מקרא
דברים פרק ט
(כא) וְאֶת חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם אֶת הָעֵגֶל לָקַחְתִּי וָאֶשְׂרֹף אֹתוֹ בָּאֵשׁ וָאֶכֹּת ואטחון אֹתוֹ טָחוֹן הֵיטֵב עַד אֲשֶׁר דַּק לְעָפָר וָאַשְׁלִךְ אֶת עֲפָרוֹ אֶל הַנַּחַל הַיֹּרֵד מִן הָהָר ולא הזכיר כי השקהו אותם דרך כבודם, שלא רצה לאמר להם שעשה בהם מעשה הסוטות[1]:
(כב) וּבְתַבְעֵרָה הוא קברות התאוה[2] וּבְמַסָּה הוא רפידים וּבְקִבְרֹת הַתַּאֲוָה ולפי שיש לו לקברות התאוה שני שמות על שם המאורע הזכירו בשניהם[3] מַקְצִפִים הֱיִיתֶם אֶת יְקֹוָק:
(כג) וּבִשְׁלֹחַ יְקֹוָק אֶתְכֶם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לֵאמֹר עֲלוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם וַתַּמְרוּ אֶת פִּי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם וְלֹא הֶאֱמַנְתֶּם לוֹ בלב וְלֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקֹלוֹ במעשה אלא עלו ונלחמו[4]:
(כד) מַמְרִים הֱיִיתֶם עִם יְקֹוָק מִיּוֹם דַּעְתִּי אֶתְכֶם:
(כה) וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי יְקֹוָק בתפילה[5] אֵת אַרְבָּעִים הַיּוֹם וְאֶת אַרְבָּעִים הַלַּיְלָה אֲשֶׁר הִתְנַפָּלְתִּי זאת היתה תפלתו קודם רדתו מן ההר, וממנה נענה בוינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו (שמות לב יד)[6] כִּי אָמַר יְקֹוָק לְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם:
(כו) וָאֶתְפַּלֵּל אֶל יְקֹוָק וָאֹמַר אֲדֹנָי יְקֹוִק אַל תַּשְׁחֵת עַמְּךָ וְנַחֲלָתְךָ אֲשֶׁר פָּדִיתָ בְּגָדְלֶךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה:
(כז) זְכֹר לַעֲבָדֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב אַל תֵּפֶן אֶל קְשִׁי הָעָם הַזֶּה וְאֶל רִשְׁעוֹ וְאֶל חַטָּאתוֹ:
(כח) פֶּן יֹאמְרוּ הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָנוּ מִשָּׁם מִבְּלִי יְכֹלֶת יְקֹוָק לַהֲבִיאָם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם וּמִשִּׂנְאָתוֹ אוֹתָם במצרים טרם שהוציאם משם הוֹצִיאָם לַהֲמִתָם בַּמִּדְבָּר אבל בחטא המרגלים (במדבר יד טז) אמר מבלתי יכולת ה' להביא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע להם וישחטם במדבר, כלומר יאמרו כי כאשר באו והיו קרובים לארץ וראה שאין יכולת בידו כנגד העמים ההם שחטם במדבר[7]:
(כט) וְהֵם עַמְּךָ וְנַחֲלָתֶךָ בני האבות[8] אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ בְּכֹחֲךָ הַגָּדֹל וּבִזְרֹעֲךָ הַנְּטוּיָה: פ
דברים פרק י
(א) בָּעֵת הַהִוא אחר ארבעים יום הוא כ"ט אב[9] אָמַר יְקֹוָק אֵלַי פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לוּחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וַעֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וְעָשִׂיתָ לְּךָ אֲרוֹן עֵץ והיה הארון הזה כולו עץ הוא והמכסה אשר עליו מלמעלה כמנהג בכל הארונות, והיו הלוחות שם עד שנעשה המשכן, ואז עשו הארון המצופה זהב והכפורת אשר עליו זהב טהור[10]:
(ב) וְאֶכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ וְשַׂמְתָּם בָּאָרוֹן:
(ג) וָאַעַשׂ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים וָאֶפְסֹל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וָאַעַל הָהָרָה בעלות השחר של יום חמישי כ"ט אב[11] וּשְׁנֵי הַלֻּחֹת בְּיָדִי:
(ד) וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת כַּמִּכְתָּב הָרִאשׁוֹן כדי שלא יאמר שיש הפרש בין לוחות ראשונות שהם מעשה ה' ללוחות שניות שהן מעשה ידי אדם, לזה אמר כמכתב הראשון את עשרת הדברים אשר דיבר ה' אליכם בהר מתוך האש ביום הקהל, כל זה לומר שבכתיבה לא יש הפרש והמכתב מכתב אלהים הוא וגו'[12] אֵת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק אֲלֵיכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ בְּיוֹם הַקָּהָל וַיִּתְּנֵם יְקֹוָק אֵלָי ביום ג' בשבת בעשרה בתשרי[13]:
(ה) וָאֵפֶן וָאֵרֵד מִן הָהָר באותו יום עצמו בעשרה בתשרי[14] וָאָשִׂם אֶת הַלֻּחֹת בָּאָרוֹן אֲשֶׁר עָשִׂיתִי וַיִּהְיוּ שָׁם כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי יְקֹוָק:
(ו) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נָסְעוּ מִבְּאֵרֹת בְּנֵי יַעֲקָן הר ההר גדול שבהרים וארוך פרסאות רבות. והיה סוף ההר עד גבול ארץ אדום וראשו קרוב לחשמונה, והיו במישור אשר לפני הר ההר ערים או מקומות הנקראים מוסרות ובני יעקן וחור הגדגד ויטבתה ועברונה ועציון גבר וקדש, ואלו המקומות אין ביניהם מרחק רב, ונסעו מקדש ויחנו בהר ההר שנכנסו בו במקום שפל אשר היה ברגלי ההר, והיו במקום הנקרא חשמונה בארות בשדה יקראו אותן בארות בני יעקן, כי אנשי בני יעקן באים שם להשקות צאנם והם עשאום כי שם מצאו מים חיים. ומשם נסעו למוסרה, ומשם נסעו למוסרות, ויסעו ממוסרות ויחנו בבני יעקן, שהמקום ההוא זה שמומוֹסֵרָה שָׁם מֵת אַהֲרֹן כי כאשר עלה אהרן אל ראש ההר וימת בראש ההר כנגד מוסרות או במוסרה עצמה ויקבר שם, חזרו ישראל אל מוסרות לבכות ולספוד על קבר איש האלהים, והיו גדוליהם בכל השלשים יום עולים אל ראש ההר וסופדים לקדוש ה' וישובו אל המחנה במוסרה, ואחר השלשים יום נסעו ממוסרה אל חר הגדגד ומן הגדגדה יטבתה, כי עתה בשובם הלכו מהרה וַיִּקָּבֵר שָׁם וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר בְּנוֹ תַּחְתָּיו הזכירו מיתת אהרן עתה במקום הזה, כי אמר (לעיל ט כ) ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא, ולא הגיעו עונש השמד לא בגופו ולא בזרעו, כי לא מת עד שנת הארבעים שהיה זקן ושבע ימים וכהן בנו תחתיו[15]:
(ז) מִשָּׁם נָסְעוּ הַגֻּדְגֹּדָה וּמִן הַגֻּדְגֹּדָה יָטְבָתָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם:
(ח) בָּעֵת הַהִוא של חטא העגל כשאמר פסל לך הִבְדִּיל יְקֹוָק אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי שמצאו חן בעיני המקום, שלא חטאו בו כדכת' ויאספו אליו כל בני לוי[16] לָשֵׂאת הלוים אֶת אֲרוֹן בְּרִית יְקֹוָק לַעֲמֹד הכהנים[17]לִפְנֵי יְקֹוָק לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ הכהנים בני לוי את ישראל[18] עַד הַיּוֹם הַזֶּה:
(ט) עַל כֵּן לֹא הָיָה לְלֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם אֶחָיו יְקֹוָק הוּא נַחֲלָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לוֹ:
נביא
ירמיה פרק כח
י וַיִּקַּח חֲנַנְיָה הַנָּבִיא אֶת הַמּוֹטָה מֵעַל צַוַּאר יִרְמְיָה הַנָּבִיא וַיִּשְׁבְּרֵהוּ הוריד מירמיהו המוטה שעל צווארו, ושבר אותו לאות שעוֹל נ"נ יִשָבֵר:
יא וַיֹּאמֶר חֲנַנְיָה לְעֵינֵי כָל הָעָם לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְקֹוָק כָּכָה אֶשְׁבֹּר אֶת עֹל נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל בְּעוֹד שְׁנָתַיִם יָמִים מֵעַל צַוַּאר כָּל הַגּוֹיִם וַיֵּלֶךְ יִרְמְיָה הַנָּבִיא לְדַרְכּוֹ:
יב וַיְהִי דְבַר יְקֹוָק אֶל יִרְמְיָה אַחֲרֵי שְׁבוֹר חֲנַנְיָה הַנָּבִיא אֶת הַמּוֹטָה מֵעַל צַוַּאר יִרְמְיָה הַנָּבִיא לֵאמֹר:
יג הָלוֹךְ וְאָמַרְתָּ אֶל חֲנַנְיָה לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְקֹוָק מוֹטֹת עֵץ שָׁבָרְתָּ וְעָשִׂיתָ תַחְתֵּיהֶן מֹטוֹת בַּרְזֶל אתה חנניה, ששברת מוטות עץ, עשית כעת, מוטות עול מברזל (שהגדלת בנבואתך את כעס יְקֹוָק ):
יד כִּי כֹה אָמַר יְקֹוָק צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עֹל בַּרְזֶל נָתַתִּי עַל צַוַּאר כָּל הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה לַעֲבֹד אֶת נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וַעֲבָדֻהוּ וְגַם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לוֹ:
טו וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה הַנָּבִיא אֶל חֲנַנְיָה הַנָּבִיא שְׁמַע נָא חֲנַנְיָה לֹא שְׁלָחֲךָ יְקֹוָק וְאַתָּה הִבְטַחְתָּ אֶת הָעָם הַזֶּה עַל שָׁקֶר נבואתך לבנ"י, שעוד שנתיים ימים ישבר עול נ"נ, שקר היא!:
טז לָכֵן כֹּה אָמַר יְקֹוָק הִנְנִי מְשַׁלֵּחֲךָ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה הַשָּׁנָה אַתָּה מֵת כִּי סָרָה דִבַּרְתָּ אֶל יְקֹוָק השנה תמות! כי שקר נבאת בשם יְקֹוָק :
יז וַיָּמָת חֲנַנְיָה הַנָּבִיא בַּשָּׁנָה הַהִיא בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי מת בערב ראש השנה, וצוה לבניו שיקברוהו לאחר ראש השנה (בחודש השביעי) כדי לעשות את נבואת ירמיה שקר:
ירמיה פרק כט
א וְאֵלֶּה דִּבְרֵי הַסֵּפֶר האגרת. אֲשֶׁר שָׁלַח יִרְמְיָה הַנָּבִיא מִירוּשָׁלָם אֶל יֶתֶר זִקְנֵי הַגּוֹלָה אל הגולים עם יהויכין, שהיו יתר על אלו שנשארו. וְאֶל הַכֹּהֲנִים וְאֶל הַנְּבִיאִים וְאֶל כָּל הָעָם אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְנֶאצַּר מִירוּשָׁלַם בָּבֶלָה:
ב אַחֲרֵי צֵאת יְכָנְיָה הַמֶּלֶךְ וְהַגְּבִירָה המלכה אמו של יהויכין וְהַסָּרִיסִים שָׂרֵי יְהוּדָה וִירוּשָׁלַם וְהֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר מִירוּשָׁלָם:
ג בְּיַד אֶלְעָשָׂה בֶן שָׁפָן וּגְמַרְיָה בֶּן חִלְקִיָּה אֲשֶׁר שָׁלַח צִדְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה אֶל נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל בָּבֶלָה לֵאמֹר ירמיהו שלח האגרת, ביד שליחי צדקיהו אל הגולה:
ד כֹּה אָמַר יְקֹוָק צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לְכָל הַגּוֹלָה אֲשֶׁר הִגְלֵיתִי מִירוּשָׁלַם בָּבֶלָה:
ה בְּנוּ בָתִּים וְשֵׁבוּ וְנִטְעוּ גַנּוֹת וְאִכְלוּ אֶת פִּרְיָן:
ו קְחוּ נָשִׁים וְהוֹלִידוּ בָּנִים וּבָנוֹת וּקְחוּ לִבְנֵיכֶם נָשִׁים וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם תְּנוּ לַאֲנָשִׁים וְתֵלַדְנָה בָּנִים וּבָנוֹת וּרְבוּ שָׁם וְאַל תִּמְעָטוּ:
ז וְדִרְשׁוּ אֶת שְׁלוֹם הָעִיר אֲשֶׁר הִגְלֵיתִי אֶתְכֶם שָׁמָּה וְהִתְפַּלְלוּ בַעֲדָהּ אֶל יְקֹוָק כִּי בִשְׁלוֹמָהּ יִהְיֶה לָכֶם שָׁלוֹם התפללו לשלום המלכות, שאז, גם לכם יהיה שם שלום:
כתובים
איוב פרק יב
(יא) הֲלֹא אֹזֶן מִלִּין תִּבְחָן הרי האוזן ששומעת מילים היא בוחנת את השמועה אם לקבלה או לא וְחֵךְ אֹכֶל יִטְעַם לוֹ וגם החך בוחן את טעם האוכל אם טעים או לא: (יב) בִּישִׁישִׁים חָכְמָה וְאֹרֶךְ יָמִים תְּבוּנָה מעיד על עצמו שהוא זקן וחכם ובוחן כל דבר שעושה: (יג) עִמּוֹ עם הקב"ה חָכְמָה וּגְבוּרָה לוֹ עֵצָה וּתְבוּנָה: (יד) הֵן יַהֲרוֹס וְלֹא יִבָּנֶה ה' הורס ולא יבנה ההרס מבלי שהוא ירצה יִסְגֹּר עַל אִישׁ וְלֹא יִפָּתֵחַ סוגר אדם ואין מי שיכול לפתוח את מאסרו: (טו) הֵן יַעְצֹר בַּמַּיִם וְיִבָשׁוּ הצמחים וִישַׁלְּחֵם וְיַהַפְכוּ אָרֶץ שולח גשמים ומים בלי מדה והם הופכים הארץ: (טז) עִמּוֹ עֹז וְתוּשִׁיָּה עצות מיוחדות בחכמה רבה לוֹ שֹׁגֵג וּמַשְׁגֶּה בחכמתו עושה שאנשים ייטעו וה' עושה גם את המטעים אותם: (יז) מוֹלִיךְ יוֹעֲצִים שׁוֹלָל עצות שטות וְשֹׁפְטִים יְהוֹלֵל גם לשון סכלות ושטות - שמעוותים משפט: (יח) מוּסַר מְלָכִים פִּתֵּחַ פתח את הקשרים של העול, היינו שמוריד את עול המלכים מבני מדינתו וַיֶּאְסֹר אֵזוֹר בְּמָתְנֵיהֶם ופעמים שאוסר וקושר את חגורת מתניהם שמחזק את המלך על מלוכתו: (יט) מוֹלִיךְ כֹּהֲנִים שׁוֹלָל וְאֵתָנִים יְסַלֵּף חזקים מסלף את דרכם: (כ) מֵסִיר שָׂפָה לְנֶאֱמָנִים מנאמני העם (שהעם שומע לדבריהם) יסיר מהם את כח דיבורם והשפעתם וְטַעַם זְקֵנִים דיבורי חכמתם יִקָּח: (כא) שׁוֹפֵךְ בּוּז עַל נְדִיבִים עשירים וּמְזִיחַ אֲפִיקִים רִפָּה גבורה של אפיקים - אנשים חזקים רפה - רופף: (כב) מְגַלֶּה עֲמֻקוֹת מִנִּי חֹשֶׁךְ ה' מגלה ומוציא דברים עמוקים ומוסתרים מתוך החושך וַיֹּצֵא לָאוֹר צַלְמָוֶת ואת הצלמות שהוא דבר נסתר מאד יכול להוציא לאור ולגלותו: (כג) מַשְׂגִּיא לַגּוֹיִם וַיְאַבְּדֵם מגדל ומרבה גויים וכשירצה יאבדם ולא ינצלו שֹׁטֵחַ מרבה אותם על פני שטח רחב ידיים לַגּוֹיִם וַיַּנְחֵם ובסוף מנחה ומוביל אותם לאבדון: (כד) מֵסִיר לֵב רָאשֵׁי עַם הָאָרֶץ חכמת ראשי העם מסיר מהם וַיַּתְעֵם בְּתֹהוּ לֹא דָרֶךְ ומתעה אותם ללכת בדרך לא טובה של תוהו: (כה) יְמַשְׁשׁוּ חֹשֶׁךְ וְלֹא אוֹר ממששים בידיהם במקום של חושך ולא של אור וַיַּתְעֵם כַּשִּׁכּוֹר:
משנת ההלכה
תפילה במנין בחופשה
א. היוצא לנופש צריך לוודאות שיש בסביבתו מקום בו יוכל להתפלל שחרית ומנחה בציבור, במנין של עשרה אנשים. ולא ייצא למקום בו אין מנין מכיון שעי"כ מתבטל מתפילה בציבור[19].
ב. מלבד זאת על ידי כן מפסיד את החיוב המוטל עליו של עניית קדושה ברכו קדיש ואמנים שמחוייב בהם.
ג. ובמקום בו כרוך הדבר בהפסד ממוני למשל ביוצא לעסקיו למקום בו אין מנין או כשיוצא לדבר מצוה ואפילו לראות פני חבירו וכדומה מותר לו לצאת גם אם יודע שעי"ז יתבטל מתפילה במנין[20].
ד. ואפילו אם ההפסד יגרם כתוצאה מכך שיאחר להגיע ללימודיו או עבודתו מותר לו להתפלל היחידות אמנם אסור לאדם לקום מאורח על סמך כך שיגרם לו הפסד מתפילה במנין אלא חובה עליו לקום מוקדם כדי להספיק תפילה במנין ולא לאחר לעבודתו או לימודיו.
ה. ובמקום בו אינו יכול להתפלל במנין מן הראוי שלכתחילה יתפלל תפילת שחרית כוותיקין כלומר עם הנץ החמה כי מצינו לדעת חלק מן הפוסקים שלהתפלל וותיקין אפילו ביחידות שקול יותר מלהתפלל לאחר מיכן אפילו בציבור[21].
ו. ובימי שני וחמישי יקרא לעצמו את קריאת התורה מתוך חומש או סידור.
ז. וכן בשבת אם היה צריך לשהות במקום בו אין מנין יקרא את הפרשה שנית מקרא ואחד תרגום[22].
ח. ומחוייב לחזר אחר מנין עד מקום שרחוק ממנו כדי נסיעה של 18 דקות במקום בו יש לו כלי רכב ובמקום שאין לו מרחק הליכה של שמונה עשרה דקות ממקום הימצאו.
ט. ואם הוא בתוך כדי נסיעה אם יש מנין לפניו בתוך מרחק של 72 דקות נסיעה אם הוא בכלי רכב או הליכה במקום בו הולך רגלי מחויב ללכת לשם להתפלל אבל אם צריך לחזור לאחוריו או לסטות הצידה מדרכו מחוייב לחזר אחר מנין רק אם הוא בתוך נסיעה או הליכה של שמונה עשרה דקות כנ"ל.
[1] רמב"ן
[2] חזקוני
[3] חזקוני
[4] אבע"ז משך חכמה
[5] ת"א ת"י
[6] רמב"ן
[7] רמב"ן
[8] אבע"ז
[9] חזקוני
[10] רמב"ן
[11] חזקוני
[12] שפתי כהן
[13] חזקוני
[14] חזקוני
[15] רמב"ן
[16] רשב"ם
[17] רבינו בחיי
[18] רשב"ם
[19] הערוך השלחן בסימן צ' סעי' כ' וז"ל "ופשיטא שלא ישכים אדם לילך בדרך לדבר הרשות מעיר שיש בה ביהכ"נ ואפילו ילך קודם אור הבקר" וטיול או נופש ודאי נחשב דבר הרשות. אם יש לדון שבמקום בו הולך לראות פלאי הבורה ברוך הוא אולי יש מקום להתיר שנחשב כהולך לדבר מצוה כמו שמצינו שיש מתירים לצורך כך את איסור היציאה מארץ ישראל ויש מקום לחלק ואין כאן מקום להאריך
[20] הרמב"ם בפ"ח מה' תפלה ה"א פוסק בזה בלשון, תפלת הציבור נשמעת תמיד וכו' לפיכך צריך אדם לשתף עצמו עם הציבור, ולא יתפלל ביחיד כל זמן שיכול להתפלל עם הציבור וכו'. והשו"ע באו"ח סימן צ' סעי' ט' פוסק בזה בלשון: ישתדל אדם להתפלל בב"ה עם הציבור. ובשניהם הן ברמב"ם והן בשו"ע לא נזכר לשון חיוב. ובבאר היטב ס"ק י"ב, שפסק דאם הוא אונס ממון שמחמת השתדלותו להתפלל עם הציבור יבוא לידי הפסד ממון אינו מחויב ע"פ הדין להשתדל להתפלל עם הציבור וכו'. וכן הערוה"ש שם כתב וזה שאין אנו נזהרין בזה משום שאנו הולכין בדרך לפרנסתנו ונחשב זה לדבר מצוה שהרי מצוה לפרנס אשתו וזרעו וכו' עכ"ל. וכן יעוין במג"א או"ח סימן תרע"א ס"ק י"ב "דהא באמת כמה פעמים שהוא טרוד בעסקיו א"צ לילך לבה"כ ע"ש
[21] שו"ת ציץ אליעזר חלק כב סימן ה
[22] שם
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה