מקרא
דברים פרק טו
(א) מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים השמיטה הזאת חלה בסופה[1] ואין שמיטת כספים משמטת אלא בסופה אבל בתוך השביעית רשאי לתבוע[2] תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּהוממשיך הכתוב ומבאר איזה שמיטה:
(ב) וְזֶה דְּבַר הלכות[3] הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט נצטוינו בזה לשמוט ולא לתבוע החוב שיש לנו על חבירינו בשנת השמיטה ואם יבא לפרוע יאמר לו משמט אני ואינו נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג ומדברי סופרים נוהג גם היום[4] כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ בעל הלואה אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ שיש לו הלואה על חבירו לֹא יִגֹּשׂ יתבעאֶת רֵעֵהוּ הוזהרנו בלאו ג"כ שלא לתבוע החוב בשביעית כנ"ל[5] וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא בית דין[6] שְׁמִטָּה לַיקֹוָק:
(ג) אֶת הַנָּכְרִי תִּגֹּשׂ י"א[7] שהוא מצות עשה על ישראל שהלוה לנוכרי להכריח אותו ולתבוע ממנו בחוזקה, ולדחוק אותו שיפרע את ההלוואה. ואם הנוכרי מבקש לפרוע לו את ההלוואה מאוחר יותר אחר זמן הפרעון לא יחמול ולא ירחם עליו להאריך לו את זמן ההלוואה וי"א[8] שנאמר ללאו הבא מכלל עשה דהיינו רק את הנכרי מותר לנגוש אבל לא את היהודי[9] וַאֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ ולא מה שכבר מסור לבי"ד לגביה שזה אין לך חיוב לשמוט[10] אֶת אָחִיךָ תַּשְׁמֵט יָדֶךָ:
(ד) אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן ולא תחוש מלשמט ההלואה[11] כִּי בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ יְקֹוָק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ:
(ה) רַק אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם:
(ו) כִּי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בֵּרַכְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְהַעֲבַטְתָּ תיקח עבוט כלומר תמשכן גּוֹיִם רַבִּים וְאַתָּה לֹא תַעֲבֹט וּמָשַׁלְתָּ בְּגוֹיִם רַבִּים וּבְךָ לֹא יִמְשֹׁלוּ: ס
(ז) כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ מלדבר על לבו דברי תנחומין כדי לפייסו, ואמרו חז"ל (בבא בתרא ט ע"ב) המפייסו בדברים גדול מכולם[12] וְלֹא תִקְפֹּץ תסגור אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן הזהירנו שלא למנוע צדקה והרחבה מהאביונים מאחינו אחר שנדע חולשת ענינם ויכלתנו להחזיק בהם ולפיכך כל הרואה עני מבקש והעלים עיניו ממנו ולא נתן לו צדקה, עבר בלא תעשה[13]:
(ח) כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ נצטוינו בזה ליתן צדקה[14] וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ קח את עבוטו להלוות לו עליו אם יכול[15] שהלואה עדיפה ממתנת חינם למי שיכול לפרוע דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ:
(ט) הִשָּׁמֶר לְךָ הוזהרנו בזה שלא להמנע מלהלוות קודם סוף השמיטה שמא יתאחר החוב שלו וישמט וכן אם מקמץ ידו מליתן צדקה מפני פחד שמיטה ג"כ עובר בלאו זה[16] פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה שצויתיך שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור ולפיכך[17]וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל יְקֹוָק וְהָיָה בְךָ חֵטְא:
(י) נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ אל יעלה על לבבך שתהיה בכך חסר[18] כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ:
(יא) כִּי אם ישמרו ישראל מצוות התורה לא יהיה בהם אביון אמנם אם לא ישמרו[19] - לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ כי לא יהיו כל הדורות כל ימי עולם כלם שומרים כל המצוה עד שלא נצטרך כלל לצוות על האביון, כי אולי בקצת הימים ימצא אביון[20] עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ: ס
(יב) כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי בגניבתו אוֹ הָעִבְרִיָּה שמכרה אביה בקטנותה לאמה. והגיעו שש שנים לשמטה קודם הבאת סימנים[21] וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ:
(יג) וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם הוזהרנו בזה לא לשלח עבד שמכרוהו בי"ד ריקם בלא הענקה וי"א שדין זה אף במוכר עצמו[22]:
(יד) הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לשון תפארת, כלומר עשה לו כבוד ותפארת מממונך[23] לוֹ מִצֹּאנְךָ בשר וּמִגָּרְנְךָ לחם וּמִיִּקְבֶךָ יין כלומר כל צרכיו כדי שיוכל לחיות[24] אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ תִּתֶּן לוֹ:
(טו) וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ והוציאך ברכוש גדול[25] עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה הַיּוֹם:
(טז) וְהָיָה כִּי יֹאמַר אֵלֶיךָ לֹא אֵצֵא מֵעִמָּךְ כִּי אֲהֵבְךָ וְאֶת בֵּיתֶךָ כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ:
(יז) וְלָקַחְתָּ אֶת הַמַּרְצֵעַ וְנָתַתָּה בְאָזְנוֹ וּבַדֶּלֶת שהדלת של עץ וטוב לנקוב כנגד העץ יותר מכנגד האבן[26] וְהָיָה לְךָ עֶבֶד עוֹלָם וְאַף לַאֲמָתְךָ תַּעֲשֶׂה כֵּן כמו שבעבד עברי לא רשאי לשעבדו, רק שיהא חפץ בזה ורוצה להיות עם אשתו השפחה ואהבך ואת ביתך, כן באמתך, אשר אם תיעדה לא תיעד אותה בעל כרחה רק באופן שתשאל את פיה ותרצה בך להיות לך לאשה, כי אוהבת אותך או את בנך[27] וחז"ל דרשו שחוזר על חיוב הענקה שההענקה הוא לאביה תעשה כן, אף שאין ההענקה לעצמה ולא על רציעה[28]:
(יח) לֹא יִקְשֶׁה בְעֵינֶךָ בְּשַׁלֵּחֲךָ אֹתוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ במה שאתה נותן לו כִּי מִשְׁנֶה משנה וכפילות שְׂכַר שָׂכִיר בעבודת שש שנים שעבד אותך שאתה מעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך מלבד שכירות של קנין שש שנים שקנית אותו עֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים שהרי[29] וּבֵרַכְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה: פ
(יט) כָּל הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִוָּלֵד בִּבְקָרְךָ וּבְצֹאנְךָ הַזָּכָר שקדוש מאיליו מלידה אעפ"כ תַּקְדִּישׁ לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בפה, ומצוה להקדישו בקריאת שם[30] ונהוג בו דין הקדש ש[31]- לֹא תַעֲבֹד בִּבְכֹר שׁוֹרֶךָ וְלֹא תָגֹז בְּכוֹר צֹאנֶךָ הוזהרנו בזה לא לעבוד בקדשים ולא לגזוז צמר קדשים[32]:
(כ) לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ תֹאכֲלֶנּוּ הראוי לאכלו כלומר הכהן[33] שָׁנָה בְשָׁנָה לא ככל הקרבנות דמצוה לאכול במועד הראשון שהובא בירושלים אבל בכור הכהן רשאי להשהותו כל השנה בירושלים[34] בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק אַתָּה וּבֵיתֶךָ:
(כא) וְכִי יִהְיֶה בוֹ מוּם פִּסֵּחַ אוֹ עִוֵּר כֹּל מוּם רָע לֹא תִזְבָּחֶנּוּ לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ:
(כב) בִּשְׁעָרֶיךָ חוץ למקדש[35] תֹּאכֲלֶנּוּ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יַחְדָּו ולא כקרבנות שאסור לאכול בטומאה כַּצְּבִי וְכָאַיָּל שאין במינם קרבן[36]:
(כג) רַק אֶת דָּמוֹ לֹא תֹאכֵל שלא תאמר כיון שהותר שאינו קרבן ואין דמו נזרק על המזבח א"כ הותר גם דמו[37] עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם ואינו חייב בכיסוי הדם אע"ג שהוקש לצבי ואיל[38]: פ
נביא
ירמיה פרק לב
ו וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ הָיָה דְּבַר יְקֹוָק אֵלַי לֵאמֹר:
ז הִנֵּה חֲנַמְאֵל בֶּן שַׁלֻּם דֹּדְךָ שַׁלֻּם דודו של ירמיהו. בָּא אֵלֶיךָ לֵאמֹר קְנֵה לְךָ אֶת שָׂדִי אֲשֶׁר בָּעֲנָתוֹת כִּי לְךָ מִשְׁפַּט הַגְּאֻלָּה לִקְנוֹת ראוי שאמכור לך, שאתה בן המשפחה:
ח וַיָּבֹא אֵלַי חֲנַמְאֵל בֶּן דֹּדִי כִּדְבַר יְקֹוָק אֶל חֲצַר הַמַּטָּרָה וַיֹּאמֶר אֵלַי קְנֵה נָא אֶת שָׂדִי אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִין כִּי לְךָ מִשְׁפַּט הַיְרֻשָּׁה וּלְךָ הַגְּאֻלָּה קְנֵה לָךְ וָאֵדַע כִּי דְבַר יְקֹוָק הוּא שהתקיים דבר יְקֹוָק אלי:
ט וָאֶקְנֶה אֶת הַשָּׂדֶה מֵאֵת חֲנַמְאֵל בֶּן דֹּדִי אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת וָאֶשְׁקֲלָה לּוֹ אֶת הַכֶּסֶף שִׁבְעָה שְׁקָלִים וַעֲשָׂרָה הַכָּסֶף:
י וָאֶכְתֹּב בַּסֵּפֶר וָאֶחְתֹּם כתב שטר על המכירה וחתמו עליו. וָאָעֵד עֵדִים חתמו עליו גם העדים. וָאֶשְׁקֹל הַכֶּסֶף בְּמֹאזְנָיִם:
יא וָאֶקַּח אֶת סֵפֶר הַמִּקְנָה אֶת הֶחָתוּם הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים שטר המכירה החתום על פי כל כללי הקנין. וְאֶת הַגָּלוּי עשו עוד שטר, גלוי ומפורסם לכל:
יב וָאֶתֵּן אֶת הַסֵּפֶר הַמִּקְנָה אֶל בָּרוּךְ בֶּן נֵרִיָּה בֶּן מַחְסֵיָה לְעֵינֵי חֲנַמְאֵל דֹּדִי בן שַׁלֻּם דודו. וּלְעֵינֵי הָעֵדִים הַכֹּתְבִים בְּסֵפֶר הַמִּקְנָה לְעֵינֵי כָּל הַיְּהוּדִים הַיֹּשְׁבִים בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה:
יג וָאֲצַוֶּה אֶת בָּרוּךְ לְעֵינֵיהֶם לֵאמֹר:
יד כֹּה אָמַר יְקֹוָק צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לָקוֹחַ אֶת הַסְּפָרִים הָאֵלֶּה אֵת סֵפֶר הַמִּקְנָה הַזֶּה וְאֵת הֶחָתוּם וְאֵת סֵפֶר הַגָּלוּי הַזֶּה וּנְתַתָּם בִּכְלִי חָרֶשׂ לְמַעַן יַעַמְדוּ יָמִים רַבִּים שים השטרות בכלי חרס, שיִשָמְרוּ ימים רבים (עד שישובו מהגלות):
טו כִּי כֹה אָמַר יְקֹוָק צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עוֹד יִקָּנוּ בָתִּים וְשָׂדוֹת וּכְרָמִים בָּאָרֶץ הַזֹּאת:
טז וָאֶתְפַּלֵּל אֶל יְקֹוָק אַחֲרֵי תִתִּי אֶת סֵפֶר הַמִּקְנָה אֶל בָּרוּךְ בֶּן נֵרִיָּה לֵאמֹר:
יז אֲהָהּ יְקֹוָק אֱלוֹהִים הִנֵּה אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ בְּכֹחֲךָ הַגָּדוֹל וּבִזְרֹעֲךָ הַנְּטוּיָה לֹא יִפָּלֵא מִמְּךָ כָּל דָּבָר אין דבר שהוא מופלא ממך. (מובדל ומופרש מיכולתך):
יח עֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים אלפי דורות מקבלים שכר הצדיק. וּמְשַׁלֵּם עֲוֹן אָבוֹת אֶל חֵיק בְּנֵיהֶם אַחֲרֵיהֶם כשאוחזים במעשי אבותיהם. הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר יְקֹוָק צְבָאוֹת שְׁמוֹ:
יט גְּדֹל הָעֵצָה עצות יְקֹוָק גדולות וחשובות. וְרַב הָעֲלִילִיָּה רב המעשים. אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת עַל כָּל דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם לָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו וְכִפְרִי מַעֲלָלָיו:
כ אֲשֶׁר שַׂמְתָּ אֹתוֹת וּמֹפְתִים בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה וּבְיִשְׂרָאֵל וּבָאָדָם בבנ"י ובמצרים. וַתַּעֲשֶׂה לְּךָ שֵׁם כַּיּוֹם הַזֶּה ששמך מפורסם בעולם:
כתובים
איוב פרק טז
(ה) אֲאַמִּצְכֶם בְּמוֹ פִי אני הייתי מחזק אתכם בדיבורי וְנִיד שְׂפָתַי יַחְשֹׂךְ והייתי נד לכם ומנחם אתכם ומונע את כאבכם בתנחומי: (ו) אִם אֲדַבְּרָה לֹא יֵחָשֵׂךְ כְּאֵבִי וְאַחְדְּלָה מַה מִנִּי יַהֲלֹךְ אבל אני בין אם אדבר ובין אם אחדל ואשתוק לא יתמעטו כאבי ולא ילכו ממני כאבי: (ז) אַךְ עַתָּה הֶלְאָנִי עייפו אותי הדיבורים איתכם הֲשִׁמּוֹתָ כָּל עֲדָתִי ואחרי שאת כל עדתי - חברי הנאמנים לי עשיתם שממה שהם מורשעים על ידי דיבוריכם: (ח) וַתִּקְמְטֵנִי לְעֵד הָיָה מצבי שאני מקומט ומלא פצעים ויסורים הוא לעדות בי שאני רשע וַיָּקָם בִּי כַחֲשִׁי בְּפָנַי יַעֲנֶה וגם כחשות גופי שיש בי רזון מרוב חוליי גם מעיד בפני על רשעותי: (ט) אַפּוֹ טָרַף וַיִּשְׂטְמֵנִי חָרַק עָלַי בְּשִׁנָּיו כעסו של ה' טרף אותי ושונא אותי ורוצה להרע לי וחורק עלי בשיניו לדרך שנאה שרוצה להזיק לי צָרִי יִלְטוֹשׁ עֵינָיו לִי כמו צר אויב מחדד ומלטש את עיניו עלי כדי לעשות לי צרות: (י) פָּעֲרוּ עָלַי בְּפִיהֶם בְּחֶרְפָּה פתחו את פיהם עלי לדבר בגנותי והכו את לחיי בחרפה הִכּוּ לְחָיָי יַחַד עָלַי יִתְמַלָּאוּן כולכם מתאספים עלי להרע לי: (יא) יַסְגִּירֵנִי אֵל אֶל עֲוִיל ה' מסגיר אותי לאדם שעושה עוולה וְעַל יְדֵי רְשָׁעִים יִרְטֵנִי ומירט את דרכי שמתעקמות דרכי ומשתנות לרעה ע"י הרשעים: (יב) שָׁלֵו הָיִיתִי וַיְפַרְפְּרֵנִי וְאָחַז בְּעָרְפִּי וַיְפַצְפְּצֵנִי וַיְקִימֵנִי לוֹ לְמַטָּרָה הייתי בשלוה וה' עשני פירורים ותפס את ערפי ושברני והעמיד אותי למטרה לחיציו: (יג) יָסֹבּוּ עָלַי רַבָּיו יְפַלַּח כִּלְיוֹתַי כל הרובים (יורי חיצים) של ה' מסתובבים עלי ויורים בי והחיצים מבקעים אל כליותי וְלֹא יַחְמוֹל יִשְׁפֹּךְ לָאָרֶץ מְרֵרָתִי והמרה שלי נשפכת לארץ: (יד) יִפְרְצֵנִי פֶרֶץ עַל פְּנֵי פָרֶץ יָרֻץ עָלַי כְּגִבּוֹר ה' פורץ בי שבר על שבר ורץ עלי כמו גיבור לעשות עימי מלחמה: (טו) שַׂק תָּפַרְתִּי עֲלֵי גִלְדִּי וְעֹלַלְתִּי בֶעָפָר קַרְנִי תפרתי שק להניח על עורי גלדי מכותי וכבודי - קרני התעלל והתבזה בעפר: (טז) פָּנַי חמרמרה חֳמַרְמְרוּ מִנִּי בֶכִי וְעַל עַפְעַפַּי צַלְמָוֶת פני הושחרו מרוב בכי ועל עפעפי שוכנת צלמות שחשכו עיני מרוב בכי ודמעות: (יז) עַל לֹא חָמָס בְּכַפָּי וּתְפִלָּתִי זַכָּה וכל זה מגיע לי בחינם שאין חמס בידי ותפילתי נקיה היתה תמיד לפני ה': (יח) אֶרֶץ אַל תְּכַסִּי דָמִי צועק לאדמה שלא תכסה את דמו שנשפך בחינם שיהיה דמו מגולה ויראה העוול שנעשה לו וְאַל יְהִי מָקוֹם לְזַעֲקָתִי ושלא יהיה מקום פנוי בעולם לזעקותי שכולם ישמעו את צעקותי: (יט) גַּם עַתָּה הִנֵּה בַשָּׁמַיִם עֵדִי גם עכשיו בשמים יש לי עד שאני צדיק וְשָׂהֲדִי בַּמְּרוֹמִים ושהדי - לשון עד והוא ה' שהוא יעיד עלי שאין בי עוול: (כ) פונה איוב לחבריו ואומר להם מְלִיצַי רֵעָי אֶל אֱלוֹהַּ דָּלְפָה עֵינִי אתם מליצי דורשי טובותי אין לי טענות אליכם אלא אל ה' אני בוכה ומתלונן: (כא) וְיוֹכַח לְגֶבֶר עִם אֱלוֹהַּ וּבֶן אָדָם לְרֵעֵהוּ הלוואי שיוכל להתווכח גבר עם ה' כמו אדם עם חבירו: (כב) כִּי שְׁנוֹת מִסְפָּר יֶאֱתָיוּ וְאֹרַח לֹא אָשׁוּב אֶהֱלֹךְ יש לי עוד שנים מספר לחיות ואח"כ אני הולך בדרך שלא חוזרים ממנה:
משנת ההלכה
דיני המוצא אבדה ברחוב
א. כל המוצא אבידה צריך לברר תחילה האם בעליה התייאשו ממנה או שעדיין לא התייאשו. ואם הרים את האבידה, אם עדיין לא נתייאשו בעליה ממנה בשעה שהרים, למשל שעדיין לא ידעו שאבדה אפילו אם יתייאשו כשייוודע להם, חייב להשיבה.
ב. לפיכך המוצא חפץ שאין בו סימן מזהה בגופו, או במקום בו אבד, אם ידוע שנתייאשו העלים רשאי המוצא לקחתם לעצמו, אמנם אם יודע מי הבעלים חייב לפנים משורת הדין להחזירה לבעליה, אלא אם כן המאבד הינו עשיר והמוצא עני.
ג. אבל אם לא נתייאשו לא ירים את האבידה, ואם הרים אפילו אם אח"כ התייאשו הבעלים הרי תשאר אבידה זו מונחת ברשות המוצא, עד שיבוא אליהו במהרה בימינו ויגלה לנו ממי אבדה.
ד. וכן אם מסופק אם נתייאשו הבעלים הדין הוא כאילו ידוע שעדיין לא נתייאשו.
ה. ואם יש בה סימן בגופה או במקום בו נמצאה בידוע שלא נתייאשו הבעלים, וחייב המוצא להשיבה.
ו. ואם רשום על האבידה מי הם בעליה חייב המוצא ליצור עם בעליה קשר כדי שיבוא לקחתה, אמנם אינו חייב להביא את האבידה לידי המאבד.
ז. גם אבידה שיש בה סימן, אם ידוע שבעליה התייאשו ממנה למשל ששמעו שאמרו שאינם מאמינים שיחזור חפץ זה לידם, אין בו מעיקר הדין השבת אבידה, אבל לפנים משורת הדין חייב להשיבה, כנ"ל.
ח. וכן אבידה שניכר עליה שאבדה מבעליה לפני זמן רב, ומסתבר שבמשך זמן זה נודע הדבר לבעליה והתייאשו ממנה, רשאי המוצא לקחתה למרות שיש בה סימן.
ט. בזמן הזה המוצא אבידה ברשות הרבים המקום שאינו יוצא דופן, אין מקום המציאה נחשבת סימן.
דוגמאות מעשיות:
י. חפצים יקרים שדרך בני אדם לבדוק כל הזמן האם הם ברשותם, או חפצים כבדים ששמים לב מייד בעת נפילתם, המוצא חפץ זה אינו חייב בהשבה אם אין בהם סימן. מכיוון שודאי נודע לבעלים שאבד מהם, ומכיון שאין בהם סימן מזהה במקום, או בגופם, התייאשו ממנו.
יא. לפיכך המוצא עט, שעון, שרשרת, צמיד, טבעת, שקית עם מוצרים שנושאים ביד או על הכתף, מושלכים ברחוב או במקום ציבורי שיש בו עוברים ושבים, ואינו נראה כמי שהונחו על מנת לחזור ולקחתם, ואין בהם סימן וגם אינם חפצים ייחודים שקשה למצוא כמותם בחנויות, אלא נמכרים חפצים נוספים מסוג זה בחנויות, ודאי נתייאשו בעליהם. שהרי הדרך למשש בהם כל שעה, ורשאי המוצא לקחתם לעצמו.
יב. המוצא כסף ברשות הרבים נחלקו בפוסקים האם דינו כנ"ל מכיון שאין דרכם של אנשים לדעת כמה כסף נמצא בכיסם ולהרגיש בחסרונו בזמן הזה. (אלא אם כן מצא סכום גדול.) ויכול להיות שאין המאבד יודע עדיין שנאבד, ולכן למעשה רשאי המוצא לקחתם לעצמו, רק ירשום בפנקס מיוחד מהו הסכום שמצא, היכן מצאו, ובאיזה תאריך, ויניח את הפנקס לשמירה עד שיבוא אליהו. ואז רשאי להשתמש בכסף לצרכיו.
יג. המוצא מזוודה ריקה[39], עגלה או כל חפץ כבד אחר ברשות הרבים, רשאי לקחתם אם אין בהם סימן כלל, שודאי יודעים בעליהם שאבדו, והתייאשו. אך אם החפץ נמצא בכביש במקום בו ניתן להניח שנפל מרכב חולף, אין לקחתה כי אנו תולים שעדיין לא שמו לב לכך שאבדה, אלא אם כן ברור שמאז שנפלה ודאי הגיעו הנוסעים בכביש זה למחוז חפצם.
[1] פי' ר' יוסף בכור שור
[2] זהו דעת הרמב"ם וכן נפסק להלכה בשו"ע אבל דעת הרא"ש ששביעית משמטת בתחילתה ומיד שנכנס שנת השביעית מושמט החוב ויש שחששו לדבריו וכתבו פרוזבול בתחילת השמיטה והחזו"א לא נהג כן מצוות ה' אלה המצוות ל"ת רל
[3] ת"י
[4] מצוות ה' אלה המצוות עשה קמא
[5] שם ושם ל"ת רל
[6] ת"י
[7] דעת הרמב"ם
[8] דעת הרמב"ן
[9] מצוות ה'מ אלה המצוות עשה קמב
[10] חזקוני
[11] חזקוני
[12] רבינו בחיי
[13] מצוות ה' אלה המצוות ל"ת רלב
[14] מצוות ה' אלה המצוות מ"ע קצה
[15] חזקוני
[16] מצוות ה' אלה המצוות ל"ת רלא
[17] חזקוני
[18] חזקוני
[19] ת"י
[20] רמב"ן
[21] רשב"ם
[22] מצוות ה' אלה המצוות ל"ת רלג
[23] רבינו בחיי
[24] חזקוני
[25] רשב"ם
[26] פי' ר' יוסף בכור שור
[27] משך חכמה
[28] רשב"ם
[29] רשב"ם
[30] רבינו בחיי
[31] רשב"ם
[32] מצוות ה' אלה המצוות ל"ת קיג
[33] אבע"ז
[34] העמק דבר
[35] אבע"ז
[36] רבינו בחיי חיזקוני
[37] רש"י
[38] פי' ר' יוסף בכור שור
[39] במזוודה מליאה בדרך כלל יש סימן על פח החפצים המאוחסנים בתוכה.
