מקרא
במדבר פרק ח
(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ב) דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת סבב את פיות שבעת הנרות אל מול פני המנורה דהיינו הפרכת המבדיל בין ההיכל ובין קדש הקדשים והיינו אליבא דמאן דאמר צפון ודרום היו הנרות מונחים ולמאן דאמר מזרח ומערב היו מונחים הנרות אל מול פני המנורה היינו השלחן כדכתיב בפרשת פקודי וישם את המנורה נכח השלחן[1]:
(ג) וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה לומר שהוא היה המדליק אותן כל ימיו ואע"פ שהמצוה כשרה בבניו כמו שנאמר (שמות כז כא) יערוך אותו אהרן ובניו, אבל היה הוא מזדרז במצוה הגדולה הזאת הרומזת לדבר עליון וסוד נשגב[2]:
(ד) וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה מִקְשָׁה זָהָב עַד יְרֵכָהּ הוא על הקנה שתעמוד עליו כי כן כתוב ירכה וקנה[3] עַד פִּרְחָהּ כלומר תכשיטי וקשוטי הירך, כי גם בירך היו פרחים (ערש"י תרומה), וטעם המקרא לא בלבד המנורה עצמה, שהוא אבר גדול ונקל לעשות מקשה, אבל גם התכשיטים והקשוטים שבמנורה שהם הגביעים והכפתורים והפרחים שהם מעשה אומן דקים מאד, גם אלה לא נעשו איברים איברים בפני עצמם ונתחברו בה, כי אם גם המה נעשו מעשה מקשה[4] ולא היה כח בחרש חכם לעשותה כן לולי שהשם הראה אותה למשה במראה הנבואה[5] מִקְשָׁה הִוא לרמוז שצריך לדורות שתהיה מקשה, כי הוא מעכב בה[6] כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר הֶרְאָה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשָׂה אֶת הַמְּנֹרָה: פ
(ה) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ו) אחר שנמנו הבכורות והלוים ונצטוו הלוים בעבודתם ובמשמרתם ונתן להם העגלות, השלים מצות הכהנים במנורה ובא לצוות במצות הלוים שיתחילו לעבוד, והוצרך לטהר אותם ולכפר עליהם, וזה טעם הסמך הפרשה הזו בכאן[7] קַח אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כי מעורבים היו וכן כל השבטים קודם שיסעו אל הדרך מהר סיני[8] וְטִהַרְתָּ אֹתָם:
(ז) וְכֹה תַעֲשֶׂה לָהֶם לְטַהֲרָם הַזֵּה עֲלֵיהֶם מֵי חַטָּאת של אפר הפרה מפני טמאי מתים שבהם[9] שעד עכשיו שלא היו רגילים לבא אל המשכן, לא היו נזהרים כל כך בטומאת מתים, והזה על הספק, כי מעתה שירגילו במשכן יהיו נזהרים בעצמן, כי הבא למקדש טמא בכרת[10] וְהֶעֱבִירוּ תַעַר עַל כָּל בְּשָׂרָם לפי שנתנו כפרה על הבכורות שעבדו עבודת כוכבים והיא קרויה זבחי מתים והמצורע קרוי מת הזקיקם תגלחת כמצורעים ולכך צריכים בעלי תשובה טבילה ותגלחת[11] וְכִבְּסוּ בִגְדֵיהֶם וְהִטֶּהָרוּ:
(ח) וְלָקְחוּ פַּר בֶּן בָּקָר לעולה[12] וּמִנְחָתוֹ סֹלֶת שלושה עשרונים[13] בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן וּפַר שֵׁנִי בֶן בָּקָר תִּקַּח לְחַטָּאת:
(ט) וְהִקְרַבְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְהִקְהַלְתָּ אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שהם יקדישום לשם שמים, כמבואר בפסוק הבא "וסמכו בני ישראל את ידיהם על הלוים"[14]:
(י) וְהִקְרַבְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִפְנֵי יְקֹוָק וְסָמְכוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל הם הבכורת שבישראל שהלויים נתנו כפרה תחתיהם וכל בכור סומך על שלו[15] אֶת יְדֵיהֶם שהיו הלוים כמו קרבן המכפר. בזה שהפרישו אותם לתורה ולעבודת אהל מועד כעין מש"כ בנדרים ל"ח המדיר בנו לת"ת אסור להשתמש עמו. משום כך נצטוו לנהוג בהם כמו עם קרבן בסמיכה ותנופה עַל הַלְוִיִּם כי ישראל היו זורעים וקוצרים, וזורים ודשים את המעשר לצורך הלוים חלף עבודתם אשר הם עובדים במשכן במקום ישראל, ולכך כתב "כי נתונים נתונים המה לי מתוך בני ישראל" שבני ישראל שוכרים אותם לי[16]:
(יא) וְהֵנִיף אַהֲרֹן אֶת הַלְוִיִּם תְּנוּפָה לִפְנֵי יְקֹוָק בשליחות מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לפי שהם שלוחים של ישראל[17] וְהָיוּ לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת יְקֹוָק:
(יב) וְהַלְוִיִּם יִסְמְכוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הַפָּרִים וַעֲשֵׂה אֶת הָאֶחָד חַטָּאת וְאֶת הָאֶחָד עֹלָה לַיקֹוָק לְכַפֵּר עַל הַלְוִיִּם:
(יג) וְהַעֲמַדְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִפְנֵי אַהֲרֹן וְלִפְנֵי בָנָיו וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה לַיקֹוָק אהרן הניפם תחילה ואחר כך משה[18]:
(יד) וְהִבְדַּלְתָּ אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תבדיל בחנייתם את הלויים אשר הם חיים עכשיו וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם הם וזרעם יהיו נכונים לעבודתי[19]:
(טו) וְאַחֲרֵי כֵן יָבֹאוּ הַלְוִיִּם לַעֲבֹד אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְטִהַרְתָּ אֹתָם בהזאת שלישי ושביעי במי חטאת[20] וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה:
(טז) כִּי נְתֻנִים נתונים מעצמם, שנתנו את עצמם לעבודתי, כמו שהעיד באמרו: מי לה' אלי, ויתאספו אליו כל בני לוי ו - נְתֻנִים הֵמָּה לִי גם כן מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שיתנו מחית הלויים במעשר ראשון חלף עבודתם, למען תהיה עבודתי נעשית בין כולם תַּחַת פִּטְרַת כָּל רֶחֶם בְּכוֹר כֹּל מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הבכורות שהיתה העבודה מוטלת עליהם[21] לָקַחְתִּי אֹתָם לִי:
(יז) כִּי לִי כָל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה בְּיוֹם כל תיבת יום משמע אף לילה[22] הַכֹּתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי אֹתָם לִי:
(יח) וָאֶקַּח אֶת הַלְוִיִּם תַּחַת כָּל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אע"פ שכבר נאמר (לעיל פסוק טז) לקחתי אותם לי, כן דרך המקרא, והוא דבק עם הפסוק הבא אחריו, ופי' וכאשר לקחתי את הלוים לי, נתתים לאהרן ולבניו[23]:
(יט) וָאֶתְּנָה אֶת הַלְוִיִּם נְתֻנִים לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֹהֶל מוֹעֵד וּלְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בקבלם את המעשרות מישראל כדי שיוכלו לעבוד את האל יתברך יכפרו על ישראל שגרמו כולם בעגל שאמאס את בכוריהם[24] וְלֹא יִהְיֶה בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נֶגֶף בְּגֶשֶׁת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֹּדֶשׁ כי הלוים ימנעום מלהכנס ולבוא במחיצתם[25]:
(כ) וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וְכָל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַלְוִיִּם כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה לַלְוִיִּם כֵּן עָשׂוּ לָהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל משה רבינו ע"ה היה מעמיד את הלוים, הוא שכתוב והעמדת את הלוים לפני אהרן ולפני בניו, ואהרן היה מניף אותם, הוא שכתוב והניף אהרן את הלוים תנופה לפני ה', והתנופה הזאת היא שהיה אהרן לוקח לכל אחד ואחד מן הלוים ומגביהו מן הקרקע מעט והיה מניף אותו, ובזה נתפרסם אהרן בגבורה גדולה וכח עצום שיניף את הלוים שהיו עשרים ושנים אלף ביום אחד הוא לבדו, או היה זה בדרך נס[26]:
(כא) וַיִּתְחַטְּאוּ הַלְוִיִּם בהזאת מי חטאת[27] וַיְכַבְּסוּ בִּגְדֵיהֶם וַיָּנֶף אַהֲרֹן אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי יְקֹוָק וַיְכַפֵּר עֲלֵיהֶם אַהֲרֹן לְטַהֲרָם:
(כב) וְאַחֲרֵי כֵן בָּאוּ הַלְוִיִּם לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדָתָם בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי אַהֲרֹן וְלִפְנֵי בָנָיו כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה עַל הַלְוִיִּם למעלה, שצוה שתהיינה משמרותם לעבוד ולמשא ולשיר על פי אהרן ובניו כֵּן עָשׂוּ לָהֶם אהרן ובניו לסדרם במשמרותם[28]: ס
נביא
שמואל ב פרק יח
(יא) וַיֹּאמֶר יוֹאָב לָאִישׁ הַמַּגִּיד לוֹ וְהִנֵּה רָאִיתָ וּמַדּוּעַ לֹא הִכִּיתוֹ שָׁם אָרְצָה ואם היית הורגו וְעָלַי לָתֶת לְךָ עֲשָׂרָה כֶסֶף וַחֲגֹרָה אֶחָת:
(יב) וַיֹּאמֶר הָאִישׁ אֶל יוֹאָב ולא וְלוּא אָנֹכִי אפילו אם כבר שקלו אל כפי, ואפילו אלף כסף, לא אשלח ידי שֹׁקֵל עַל כַּפַּי אֶלֶף כֶּסֶף לֹא אֶשְׁלַח יָדִי אֶל בֶּן הַמֶּלֶךְ כִּי בְאָזְנֵינוּ צִוָּה הַמֶּלֶךְ אֹתְךָ וְאֶת אֲבִישַׁי וְאֶת אִתַּי לֵאמֹר שִׁמְרוּ מִי בַּנַּעַר בְּאַבְשָׁלוֹם:
(יג) אוֹ עָשִׂיתִי בנפשו אף אם הייתי מעלים הדבר לבל יודע, הלא אם עשיתי אותה, הייתי עושה בְנַפְשִׁי שֶׁקֶר וְכָל דָּבָר לֹא יִכָּחֵד מִן הַמֶּלֶךְ כי יחקור לדעת מי הרגו, וכשיודע לו, ידעתי וְאַתָּה תִּתְיַצֵּב מִנֶּגֶדמבלי הציל אותי מידו:
(יד) וַיֹּאמֶר יוֹאָב לֹא כֵן אֹחִילָה לְפָנֶיךָ לא טוב שאיחל אותך ואדבר אליך שתלך ותכהו אני אלך וַיִּקַּח שְׁלֹשָׁה שְׁבָטִים בְּכַפּוֹ גדולים וחזקים וחדים בראשם ודמה בזה להמיתו בזולת חרב בתקעו אותם בלבווַיִּתְקָעֵם בְּלֵב אַבְשָׁלוֹם עוֹדֶנּוּ חַי בְּלֵב הָאֵלָה עם שתקע בו שלשת השבטים, היה עוד חי, תלוי מול לב האלה:
(טו) וַיָּסֹבּוּ עֲשָׂרָה נְעָרִים נֹשְׂאֵי כְּלֵי יוֹאָב וַיַּכּוּ אֶת אַבְשָׁלוֹם וַיְמִיתֻהוּ:
(טז) וַיִּתְקַע יוֹאָב בַּשֹּׁפָר וַיָּשָׁב הָעָם מִרְדֹף אַחֲרֵי יִשְׂרָאֵל כִּי חָשַׂךְ יוֹאָב אֶת הָעָם הנה מנע יואב את אנשי דוד מרדוף אחרי ישראל כי לא היה רצונו להשחיתם אך נתפייס בנפול אבשלום בידיהם:
(יז) וַיִּקְחוּ אֶת אַבְשָׁלוֹם וַיַּשְׁלִיכוּ אֹתוֹ בַיַּעַר אֶל הַפַּחַת הַגָּדוֹל חפירה גדולה שהיתה ביער וַיַּצִּבוּ עָלָיו גַּל אֲבָנִים גָּדוֹל מְאֹד וְכָל יִשְׂרָאֵל נָסוּ אִישׁ לאהלו לְאֹהָלָיו: ס
(יח) וְאַבְשָׁלֹם לָקַח וַיַּצֶּב לוֹ בחיו בְחַיָּיו אֶת מַצֶּבֶת אֲשֶׁר בְּעֵמֶק הַמֶּלֶךְ כִּי אָמַר אֵין לִי בֵן בַּעֲבוּר הַזְכִּיר שְׁמִי וַיִּקְרָא לַמַּצֶּבֶת עַל שְׁמוֹ וַיִּקָּרֵא לָהּ יַד אַבְשָׁלֹם עַד הַיּוֹם הַזֶּה: ס
(יט) וַאֲחִימַעַץ בֶּן צָדוֹק אָמַר אָרוּצָה נָּא וַאֲבַשְּׂרָה אֶת הַמֶּלֶךְ כִּי שְׁפָטוֹ יְקֹוָק עשה משפטו, לנקום נקמתו מִיַּד אֹיְבָיו:
(כ) וַיֹּאמֶר לוֹ יוֹאָב לֹא אִישׁ בְּשֹׂרָה אַתָּה הַיּוֹם הַזֶּה לא ראוי לך לבשר בשורה כזאת וּבִשַּׂרְתָּ בְּיוֹם אַחֵר כאשר יקרה דבר טוב ישמח בו דוד אז אשלח הבשורה בפיך וְהַיּוֹם הַזֶּה לֹא תְבַשֵּׂר כִּי עַל כֵּן בֶּן הַמֶּלֶךְ מֵת:
(כא) וַיֹּאמֶר יוֹאָב לַכּוּשִׁי מבני כוש היה ונתגייר או אפשר שהיה ישראל והוא שחור ככושי לפיכך היו קוראים אותו כושי לֵךְ הַגֵּד לַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר רָאִיתָה וַיִּשְׁתַּחוּ כוּשִׁי לְיוֹאָב וַיָּרֹץ:
(כב) וַיֹּסֶף עוֹד אֲחִימַעַץ בֶּן צָדוֹק וַיֹּאמֶר אֶל יוֹאָב וִיהִי מָה אָרֻצָה נָּא גַם אָנִי אַחֲרֵי הַכּוּשִׁי וַיֹּאמֶר יוֹאָב לָמָּה זֶּה אַתָּה רָץ בְּנִי וּלְכָה אֵין בְּשׂוֹרָה מֹצֵאת שאין לך בזה בשורה מוצאת הצלחה וטוב למבשר אבל היא כמו נקמה לו כי בנו מת:
(כג) וִיהִי מָה אָרוּץ לפחות אבשר על נצחון המלחמה וַיֹּאמֶר לוֹ רוּץ וַיָּרָץ אֲחִימַעַץ דֶּרֶךְ הַכִּכָּר מישור הירדן וַיַּעֲבֹר הקדים אֶת הַכּוּשִׁי:
(כד) וְדָוִד יוֹשֵׁב בֵּין שְׁנֵי הַשְּׁעָרִים כי היה להעיר חומה לפנים מחומה, והשערים זה מול זה, והיה יושב בין השערים וַיֵּלֶךְ הַצֹּפֶה אֶל גַּג הַשַּׁעַר אֶל הַחוֹמָה כי אחימעץ שהסב דרכו מצד הככר לא בא מן הצד שנגד השער, רק מן הצד שנגד החומה ולכן לא ראהו הצופה מצד השער, רק שהלך במקרה אל החומה ומשם ראהו וַיִּשָּׂא אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אִישׁ רָץ לְבַדּוֹ:
(כה) וַיִּקְרָא הַצֹּפֶה וַיַּגֵּד לַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אִם לְבַדּוֹ אין כן דרך הנסים מן המלחמה וא"כ בְּשׂוֹרָה בְּפִיו וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְקָרֵב:
כתובים
פתיחה לספר איוב
סידרן של כתובים
אחר לימוד ספר תהלים אנו פותחים בלימוד ספר איוב כמבואר בגמ' בבא בתרא יד: "סידרן של כתובים רות וספר תהלים, ואיוב ומשלי, קהלת, שיר השירים וקינות, דניאל ומגילת אסתר, עזרא ודברי הימים". ושאלו שם בגמ' ולמ"ד: איוב בימי משה היה, ליקדמיה לאיוב ברישא כלומר למי שסובר שאיוב בימי משה היה היה לנו להקדים את איוב לרות ותהלים ומתרצת הגמ' אתחולי בפורענותא לא מתחלינן. כלומר אין מתחילים בדבר שיש בו פורענות. ממשיכה הגמ' ושואלת רות נמי פורענות היא ומתרצת הגמ' פורענות דאית ליה אחרית דאמר רבי יוחנן: למה נקרא שמה רות שיצא ממנה דוד שריוהו להקב"ה בשירות ותושבחות. כלומר רות היא פורענות שבסוף יצא ממנו דבר גדול והוא דוד המלך שהוא תקוה לכל עם ישראל.
בתוספות שם הקשו "ואם תאמר ולמאן דאמר מעולי גולה היה לכתביה לאיוב לבסוף ואומר ר"י דמשום הכי כתבו בהדי תהלים ומשלי לפי שהוא מענין אחד כתובין מעין שירה ומקראות קצרים וניגון אחד דבימיהם היה ניגון כדאמרינן (מגילה דף ג.) ... והא דלא כתבו אחר משלי משום שלא להפסיק בדברי שלמה ור"ת מפרש דלכן כתבו בהדי תהלים משום דאמר לקמן דוד כתב ספרו ע"י עשרה זקנים ואיוב נמי נכתב ע"י ד' זקנים צופר ובלדד ואליפז ואליהוא והשתא אתי שפיר שלא כתבו אחר משלי".
איוב היה או לא היה
בתלמוד ירושלמי (סוטה פרק ה ה"ו) מובאת דעת יחיד רבי שמעון בן לקיש אמר איוב לא היה ולא עתיד להיות מחלפה שיטתיה דר' שמעון בן לקיש (כלומר סתירה הוא בדבריו) תמן (שם) אמר רבי שמעון בן לקיש בשם בר קפרא בימי אברהם אבינו היה והכא הוא אמר הכין (וכאן הוא אומר כן שלא היה) אלא הוא היה וייסורין לא היו ולמה נכתבו עליו אלא לומר שאילולי באו עליו היה יכול לעמוד בהן (כלומר אם היו לו ייסורים אלו היה יכול לעמוד בהם) וכעין זה גם במדרש רבה (בראשית רבה פרשת וירא פרשה נז)
לעומת זאת בבלי (בבא בתרא טו.) ....יתיב ההוא מרבנן קמיה (פי' ישב אחת מהתלמידים לפני) דר' שמואל בר נחמני, ויתיב וקאמר: (וישב ואמר) איוב לא היה ולא נברא אלא משל היה. א"ל, עליך אמר קרא: איש היה בארץ עוץ איוב שמו....
משמעות שני התלמודים שזוהי דעת יחיד אלא איוב היה והייסורים שבאו עליו גם היו.
ימי שנותיו
במדרש (בראשית רבה פרשת חיי שרה פרשה סא) "עיקר שניו של איוב לא היו אלא ע' שנה ניתוסף לו מאה וארבעים שנה, דכתיב (איוב מב) ויחי איוב אחרי זאת מאה וארבעים שנה" וכן בבראשית רבה (פרשת וירא פרשה נז) דעת רבי לוי בשם ר' יוסי בר חלפתא "אתה מוצא עיקר שניו של איוב לא היו אלא מאתים ועשר שנים" וכן הוא בירושלמי הנ"ל
משנת ההלכה
לימוד מקרא
א. כמבואר לעיל חובה ללמוד מקרא, הוא חלק מחיובו של אדם ללמוד כל בתורה שבכת ובעל פה לפיכך בתחילת לימודו יילמד לפי סדר קבוע תורה נביאים וכתובים לפי פשוטו של מקרא במטרה שיידע ויבין את הנאמר בפסוק על פי הפשט.
ב. ולאחר שיילמד כל התנ"ך וחזר עליו ברמה כזאת שיודע להשיב היכן כתוב דבר פלוני ומי אמר למי וכדומה, יילמד המקרא עם מפרשי העיון ומדרשי חז"ל.
לימוד התלמוד
ג. כמבואר לעיל חובה ללמוד התלמוד, ובזה יחד עם לימוד ההלכה (כמבואר לעיל) יכול לקיים חיובו ללמוד תורה שבעל פה כולו
ד. וכתב הגר"מ פיינשטיין (באגרות משה יו"ד סי' קי) בענין חיוב למוד כל התורה.... הנה בדבר עצם למוד הדף יומי שהנהיג הגאון ר"מ שפירא זצ"ל ונתקבל בעולם הוא ענין גדול שהרי מלבד עצם מצות למוד תורה שמקיים בכל מה שילמוד אפילו אם לומד רק מסכתא אחת כל ימיו, הרי יש מצוה שילמוד כל התורה שבכתב ושבע"פ. וקיום מצות למוד כל התורה יש בלימוד הדף היומי שהרי ילמדו במשך ז' שנים כל הש"ס ולכן הוא ענין גדול מאד".
ה. אמנם מי שיודע בעצמו שאם יילמד דף היומי לא יוכל ללמוד בהבנה נכונה את דברי הגמ' ייקבע לעצמו לימוד במסכת מסויימת לפי מה שליבו חפץ וילמדה בהבנה
ו. מי שזמנו מרווח ישתדל ללמוד גמ' עם פירש"י ותוס' ואם קשה לו לימוד התוס' יילמד פי' הרא"ש ומי שאין זמנו מרווח ועם יילמד תוס' לא יספיק לו הזמן יילמד רק פירש"י.
ז. מי שהיה משתתף באופן קבוע מדי יום ביומו בשיעור בתלמוד במסגרת הדף היומי או שלומד בעצמו, וכעת ברצונו להשתתף בשיעור הלכות, בשלחן ערוך ואחרונים, יש להעדיף לימוד הלכה על לימוד דף היומי, אף ללא התרת נדרים. שהוא בבחינת מעלין בקודש, כדי שיבין וישכיל לדעת דיני האסור והמותר להלכה ולמעשה, כדי שלא יכשל ח"ו באיסור חילול שבת או באיסור ברכה לבטלה וכיוצא בזה. וכבר שנינו שגגת תלמוד עולה זדון[29].
ח. וירא שמים יוצא ידי שניהם, שאם אפשר לו ילמוד גם דף היומי, וגם לימוד הלכה מפי חכם מורה הוראה. ומשכיל על דבר ימצא טוב. ולפי דרכנו למדנו שרשאי גם כן להפסיק מלימוד דף היומי, וילמד בקביעות הלכה למעשה[30].
[1] חזקוני
[2] רמב"ן
[3] אבע"ז
[4] הכתב והקבלה
[5] אבע"ז
[6] רמב"ן
[7] רמב"ן
[8] אבע"ז
[9] רש"י
[10] פי' ר' יוסף בכור שור
[11] רש"י
[12] רש"י
[13] אבע"ז
[14] פי' ר' יוסף בכור שור
[15] חזקוני
[16] פי' ר' יוסף בכור שור
[17] חזקוני
[18] רשב"ם
[19] ספורנו
[20] חזקוני
[21] ספורנו
[22] חזקוני
[23] אבע"ז
[24] ספורנו
[25] רבינו בחיי
[26] רבינו בחיי
[27] חזקוני
[28] ספורנו
[29] וכתבו הפרישה והשפתי כהן יורה דעה (סימן רמו סעיף ד')., יש בעלי בתים שנוהגים ללמוד בכל יום תלמוד עם פירוש רש"י ותוספות, ואינם לומדים בספרי הפוסקים, אבל נראה שהעיקר הוא ללמוד בספרי הפוסקים, ואינם יוצאים ידי חובת תלמוד תורה בלימודגמרא רש"י ותוספות. וזה ששנינו כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא (מגילה כח:), היינו הלכות פסוקות. ורק תלמיד חכם שלומד תשע שעות ביום, ילמוד תלמוד עם פירוש רש"י ותוספות, הואיל ויש לו פנאי גדול ללימוד תורה, אבל בעלי בתיםשאין להם פנאי ללמוד יותר משלש וארבע שעות ביום, לא ילמדו בהם תלמוד לבד, אלא גם פוסקים. ע"כ. ולכן בודאי שבנידון שלנו יש להעדיף לימוד ההלכות, שהם הלכה למעשה, על לימוד התלמוד, שאין למדים הלכה מפי תלמוד (בבא בתרא קל:). וכן כתברבינו יהוסף הלוי אבן מיגאש בתשובה (סימן קיד), שאף בדורו אין מי שיגיע בלימוד התלמוד להורות ממנו הלכה למעשה, ואותם שמדמים להורות הלכה מחוזק עיונם בתלמוד ראוי למונעם מזה וכו'.
