פרשת במדבר יום ב'

מקרא

במדבר פרק א

(מח) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

(מט) אַךְ אֶת מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד אע"ג שהבין משה שלא ימנה את בני לוי כמבואר לעיל היה מסופק בדבר מה יעשה בהם, וכאשר השלים מנין העם ונשארו הלוים לבדם, פירש לו הקב"ה שלא ימנה אותם בתוך בני ישראל וימנה אותם לבדם, כי יפקידם על משכן העדות[1] וְאֶת רֹאשָׁם לֹא תִשָּׂא בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

(נ) וְאַתָּה הַפְקֵד תמנה[2] אֶת הַלְוִיִּם עַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת הוא אהל מועד והמשכן לארון ששם העדות וְעַל כָּל כֵּלָיו כמנורה והשלחן והמזבחות וְעַל כָּל אֲשֶׁר לוֹ הם כלי הכלים[3] הֵמָּה יִשְׂאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן בנסוע המחנה וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְהֵם יְשָׁרְתֻהוּ בהקמתו וְסָבִיב לַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ מד' רוחותיו בחנותן להזהיר ולשמור שלא יקרב זר אליו[4]:

(נא) וּבִנְסֹעַ הַמִּשְׁכָּן יוֹרִידוּ אֹתוֹ להסיר הבריחים והעמודים הַלְוִיִּם וּבַחֲנֹת הַמִּשְׁכָּן יָקִימוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם וְהַזָּר הַקָּרֵב אפי' כהן הבא לעבודת לויים בפריקת המשכן והקמתו חייב מיתה, כי הכהן גם הוא נקרא זר לעבודה זו[5] יוּמָת בידי שמים[6]:

(נב) וְחָנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ עַל מַחֲנֵהוּ על שבטו[7] וְאִישׁ עַל דִּגְלוֹ לְצִבְאֹתָם:

(נג) וְהַלְוִיִּם יַחֲנוּ סָבִיב לְמִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְלֹא יִהְיֶה קֶצֶף עַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל פי' הכתוב למעלה למה יחנו סביב שלא יקרב אל המשכן אחד מעדת בני ישראל וימות וזה טעם ולא יהיה קצף כעוזא שנגע בארון ושם כתוב ויחר אף ה' בעוזא[8] וְשָׁמְרוּ הַלְוִיִּם אֶת מִשְׁמֶרֶת מִשְׁכַּן הָעֵדוּת שישמרו אותו בלילה וילכו סביב המשכן, כמו שאמרו (ספרי קרח קטז) הכהנים שומרים מבפנים והלוים מבחוץ, והם כלם כשומרים לראש המלך והוא מצוה לדורות גם במקדש[9]:

(נד) וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ שלא נגעו במשכן לעולם[10]: פ

במדבר פרק ב

(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בעבור כי אהרן ובניו ישימו משא הקהתים בכתף[11] לֵאמֹר:

(ב) אִישׁ עַל דִּגְלוֹ וכל דגל היה בצבע שונה כצבע אבנו של אותו השבט הקבועה בחושן[12] בְאֹתֹת סימנים היו בכל דגל ודגל וקדמונינו אמרו שהיה בדגל ראובן צורת אדם מכח דרש דודאים ובדגל יהודה צורת אריה כי בו המשילו יעקב ובדגל אפרים צורת שור מטעם בכור שור ובדגל דן צורת נשר עד שידמו לכרובים שראה יחזקאל הנביא[13] לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד מרחוק מיל שהוא אלפים אמה[14] סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ:

(ג) וְהַחֹנִים קֵדְמָה מִזְרָחָה לצד פתח אהל מועד שהוא במזרח דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה לְצִבְאֹתָם לפי שיהודה גדול ומלך - חונה לפני שער המלך וכן מצינו במשה ואהרן לפי שהיו גדולים, לפני אהל מועד משה ואהרן ובניו[15] וְנָשִׂיא לִבְנֵי יְהוּדָה נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב:

(ד) וּצְבָאוֹ וּפְקֻדֵיהֶם אַרְבָּעָה וְשִׁבְעִים אֶלֶף וְשֵׁשׁ מֵאוֹת וכן כל הפקודים למחנה יהודה (פסוק ט), וכן בכולם, הכל דברי השם אל משה, ונמשך למעלה (פסוק א) על וידבר ה' אל משה ואל אהרן, כי לא מנאם משה עתה פעם אחרת, וכן אלה פקודי בני ישראל (פסוק לב), גם כן דברי השם, והזכיר כל זה להודיע שמימי המנין ועד שנתקנו המחנות וחנו לדגליהם ונסעו, שהיה עשרים יום (להלן י, יא) לא נפקד מהם איש, וזה היה מעשה נס, שלא מת אחד מכל העם הגדול ההוא תוך עשרים יום[16]:

(ה) וְהַחֹנִים עָלָיו עמו[17] מַטֵּה יִשָּׂשכָר וְנָשִׂיא לִבְנֵי יִשָּׂשכָר נְתַנְאֵל בֶּן צוּעָר:

(ו) וּצְבָאוֹ וּפְקֻדָיו אַרְבָּעָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת:

(ז) מַטֵּה זְבוּלֻן וְנָשִׂיא לִבְנֵי זְבוּלֻן אֱלִיאָב בֶּן חֵלֹן:

(ח) וּצְבָאוֹ וּפְקֻדָיו שִׁבְעָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת:

(ט) כָּל הַפְּקֻדִים לְמַחֲנֵה יְהוּדָה מְאַת אֶלֶף וּשְׁמֹנִים אֶלֶף וְשֵׁשֶׁת אֲלָפִים וְאַרְבַּע מֵאוֹת לְצִבְאֹתָם רִאשֹׁנָה יִסָּעוּ כשרואין הענן מסתלק תוקעין הכהנים בחצוצרות ונוסע מחנה יהודה תחלה וכשהולכין הולכין כדרך חנייתן הלוים והעגלות באמצע דגל יהודה במזרח ושל ראובן בדרום ושל אפרים במערב ושל דן בצפון[18]: ס

(י) דֶּגֶל מַחֲנֵה רְאוּבֵן תֵּימָנָה דרומה[19] לְצִבְאֹתָם וְנָשִׂיא לִבְנֵי רְאוּבֵן אֱלִיצוּר בֶּן שְׁדֵיאוּר:

(יא) וּצְבָאוֹ וּפְקֻדָיו שִׁשָּׁה וְאַרְבָּעִים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת:

(יב) וְהַחוֹנִם עָלָיו מַטֵּה שִׁמְעוֹן וְנָשִׂיא לִבְנֵי שִׁמְעוֹן שְׁלֻמִיאֵל בֶּן צוּרִי שַׁדָּי:

(יג) וּצְבָאוֹ וּפְקֻדֵיהֶם תִּשְׁעָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת:

(יד) וּמַטֵּה גָּד וְנָשִׂיא לִבְנֵי גָד אֶלְיָסָף בֶּן רְעוּאֵל:

(טו) וּצְבָאוֹ וּפְקֻדֵיהֶם חֲמִשָּׁה וְאַרְבָּעִים אֶלֶף וְשֵׁשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים:

(טז) כָּל הַפְּקֻדִים לְמַחֲנֵה רְאוּבֵן מְאַת אֶלֶף וְאֶחָד וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים לְצִבְאֹתָם וּשְׁנִיִּם יִסָּעוּ: ס

(יז) וְנָסַע אֹהֶל מוֹעֵד מַחֲנֵה הַלְוִיִּם בְּתוֹךְ הַמַּחֲנֹת לאחר שני דגלים הללו[20] כי הגרשונים והמררים נוסעים בין דגל יהודה ובין דגל ראובן והקהתים נוסעים ועמהם אהרן ובניו בין דגל יהודה ובין דגל אפריםכַּאֲשֶׁר יַחֲנוּ כֵּן יִסָּעוּ שב אל המחנות שהם ישראל לא אל מחנה הלוים כי יחנה דגל יהודה למזרח כי הגרשוני שהוא למערב המקדש ומררי בצפון יחדו יסעו אִישׁ עַל יָדוֹ על מקומו לְדִגְלֵיהֶם: ס

(יח) דֶּגֶל מַחֲנֵה אֶפְרַיִם לְצִבְאֹתָם יָמָּה לרחל דגל בפני עצמה אפרים מנשה ובנימין[21] וְנָשִׂיא לִבְנֵי אֶפְרַיִם אֱלִישָׁמָע בֶּן עַמִּיהוּד:

(יט) וּצְבָאוֹ וּפְקֻדֵיהֶם אַרְבָּעִים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת:

(כ) וְעָלָיו מַטֵּה מְנַשֶּׁה וְנָשִׂיא לִבְנֵי מְנַשֶּׁה גַּמְלִיאֵל בֶּן פְּדָהצוּר:

(כא) וּצְבָאוֹ וּפְקֻדֵיהֶם שְׁנַיִם וּשְׁלֹשִׁים אֶלֶף וּמָאתָיִם:

(כב) וּמַטֵּה בִּנְיָמִן וְנָשִׂיא לִבְנֵי בִנְיָמִן אֲבִידָן בֶּן גִּדְעֹנִי:

(כג) וּצְבָאוֹ וּפְקֻדֵיהֶם חֲמִשָּׁה וּשְׁלֹשִׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת:

(כד) כָּל הַפְּקֻדִים לְמַחֲנֵה אֶפְרַיִם מְאַת אֶלֶף וּשְׁמֹנַת אֲלָפִים וּמֵאָה לְצִבְאֹתָם וּשְׁלִשִׁים יִסָּעוּ: ס

(כה) דֶּגֶל מַחֲנֵה דָן דגל רביעי לבן שפחת רחל[22] צָפֹנָה לְצִבְאֹתָם וְנָשִׂיא לִבְנֵי דָן אֲחִיעֶזֶר בֶּן עַמִּישַׁדָּי:

(כו) וּצְבָאוֹ וּפְקֻדֵיהֶם שְׁנַיִם וְשִׁשִּׁים אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת:

(כז) וְהַחֹנִים עָלָיו מַטֵּה אָשֵׁר וְנָשִׂיא לִבְנֵי אָשֵׁר פַּגְעִיאֵל בֶּן עָכְרָן:

(כח) וּצְבָאוֹ וּפְקֻדֵיהֶם אֶחָד וְאַרְבָּעִים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת:

(כט) וּמַטֵּה נַפְתָּלִי וְנָשִׂיא לִבְנֵי נַפְתָּלִי אֲחִירַע בֶּן עֵינָן:

(ל) וּצְבָאוֹ וּפְקֻדֵיהֶם שְׁלֹשָׁה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת:

(לא) כָּל הַפְּקֻדִים לְמַחֲנֵה דָן מְאַת אֶלֶף וְשִׁבְעָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וְשֵׁשׁ מֵאוֹת לָאַחֲרֹנָה יִסְעוּ לְדִגְלֵיהֶם: פ

נביא

שמואל ב פרק יג

(טז) וַתֹּאמֶר לוֹ אַל תשלחני מביתך כי אוֹדֹת הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת שאתה רוצה לשלחני גרועה מהרעה - מֵאַחֶרֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמִּי לאנוס אותי ועכשיו תרצה לְשַׁלְּחֵנִי כי היא נשארה בביתו להכריחו שישאנה, כדין מאנס את הבתולה, שלו תהיה לאשה לא יוכל שלחה כל ימיו וְלֹא אָבָה לִשְׁמֹעַ לָהּ:

(יז) וַיִּקְרָא אֶת נַעֲרוֹ מְשָׁרְתוֹ וַיֹּאמֶר שִׁלְחוּ נָא אֶת זֹאת מֵעָלַי הַחוּצָה וּנְעֹל הַדֶּלֶת אַחֲרֶיהָ:

(יח) וְעָלֶיהָ כְּתֹנֶת פַּסִּים כִּי כֵן תִּלְבַּשְׁןָ בְנוֹת הַמֶּלֶךְ הַבְּתוּלֹת מְעִילִים וַיֹּצֵא אוֹתָהּ מְשָׁרְתוֹ הַחוּץ וְנָעַל הַדֶּלֶת אַחֲרֶיהָ:

(יט) וַתִּקַּח תָּמָר אֵפֶר עַל רֹאשָׁהּ וּכְתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלֶיהָ קָרָעָה וַתָּשֶׂם יָדָהּ עַל רֹאשָׁהּ וַתֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְזָעָקָה:

(כ) וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אַבְשָׁלוֹם אָחִיהָ הַאֲמִינוֹן דרך בזיון אָחִיךְ הָיָה עִמָּךְ ואנס אותך וְעַתָּה אֲחוֹתִי הַחֲרִישִׁי ואל תבזי אותו כי אָחִיךְ הוּא אַל תָּשִׁיתִי אֶת לִבֵּךְ לַדָּבָר הַזֶּה וַתֵּשֶׁב תָּמָר וְשֹׁמֵמָה בֵּית אַבְשָׁלוֹם אָחִיהָ:

(כא) וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד שָׁמַע אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּחַר לוֹ מְאֹד:

(כב) וְלֹא דִבֶּר אַבְשָׁלוֹם עִם אַמְנוֹן לְמֵרָע וְעַד טוֹב כִּי שָׂנֵא אַבְשָׁלוֹם אֶת אַמְנוֹן עַל דְּבַר אֲשֶׁר עִנָּה אֵת תָּמָר אֲחֹתוֹ: פ

(כג) וַיְהִי לִשְׁנָתַיִם יָמִים וַיִּהְיוּ גֹזְזִים הצאן ודרכם היה לעשות משתה בגזיזת הצאן לְאַבְשָׁלוֹם בְּבַעַל חָצוֹר אֲשֶׁר עִם סמוך לארץ - אֶפְרָיִם וַיִּקְרָא אַבְשָׁלוֹם לְכָל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ:

(כד) וַיָּבֹא אַבְשָׁלוֹם אֶל הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָא גֹזְזִים לְעַבְדֶּךָ יֵלֶךְ נָא הַמֶּלֶךְ וַעֲבָדָיו עִם עַבְדֶּךָ כלומר עמי:

(כה) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל אַבְשָׁלוֹם אַל בְּנִי אַל נָא נֵלֵךְ כֻּלָּנוּ וְלֹא נִכְבַּד עָלֶיךָ כי כאשר נלך כלנו, יהיה לך לעול כבד וטרחה מרובה וַיִּפְרָץ הפציר בּוֹ וְלֹא אָבָה לָלֶכֶת וַיְבָרֲכֵהוּ:

(כו) וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם וָלֹא בשאלה אמר לו, ואם לא אז לפחות יֵלֶךְ נָא אִתָּנוּ אַמְנוֹן אָחִי שהוא הבכור ועומד במקום המלך וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ לָמָּה יֵלֵךְ עִמָּךְ הרי יכביד עליך:

(כז) וַיִּפְרָץ בּוֹ אַבְשָׁלוֹם וַיִּשְׁלַח אִתּוֹ אֶת אַמְנוֹן וְאֵת כָּל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ: ס

(כח) וַיְצַו אַבְשָׁלוֹם אֶת נְעָרָיו לֵאמֹר רְאוּ נָא כְּטוֹב לֵב אַמְנוֹן בַּיַּיִן וְאָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם הַכּוּ אֶת אַמְנוֹן וַהֲמִתֶּם אֹתוֹ אַל תִּירָאוּ הֲלוֹא כלומר לא תענשו כִּי אָנֹכִי צִוִּיתִי אֶתְכֶם חִזְקוּ וִהְיוּ לִבְנֵי חָיִל:

(כט) וַיַּעֲשׂוּ נַעֲרֵי אַבְשָׁלוֹם לְאַמְנוֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה אַבְשָׁלוֹם וַיָּקֻמוּ כָּל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וַיִּרְכְּבוּ אִישׁ עַל פִּרְדּוֹ וַיָּנֻסוּ:

(ל) וַיְהִי הֵמָּה בַדֶּרֶךְ וְהַשְּׁמֻעָה בָאָה אֶל דָּוִד לֵאמֹר הִכָּה אַבְשָׁלוֹם אֶת כָּל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וְלֹא נוֹתַר מֵהֶם אֶחָד: ס

כתובים

רות פרק א

 (טו) וַתֹּאמֶר הִנֵּה שָׁבָה יְבִמְתֵּךְ אֶל עַמָּהּ וְאֶל אֱלֹהֶיהָ אז גם את שׁוּבִי אַחֲרֵי יְבִמְתֵּךְ:

(טז) וַתֹּאמֶר רוּת בבקשה אַל תִּפְגְּעִי בִי תפצירי בי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי ומכאן אמרו חז"ל שגר הבא להתגייר מודיעים לו מקצת עונשים שאם בא לחזור בו יוזור שמתוך דברים של רות נלמד שנעמי אמרה לה שאסור לצאת חוץ לתחום בשבת ורות ענתה באשר תלכי אלך. המשיכה נעמי ואמרה שאסור הייחוד עם זכר ועונה רות באשר תליני אליןץ המשיכה נעמי ואמרה אנו מובדלים משאר העמים ע"י תרי"ג מצוות, ענתה רות עמך עמי. המשיכה נעמי והוסיה שאסור לעבוד ע"ז, ענתה רות ואלהיך אלהי. נעמי: ארבע מיתות בי"ד נמסרו לנו. רות: באשר תמותי אמות. מסיימת נעמי ואומרת ששני קברים נמסרו לבי"ד אחד לסקילה ושרפה ואחד לחנק והרג וסיימה רות ואמרה ושם אקבר:

(יז) בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר כֹּה יַעֲשֶׂה יְקֹוָק לִי כמו שבעלי מת וְכֹה יֹסִיף כִּי רק הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ:

(יח) וַתֵּרֶא כִּי מִתְאַמֶּצֶת הִיא לָלֶכֶת אִתָּהּ וַתֶּחְדַּל לְדַבֵּר אֵלֶיהָ ואמרו רז"ל מכאן שאין מרבין ומדקדקים על הגר:

(יט) וַתֵּלַכְנָה שְׁתֵּיהֶם עַד בֹּאָנָה בֵּית לָחֶם שמכיוון שכבר החליטה להתגייר, כבר השוותה לנעמי וַיְהִי כְּבֹאָנָה בֵּית לֶחֶם וַתֵּהֹם מלשון הומיה כָּל הָעִיר עֲלֵיהֶן שכילם התאספו לקבור את אשתו של בועז שנפטרה באותו יום וַתֹּאמַרְנָה הֲזֹאת נָעֳמִי בתמיה:

(כ) וַתֹּאמֶר אֲלֵיהֶן אַל תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי קְרֶאןָ לִי מָרָא כִּי הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד:

(כא) אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי בעושר ובבנים וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי יְקֹוָק ולכן לָמָּה תִקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי וַיקֹוָק עָנָה בִי וְשַׁדַּי הֵרַע לִי:

(כב) וַתָּשָׁב נָעֳמִי וְרוּת הַמּוֹאֲבִיָּה כַלָּתָהּ עִמָּהּ הַשָּׁבָה מִשְּׂדֵי מוֹאָב וְהֵמָּה בָּאוּ בֵּית לֶחֶם בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים בקצירת העומר:

רות פרק ב

(א) וּלְנָעֳמִי מידע מוֹדַע בן אחיו של אלימלך היה לְאִישָׁהּ אִישׁ גִּבּוֹר חַיִל מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ וּשְׁמוֹ בֹּעַז וי"א שהיה אבצן מהשופטים:

(ב) וַתֹּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֶל נָעֳמִי אֵלְכָה נָּא הַשָּׂדֶה לאחד משדות העיר וַאֲלַקֳטָה בַשִּׁבֳּלִים אַחַר אֲשֶׁר אֶמְצָא חֵן בְּעֵינָיו שלא יגער בי וַתֹּאמֶר לָהּ לְכִי בִתִּי:

(ג) וַתֵּלֶךְ וַתָּבוֹא שעשתה סימנים בדרכים קודם שנכנסה לשדה כדי שתדע לחזור לשם וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה אַחֲרֵי הַקֹּצְרִים וַיִּקֶר מִקְרֶהָ לבוא אל חֶלְקַת הַשָּׂדֶה לְבֹעַז אֲשֶׁר מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ:

(ד) וְהִנֵּה בֹעַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים יְקֹוָק עִמָּכֶם וַיֹּאמְרוּ לוֹ יְבָרֶכְךָ יְקֹוָק:

(ה) וַיֹּאמֶר בֹּעַז לְנַעֲרוֹ הַנִּצָּב עַל הַקּוֹצְרִים לְמִי הַנַּעֲרָה הַזֹּאת וכי דרכו של בועז לשאול בנשים? אלא דברי חכמה וצניעות ראה בה. שתי שיבלים לקטה ושלשה לא והייתה מלקטת בצניעות:

(ו) וַיַּעַן הַנַּעַר הַנִּצָּב עַל הַקּוֹצְרִים וַיֹּאמַר נַעֲרָה מוֹאֲבִיָּה הִיא הַשָּׁבָה בלשון עבר עִם נָעֳמִי מִשְּׂדֵה מוֹאָב:

(ז) וַתֹּאמֶר בלבה אֲלַקֳטָה נָּא את לקט השיבלים וְאָסַפְתִּי בָעֳמָרִים  את השכחה אַחֲרֵי הַקּוֹצְרִים שהפאה כבר נלקחה בידי עניים אחרים וַתָּבוֹא וַתַּעֲמוֹד מֵאָז הַבֹּקֶר ולא נחה וְעַד עַתָּה זֶה שִׁבְתָּהּ הַבַּיִת מְעָט:

משנת ההלכה

דיני יו"ט

המשך כללי המלאכות האסורות והמותרות ביו"ט

       א.       מכשירי אוכל נפש דהיינו דברים המכשירים את האוכל, שלא היה אפשר לעשותם מאתמול, כגון שנתקלקלו ביו"ט או שלא הספיק לתקנם מערב החג מותר לעשותם ביו"ט אבל אם היה אפשר לעשותם מאתמול הרי הם כשאר מלאכות ואסורים מן התורה^[23] (שו"ע שם, מ"ב ס"ק ה, ו)  

        ב.        כמו שלגבי איסורי שבת כל דבר שאסור לעשותו בעצמו אסור לומר לעכו"ם לעשותו ה"ה גם ביו"ט (מ"ב שם ס"ק א)

         ג.         לא הותרה מלאכת אוכל נפש אלא לעשותה עבור ישראל אבל עבור נכרי אסור וכן לצורך בעלי חיים אסור אפילו שמזונותם עליך דכתיב^[24] אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם ודרשו חז"ל לכם ולא לכותים לכם ולא לכלבים (מ"ב סי' תקיב ס"ק א ב טז).

        ד.        כל המלאכות שיבוארו להלן השייכים באוכל נפש וכן מלאכות הוצאה והבערה, הותרו אפילו אין צריך להם בי"ט לאכילה ממש אלא לאיזה צורך, כגון להוציא מרשות לרשות לטיול, ולהדליק לכבוד ריבוי נרות, מותר, שאנו אומרים מתוך שהותרה לצורך אוכל נפש מהפסוק "אך אשר יאכל לכל נפש", הותרה נמי לצורך איזו הנאה וטיול שצריך לו לבו ביום, ש "אשר ...יאכל" משמעו גם הנאה וכאילו כתיב אשר "יהנה" לכל נפש. (חיי אדם כלל פ סעי' ב).

---

[1] רמב"ן

[2] רש"י "דכל מיתות האמורות בקודש ומקדש, כלן מיתתן בידי שמים, כמ"ש הסמ"ג שלא מצינו מיתת ב"ד בקדש ומקדש, וכן מדאמר ולא יהיה קצף על בני ישראל. הנה היא מיתה בידי שמים, כבמעשה קרח דכתיב כי יצא הקצף, שהיתה מיתה בידי שמים (הרא"ם) ערמב"ם וראב"ד ספ"ג מכלי מקדש, ועוד דבמיתות ב"ד בא הלשון כפול מות יומת". הכתב והקבלה

[3] אבע"ז

[4] חזקוני

[5] הכתב והקבלה

[6] רש"י

[7] אבע"ז

[8] אבע"ז

[9] רמב"ן

[10] פי' ר' יוסף בכור שור

[11] אבע"ז

[12] רש"י

[13] אבע"ז

[14] רש"י

[15] פי' ר' יוסף בכור שור

[16] רמב"ן

[17] אבע"ז

[18] רש"י

[19] ת"א

[20] רש"י

[21] חזקוני

[22] חזקוני

[23]  דבמכשירי אוכל נפש פליגי בגמרא ר' יהודה ורבנן דרבנן סברי מדכתיב אך אשר יאכל לכל נפש  הוא לבדו יעשה לכם הוא ולא מכשירין ור"י סבר דזה קאי רק על מכשירין שאפשר לעשותן מבעוד יום אבל אם א"א שרי כמו אוכל נפש עצמו ופסקו רוב הפוסקים  כר' יהודה ואעפ"כ לעשות כלי לצורך אוכל נפש גם ר"י מודה דאסור ולא פליגי כ"א בתקוני הכלי שהוא לצורך אוכל נפש דלר"י שרי אם א"א לעשותו מבעוד יום כגון  שנתקלקל ביו"ט או שלא היה לו שהות לתקנו מבעוד יום וכ"ש אם לא ידע כלל מבע"י שנתקלקל אבל אם היה לו שהות לתקנו מבעוד יום אף ששכח אח"כ לכו"ע  אסור מן התורה דע"ז קאי המיעוט הוא ולא מכשיריו. ודע עוד דאפי' אותן הפוסקים דס"ל כר"י היינו לעשות כן לעצמו משום דמעיקר הלכה הוא מותר אבל יש דברים  שאין מורין כן לאחרים שלא יבואו להקל יותר (מ"ב בהקדמה לסי' תקט)

[24] והנה בסימן תקי"ח איתא בשו"ע דאף לענין אפיה ובישול ג"כ אמרינן מתוך שהותרה  לצורך אוכל נפש הותרה נמי שלא לצורך אכן בעינן שיהיה צורך היום קצת ולצורך עו"ג לא מקרי כלל צורך היום וכדמוכח מתוס' כתובות דף ז' ויש בזה איסור תורה  ואף לשיטת הסוברים שם בב"י דמה"ת מותר אף שלא לצורך כלל עכ"פ מדרבנן אסור כמו שמוכח במסקנת ב"י שם ועוד נוכל לומר דלצורך עו"ג כיון שגילתה התורה  לכם ולא לעו"ג גרע טפי ולכו"ע יש בזה איסור דאורייתא וכן מוכח מהרמב"ם בהלכה י"ג שס"ל דיש בזה איסור תורה ולכאורה מוכח שם בהלכה ט"ו דס"ל דלאו גמור  ג"כ יש בזה דאמרינן אהדריה לאיסורא קמא מדכתב שם דאינו לוקה מטעם הואיל ומשמע היכי דליכא טעם זה כגון שבישל סמוך לחשיכה או טריפה לוקה ג"כ אכן  מסוגיא דביצה דף י"ב ב תוס' שם דמטעם מתוך ממעט  מלקות ומחמת המיעוט דלכם יש בזה איסור עשה עכ"פ וה"נ בעניננו לדעת הרמב"ם דהותר שלא לצורך כלל אין בזה כ"א איסור עשה [ועיין בלח"מ הלכה ט"ו  שהוכיח ג"כ דלהרמב"ם יש בזה איסור דאורייתא וסוף דבריו שם לכאורה נסתר מדברי התוס' הנ"ל] ומה שהוצרך הרמב"ם במבשל לצורך עכו"ם לטעם הואיל אף  דבלא"ה אינו כ"א איסור עשה י"ל דמשום אינך נקט כן שכלל שם המבשל לצורך חול עי"ש (בה"ל שם ד"ה אין)