מקרא
בראשית פרק כד
(א) וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים פחד על עצמו פן ימות טרם השיאו את יצחק[1] וַיקֹוָק בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל בעושר ונכסים וכבוד אורך ימים ובנים, וזאת כל חמדת האדם. והזכיר הכתוב זה לאמר כי היה שלם בכל, לא חסר דבר זולתי שיראה בנים לבנו שינחלו מעלתו וכבודו, ולכן התאוה לזה[2]:
(ב) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ הַמֹּשֵׁל בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי כך היה המשפט באותן הימים שכל אדם שהיה כפוף לאדם אחר נותן ידו תחת ירכו לאות שהוא אדוניו הרי ידי תחת רשותך לעשות רצונך[3]:
(ג) וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּיקֹוָק אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ:
(ד) כִּי אֶל אַרְצִי שהיא - וְאֶל מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ כי גם באנשי ארצו לא יחפוץ רק במשפחתו, וכן ולקחת אשה לבני משם, רמז אל "מבית אבי"[4] וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָק:
(ה) וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָעֶבֶד אוּלַי לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרַי אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת הֶהָשֵׁב אָשִׁיב אֶת בִּנְךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָצָאתָ מִשָּׁם:
(ו) וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תָּשִׁיב אֶת בְּנִי שָׁמָּה:
(ז) יְקֹוָק אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי וּמֵאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי וַאֲשֶׁר דִּבֶּר לִי באמרו כי ביצחק יקרא לך זרע וַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לִי לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וכיון שנשבע ולא ינחם יסבב בלי ספק שישא בני אשה הוגנת לו להקים זרע מוכן לקיים בו שבועתו[5] אני מתפלל ש -[6] הוּא יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי מִשָּׁם:
(ח) וְאִם לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרֶיךָ וְנִקִּיתָ מִשְּׁבֻעָתִי זֹאת לא הרשה אותו לקחת לו אשה מבנות כנען, אבל שיהיה הוא פטור, וה' הטוב בעיניו יעשה רַק אֶת בְּנִי לֹא תָשֵׁב שָׁמָּה ואברהם הוא היודע ביצחק הצדיק שישמע לאביו ושיזהר בהם ולא ייקח מבנות כנען וילך לו אל ישמעאל או ללוט ויתר העמים[7]:
(ט) וַיָּשֶׂם הָעֶבֶד אֶת יָדוֹ תַּחַת יֶרֶךְ אַבְרָהָם אֲדֹנָיו וַיִּשָּׁבַע לוֹ עַל הַדָּבָר הַזֶּה עם כל התנאים שאמר לו אברהם[8]:
(י) וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְמַלִּים מִגְּמַלֵּי אֲדֹנָיו וַיֵּלֶךְ וְכָל טוּב אֲדֹנָיו בְּיָדוֹ משא עשרה גמלים, והענין, כי כל הטוב והמעולה במינים ההם פירות ומגדנות מכל הנמצא בדמשק או בבית אדוניו, לקחו משא הגמלים והוליכו[9] וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל אֲרַם נַהֲרַיִם אֶל עִיר נָחוֹר:
(יא) וַיַּבְרֵךְ שני ברכים יש לגמל זה על גב זה וצריך להבריכו פעמים קודם שישתה מפני גובהו[10] הַגְּמַלִּים מִחוּץ לָעִיר אֶל בְּאֵר הַמָּיִם לְעֵת עֶרֶב לְעֵת צֵאת הַשֹּׁאֲבֹת:
(יב) וַיֹּאמַר יְקֹוָק אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם הַקְרֵה זמֵן נָא לְפָנַי הַיּוֹם וַעֲשֵׂה חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם:
(יג) הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב מתעכב עַל עֵין הַמָּיִם לא אכנס בעיר, שהרוצה לישא אשה צריך לבדוק בשלשה דברים - שתהא יפה, ומיוחסת, ותהא נעימה בדעתה ויפה עם הבריות. ועתה היופי אני יכול לראות בעיני, והיחוס אני יכול לשאול עליו ולבדוק בקרוביה אבל הנעימות איך אדע. אם אכנס בעיר ואתאכסן באחד מן הבתים, ותשמש לפנינו הנערה, שמא אביה ואמה צוו עליה, ולא מדעתה ולא מלבה תעשה זאת, אבל אם בכאן היא מתנהגת בצניעות, ודאי מחמת עצמה היא מתנהגת כן בצניעות[11] וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר יֹצְאֹת לִשְׁאֹב מָיִם:
(יד) וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק כלומר אותה שהוכחת ליצחק היא תאמר לי כן ולא אשה אחרת שלא הוכחת[12] וּבָהּ אֵדַע לשון תחינה הודיעני נא כִּי עָשִׂיתָ שעשית[13] חֶסֶד עִם אֲדֹנִי:
(טו) וַיְהִי הוּא טֶרֶם כִּלָּה לְדַבֵּר וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת אֲשֶׁר יֻלְּדָה לִבְתוּאֵל בֶּן מִלְכָּה אֵשֶׁת נָחוֹר אֲחִי אַבְרָהָם וְכַדָּהּ עַל שִׁכְמָהּ:
(טז) וְהַנַּעֲרָ טֹבַת מַרְאֶה מְאֹד בְּתוּלָה וְאִישׁ לֹא יְדָעָהּ וַתֵּרֶד הָעַיְנָה וַתְּמַלֵּא כַדָּהּ וַתָּעַל:
(יז) וַיָּרָץ הָעֶבֶד לִקְרָאתָהּ וַיֹּאמֶר הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ:
נביא
מלכים ב פרק כד
(א) בְּיָמָיו עָלָה נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וַיְהִי לוֹ יְהוֹיָקִים עֶבֶד שָׁלֹשׁ שָׁנִים וַיָּשָׁב וַיִּמְרָד בּוֹ:
(ב) וַיְשַׁלַּח יְקֹוָק בּוֹ בעת מרדו אֶת גְּדוּדֵי כַשְׂדִּים וְאֶת גְּדוּדֵי אֲרָם וְאֵת גְּדוּדֵי מוֹאָב וְאֵת גְּדוּדֵי בְנֵי עַמּוֹן וַיְשַׁלְּחֵם בִּיהוּדָה לְהַאֲבִידוֹ כִּדְבַר יְקֹוָק אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים:
(ג) אַךְ עַל פִּי יְקֹוָק הָיְתָה בִּיהוּדָה לא גבר העכו"ם בעוצם ידו, אך דבר ה' היתה. בחטאת מנשה לְהָסִיר מֵעַל פָּנָיו בְּחַטֹּאת מְנַשֶּׁה כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה- בעבור שאחזו בחטאת מנשה, לעשות ככל אשר עשה הוא:
(ד) וְגַם דַּם הַנָּקִי אֲשֶׁר שָׁפָךְ וַיְמַלֵּא אֶת יְרוּשָׁלִַם דָּם נָקִי על שהיקל מנשה בשפיכת דם, למדו העם גם הם לשפוך דם, אם כן מילא הוא את הדם, לעשות את כולם רוצחים וְלֹא אָבָה יְקֹוָק לִסְלֹחַ על שהיקל מנשה בשפיכת דם, למדו העם גם הם לשפוך דם, אם כן מילא הוא את הדם, לעשות את כולם רוצחים:
(ה) וְיֶתֶר דִּבְרֵי יְהוֹיָקִים וְכָל אֲשֶׁר עָשָׂה הֲלֹא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יְהוּדָה על ספר ירמיהו אמר כי שם מספר תועבותיו בפרשת הוי בונה ביתו:
(ו) וַיִּשְׁכַּב יְהוֹיָקִים עִם אֲבֹתָיו שמת עם אבותיו, אבל לא נקבר עמהם, כי אסר אותו להוליכו בבלה, ומת בדרך, ולא נקבר כלל כמו שנאמר בדברי הימים (ב לו ו) ובירמיהו (כב יט.) וַיִּמְלֹךְ יְהוֹיָכִין בְּנוֹ תַּחְתָּיו:
(ז) וְלֹא הֹסִיף עוֹד מֶלֶךְ מִצְרַיִם לָצֵאת מֵאַרְצוֹ שמלך מצרים היה בא להמליך את יהויכין כמו שהמליך את יהויקים אביו, רק שלא יכול לצאת בעת ההיא עד ימי צדקיה כמ"ש בירמיה (ל"ו) וחיל פרעה יצא ממצריםכִּי לָקַח מֶלֶךְ בָּבֶל מִנַּחַל מִצְרַיִם עַד נְהַר פְּרָת כֹּל אֲשֶׁר הָיְתָה לְמֶלֶךְ מִצְרָיִם: פ
(ח) בֶּן שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה יְהוֹיָכִין בְּמָלְכוֹ[14] וּשְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם וְשֵׁם אִמּוֹ נְחֻשְׁתָּא בַת אֶלְנָתָן מִירוּשָׁלִָם:
(ט) וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְקֹוָק כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה אָבִיו:
(י) בָּעֵת הַהִיא עלה עָלוּ עַבְדֵי נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל יְרוּשָׁלִָם וַתָּבֹא הָעִיר בַּמָּצוֹר:
(יא) וַיָּבֹא נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל עַל הָעִיר וַעֲבָדָיו צָרִים עָלֶיהָ:
(יב) וַיֵּצֵא יְהוֹיָכִין מֶלֶךְ יְהוּדָה עַל מֶלֶךְ בָּבֶל ומסר את עצמו בידו לעשות בו חפצו, בחשבו כי יחמול עליו בעבור הכנעתו הוּא וְאִמּוֹ וַעֲבָדָיו וְשָׂרָיו וְסָרִיסָיו וַיִּקַּח אֹתוֹ מֶלֶךְ בָּבֶל בִּשְׁנַת שְׁמֹנֶה לְמָלְכוֹ כלומר למלכות נבוכדנצאר, ובירמיהו (נב כח) נאמר: בשנת שבע, ורצה לומר: בשבע לכבוש יהויקים, כי בשני למלכותו של נבוכדנצאר, והיא ה' ליהויקים, כבש את יהויקים בראשונה, והוליכו לבבל וקבל על עצמו להיות לו לעבד, והחזירו ועבדו ג' שנים, וחזר ומרד בו, וכבשו שנית בשנת ג' למרדו, הוא האמור בדברי הימים ב' (לו ט), ובזה השנה מלך יהויכין, והגלהו אחר ג' חדשים:
(יג) וַיּוֹצֵא מִשָּׁם אֶת כָּל אוֹצְרוֹת בֵּית יְקֹוָק וְאוֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ וַיְקַצֵּץ אֶת כָּל כְּלֵי הַזָּהָב כרת וקלף את הזהב מהכלים אֲשֶׁר עָשָׂה שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל בְּהֵיכַל יְקֹוָק כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק:
(יד) וְהִגְלָה אֶת כָּל יְרוּשָׁלִַם וְאֶת כָּל הַשָּׂרִים וְאֵת כָּל גִּבּוֹרֵי הַחַיִל עשרה עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים גּוֹלֶה ובירמיהו (נב כח) נאמר: יהודים שלשת אלפים ועשרים ושלושה, ורצה לומר: מבני יהודה היה שלושת אלפים, והמותר, היו מבני בנימין ושאר השבטים אשר התגוררו בירושלים, וזהו שאמר למטה שבעת אלפים, וכולם יחד המה עשרת אלפים, ולא חש לחשוב עוד אותן הכ"ג האמור בירמיהו וְכָל הֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר הם האומנים ושומרי השערים, אשר סגרו אותם בעתם, כן תרגם יונתן. ורבותינו אמרו (גיטין פח.) חכמים גדולים בתורה, שכשאחד פותח הכל שותקין, כמו שכתוב (ישעיהו מא א) החרישו אלי איים, מסגר, הכל יושבין לפניו ולמדין הימנו, כמו שנאמר (שם כב) ופתח ואין סוגר וסגר ואין פותח לֹא נִשְׁאַר זוּלַת דַּלַּת עַם הָאָרֶץ:
(טו) וַיֶּגֶל אֶת יְהוֹיָכִין בָּבֶלָה וְאֶת אֵם הַמֶּלֶךְ וְאֶת נְשֵׁי הַמֶּלֶךְ וְאֶת סָרִיסָיו וְאֵת אולי אֵילֵי הָאָרֶץ שרי הארץ הוֹלִיךְ גּוֹלָה מִירוּשָׁלִַם בָּבֶלָה:
כתובים
משלי פרק יא
(ה) צִדְקַת תָּמִים תְּיַשֵּׁר דַּרְכּוֹ הצדק שבו נוהג התם מיישר את דרכו וּבְרִשְׁעָתוֹ יִפֹּל רָשָׁע הרשעות שנוהג בה הרשע, בה יפול: (ו) צִדְקַת יְשָׁרִים תַּצִּילֵם הצדק שנוהגים בו הישרים מצילם מלהכשל וּבְהַוַּת בֹּגְדִים יִלָּכֵדוּ הבוגדים בה' ילכדו בשבר שיבואם: (ז) בְּמוֹת אָדָם רָשָׁע תֹּאבַד תִּקְוָה כשימות הרשע אבדו ממנו גם הדברים שקוה להשיג וְתוֹחֶלֶת אוֹנִים אָבָדָה מה שהרשעים , אנשי אוון , מייחלים להשיג ע"י הרשע כשמת נאבד מהם: (ח) צַדִּיק מִצָּרָה נֶחֱלָץ וַיָּבֹא רָשָׁע תַּחְתָּיו כגון מרדכי והמן (אם נגזרה על הצדיק רעה , והמלאך המשחית יצא לשליחותו, ובינתיים חזר הצדיק בתשובה, המלאך לא ישוב ריקם, אך יבא רשע במקומו): (ט) בְּפֶה חָנֵף יַשְׁחִת רֵעֵהוּ הרשע בדברי חנופה מסית רעהו מדרך החיים, כי מראה עצמו כבא להיטיב עימווּבְדַעַת צַדִּיקִים יֵחָלֵצוּ אך הצדיקים שיודעים התורה ניצלים מדברי חנופתו וממרמותיו: (י) בְּטוּב צַדִּיקִים תַּעֲלֹץ קִרְיָה כשטוב לצדיקים שמֵחה כל העיר (כי הם מטיבים לכולם) וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה כשהרשעים נאבדים כולם מרימים קול של שמחה (כי הם מרעים לכל): (יא) בְּבִרְכַּת יְשָׁרִים תָּרוּם קָרֶת כשהישרים מתברכים מתרוממת העיר (מכיון שדואגים לצרכי העיר)וּבְפִי רְשָׁעִים תֵּהָרֵס אך הרשעים המנהיגים העיר הורסים אותה בפיהם (בדברי ריב ובשקרים וכו'): (יב) בָּז לְרֵעֵהוּ חֲסַר לֵב המבזה חבירו אין תבונה בליבו ודומה כאין לו לב וְאִישׁ תְּבוּנוֹת יַחֲרִישׁ והנבון שומע עלבונו ושותק: (יג) הוֹלֵךְ רָכִיל מְגַלֶּה סּוֹד מי שהולך מאיש לאיש לספר על אנשים, אף אם יאמרו לו סוד יגלהו (ואין לסמוך עליו כלל) וְנֶאֱמַן רוּחַ מְכַסֶּה דָבָר הנאמן רוח , גם דבר שאינו סוד, אינו מגלה: (יד) בְּאֵין תַּחְבֻּלוֹת יִפָּל עָם בלי מחשבות ערמה (כנגד האויב) יפול עם וּתְשׁוּעָה בְּרֹב יוֹעֵץ תשועת העם תבוא כשיהיו להם הרבה יועצים: (טו) רַע יֵרוֹעַ כִּי עָרַב זָר שבר ישבר מי שנהיה ערב אצל אדם זר וְשׂנֵא תוֹקְעִים בּוֹטֵחַ השונא לתקוע כף ובורח מערבות ישב בטח ולא ידאג: (טז) אֵשֶׁת חֵן תִּתְמֹךְ כָּבוֹד אשה שֶׁנָאָה במעשיה תומכת ומחזקת כבוד בעלה וְעָרִיצִים יִתְמְכוּ עֹשֶׁר עבדים חזקים (זריזים במלאכתם) תומכים ומחזיקים את העשר של האדם: (יז) גֹּמֵל נַפְשׁוֹ אִישׁ חָסֶד העושה חסדים (אע"פ שנותן לאחרים) סוף החסד לשוב אליו (כאשר עשה כן יעשה לו) וְעֹכֵר שְׁאֵרוֹ אַכְזָרִי המתאכזר על אחרים (ואינו רוצה לתת להם משלו ) מקלקל את בשרו (כשיצטרך לאחרים לא יעזרו לו): (יח) רָשָׁע עֹשֶׂה פְעֻלַּת שָׁקֶר שְכַר מעשיו שקר וְזֹרֵעַ צְדָקָה שֶׂכֶר אֱמֶת העושה צדקה שכרו אמיתי וקיים (זורע צדקה = שדומה לזורע שבשעה שנותן הזרע בקרקע נראה כמפסיד אך כשיגדל מרויח יותר , כן הדבר בצדקה): (יט) כֵּן צְדָקָה לְחַיִּים מי שהוא בסיס לצדקה (שמרבה בזה ומְעַשֶֹה אחרים שיתנו גם הם) זה מביא לו חיים וּמְרַדֵּף רָעָה לְמוֹתוֹ הרודף (וכן עושה שאחרים ירדפו ) אחר הרעה מביא לעצמו מוות: (כ) תּוֹעֲבַת ה' עִקְּשֵׁי לֵב המעקמים מחשבות לבם מתועבים לפני הקב"ה וּרְצוֹנוֹ תְּמִימֵי דָרֶךְ ה' רוצה בשלמים בדרכיהם ההולכים ביושר:
משנת ההלכה
זריזין מקדימין
א. מצווה להקדים לקרוא ק"ש של שחרית במהרה כל מה שיוכל[15] אבל לא יקרא אותה משום זה ביחידות או בלא תפילין (סי' נ"ח סעי' ב' ובמ"ב שם)
ב. היה מהלך בדרך וצריך להתפלל שחרית י"א דנכון להמתין עד שיגיע למחוז חפצו כדי לקיים מצוה מן המובחר[16] (שו"ע הגר"ז סי' צ"ד סעי' ה') וי"א דלא ימתין אלא יתפלל מיד כשיכול[17]
ג. ראוי לדחות לעשות ברית מילה אפי' אחר חצות כדי לעשותה בעשרה[18] כל שאין לחוש שמא לא תיעשה היום אבל לדחות הברית כדי שתיעשה הסעודה בעשרה אסור (מנח"י ח"ח סי' צ') ועכ"פ אין לדחות עשיית הברית כדי שיבואו כל הקרובים והמוזמנים[19] (שד"ח מע' ז' כלל ג')
ד. מי שיש לו בשעת הלל לולב ואתרוג שכשר לצאת בהם ורוצה להמתין שעה או שתים עד שיביאו לו אתרוג מהודר יותר י"א דלא ישהה המצוה ויברך עכשיו[20] וי"א שימתין עד שיביאו לו המהודר[21]
[1] רבינו בחיי
[2] רמב"ן
[3] חזקוני
[4] רמב"ן
[5] ספורנו
[6] אבע"ז
[7] רמב"ן
[8] ספורנו
[9] רמב"ן
[10] רשב"ם
[11] פי' ר' יוסף בכור שור
[12] רשב"ם
[13] רבינו בחיי
[14] ובדברי הימים כתוב בן שמונה שנה יהויכין במלכו ושלשה חדשים ועשרת ימים מלך בירושלים, והרד"ק כתב שאליקים המליכו עמו בשנה הראשונה שמלך, והרי"א השיב עליו כמה תשובות, ופי' שמ"ש בד"ה ועשרת ימים היינו שנים ושיעור הכתוב כשהיה יהויכין בן שמונה שנה ובן שלשה חדשים ועשרת ימים פי' שנים אז מלך בירושלים, וזה דוחק, ונראה שבאשר עם הארץ המליכו את יואחז ומשחו אותו וע"כ הוצרך פרעה להוליכו מצרים כי היה מלך משוח מאת העם וידע פרעה שהגם שלקח את יואחז יטענו בני יואחז טענת ירושת המלוכה מיואחז אביהם, ע"כ המליך גם את יהויכין שיהיה מלך תחת אביו, לבל יערערו בני יואחז אחר מות אביהם, ויהויכין היה אז בן שמונה. מלבי"ם
[15] ומכאן תוכחת מגולה לבני אשכנז שמאחרים מאד זמן ק"ש וכו' (מ"ב שם ס"ק י"א) [ולכאו' תליא במח' הנ"ל דאי זריזין עדיף ממצוה מן המובחר א"כ עדיף ביחידי או בלא תפילין וכשו"ע הרב על מי שנמצא בדרך וצע"ג ואולי גבי תפילין כיון דהווה עדות שקר וכו' להכי ימתין דעדיפא ממצוה מן המובחר עיין סי' מ"ו במ"ב ל"ג וכן ביחידי אפ' דכיון דהוא מעלה דמצוה אחרת דהיינו שמונ"ע א"כ אין לו להעדיף זריזות דמצוה אחת על פני מובחר דאחרת דרק באותה מצוה אמרי' הכי]
[16] דהיינו להתפלל בעמידה שבדרך אינו מחויב וכבסי' צ"ד שם ושם כתב דדוקא אם לא יעבור זמן תפילה וכשיגיע למחוז חפצו יהיה לו מקום מיווחד שלא יבלבלוהו בני ביתו
[17] כ"מ בשד"ח מע' ז' כלל א' ד"ה ובשו"ע הרב וכו' דתליא במח' התרה"ד והספר חסידים הנ"ל וא"כ לספר חסידים עדיף טפי זריזין ממצוה מן המובחר ולהכי יתפלל מיד אמנם יש להסתפק אף לספר חסידים האם ראוי להמתין אם יודע כשיגיע למחוז חפצו שימצא מנין בעשרה וכן שייך ספק זה גבי ק"ש של ערבית האם ימתין למנין שמתפלל באיחור או יקרא מיד בצה"כ דלפי מש"כ בחת"ס או"ח נ"א אפשר דבעשרה הוא מדין המצוה ולא רק מדין מצוה מן המובחר ולהכי ראוי להמתין וצ"ע
[18] שם הביא ראיה מל' הטור יו"ד סי' רס"ה בשם רב צמח גאון וכן הביא ממהר"ם שיק ומשמע דהוא משום דס"ל דעדיף מצוה מן המובחר מזריזין וכדמשמע ל' המהר"ם שיק שם וא"כ לכאו' תליא לדינא במח' התרה"ד והספר חסידים הנ"ל אמנם לפי מש"כ החת"ס או"ח נ"א גבי ברכת הגומל דעדיף להמתין לברכו בעשרה כיון דהווה מדין הברכה אפשר דה"ה הכא וכדאיתא בפרקי דר"א (פי"ט), והביאו בליקוטי מהרי"ל (ריש ה' מילה) "דאין שום עדות שנתן הקב"ה לישראל פחות מעשרה, וה"נ העידו העשרה שהכניס בנו בבריתו של אאע"ה" עכ"ל המהרי"ל וא"כ אפשר דהווה יותר מדין מצוה מן המובחר ולהכי צריך להמתין ועיין או"ח תקנ"ט סעי' ז' ומ"ב ס"ק כ"ו בתשעה באב אם יש תינוק למול י"א דמלין אותו אחר הקינות דזריזין מקדימין וי"א דמלין אותו אחר חצות והמנהג כסברא ראשונה ולכאו' תליא במח' התרוה"ד וספר חסידים ועכ"פ צ"ע אמאי לא ימולו מיד בבוקר לספר חסידים דאע"ג דאינו בשמחה הא זריזין עדיף ממצוה מן המובחר ומ"ש מקידוש לבנה קודם תשעה באב ועיין בבאהגר"א שם דכתב דכל מצוה שקיבלו וכו' ולכן אין מלין בהספד ואפ' דטעם זה הוא דין במעשה המצוה ולא בדין מצוה מן המובחר ועכ"פ קשה מ"ש מקידוש לבנה ועיין שד"ח מע' בין המצרים סי' ב' אות י"ד דהספרדים ס"ל אחר חצות וצ"ע דהמחבר הביא דיעה ראשונה בסתם ודיעה שניה ביש ממתינים וצ"ע
[19] דזריזין מקדימין עדיף מברוב עם ושם סתם וכתב "עד שיתקבצו המוזמנים" אבל אם אין לו עשרה לא ביאר מה דינו ואפ' דיודה להמנח"י
[20] דזריזין עדיף ממצוה מן המובחר לדעת הספר חסידים הנ"ל וכן בשדד"ח הנ"ל תלה דין זה במח' הנ"ל
[21] שו"ת שבו"י ח"א סי' ל"ד מובא בשע"ת תרנ"א ס"ק ז' וז"ל שם "דזה ג"כ זריז ועומד הוא לעשות מצוה מן המובחר ומחשבתו הטובה מצטרף למעשה" והוא כדעת התרוה"ד הנ"ל וכמש"כ בתשובה שם
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה