מקרא
ויקרא פרק כה
פרשה זו נאמרה בסיני בעלותו לקבל לוחות שניות ששם כרת ה' עם ישראל ברית שניה אחר חטא העגל ושבירת הלוחות ובברית הראשון נאמרה שמיטה, כדכתיב (שמות כג, יא) והשביעית תשמטנה ונטשתה וגו', וכן בברית הראשון נאמרה בפרטיה ובדקדוקיה ובעונשיה, ובברית הראשונה שהיה במ' יום הראשונים נצטוה משה על המשכן, וכשנתרצה להם הב"ה וצוה לכרות ברית שניה, ירד משה וצום כל אשר דבר ה' אותו בהר סיני, והיה מעשה המשכן בכללם, ואז הקהיל את כל עדת ישראל ויאמר אליהם, אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם (שם לה, א) כל מלאכת עבודת המשכן, וקבלו הדבר בשמחה, והתחילו לעשות המלאכה, וכל ימי עשות המלאכה לא דיבר אליהם מכל אשר נצטוה, כי לא רצה להקהילם אליו, שלא יתבטלו מהמלאכה ואחר שהשלימו המשכן, אז ויקרא אל משה וידבר ה' אליו (ויקרא א, א) וצוהו בקרבנות ובכל תורת כהנים, ומשה צוה הכל אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל, וכאשר השלים אמר, עוד צוה ה' אותי בהר סיני לפרש לכם השמיטה והיובל ולכרות לכם על כל המצות והמשפטים ברית חדשה באלה ובשבועה, ולא הוצרך עתה לזבוח זבחים ולזרוק עליהם מהדם, כאשר עשה בברית ראשונה (שמות כד ו-ח), אבל קבלו עליהם הברית באלות ובקללות אלה. ובתנאי הארץ השמיטה והיובלות, כאשר יזכיר בתוכחות (להלן כו, לד-לה) ועל כן נתפרשו בברית הזאת השנית[1]:
א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר
(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַיקֹוָק שתהיה כל השנה הבטלה מעבודת האדמה מוכנת לעבודתו כמו שכיון בשבת בראשית באמרו שבת לה' אלהיך[2] ומצוה על ישראלי שלא יעזוב גר לזרוע שנת השבת כאשר לא נעזבנו לעשות מלאכה בשבת כי הוא ברשותנו[3]:
(ג) שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ אינו צווי, אלא דרך הפסוק לומר כן, כמו ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות (שמות כג, יב). ועל דרך רבותינו (ירושלמי כלאים ח, א) הוא לאו הבא מכלל עשה, שש שנים תזרע ולא בשביעית, והזורע בשביעית עובר בלאו ועשה[4]:
(ד) וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַיקֹוָק שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר:
(ה) אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ אפילו לא זרעתה והיא צמחה מן הזרע שנפל בה בעת הקציר הוא קרוי ספיח לֹא תִקְצוֹר להיות מחזיק בו כשאר קציר אלא הפקר יהיה לכל[5] וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ הגפן שלא עבדו ולא חפר ולא זמר אותו יקרא "נזיר" כי הזירו והפרישו ממנו כאילו אינו שלו לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ והנה אמר הכתוב כי הספיח הנולד מאליו בשדה לא יקצור אותם, והענבים הצומחים בכרם מבלי עבודה לא יבצור אותן, ופירוש הלאוים, שלא תקצור אותן אתה לבדך לצורך עצמך ולא תבצור אותן לעצמך, אבל תהיה שנת שבתון לארץ מן הזריעה והזמירה, ותהיה "שבת הארץ" כל אשר תוציא בשביתתה מן הספיח והנזיר לכולכם יחד לאכלה, לך ולענייך ולחיה ולבהמה[6]:
(ו) וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם אע"פ שאסרתים עליך לא באכילה ולא בהנאה אסרתים אלא שלא תנהוג בהם כבעל הבית אלא הכל יהיו שוים בה אתה ושכירך ותושבך לְאָכְלָה
לא לסחורה ולא להפסד ולא לכביסה, ומיהו באכילה מותר, ובכל דבר שהנאתו וביעורו שוה שהם דומיא לאכילה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ כלומר, כולכם שוים, כשם שאינם יכולים למעט כי הפקר הוא, והכל אוכלים משולחן גבוה[7]:
(ז) וְלִבְהֶמְתְּךָ שהיא ברשותך וְלַחַיָּה שאינה ברשותך[8] שאפילו החיה אין לך רשות לגרש מתוך השדה, לפי שאינה שלך[9] אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל: ס
(ח) וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים מצוה על בית דין לספור שני היובל ולמנות שנים ושבתות כדרך שאנו מונין יומים ושבועות לעומר[10] וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה:
(ט) וְהַעֲבַרְתָּ לשון (שמות לו) ויעבירו קול במחנה לשון הכרזה[11] שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם ללמדנו שתקיעת שופר ביום הכפורים נעשית בכל מקום, שפירוש "תעבירו שופר בכל ארצכם" ללמד שכל יחיד חייב לתקוע, ואין התקיעה בבית דין בלבד כמו הספירה[12]:
(י) וְקִדַּשְׁתֶּם בכניסתה מקדשין אותה בב"ד ואומרים מקודשת השנה[13] אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ כאשר יפרש כי בשנת היובל תשוב הארץ הנמכרת לבעליה וְאִישׁ העבד העברי הנמכר לישראל[14] אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ:
נביא
שמואל ב פרק ה
(א) וַיָּבֹאוּ כָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֶל דָּוִד חֶבְרוֹנָה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר הִנְנוּ עַצְמְךָ וּבְשָׂרְךָ אֲנָחְנוּ אף על פי שאתה ממשפחת יהודה והננו קרובים לך אנחנו גם כן עצמך כי כלנו בני ישראל אחים אנחנו:
(ב) גַּם אֶתְמוֹל גַּם שִׁלְשׁוֹם בִּהְיוֹת שָׁאוּל מֶלֶךְ עָלֵינוּ אַתָּה הָיִיתָה מוציא הַמּוֹצִיא והמבי וְהַמֵּבִיא אֶת יִשְׂרָאֵל ולא יוגדל בעיניך אהבת בני יהודה על כי מלכת עליהם ראשונה, כי הלא גם עלינו משלת מאז עוד מלוך שאול, כי היית המוציא והמביא את ישראל, אם כן עליך לרעות את כל ישראל כולם, אלו כאלו בשוה, וכרועה עדרו וַיֹּאמֶר יְקֹוָק לְךָ אַתָּה תִרְעֶה אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל וְאַתָּה תִּהְיֶה לְנָגִיד עַל יִשְׂרָאֵל ולא אמר על יהודה:
(ג) וַיָּבֹאוּ כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַמֶּלֶךְ חֶבְרוֹנָה אחר שקבלוהו הגוי כולו וַיִּכְרֹת לָהֶם הַמֶּלֶךְ דָּוִד בְּרִית בְּחֶבְרוֹן לִפְנֵי ארון יְקֹוָק כרת ברית עם הזקנים שהם הסנהדרין, שהעמדת המלך צריך שיהיה מדעת סנהדרין וַיִּמְשְׁחוּ אֶת דָּוִד לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל והם משחוהו שנית להיות מולך מלכות הכוללת: פ
(ד) בֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה דָּוִד בְּמָלְכוֹ אַרְבָּעִים שָׁנָה מָלָךְ ולא חשב הששה חדשים שחשבון המרובה בולע את המועט:
(ה) בְּחֶבְרוֹן מָלַךְ עַל יְהוּדָה שֶׁבַע שָׁנִים וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים וּבִירוּשָׁלִַם מָלַךְ שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ שָׁנָה עַל כָּל יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה:
(ו) אחר שעתה התאחדו שני ממלכות ישראל, שהיו עד עתה שבט יהודה תחת דוד, ויתר השבטים ובנימין שבט שאול בראשם תחת איש בושת, ושבו כולם למלכות אחת תחת דוד, היה מן העצה, וכן הופיע רצון ה', שעיר המלוכה תהיה בגבול השייך לשני השבטים שהיו שבטי מלכות, וזה היה בירושלים שהיתה חציה ליהודה וחציה לבנימין ובני יהודה כבשו חלקם בירושלים רק בני בנימין לא כבשו את חלקם וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ וַאֲנָשָׁיו יְרוּשָׁלִַם אֶל הַיְבֻסִי יוֹשֵׁב הָאָרֶץ להורישו מחלק בני בנימין ובשער העיר עשו צלמים בדמות עורים ופסחים והיו עשויים באופן מהתחבולה שירימו ויניעו בכחם מקלות ומוטות של ברזל רבי המשקל, תנועה חזקה בענין שלא יוכל אדם לקרב שם כי יכו אותו הצלמים במקלות (ויוכל להיות שג"כ עמדו תחתיהם עורים ופסחים ממש עוזרים בהנעתם) והיו סמוכים לצנור המים באופן שהיה הצנור מוציא המים מפיו, וע"י הגרת המים ושטיפתם התנענעו הצלמים והמקלות רחיים וכמו שראה תחבולות אלה בעיניו. ובראשונה רצה דוד ליכנס דרך השער וַיֹּאמֶר לְדָוִד לֵאמֹר לֹא תָבוֹא הֵנָּה כִּי אִם הֱסִירְךָ הַעִוְרִים וְהַפִּסְחִים לֵאמֹר לֹא יָבוֹא דָוִד הֵנָּה:
(ז) וַיִּלְכֹּד דָּוִד אֵת מְצֻדַת צִיּוֹן כאשר ראה שאי אפשר לכבוש מצד שער העיר, הלך לצד השני ששם המצודה ולכד את מצודת ציון, - ולכן נקראה אח"כ - הִיא עִיר דָּוִד שהוא כבשה בעצמו:
(ח) וַיֹּאמֶר דָּוִד בַּיּוֹם הַהוּא כָּל מַכֵּה יְבֻסִי ואז אמר שמי שילחם מצד הזה והלאה מוכרח להכות יבוסי - תחלה שהם אנשי החיל שעמדו בין המצודה ובין הצלמים, ואח"כ - וְיִגַּע בַּצִּנּוֹר המוגיר מים על הצלמים כי הבא מצד זה יהיה סדר פגיעתו תחלה בהצנור ואח"כ וְאֶת הַפִּסְחִים וְאֶת הַעִוְרִים שנאו שְׂנֻאֵי נֶפֶשׁ דָּוִד ופה לא פורש מה יעשה לו ובדברי הימים פירש כל מכה יבוסי בראשונה יהיה לראש ולשר, ושם באר שלכדה יואב עַל כֵּן יֹאמְרוּ מהיום ההוא ואילך עִוֵּר וּפִסֵּחַ לֹא יָבוֹא אֶל הַבָּיִת הזה היא מצודת ציון לבזיון אותן העורים והפסחים ולזכרון לדורות היאך לכדה דוד:
(ט) וַיֵּשֶׁב דָּוִד בַּמְּצֻדָה וַיִּקְרָא לָהּ עִיר דָּוִד וַיִּבֶן דָּוִד סָבִיב מִן הַמִּלּוֹא הוא מקום סמוך לחומה ואותו המקום היתה רחבה להאסף העם שם לפיכך נקרא מלוא כמו קראו מלאו ואמרו האספו ונבואה וממנו ולפנים בנה וָבָיְתָה כלומר פנימה:
(י) וַיֵּלֶךְ דָּוִד הָלוֹךְ וְגָדוֹל וַיקֹוָק אֱלֹהֵי צְבָאוֹת עִמּוֹ: פ
(יא) וַיִּשְׁלַח חִירָם מֶלֶךְ צֹר מַלְאָכִים אֶל דָּוִד וַעֲצֵי אֲרָזִים בידם וְחָרָשֵׁי אמני עֵץ וְחָרָשֵׁי אֶבֶן קִיר וַיִּבְנוּ בַיִת לְדָוִד:
(יב) וַיֵּדַע דָּוִד שהכין מלכותו בירושלים ידע כִּי הֱכִינוֹ יְקֹוָק לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל וְכִי נִשֵּׂא מַמְלַכְתּוֹ בַּעֲבוּר עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל כיון שראה שאפילו מלכי אומות העולם מובילים לו שי לכרות עמו ברית: ס
(יג) וַיִּקַּח דָּוִד עוֹד פִּלַגְשִׁים וְנָשִׁים מִירוּשָׁלִַם אַחֲרֵי בֹּאוֹ מֵחֶבְרוֹן וַיִּוָּלְדוּ עוֹד לְדָוִד בָּנִים וּבָנוֹת:
(יד) וְאֵלֶּה שְׁמוֹת הַיִּלֹּדִים לוֹ בִּירוּשָׁלִָם שַׁמּוּעַ וְשׁוֹבָב וְנָתָן וּשְׁלֹמֹה הוא היה הגדול ביניהם:
(טו) וְיִבְחָר וֶאֱלִישׁוּעַ וְנֶפֶג וְיָפִיעַ:
(טז) וֶאֱלִישָׁמָע וְאֶלְיָדָע וֶאֱלִיפָלֶט: פ
כתובים
תהלים פרק קלב
(יג) מכיוון כִּי בָחַר יְקֹוָק בְּצִיּוֹן ודוד המלך התאמץ וטרח כדי להכין את המקום והקב"ה אִוָּהּ מלשון תאוה וחשק לְמוֹשָׁב לוֹ אז בשכר זה דוד המלך יקבל את המלכות לו ולזרעו עד עולם: (יד) וכך ה' אמר זֹאת מְנוּחָתִי עֲדֵי עַד לעולם פֹּה אֵשֵׁב כִּי אִוִּתִיהָ מלשון תאווה: (טו) ומהמקום הזה הקב"ה ישפיע צֵידָהּ אוכל ו- בָּרֵךְ אֲבָרֵךְ אֶבְיוֹנֶיהָ אַשְׂבִּיעַ לָחֶם: (טז) וְכֹהֲנֶיהָ אַלְבִּישׁ יֶשַׁע כי ע"י לבישת בגדי הכהונה תבוא ישועה לעולם כי הם מכפרים על העוונות וַחֲסִידֶיהָ והלווים רַנֵּן יְרַנֵּנוּ בשיר: (יז) שָׁם בציון אַצְמִיחַ קֶרֶן ממשלה לְדָוִד ושם יגדל ותרבה ממשלתו ו- עָרַכְתִּי נֵר לִמְשִׁיחִי עניין הארה: (יח) אוֹיְבָיו אַלְבִּישׁ ויהיו מעוטפים ב- בֹּשֶׁת וְעָלָיו על דוד יָצִיץ נִזְרוֹ ויזרח כתר המלכות ותרבה גדולתו ותעלה מעלה מעלה:
תהלים פרק קלג
(א) שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים כאשר שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד על אדמתם והאחים המוזכרים כאן הכוונה לכל ישראל הנקראים אחים: (ב) והדבר יהיה דומה כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב עַל הָרֹאשׁ ומרוב השפעיֹרֵד עַל הַזָּקָן זְקַן אַהֲרֹן שהיה הראשון להיות נמשח שֶׁיֹּרֵד עַל פִּי מִדּוֹתָיו מלבושיו: (ג) וזה יהיה כמו כְּטַל מהר חֶרְמוֹן שֶׁיֹּרֵד עַל הַרְרֵי צִיּוֹן הנמוכים ממנו כִּי שָׁם בציון צִוָּה יְקֹוָק אֶת הַבְּרָכָה חַיִּים עַד הָעוֹלָםהיינו שמציון באה הברכה ותתחיל במלך ומשם יושפע לכל העם:
תהלים פרק קלד
(א) שִׁיר הַמַּעֲלוֹת הִנֵּה בָּרֲכוּ אֶת יְקֹוָק כָּל עַבְדֵי יְקֹוָק הָעֹמְדִים בְּבֵית יְקֹוָק בַּלֵּילוֹת להלל ולשבח את הקב"ה בביהמ"ק: (ב) שְׂאוּ יְדֵכֶם קֹדֶשׁ הרימו את ידכם בקדושה לברך את הקב"ה כי דרך המברכים להרים את ידיהם וּבָרֲכוּ אֶת יְקֹוָק: (ג) יְבָרֶכְךָ יְקֹוָק מִצִּיּוֹן עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ הפסוק נקרא באופן יברכך ה' עושה שמים וארץ והברכה הזו תבוא מציון:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה