מקרא
במדבר פרק ג
(יח) וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי גֵרְשׁוֹן לְמִשְׁפְּחֹתָם לִבְנִי וְשִׁמְעִי:
(יט) וּבְנֵי קְהָת לְמִשְׁפְּחֹתָם עַמְרָם וְיִצְהָר חֶבְרוֹן וְעֻזִּיאֵל:
(כ) וּבְנֵי מְרָרִי לְמִשְׁפְּחֹתָם מַחְלִי וּמוּשִׁי אֵלֶּה הֵם מִשְׁפְּחֹת הַלֵּוִי לְבֵית אֲבֹתָם:
(כא) לְגֵרְשׁוֹן היו הפקודים[1] מִשְׁפַּחַת הַלִּבְנִי וּמִשְׁפַּחַת הַשִּׁמְעִי אֵלֶּה הֵם מִשְׁפְּחֹת הַגֵּרְשֻׁנִּי:
(כב) פְּקֻדֵיהֶם בְּמִסְפַּר כָּל זָכָר מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמָעְלָה פְּקֻדֵיהֶם שִׁבְעַת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת:
(כג) מִשְׁפְּחֹת הַגֵּרְשֻׁנִּי אַחֲרֵי כמו אחורי הַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ יָמָּה בצד מערב[2] לא החל הכתוב במשמרות הלוים מן המזרח כאשר עשה בדגלים, מפני שאין שם משמרת ללוים רק לאהרן ובניו הכהנים ולמשה שהוא כהן הכהנים והחל מן המערב שהוא מעמד כנגד המזרח[3]:
(כד) וּנְשִׂיא בֵית אָב לַגֵּרְשֻׁנִּי אֶלְיָסָף בֶּן לָאֵל:
(כה) וּמִשְׁמֶרֶת בְּנֵי גֵרְשׁוֹן בְּאֹהֶל מוֹעֵד יריעות הַמִּשְׁכָּן וְהָאֹהֶל יריעות העזים מִכְסֵהוּ עורות אילים ותחשים[4] וּמָסַךְ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:
(כו) וְקַלְעֵי הֶחָצֵר וְאֶת מָסַךְ פֶּתַח הֶחָצֵר אֲשֶׁר עַל סמוך ל - הַמִּשְׁכָּן וְעַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב שהחצר וכן קלעי החצר הקיפו בג' רוחות את המשכן וברוח מזרחית היה עקרו להקיף את המזבח שלכן היה רחוק נ' אמה מן המשכן[5] וְאֵת מֵיתָרָיו של משכן והאהל ולא של חצר לְכֹל עֲבֹדָתוֹ:
(כז) וְלִקְהָת מִשְׁפַּחַת הַעַמְרָמִי משה ובניו[6] וּמִשְׁפַּחַת הַיִּצְהָרִי וּמִשְׁפַּחַת הַחֶבְרֹנִי וּמִשְׁפַּחַת הָעָזִּיאֵלִי אֵלֶּה הֵם מִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי:
(כח) בְּמִסְפַּר כָּל זָכָר מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמָעְלָה שְׁמֹנַת אֲלָפִים וְשֵׁשׁ מֵאוֹת שֹׁמְרֵי מִשְׁמֶרֶת הַקֹּדֶשׁ הוא הארון ונקרא קדש כנגד המשכן[7]:
(כט) מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי קְהָת יַחֲנוּ עַל יֶרֶךְ הַמִּשְׁכָּן תֵּימָנָה בדרום:
(ל) וּנְשִׂיא בֵית אָב לְמִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי אֱלִיצָפָן בֶּן עֻזִּיאֵל:
(לא) וּמִשְׁמַרְתָּם הָאָרֹן וְהַשֻּׁלְחָן וְהַמְּנֹרָה וְהַמִּזְבְּחֹת החיצוני והפנימי[8] וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ בָּהֶם וְהַמָּסָךְ היא הפרכת[9] וְכֹל עֲבֹדָתוֹ וי"א שהוא מסך פתח אהל מועד וכל עבודתו מיתריו[10]:
(לב) וּנְשִׂיא נְשִׂיאֵי הַלֵּוִי שהיה נשיא על שלשת הנשיאים של שלש המשפחות[11] אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן פְּקֻדַּת שֹׁמְרֵי מִשְׁמֶרֶת הַקֹּדֶשׁ:
(לג) לִמְרָרִי מִשְׁפַּחַת הַמַּחְלִי וּמִשְׁפַּחַת הַמּוּשִׁי אֵלֶּה הֵם מִשְׁפְּחֹת מְרָרִי:
(לד) וּפְקֻדֵיהֶם בְּמִסְפַּר כָּל זָכָר מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמָעְלָה שֵׁשֶׁת אֲלָפִים וּמָאתָיִם:
(לה) וּנְשִׂיא בֵית אָב לְמִשְׁפְּחֹת מְרָרִי צוּרִיאֵל בֶּן אֲבִיחָיִל עַל יֶרֶךְ הַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ צָפֹנָה:
(לו) וּפְקֻדַּת מִשְׁמֶרֶת בְּנֵי מְרָרִי קַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן וּבְרִיחָיו וְעַמֻּדָיו וַאֲדָנָיו וְכָל כֵּלָיו וְכֹל עֲבֹדָתוֹ:
(לז) וְעַמֻּדֵי הֶחָצֵר סָבִיב וְאַדְנֵיהֶם וִיתֵדֹתָם וּמֵיתְרֵיהֶם:
(לח) וְהַחֹנִים לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן קֵדְמָה לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד מִזְרָחָה מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּבָנָיו שֹׁמְרִים מִשְׁמֶרֶת הַמִּקְדָּשׁ לְמִשְׁמֶרֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת:
(לט) כָּל פְּקוּדֵי הַלְוִיִּם אֲשֶׁר פָּקַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל פִּי יְקֹוָק לְמִשְׁפְּחֹתָם כָּל זָכָר מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמַעְלָה שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אָלֶף ואם תחשב את כולם אתה מוצא - "עשרים ושנים אלף ושלש מאות", וזו שאלה [ששאל] קונטרקוס ההגמון את רבן גמליאל בבכורות ואמר לו - שאותם שלש מאות בכורות היו ופדו את עצמן, ולכך לא נמנו דרך הפדיום[12]: ס
נביא
שמואל ב פרק יד
(ז) וְהִנֵּה קָמָה כָל הַמִּשְׁפָּחָה עַל שִׁפְחָתֶךָ וַיֹּאמְרוּ תְּנִי אֶת מַכֵּה אָחִיו כי בנה הרוצח ברח הלך לו, והמשפחה קמו עליה ורוצים לכפותה שתגלה מקומו איה הוא וּנְמִתֵהוּ בְּנֶפֶשׁ אָחִיו אֲשֶׁר הָרָג וזה עול גדול, שהגם שיש רשות ביד גואל הדם להרוג את הרוצח גם כשאינו חייב מיתה בדין, אין לו כח לכפות את אמו שתגיד מחבואו, כי רק אם ישיגהו והכהו נפש אין לו משפט מות, לא שיחייבו גואלי הדם את היודע מקומו שיגלהו להם וְנַשְׁמִידָה גַּם אֶת הַיּוֹרֵשׁ ומטעם זה רוצים להרגו שאז יירשו הם את נחלתו בשהם אחי אבי המת, וחוץ מכוונתם הרעה הם אומרים זה בפיהם, ור"ל כי רוצים לכפותה שתוציא את נכסי בעלה ובניה מתחת ידיה והם יירשו אותם, וזה חמס ועשק אחר שאינו חייב מיתה בדין וְכִבּוּ אֶת גַּחַלְתִּי אֲשֶׁר נִשְׁאָרָה לְבִלְתִּי שום שִׂים לְאִישִׁי שֵׁם וּשְׁאֵרִית עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה שע"י הריגת בנו ימחה שמו וע"י הורשת נכסיו לזרים יקחו שאריתו ועזבונו: פ
(ח) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל הָאִשָּׁה לְכִי לְבֵיתֵךְ אין לך לירא מגואלי הדם המפחידים אותך כי אין יכולים לעשות לך מאומה כפי הדין וַאֲנִי אֲצַוֶּה עָלָיִךְ שאחקור ע"י שרי המלך ושופטיו אם ראוי להמיתו מדין המלכות שאז תצטרך לגלות מקומו למלך ולמסור את נכסיו ואם אין צורך שעה לכך תפטר:
(ט) וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַתְּקוֹעִית אֶל הַמֶּלֶךְ עָלַי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ הֶעָוֹן וְעַל בֵּית אָבִי מה לך לדון בזה בדין המלכות ומפני תקנת העולם, זה לא הרג איש נכרי, רק את אחיו, וגלל עון ואשמה על יולדתו ועל בית אביו לא על אחרים ואין בזה תקנת העולם כי מי ילמד ממעשיו להרוג את אחיו ולהחטיא את בית אביו וא"כ - וְהַמֶּלֶךְ וְכִסְאוֹ נָקִי ולא עליך לפקח ע"ז מדין המלכות וכסא משפטו: ס
(י) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אז נרצה לבקשתה שלא יחקור עליו כלל, ובזה פטר אותה שלא תתחייב למסרו הַמְדַבֵּר אֵלַיִךְ וַהֲבֵאתוֹ אֵלַי וְלֹא יֹסִיף עוֹד לָגַעַת בָּךְ כי אריב ריבך, ובזה מלא שאלתה במה שנוגע לה:
(יא) וַתֹּאמֶר אז הוסיפה לבקש גם בעד זאת שיזהיר בל ימיתוהו גואלי הדם, שאף שיש להם רשות ע"ז מדין תורה יִזְכָּר נָא הַמֶּלֶךְ אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ שאין זה דומה למצות התורה שהגואל יחם לבבו לנקום דם אחיו מאיש נכרי ולא כן בזה שגם הרוצח אחיו הוא, ובמה שיהרגנו לא יתקן רק - מהרבית מֵהַרְבַּת גֹּאֵל הַדָּם ירבה לְשַׁחֵת שתחת שיחם לבבו על הריגת אח אחד ירבה לשחת גם השני, ולכן יגזור המלך אומר בכח המלכות ש- וְלֹא יַשְׁמִידוּ אֶת בְּנִי וַיֹּאמֶר חַי יְקֹוָק אִם יִפֹּל מִשַּׂעֲרַת בְּנֵךְ אָרְצָה:
(יב) וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה תְּדַבֶּר נָא שִׁפְחָתְךָ אֶל אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ דָּבָר וַיֹּאמֶר דַּבֵּרִי: ס
(יג) וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה וְלָמָּה חָשַׁבְתָּה כָּזֹאת עַל עַם אֱלֹהִים אמרה לו איך עלה במחשבתך שהספור והנידון שהצעתי לפניך הוא אמתי וּמִדַּבֵּר הַמֶּלֶךְ הַדָּבָר הַזֶּה אבל הדבר הזה שהחליט המלך בזה הוא מתדבר אל עצמו, שבזה הוא כְּאָשֵׁם לְבִלְתִּי הָשִׁיב הַמֶּלֶךְ אֶת נִדְּחוֹ כי המלך עם בנו הוא הנידון, ופסק דינו בעצמו שמה שאינו משיב את נדחו היא כאשמה מלפניו:
(יד) כִּי מוֹת נָמוּת הוסיפה עוד להרך את לבבו, כי מה בצע לו בהריגת אבשלום, אחר שאינו חייב בדין בשר ודם רק דינו מסור לשמים, הלא סופו למות ויקבל ענשו, ואם מפני ששפך דם אחיו, הלא בני אדם דומים -וְכַמַּיִם הַנִּגָּרִים אַרְצָה אֲשֶׁר לֹא יֵאָסֵפוּ שאז נבלעים בארץ, כן סוף הבשר והדם להתבלות בארץ וְלֹא יִשָּׂא אֱלֹהִים נֶפֶשׁ אלהים לא יכפר עון נפש שהרג, ויקבל ענשו בדין שמים וְחָשַׁב מַחֲשָׁבוֹת לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ היינו מאלהים נִדָּח שלא יהיה בארץ טמאה ושם ידח מאחרי ה', וילמד לעשות כתועבת הגוים ההם, ובארה מחשבות ה' בזה, ממה שהתעוררה היא לדבר הזה שזה סבה מאת ה', והוכיחה זה משתי פנים, א) מצד מה שערבה לבה לבא לפניו, וזה שכתוב -:
(טו) וְעַתָּה אֲשֶׁר בָּאתִי לְדַבֵּר אֶל הַמֶּלֶךְ אֲדֹנִי אֶת הַדָּבָר הַזֶּה זה היה מאת ה' שבאתי לדבר אל המלך אף על פי כִּי יֵרְאֻנִי הָעָם שאענש על זה וַתֹּאמֶר שִׁפְחָתְךָ אֲדַבְּרָה נָּא אֶל הַמֶּלֶךְ אוּלַי יַעֲשֶׂה הַמֶּלֶךְ אֶת דְּבַר אֲמָתוֹ:
(טז) כִּי יִשְׁמַע הַמֶּלֶךְ לְהַצִּיל אֶת אֲמָתוֹ מִכַּף הָאִישׁ לְהַשְׁמִיד אֹתִי וְאֶת בְּנִי יַחַד מִנַּחֲלַת אֱלֹהִים:
(יז) וַתֹּאמֶר שִׁפְחָתְךָ יִהְיֶה נָּא דְּבַר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ לִמְנוּחָה מזה ינוח המלך ובנו הנדח מעצבו ומרגזו כִּי כְּמַלְאַךְ הָאֱלֹהִים כֵּן אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ לִשְׁמֹעַ הַטּוֹב וְהָרָע וַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ יְהִי עִמָּךְ אחר שהחלטת משפט זה בדבר שאין אתה נוגע בו, הנה המשפט אמת משני צדדים, א) מדרך שאתה כמלאך אלהים מכוין אל מרכז האמת ולא תטעה מצד שכלך הזך ואהבת האמת וידיעתך הברורה בין טוב ורע, ב) מצד העזר האלהי, שה' אלהיך עמך - להחליט משפט צודק, וא"כ המשפט הזה נחרץ וקיים, ויפול גם על ענין אבשלום: פ
(יח) וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה אַל נָא תְכַחֲדִי מִמֶּנִּי דָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁאֵל אֹתָךְ וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה יְדַבֶּר נָא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ:
(יט) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ הֲיַד יוֹאָב אִתָּךְ בְּכָל זֹאת וַתַּעַן הָאִשָּׁה וַתֹּאמֶר חֵי נַפְשְׁךָ אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אִם אִשׁ יש לְהֵמִין וּלְהַשְׂמִיל מִכֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ שאין לנטות ימין ושמאל מכל אשר דבר המלך כי כן הוא האמת כִּי עַבְדְּךָ יוֹאָב הוּא צִוָּנִי וְהוּא שָׂם בְּפִי שִׁפְחָתְךָ אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה:
(כ) לְבַעֲבוּר סַבֵּב אֶת פְּנֵי הַדָּבָר עָשָׂה עַבְדְּךָ יוֹאָב אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וַאדֹנִי חָכָם כְּחָכְמַת מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים לָדַעַת אֶת כָּל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ: ס
(כא) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל יוֹאָב הִנֵּה נָא עָשִׂיתִי אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֵךְ הָשֵׁב אֶת הַנַּעַר אֶת אַבְשָׁלוֹם:
(כב) וַיִּפֹּל יוֹאָב אֶל פָּנָיו אַרְצָה וַיִּשְׁתַּחוּ וַיְבָרֶךְ אֶת הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר יוֹאָב הַיּוֹם יָדַע עַבְדְּךָ כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר עָשָׂה הַמֶּלֶךְ אֶת דְּבַר עבדו עַבְדֶּךָ:
(כג) וַיָּקָם יוֹאָב וַיֵּלֶךְ גְּשׁוּרָה וַיָּבֵא אֶת אַבְשָׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם: פ
(כד) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ יִסֹּב אֶל בֵּיתוֹ וּפָנַי לֹא יִרְאֶה וַיִּסֹּב אַבְשָׁלוֹם אֶל בֵּיתוֹ וּפְנֵי הַמֶּלֶךְ לֹא רָאָה: ס
כתובים
רות פרק ג
(א) וַתֹּאמֶר לָהּ נָעֳמִי חֲמוֹתָהּ בִּתִּי הֲלֹא כבר כלו ג' חדשי הבחנה שמבחינים לראות אם את מעוברת מבעלך שמת ולכן מוטל עלי ש - אֲבַקֶּשׁ לָךְ מָנוֹחַ בעל כי אין לאשה מנוח עד שתנשא אֲשֶׁר יִיטַב לָךְ:
(ב) וְעַתָּה הֲלֹא בֹעַז מֹדַעְתָּנוּ קרוב משפחתינו וכולם יודעים שאת מקורב בבית הזה מצד הקורבה ויאמרו שבאת לראות את הדישה והזריה כדרך הקרוב השמח בשמחת קרובו אֲשֶׁר הָיִית אֶת נַעֲרוֹתָיו ויחשבו שבאת לבקר את הנערות שלא ראית אותן מעת כלות הקציר הִנֵּה הוּא זֹרֶה אֶת גֹּרֶן הַשְּׂעֹרִים הַלָּיְלָה:
(ג) וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ וְשַׂמְתְּ שמלתך שִׂמְלֹתַיִךְ עָלַיִךְ וירדתי וְיָרַדְתְּ הַגֹּרֶן אַל תִּוָּדְעִי לָאִישׁ שכולם יחשבו כי הלכת לביתך ותשבי שם בסתר עַד כַּלֹּתוֹ לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת:
(ד) וִיהִי בְשָׁכְבוֹ וְיָדַעַתְּ אֶת הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכַּב שָׁם וּבָאת וְגִלִּית מַרְגְּלֹתָיו ושכבתי וְשָׁכָבְתְּ וְהוּא יַגִּיד לָךְ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשִׂין רמזה לבועז במה שגלתה מרגלותיו ותשכב, ר"ל רמזה לו אחר שאתה הגואל ליבם, א"כ או תגלה רגליך להיות בלא נעל ותקרא בית חלוץ הנעל, או שאשכב בצדך להקים לקרובך שם בישראל ואז תכסה רגלך בנעל, והוא יגיד לך את אשר תעשין דהיינו או שיצוה אותך לתבוע גואל הקרוב יותר או שהוא ידבר עם הגואל:
(ה) וַתֹּאמֶר אֵלֶיהָ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמְרִי אֵלַי אֶעֱשֶׂה:
(ו) וַתֵּרֶד הַגֹּרֶן וַתַּעַשׂ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוַּתָּה חֲמוֹתָהּ:
(ז) וַיֹּאכַל בֹּעַז וַיֵּשְׁתְּ וַיִּיטַב לִבּוֹ וַיָּבֹא לִשְׁכַּב בִּקְצֵה הָעֲרֵמָה וַתָּבֹא בַלָּט וַתְּגַל מַרְגְּלֹתָיו וַתִּשְׁכָּב:
(ח) וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיֶּחֱרַד הָאִישׁ וַיִּלָּפֵת כסבור שד הוא ובקש לזעוק והיא אחזתו ולפפתו בזרועותיה וְהִנֵּה אִשָּׁה שֹׁכֶבֶת מַרְגְּלֹתָיו יתכן שאמרה לו לא תפחד וקול אשה לעולם מוכר או היה אור הלבנה רב וראה אותה שהיתה בלא זקן גם יוכל להכירה במלבושיה:
(ט) וַיֹּאמֶר מִי אָתְּ וַתֹּאמֶר אָנֹכִי רוּת אֲמָתֶךָ וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל אֲמָתְךָ היא מליצה נלקחה מן העופות שפורשים כנפיהם על בני זוגם בעת הזווג כִּי גֹאֵל אָתָּה:
(י) וַיֹּאמֶר בְּרוּכָה אַתְּ לַיקֹוָק בִּתִּי הֵיטַבְתְּ חַסְדֵּךְ הָאַחֲרוֹן שתרצי לעשות עם נפש בעלך ע"י היבום ועי"כ בחרת לקחת איש זקן מִן הָרִאשׁוֹן שעשית עם בעלך בעת שנשא אותך שבחרת לקחת איש מזרע ישראללְבִלְתִּי לֶכֶת אַחֲרֵי הַבַּחוּרִים אִם דַּל וְאִם עָשִׁיר:
(יא) וְעַתָּה בִּתִּי אַל תִּירְאִי כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמְרִי אֶעֱשֶׂה לָּךְ ואל תיראי פן כשאתיעץ למחר עם אנשי העיר יניאוני מיבם אותך ויאמרו לי שאין זה מכבודי לישא נערה מואביה, גם מזה אל תיראי כִּי יוֹדֵעַ כָּל שַׁעַר עַמִּי כִּי אֵשֶׁת חַיִל אָתְּ:
(יב) וְעַתָּה כִּי אָמְנָם כִּי אם גֹאֵל אָנֹכִי וְגַם יֵשׁ גֹּאֵל קָרוֹב מִמֶּנִּי:
(יג) לִינִי הַלַּיְלָה וְהָיָה בַבֹּקֶר אִם יִגְאָלֵךְ טוֹב שם הגואל היה "טוב" יִגְאָל וְאִם לֹא יַחְפֹּץ לְגָאֳלֵךְ וּגְאַלְתִּיךְ אָנֹכִי חַי יְקֹוָק אני מבטיחך בשבועה שאם לא יחפץ לגאלך אז וגאלתיך אנכי חי ה', ע"ז אני נשבע לךשִׁכְבִי עַד הַבֹּקֶר כי איני ירא פן יסיתני היצה"ר לבא עליך עתה:
(יד) וַתִּשְׁכַּב מרגלתו מַרְגְּלוֹתָיו עַד הַבֹּקֶר וַתָּקָם בטרום בְּטֶרֶם יַכִּיר אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וַיֹּאמֶר אל נערו שלא יגלה לשום אדם שהאשה שהיתה בשדה בלילה עם נערותיו באה מן השדה אל הגורן ונשארה שם ללוןאַל יִוָּדַע כִּי בָאָה הָאִשָּׁה הַגֹּרֶן:
(טו) וַיֹּאמֶר הָבִי הַמִּטְפַּחַת אֲשֶׁר עָלַיִךְ וְאֶחֳזִי בָהּ וַתֹּאחֶז בָּהּ וַיָּמָד שֵׁשׁ מדת קב שהוא ששית הסאה שְׂעֹרִים וַיָּשֶׁת עָלֶיהָ ונתן לנעמי ורות קב שהוא מזון סעודת שחרית לשתיהן, ובזה גילה שיגמר הדבר היום ולא יצטרכו על סעודת הערב וַיָּבֹא הָעִיר:
משנת ההלכה
דיני יו"ט
המשך הבורר
א. אוכל שאי אפשר היה לבררו בערב יו"ט כגון חלב שהרתיחו ביו"ט ורוצה לברור את הקרום[13] או איטריות שבשלן ביו"ט ורוצה לסננם מותר לבררם כדרכו בחול[14] ואפילו במסננת (שם מ"ב ס"ק יז ובה"ל ד"ה מותר)
ב. אסור לסנן לצורך יו"ט בנפה[15] או בכלי המיוחד לסינון כמות גדולה כיון שנראה כבורר לצורך מחר כיון שדרך כלים אלו לברור לימים רבים (מ"ב סי' תקי ס"ק ה וס"ק ז)
ג. הבא להכין עלי חסה לסעודת יו"ט מותר להסיר את העלים שאינם ראויים לאכילה וכן מותר להוציא את התולעים אף אם קטנים הם וטוב יעשה אם יקח התולעים יחד עם קצת מן העלה ולא יטלטלם בפני עצמם אבל אסור לשטוף עלי החסה בתוך מי חומץ או מי מלח על מנת להסיר את התולעים כי התולעים מתים במים אלו (שמירת שבת כהלכתה ח"א פ"ג סעי' ח)
ד. מותר לקלוף פירות וירקות ביו"ט אפילו במקלף[16] המיוחד לכך (שם סעי' י)
טוחן
א. הטוחן אע"ג שהוא באוכל נפש עצמו, אסור מדרבנן[17], לפי שדרך לטחון לימים הרבה. ומ"מ מותר לטחון ביו"ט לצורך החג אוכלים שיתקלקלו אם יטחנם קודם לחג כגון בננות, תפוחי עץ, ובצלים, באופן שרגיל לטוחנם בימות החול. וכן מותר לחתוך אותם דק דק כפי שרגיל לעשות בימות החול (שמירת שבת כהלכתה ח"א פ"ז סעי' ב)
ב. אוכלים שלא יתקלקלו אם יטחנם קודם לחג, אבל טעמם יפוג כגון תבלין, קפה, חזרת, וכיו"ב שמפיגין טעמם אם יטחנם מעיו"ט. צריך שינוי קצת[18] כגון שיטה המכתשת לצדדין או שידוך ויטחנם בקערה או אם טוחן בפומפיה[19] יחזיק את הפומפיה בכיוון ההפוך (חיי אדם שם סעי' א שמירת שבת כהלכתה שם סעי' ג)
ג. אוכלים שהם גידולי קרקע ואינם מפיגים טעמם כגון אגוזים ומלח[20] צריך לטוחנם מעיו"ט ובדיעבד שלא טחן מבעו"י מותר לטחון אותם ביו"ט אפילו בכלי המיוחד לכך[21] אם אינו כלי שרגילים לטחון בו לימים רבים[22] ויעשה ע"י שינוי כנ"ל. (שמירת שבת כהלכתה שם סעי' ד).
ד. אוכלין שאינם גידולי קרקע כבשר, דגים, ביצים, וגבינה. מותר לטוחנם לכתחילה בכלי המיוחד לכך ובלא כל שינוי אפילו אם אינם מפיגים טעם, ואפילו אם יכל לטחון מבעו"י. אמנם בדברים שרגילים לטוחנם במטחנה ראוי לטוחנם מבעו"י. אבל אם לא עשה כן מותר לטחון אותם במטחנת מטבח ידנית[23] ויעשה כן בשינוי כנ"ל אבל לא במטחנה גדולה שטוחנים בה לימים רבים. (שמירת שבת כהלכתה שם סעי' ו ז).
[2] אבע"ז
[8] אבע"ז
[10] אבע"ז
[13] בחיי אדם שם סעי' ז כתב "ונ"ל דמותר לקלוט הסמעטאנקע מן החלב לשתות בו קאווע" וא"כ ה"ה לקולטו ולהסירו כדי שלא יפריע לקפה שהרי מותר לברור גם פסולת מאוכל וכנ"ל
[14] וקצת צ"ע שלטעם החיי אדם שם סעי' ג בנפל פסולת לקמח שאסור לבררו כיון שכך דרכו תמיד בחול א"כ ה"ה הכא יהיה אסור כיון שדרכו תמיד כך בחול אע"ג שאינו עושהו לזמן מרובה
[16] מכיון שאינו מיוחד לקלוף כדי להכין בו לימים הרבה הרי הוא כקנון ותמחוי שהתירו ביו"ט כדאיתא בשו"ע סי' תקי סעי' ב (שם בהערה כז בשם הגרש"ז אוירבך)
[17] ולרשב"א מדאורייתא כמבואר בל"ת שכג (חיי אדם כלל פג סעי' א)
[18] הטעם משום דיש פוסקין המחמירין ואומרים דגם בתבלין המפיגין טעם אין מותר לדוכן ביו"ט כדרכן אא"כ לא ידע מאתמול שיצטרך להם ביו"ט וחוששין אנו לדבריהם לכתחלה מיהו גם הם לא אמרו אלא בתבלין אבל בשום ובצל ושחליים לכו"ע אין לו לדוכם מעיו"ט אפילו ידע שיצטרך להם למחר שמפיגין טעמם לגמרי ומתקלקלים ויש שכתבו דלפי המנהג אין חילוק בין ידע מאתמול ללא ידע ובכל גווני אין נוהגים לדוך ביו"ט אא"כ ע"י איזה שינוי שמתוך כך יהיו העם זכורים שאסור לדוך רק מה שצריך לאותו היום אבל בחי' רע"א כתב שאין להחמיר בדברים המתקלקלים אף אחר המנהג (מ"ב סי' תקד ס"ק יא ויא ושער הציון ס"ק יח וס"ק לו) וכן משמע בחיי אדם שם סעי' א "אבל ראוי להורות דאפילו תבלין המפיגין טעם, ידוך ע"י שינוי קצת, שמתוך כך יהיה זכור שלא ידוך יותר ממה שצריך. וכ"ש אם ידע מאתמול שיצטרך לתבלין אלו" משמע שדברים המתקלקלים אין צריך להחמיר
[19] דאע"ג דכלי זה מיוחד למלאכה זו ודומה לרחיים של פלפלין, (שנתבאר לקמן שאסור אפילו ע"י שינוי) לא דמי, דהתם דומה לרחיים של חטים, משא"כ כלי זה דדומה למכתשת שכותשין בו תבלין (חיי אדם שם סעי' ג) כיון שאין טוחנים בו לימים רבים (מ"ב שם ס"ק יט)
[20] כגון מלח גסה שצריך כתישה ואיסור כתישה במלח אינו אלא במלח ים שהיא גסה מתחלתה משא"כ מלח שקורין שליני"ש שנעשה דק מתחלתו ואח"כ נתבשל ועושין ממנו פתיתין גדולים אין בו איסור כתישה מן הדין דאין טוחן אחר טוחן ורק מפני מראית העין יש שמחמירין בזה (מ"ב שם ס"ק ה) וכתוב בהגהות חכמת מנוח דאפשר הוא אותו המין הנקרא מאלפי"ן זאל"ץ המורגל בארץ רוסיא שהוא מלח המתבשל מן מי מעינות המלוחין ושופכין אותם בדפוסין ומתקרש ומתחבר והחיבור רך הוא ונידוך בקל ואינו קשה כגרעיני מלח של ים הנעשים בידי שמים עכ"ל (שער הציון שם ס"ק ה)
[21] כן הוא דעת כל הפוסקים דדוקא בריחיים אסור הלא המה הרי"ף והרמב"ם והרמב"ן והרשב"א והמאירי והר"ן והתוס' והרא"ש והרבינו ירוחם והעיטור והשבלי בלקט ומובא שם בהג"ה שכן דעת ר' ישעיה וכן מצאתי באו"ז בהלכות שבת סימן ס' שכתב כן בשם ר"ת ור"י ותוס' ריב"א ומסיים שכן כתבו הצרפתים וכן עמא דבר לשחוק פלפלין ביו"ט כשאר כל התבלין במדוכות ונוהגין היתר גמור עכ"ל ותמיה לי על האחרונים שהביאו דעה שניה שלגבי הני הוא דעת יחידאה ושלא בריחיים הוא בודאי מלתא דרבנן ומפורש בתוספתא כותייהו וע"כ לענ"ד מצד הדין אין להחמיר וכ"כ הא"ר להקל (רק מצד המנהג כמו בשאר תבלין כמו שכתב הרמ"א לבסוף ובפרט היכא שידע מאתמול שיצטרך להם בודאי יש להחמיר כמו שכתבנו שם): (שער הציון שם ס"ק ג) וכ"כ בחיי"א שם סעי' א (וטוב לשחוק הפלפלין והכרכום במדוכה, ודוקא ע"י שינוי קצת, כיון שאינן מפיגין טעם כלל)
[22] וכ"כ בחיי"א שם סעי' א "לרשב"א שחיקת פלפלין וחרדל ברחיים שלהן, כיון שהוא כלי שדרך לטחון בו לימים הרבה, אסור מדאורייתא, ואסור אפי' ע"י שינוי"
[23] אך במחזיק ברכה כתב שראה במור וקציעה שברחיים של כל איש בביתו מותר וברחיים של חנוני אסור אפילו בוי"ט שני ובספר חסדי דוד כתב ג"כ שמותר אך המחמיר יתברך כמ"ש התו' בכל תבלין ע' שם (שערי תשובה סי' תקד ס"ק ג):
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה