְ הפחד של המלך כשעומדים לפניו זה כפחד צעקת האריה מִתְעַבְּרוֹ חוֹטֵא נַפְשׁוֹ ומי שמכעיס את המלך מחסיר את נפשו (שהמלך יהרגנו): (ג) כָּבוֹד לָאִישׁ שֶׁבֶת מֵרִיב כבוד לאיש חשוב לא לריב וְכָל אֱוִיל יִתְגַּלָּע וכל אויל כשרב עם חבירו כל אחד צועק על השני ויתגלה לכולם: (ד) מֵחֹרֶף עָצֵל לֹא יַחֲרֹשׁ בגלל הקור העצל לא חורש וְשָׁאַל בַּקָּצִיר וָאָיִן ומחפש תבואה בשדה בזמן הקציר ואין לו: (ה) מַיִם עֲמֻקִּים עֵצָה בְלֶב אִישׁ כמו מים עמוקים שקשה להגיע אליהם כך החכמה בלב החכם לא מגלה אותה וְאִישׁ תְּבוּנָה יִדְלֶנָּה ואיש חכם ישאב את החכמה וילמד את זה: (ו) רָב אָדָם יִקְרָא אִישׁ חַסְדּוֹ הרבה אנשים קוראים להם "איש חסד" וְאִישׁ אֱמוּנִים מִי יִמְצָא ואיש שתמיד עושה חסד ויקיים מה שהבטיח מי ימצא (קשה למצוא): (ז) מִתְהַלֵּךְ בְּתֻמּוֹ צַדִּיק הצדיק שהולך בתמימות אַשְׁרֵי בָנָיו אַחֲרָיו משובחים בניו אחרי שימות שינצלו בזכותו: (ח) מֶלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא דִין כשהמלך (ה') יושב על כסא משפט מְזָרֶה בְעֵינָיו כָּל רָע פזורים ומונחים לפניו כל הרעות שעשו האנשים: (ט) מִי יֹאמַר זִכִּיתִי לִבִּי ומי יכול לומר (במשפט) נקיתי ליבי טָהַרְתִּי מֵחַטָּאתִי אני טהור מחטאים (הרי הכל נמצא לפני ה'): (י) אֶבֶן וָאֶבֶן אֵיפָה וְאֵיפָה משקולת גדולה לקנות ומשקולת קטנה למכור וכן במידות קטנה וגדולה תּוֹעֲבַת ה' גַּם שְׁנֵיהֶם השם מתעב ומתרחק משניהם גם במשקל וגם במידות (אפילו שאפשר לראות את המידה אם היא חסרה): (יא) גַּם בְּמַעֲלָלָיו יִתְנַכֶּר נָעַר האנשים מכירים ויודעים במעשי הנער אִם זַךְ וְאִם יָשָׁר פָּעֳלוֹ האם הנער נקי וישר במעשיו (וודאי שהשם יודע):
משנת ההלכה
מלאכת החורש
א. החורש הוא האב. וכיון שכוונת החורש לרפות את הקרקע שעי"ז נעשית טובה יותר לזריעה, וגם כוונת החורש להשוות הגומות והתלמים בקרקע וליפותן כדי שתהיה הקרקע שווה, לפיכך החופר בשדה[32] או שעשה חריץ או החופר גומא[33] או שהיה שם תלולית קטנה והשפילה[34] או שהיה שם מקום נמוך והשוה אותו, וכן כל המשוה גומות, חייב משום חורש. וחייב בכל שהוא[35] (רמב"ם פ"א חיי אדם כלל י סעי' א):
ב. וכן כל מה שעושה פעולה שהיא דומה לתכלית מלאכת חורש שהיא תיקון הקרקע ע"י שמרפה אותה או שמתקן הקרקע כדי ליפותה, אם אינו עושה הפעולה ההיא בגוף הקרקע היא תולדת חורש, (כלכלת שבת חורש)
ג. לפיכך המנכש[36] בעיקרי האילנות, והמקרסם[37] עשבים, או המזרד[38] את השריגים וכוונתו כדי ליפות[39] את הקרקע[40], הרי זה תולדת חורש[41].(רמב"ם שם פ"ח ה"א)
[1] ת"א
[2] רמב"ן
[3] רמב"ן
[4] רשב"ם
[5] רמב"ן
[6] רמב"ן
[7] פי' הטור
[8] רמב"ן
[9] פי' ר' יוסף בכור שור חזקוני
[10] רבינו בחיי
[11] רשב"ם
[12] רמב"ן
[13] רמב"ן
[14] רש"י
[15] רבינו בחיי
[16] רשב"ם
[17] רמב"ן
[18] פי' ר' יוסף בכור שור
[19] ספורנו
[20] רשב"ם
[21] פי' ר' יוסף בכור שור
[22] ספורנו
[23] פי' ר' יוסף בכור שור
[24] אבע"ז
[25] רשב"ם אבע"ז
[26] רש"י
[27] ספורנו
[28] רמב"ן
[29] רמב"ן רבינו בחיי
[30] רמב"ן
[31] שלא כמו ישעיהו שאמר על עצמו: "יְקֹוָק אלקים נָתַן לִי לְשׁוֹן לִמּוּדִים...", ישעיהו נ', ד'.
[32] בפ"ז ה"ב מהל' שבת ביאר הרמב"ם שלאו דוקא חורש ממש הוא האב אלא "אחד החורש או החופר או העושה חריץ הרי זה אב מלאכה שכל אחת ואחת מהן חפירה בקרקע וענין אחד הוא" ומקור הדברים שהם בכלל חרישה משבת עג ע"ב "תנא החורש והחופר והחורץ כולן מלאכה אחת הן" ופירש"י "אינו חייב אלא אחת דכולהו לרפויי ארעא עבידי" ושם אינו מפורש שהם אב וב"מאירי" שם פירש "החורש במחרישה והחופר במר או בסכין והעושה חריץ בקרדום או באיזה כלי כלן מלאכה אחת הן ותולדת חרישה שכלם באים לרפות את הארץ להיותה ראויה לזריעה". ועיין בירושלמי שבת פ"ז ה"ב (מז ,א) "חרישה אב. תני רבי חייה חפר חרץ נעץ תולדות להחרישה. כל אבות מלאכות מן המשכן למדו. מה חרישה היתה במשכן שהיו חורשין ליטע סממנין". ולכאורה צ"ע על הרמב"ם שכתב שהם אב
[33] ודוקא בשדה העשויה לגומות וחייב משום שיש זרעים שדרך זריעתם ע"י עשיית גומא אבל העושה גומא בבית (ושם חייב משום בונה אם עושה פעולה בקרקע) או בשדה שאינה עשויה לגומות כגון שדה חיטים אינו חייב שהרי מקלקל הוא (שביתת השבת חורש סעי' ו וס"ק י) ועיין בספר ארחות שבת פי"ח אות לז שכתב שהעושה גומא להניח בה חפצים חייב משום בונה וראייתו מהא דאיתא שבת קב ע"ב שכן עני חופר גומא להניח בו פרוטותיו ולכאורה אפשר דהתם איירי בבית אבל החופר גומא בשדה להניח בה חפציו כיון שעומד לזריעה ואין כוונתו לכך א"כ הוי מקלקל בשדה ואינו בונה כלום ואינו חייב שאין דרך להניח פרוטותיו בשדה אי נמי כיון שאינו מוסיף על שום בנין קיים אינו חייב על עצם הגומא רק משום שהניח פרוטותיו ובראשונים מצינו חילוק בין בית ושדה ולא בין תכלית חפירתו ויש להביא ראיה שאינו חייב בכה"ג משום בונה דבשבת דף לט ע"א איתא לא יטמיננה (ביצה) בחול: וליפלוג נמי רבי יוסי בהא רבה אמר גזרה שמא יטמין ברמץ רב יוסף אמר מפני שמזיז עפר ממקומו מאי בינייהו איכא בינייהו עפר תיחוח ועיי"ש בתוד"ה מפני שר"ת פירש שמזיז עפר חייב משום חורש ולכאורה כיון שנעשה לטמון הביצה הוי כלהניח פרוטותיו ואף בשדה הו"ל לחייב משום בונה ולא משום חורש ועיי"ש בפני יהושע על תוס' הנ"ל דפשיטא ליה שאם חייב משום גומא חייב משום חורש ולא יהיה חייב אם אינו ראוי לזריעה וצ"ע
[34] שבת עג ,ב (ופירש"י) "אמר רב ששת היתה לו גבשושית (תל קטן) ונטלה, בבית חייב משום בונה, (שייך בנין, שמתכוין להשוות קרקעיתו) בשדה חייב משום חורש (דמרפי ארעא) אמר רבא היתה לו גומא וטממה (בעפר היינו חורש שהעפר שמילאה בו הוי רפוי וטוב לזריעה והשוה לקרקע להיות נזרע עם השדה) בבית חייב משום בונה בשדה משום חורש ועיי"ש ב"מאירי" שהוסיף "ובשדה חייב משום חורש שאינו אלא לכונת חרישה שאף השואת קרקע צורך חרישה הוא שנאמר (ישעיה פכ"ח פס' כה) הלא אם שוה פניה"
[35] שבת קג ,א במשנה "החורש כל שהוא" ובגמ' שם (ופירש"י). "למאי חזי חזי לביזרא דקרא (לזרוע בתוכה נימא של דלעת, ואע"ג דשנינו (לעיל דף צ ,ב) לענין הוצאת זרע, דלועין שנים, שאין אדם טורח בנימא אחת, הני מילי הוצאה, דכי מפיק תרתי מפיק כי הדדי, שאינו זורע אחת לבדה, אבל לענין חרישה כל גומא וגומא באפי נפשה עביד לה) דכוותה גבי משכן, שכן ראוי לקלח אחד של סמנין" וב"מאירי" שם הביא "ויש מוחין פירוש זה (שפירש רש"י) שאף חרישה י"ל בה שאין אדם חורש בשביל זרע אחד ומפרשינן בה לביזרא דקירא לחרוש סביבות הזרע שכל שהוא נזרע טורח הוא אף באחת ויש גורסין לבירא דקרא ר"ל שעושין גומא אחת בעיקר הזרע ומתמלאת מים ואף במשכן היתה שם חרישה בשיעור מועט ראויה לקלח של סמנים" ועיין בירושלמי שבת פ"ז ה"ב (מז ,א) "כמה יחרוש ויהא חייב רבי מתניה אמר כדי ליטע כרישה. רבי אחא בר רב כדי ליטע זכרותה של חיטין".
[36] שם במשנה. ופירש בפירוש המשניות "מנכש, הוא החופר סביב בעקרי הגפנים והצמחים, והוא ממלאכות העבודה, והיא והחרישה שוה" וברע"ב במשנה שם הביא פירוש נוסף "המנכש תולש עשבים רעים מתוך טובים" ועיין ב"מאירי" שם "המנכש והוא הסרת עשבים רעים מתוך הירקות ואף הוא תולדת חורש ויש מחייבים אותו משום זורע"
[37] שם במשנה (ופירש"י). "והמקרסם (קוצץ ענפים יבשים מן אילן לתקנו)" אבל בפירוש המשניות שם כתב "מקרסם, הוא הקוטע ירקות, הכורת מהם מה שעלה על פני הארץ".
[38] שם במשנה (ופירש"י) והמזרד (זרדין לחין חדשים של שנה זו, ופעמים שהן מרובין ומכחישים האילן ומתייבשין, וקוצצין אותם ממנו)" ובפירוש המשניות שם "ומזרד, הכורת ענפי האילנות". ובגמ' שם "תנו רבנן התולש עולשין והמזרד זרדים וכו' אם לייפות את הקרקע כל שהן" ופירש"י "זרדין מין קנים הם, ובעודן רכים זורדין אותם למאכל אדם, נתקשו מעט ראויין למאכל בהמה, יבשו עומדין להסקה" ולכאורה סותר את מה שפירש במשנה וע"כ צ"ל שמה שפירש במשנה זרדין לחים וכו' כוונתו שם לחייבו משום נוטע כיון שעיקר מלאכתו לסייע בהצמחת האילן וא"כ אין שייך לחייבו משום חורש וכמש"כ ב"מאירי" שם "המזרד והוא קציצת ענפים אף מן הלחים מצד שיש שם הרבה יותר מדאי ואף הם תולדת חורש ויש מחייבים בהם משום נוטע" ובגמ' שודאי חיובו משום חורש שהרי הוא ליפות הקרקע הוצרך לפרש "מין קנים" ובזה שזורדם מן הקרקע מתרפה ותייפה הקרקע והוא עיקר מלאת חורש
[39] והוא כלשון הגמ' שם קג ,א "לייפות את הקרקע" וכן בר"ח שם עג ,ב "כל שהיא ליפות הקרקע בשדה חייב משום חורש אמנם בגדר חרישה מצינו הגדרות נוספות בראשונים ברש"י שם עג ,ב ד"ה מלאכה אחת הן פי' "דכולהו לרפויי ארעא עבידי" וכן בד"ה משום חורש "דמרפי ארעא" ובד"ה גומא וטממה "שהעפר שמילאה בו הוי רפוי וטוב לזריעה והשוה לקרקע להיות נזרע עם השדה" וב"חיי אדם" חלק שני כלל י סעי' א צירף את שני ההגדרות "החורש הוא האב. וכיון שכוונת החורש לרפויי ארעא דאז טוב לזריעה, וגם כוונתו להשוות הגומות וליפותן כדי שיהיה המקום שוה, ולכן החופר בשדה או שעשה חריץ או שהיה שם תל קטן והשפילו או שהיה שם מקום נמוך והשוה אותו, וכן כל המשוה גומות במקום הראוי לזריעה, חייב משום חורש. וכן כל מה שעושה ליפות הקרקע, היא תולדת חורש, וחייב בכל שהוא" וכן במ"ב ריש סי' שלז הביא לשון זו ואפשר שלכן הרמב"ם גבי מנכש מקסם ומזרד כתב לייפות שהרי עיקר מלאכתו בזה היא לפנות הקרקע כדי שיוכל לזרוע בה או כדי לייפותה שעי"ז יגדלו הצמחים שבו יותר טוב אבל במשוה פני השדה ומשוה גומות סתם ולא הזכיר שהוא כדי ליפות כיון ששם שייכים שני הדברים גם ריפוי וגם ייפוי ויהיה בכל אופן שיהיה משום חורש
[40] בגמ' שם (ופירש"י) "תנו רבנן התולש עולשין, והמזרד זרדים, אם לאכילה כגרוגרת, אם לבהמה כמלא פי הגדי, אם להיסק כדי לבשל ביצה קלה, אם לייפות את הקרקע כל שהן. אטו כולהו לא ליפות את הקרקע נינהו, (אטו כולהו לא ליפות את הקרקע נינהו - הרי הקרקע מתייפה מאליו) רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו באגם שנו. (שאין צריך ליפות) אביי אמר אפילו תימא בשדה דלאו אגם, וכגון דלא קמיכוין. והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו, מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות, לא צריכא דקעביד בארעא דחבריה. (לא איכפת ליה ליפות)" ובפירוש המשניות שם כתב "וזה המקרסם והמזרד, כשהוא מתכוין לתועלתו במה שכרת, הוא מאבות מלאכות הקוצר. ואם נתכוין לתקן הצמח כדי שירבו ויגדלו, כאשר יעשו בזמורות הגפנים הוא זורע. וענין אמרו לתקן, לתקן הארץ לחרישה, ואם היתה כוונתו בלקיטת העצים לשורפן או באסיפת העשבים לגדשן ולהאכילן לבהמתו נקרא מעמר ובירושלמי שבת פ"ז ה"ב (מח ,א) "לצורך עשבים חייב משום קוצר ואינו חייב משום מייפה אתה קרקע. לא צורכה דלא קצר לייפות אתה קרקע. מהו שיהא חייב משום קוצר ומשום מייפה את הקרקע. ואפילו תימר דרבי שמעון הוא. ברם כרבנן מכל מקום הרי חרש מכל מקום הרי קצר".
[41] במשנה שם הוזכרו תולדות נוספות "המלקט עצים אם לתקן כל שהן וכו' המלקט עשבים אם לתקן כל שהוא" ופירש"י "אם לתקן את האילן או את הקרקע, וקצצו מן המחובר" ומשמע שאם כוונתו ליפות הקרקע חייב משום חורש, וא"כ צ"ע אמאי לא הזכיר הרמב"ם תולדות אלו. ועיין ב"מאירי" שם עג ,ב וז"ל "וכן הדין בתולש עשבים לכונת ריפוי הקרקע וכן כל כיוצא בזה במקום הראוי לכך כגון שדה וכיוצא בו" ובירושלמי שנינו המדייר והמעדר והמכבד עד שמשוה גומות המפעפע והמסקל והממלא נקעים שתחת הזיתים והעושה עוגיות לגפנים והמצית אור באגם והמתקן אמת המים והמכשיר צדדיה לזריעוק וכל שהוא להנאת קרקע חייב משום חורש ועיין בירושלמי שבת פ"ז ה"ב (מז ,ב) "לכל דבר שהוא להניית קרקע חייב משום חורש. החופר החורץ הנועץ המדייר המעדר המזבל המכבד המרבץ המפעפע גושים. המברה בחרשים. המצית את האור בחישת קנים ובאגד תמרים וכרבי זעירא אמת המים שהיא מכשרת צדדיה לזריעה. המסקל. הבונה מדריגות. הממלא את הנקעים שתחת הזיתים. והעושה עוגיות לגפנים. וכל דבר שהוא להניית קרקע חייב משום חורש"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה