מקרא
במדבר פרק ד
(ט) וְלָקְחוּ בֶּגֶד תְּכֵלֶת וְכִסּוּ אֶת מְנֹרַת הַמָּאוֹר וְאֶת נֵרֹתֶיהָ שנותנים בהם את השמן והפתילות וְאֶת מַלְקָחֶיהָ כמין צבת שמושך בה את הפתילה לכל צד שירצה וְאֶת מַחְתֹּתֶיהָ כמין כף קטנה שטוחה שפתוחה מלפניה וְאֵת כָּל כְּלֵי שַׁמְנָהּ אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ לָהּ בָּהֶם:
(י) וְנָתְנוּ אֹתָהּ וְאֶת כָּל כֵּלֶיהָ אֶל מִכְסֵה עוֹר תָּחַשׁ וְנָתְנוּ עַל הַמּוֹט כי אין לה בדים והוא כמו וישאוהו במוט:
(יא) וְעַל מִזְבַּח הַזָּהָב יִפְרְשׂוּ בֶּגֶד תְּכֵלֶת וְכִסּוּ אֹתוֹ בְּמִכְסֵה עוֹר תָּחַשׁ וְשָׂמוּ אֶת בַּדָּיו:
(יב) וְלָקְחוּ אֶת כָּל כְּלֵי הַשָּׁרֵת סכינים, קערות כוסות אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ בָם בַּקֹּדֶשׁ בתוך המשכן שהוא קדש והן כלי הקטרת שמשרתין בהם במזבח הפנימי וְנָתְנוּ אֶל בֶּגֶד תְּכֵלֶת וְכִסּוּ אוֹתָם בְּמִכְסֵה עוֹר תָּחַשׁ וְנָתְנוּ עַל הַמּוֹט:
(יג) וְדִשְּׁנוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ יטלו את הדשן כלומר האפר מעל המזבח החיצון מזבח הנחושת וּפָרְשׂוּ עָלָיו בֶּגֶד אַרְגָּמָן ואש שירדה מן השמים רבוצה תחת הבגד כארי בשעת המסעות ואינה שורפתו שהיו כופין עליה פסכתר כלומר סיר (עירובין קד) של נחשת:
(יד) וְנָתְנוּ עָלָיו אֶת כָּל כֵּלָיו אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ עָלָיו בָּהֶם אֶת הַמַּחְתֹּת שבהן חותים גחלים לתרומת הדשן שעשויה כמין מחבת שאין לה אלא שלש מחיצות אֶת הַמִּזְלָגֹת להפוך את הבשר שעל המזבח כדי שישרף מהר וְאֶת הַיָּעִים וְאֶת הַמִּזְרָקֹת כֹּל כְּלֵי הַמִּזְבֵּחַ וּפָרְשׂוּ עָלָיו כְּסוּי עוֹר תַּחַשׁ וְשָׂמוּ בַדָּיו:
(טו) וְכִלָּה אַהֲרֹן וּבָנָיו לְכַסֹּת אֶת הַקֹּדֶשׁ הארון והמזבח וְאֶת כָּל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ המנורה וכלי הקודש בִּנְסֹעַ הַמַּחֲנֶה וְאַחֲרֵי כֵן שגמרו לכסות את הארון והכלים יָבֹאוּ בְנֵי קְהָת לָשֵׂאת וְלֹא יִגְּעוּ אֶל הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ אֵלֶּה מַשָּׂא בְנֵי קְהָת בְּאֹהֶל מוֹעֵד:
(טז) וּפְקֻדַּת י"א שפירושו שהיה ממונה על השמן וכו' למסור לבני קהת שישאו אותם וי"א שפקודת פי' שהוא עצמו היה נושא אותם ואף על פי שהיה משקל גדול אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן שֶׁמֶן הַמָּאוֹר וּקְטֹרֶת הַסַּמִּים וּמִנְחַת הַתָּמִיד וְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה פְּקֻדַּת כָּל הַמִּשְׁכָּן וְכָל אֲשֶׁר בּוֹ בְּקֹדֶשׁ וּבְכֵלָיו: ס
(יז) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר:
(יח) אַל תַּכְרִיתוּ צוה הקב"ה לאהרן ולבניו להזהיר הלוים בני קהת ולשמור אותן שלא יבואו לידי כרת אֶת שֵׁבֶט מִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי מִתּוֹךְ הַלְוִיִּם ולכן אל תניחו את המשאות באופן שיזכה בהם כל הקודם, כי בזה האופן יקרה שידחפו זה את זה ויחללו את הקודש, וזה יהיה סבה להכריתם, כמו שסיפרו ז"ל שקרה בתרומת הדשן:
(יט) וְזֹאת עֲשׂוּ לָהֶם וְחָיוּ וְלֹא יָמֻתוּ בְּגִשְׁתָּם אֶת קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים אַהֲרֹן וּבָנָיו יָבֹאוּ וְשָׂמוּ אוֹתָם אִישׁ אִישׁ עַל עֲבֹדָתוֹ וְאֶל מַשָּׂאוֹ ולא שיהיה כל הקודם זוכה, אבל ימתין כל אחד להיות מצווה ועושה:
(כ) וְלֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ שלא יבאו לראות כאשר יוסר פרכת המסך ויגלה הארון, רק אחרי כן כאשר יכוסה יבאו לשאת אותו ויהיה "כבלע את הקדש", כאשר יוסר הבנין מעל הארון שהוא הקדש: פ
סדר כיסוי כלי המשכן
על הארון כסו את הפרוכת, ועליו מכסה עור תחש ומלמעלה פרשו עליו בגד תכלת, והשולחן מכסין בבגד תכלת ועליו הכלים, ועליהם מכסים בבגד תולעת שני ועל בגד תולעת שני מכסין אותו בעור תחש, והמנורה מכסים אותה תחילה בבגד תכלת ועל התכלת עור תחש, ומזבח הזהב המיוחד לקטורת פורשין עליו בגד תכלת ועל הבגד עור תחש, ומזבח הנחושת שהוא מזבח העולה פורשים עליו בגד ארגמן שהוא אדום יותר מבגד שני כי שם זורקין הקרבנות, ועל הארגמן עור תחש. נמצאת למד שבכל הכלים בין שיהיה בהן תכלת או שני או ארגמן כולם מכוסין בעור תחש והוא המכסה העליון הנראה על כולן, חוץ מהארון שלא רצה הכתוב להעמידו במכסה עור תחש כשאר הכלים אלא שיהיה המכסה העליון תכלת כעצם השמים לטוהר
סליק פרשת במדבר
נביא
שמואל ב פרק טו
(ז) וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים שָׁנָה מזמן ששאלו להם מלך וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם אֶל הַמֶּלֶךְ אֵלֲכָה נָּא וַאֲשַׁלֵּם אֶת נִדְרִי אֲשֶׁר נָדַרְתִּי לַיקֹוָק בגשור אקריב בְּחֶבְרוֹן שהיתה אז במת צבור בחברון ואמר אבשלום לזבוח שם זבחים לה':
(ח) כִּי נֵדֶר נָדַר עַבְדְּךָ בְּשִׁבְתִּי בִגְשׁוּר בַּאֲרָם לֵאמֹר אִם ישיב יָשׁוֹב יְשִׁיבֵנִי יְקֹוָק יְרוּשָׁלִַם וְעָבַדְתִּי אֶת יְקֹוָק בהבאת קרבנות:
(ט) וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ לֵךְ בְּשָׁלוֹם וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ חֶבְרוֹנָה: פ
(י) וַיִּשְׁלַח אַבְשָׁלוֹם מְרַגְּלִים בְּכָל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל טרם שהלך לחברון לחקור דעת העם לֵאמֹר כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת קוֹל הַשֹּׁפָר וַאֲמַרְתֶּם מָלַךְ אַבְשָׁלוֹם בְּחֶבְרוֹן:
(יא) וְאֶת אַבְשָׁלוֹם הָלְכוּ מָאתַיִם אִישׁ מִירוּשָׁלִַם קְרֻאִים מוזמנים וְהֹלְכִים לְתֻמָּם וְלֹא יָדְעוּ כָּל דָּבָר:
(יב) וַיִּשְׁלַח אַבְשָׁלוֹם להביא אֶת אֲחִיתֹפֶל הַגִּילֹנִי יוֹעֵץ דָּוִד מֵעִירוֹ מִגִּלֹה בְּזָבְחוֹ בעת זבחו אֶת הַזְּבָחִים וַיְהִי הַקֶּשֶׁר המרד אַמִּץ וְהָעָם הוֹלֵךְ וָרָב בכל עת היו נוספים ורבים אֶת אַבְשָׁלוֹם:
(יג) וַיָּבֹא הַמַּגִּיד אֶל דָּוִד לֵאמֹר הָיָה לֶב אִישׁ יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם:
(יד) וַיֹּאמֶר דָּוִד לְכָל עֲבָדָיו אֲשֶׁר אִתּוֹ בִירוּשָׁלִַם קוּמוּ וְנִבְרָחָה כִּי לֹא תִהְיֶה לָּנוּ פְלֵיטָה מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם כי עמו עם רב מַהֲרוּ לָלֶכֶת פֶּן יְמַהֵר וְהִשִּׂגָנוּ כשאנו עדיין בעיר וְהִדִּיחַ עָלֵינוּ אֶת הָרָעָה ובעבורינו ידיח הרעה על כל בני העיר, ואת כולם יכה וְהִכָּה הָעִיר לְפִי חָרֶב:
(טו) וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ אֶל הַמֶּלֶךְ כְּכֹל אֲשֶׁר יִבְחַר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ הִנֵּה עֲבָדֶיךָ:
(טז) וַיֵּצֵא הַמֶּלֶךְ וְכָל בֵּיתוֹ בְּרַגְלָיו ולא רכב על סוסים כדי שלא יתפרסם הדבר וַיַּעֲזֹב הַמֶּלֶךְ אֵת עֶשֶׂר נָשִׁים פִּלַגְשִׁים לִשְׁמֹר הַבָּיִת:
(יז) וַיֵּצֵא הַמֶּלֶךְ וְכָל הָעָם בְּרַגְלָיו וַיַּעַמְדוּ בֵּית הַמֶּרְחָק הכי רחוק מן העיר:
(יח) וְכָל עֲבָדָיו עֹבְרִים עַל יָדוֹ וְכָל הַכְּרֵתִי קשתים וְכָל הַפְּלֵתִי קלעים וְכָל הַגִּתִּים האנשים שהיו גרים בגת שֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ אֲשֶׁר בָּאוּ בְרַגְלוֹ מִגַּת עֹבְרִים עַל פְּנֵי הַמֶּלֶךְ:
(יט) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל אִתַּי הַגִּתִּי לָמָּה תֵלֵךְ גַּם אַתָּה אִתָּנוּ שׁוּב וְשֵׁב עִם הַמֶּלֶךְ אבשלום שמלך עתה כִּי נָכְרִי אַתָּה מארץ רחוקה וְגַם גֹּלֶה אַתָּה לִמְקוֹמֶךָ אם יגלה אותך מירושלים למקומך - הלא תגלה למקומך לגת, ולא תפסיד מאומה:
(כ) תְּמוֹל בּוֹאֶךָ וְהַיּוֹם אנועך אֲנִיעֲךָ עִמָּנוּ לָלֶכֶת זה מקרוב באת אלי מגת, ומיד אניע אותך ללכת נד ונד וַאֲנִי הוֹלֵךְ עַל אֲשֶׁר אֲנִי הוֹלֵךְ ואיני יודע הכין אלך שׁוּב וְהָשֵׁב אֶת אַחֶיךָ עִמָּךְ וזהו חֶסֶד וֶאֱמֶתעבורם שתשיבם לבל ינועו וינודו:
(כא) וַיַּעַן אִתַּי אֶת הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמַר חַי יְקֹוָק וְחֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כִּי אם בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִהְיֶה שָּׁם אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אִם לְמָוֶת אִם לְחַיִּים כִּי שָׁם יִהְיֶה עַבְדֶּךָ:
(כב) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אִתַּי לֵךְ וַעֲבֹר עם עבדי ויתר העם וַיַּעֲבֹר אִתַּי הַגִּתִּי וְכָל אֲנָשָׁיו וְכָל הַטַּף אֲשֶׁר אִתּוֹ:
כתובים
(יג) וַיִּקַּח בֹּעַז אֶת רוּת וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַיִּתֵּן יְקֹוָק לָהּ הֵרָיוֹן מיד וַתֵּלֶד בֵּן:
(יד) וַתֹּאמַרְנָה הַנָּשִׁים אֶל נָעֳמִי בָּרוּךְ יְקֹוָק אֲשֶׁר לֹא הִשְׁבִּית לָךְ גֹּאֵל הַיּוֹם כי מה שנוגע אל היום צריך ברכה להקב"ה שלא השבית לנעמי גאל, כי מחלון הוא הנולד בילד הזה מסוד הייבום שהוא המת בעצמו והוא הגואל שנעמי לא תמות ערירית ובעתיד וְיִקָּרֵא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל שיהיה מגדול ישראל:
(טו) וְהָיָה לָךְ לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ של מחלון וּלְכַלְכֵּל אֶת שֵׂיבָתֵךְ כִּי כַלָּתֵךְ אֲשֶׁר אֲהֵבַתֶךְ יְלָדַתּוּ אֲשֶׁר הִיא טוֹבָה לָךְ מִשִּׁבְעָה בָּנִים:
(טז) וַתִּקַּח נָעֳמִי אֶת הַיֶּלֶד וַתְּשִׁתֵהוּ בְחֵיקָהּ וַתְּהִי לוֹ לְאֹמֶנֶת:
(יז) וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם לֵאמֹר לענין טהרת הבן שיצאו עליו עוררין שהרי נולד הוא ממואביה יֻלַּד בֵּן לְנָעֳמִי כלומר, אין שם של אם מואביה נקרא על הבן הזה, אלא שם נעמי נקרא עליו, ונעמי מגדולי היחס היא, בת בנו של נחשון בן עמינדב; וגם רות היתה לה כיוצאת מחלציה. ולענין יעודו של הבן הזה לעתיד - וַתִּקְרֶאנָה שְׁמוֹ עוֹבֵד עוד בן - דוד. כלומר, הבן הזה, ועוד בן שיוליד הוא, ואחר כך - דוד. שכן רוח הקֹּדש היתה מדברת מתוך גרונן בברכה זו הוּא אֲבִי יִשַׁי אֲבִי דָוִד: פ
(יח) וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פָּרֶץ פֶּרֶץ הוֹלִיד אֶת חֶצְרוֹן:
(יט) וְחֶצְרוֹן הוֹלִיד אֶת רָם וְרָם הוֹלִיד אֶת עַמִּינָדָב:
(כ) וְעַמִּינָדָב הוֹלִיד אֶת נַחְשׁוֹן וְנַחְשׁוֹן הוֹלִיד אֶת שַׂלְמָה:
(כא) וְשַׂלְמוֹן הוֹלִיד אֶת בֹּעַז וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת עוֹבֵד:
(כב) וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת יִשָׁי וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת דָּוִד:
סליק מגילת רות שאין בה לא טומאה ולא טהרה, לא התר ולא איסור, ולמה נכתבה ללמדך שכר של גומלי חסדים
משנת ההלכה
דיני חג השבועות
א. אין להכין בשבת שום דבר לצורך חג השבועות ויש להזהר להקדים את אכילת סעודה שלישית כדי שיאכל סעודת יו"ט לתיאבון.
ב. אף על פי שבכל ערבי יום טוב נוהגים להקדים קצת תפילת ערבית של יום טוב, בליל שבועות מאחרים להתפלל עד אחר צאת הכוכבים, לפי שהתורה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה (ויקרא כג), ואם יקדימו לקבל קדושת יום טוב מבעוד יום, והוא היום הארבעים ותשעה לספירה, נמצא שהחסירו מעט ממ"ט ימי הספירה ואין זה 'תמימות'. וכן הקידוש שעל היין של שבועות, אין אומרים אותו עד שיהיה לילה ודאי:
ג. ומלבד זאת השנה שחל שבועות במוצאי שבת יש לאחר התפילה כדי שלא יבואו לעשות מלאכה לצורך החג בשבת.
ד. הדלקת נרות החג השנה לכו"ע מדליקים כשחוזרים מבית הכנסת ולא יברכו שהחיינו אל ימתינו לצאת בשהחייינו בקידוש.
ה. מבדילים על הכוס בקידוש כמו שכתוב בסידורים ומברכים על הנר ויש להזהר שלא לכבות את הנר או להפריד שתי נרות אחד מהשני אחר שבירכו עליו
ו. כל תפילות החג והקידוש ביום טוב זה, כתפילות והקידוש של כל שלש הרגלים, ומזכיר 'את יום חג השבועות הזה זמן מתן תורתנו'. ובמוסף מזכיר את מוספי היום.
ז. מצוה לעשות בו שתי סעודות על בשר ויין, בלילה וביום הכל כמו ברגלים אחרים.
ח. ונוהגים לטבול בערב שבועות, שחיָּב אדם לטהר עצמו ברגל. ויש נוהגים לטבול גם פעם שניה ביום טוב שחרית, זכר לטהרה שנטהרו ישראל בימי הפרישה כדי לקבל את התורה בטהרה:
ט. נוהגים לשטוח עשבים או ענפי עצים בבתים ובבית הכנסת, לחג השבועות. זכר למתן תורה שהיה הר סיני ירוק, ולכך גם מרבים באילנות ובמיני פרחים ריחניים לשמחת היום הגדול הזה טעם נוסף שמשה רבינו נולד בז' אדר וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים עד ו' סיון, ואז וַתָּשֶׂם בַּסּוּף. וסוף, הוא הקנים ועשבים שאנו שוטחים, לזכר הנס שנעשה למשה רבינו עליו השלום מנהג זה קדום הוא מאד, שלפי מדרש אגדה, היה המן מקטרג בו על ישראל לפני אחשורוש: ואם לא הכין את העלים מערב שבועות, אסור לקחת סתם עלים (אפילו אם נתלשו מן האילן בערב יום טוב) ולתלות בחג, ואם הכין אותם עבור החג ולא תלאם, מותר.
י. נהגו להעמיד אילנות בבית הכנסת סביב לבימה, להזכיר שבחג השבועות העולם נִדון על פֵּרות האילן, ויתפללו עליהם. והגר"א בִּטל מנהג זה בהרבה קהילות, משום שעכשָׁו הוא מחֹק העמים להעמיד אילנות בחגיהם.
יא. נוהגים להיות נעורים כל הלילה ועוסקים בתורה וכתב בשו"ע האר"י ז"ל: 'דע שכל מי שבלילה זה לא ישן כלל ועיקר, והיה עוסק בתורה - מובטח לו שישלים שנתו ולא יארע לו שום נזק' ויש אומרים 'תיקון ליל שבועות' כסדר הכתוב בסידורים שתיקנו חכמי הסוד, שבו משולבים תורה שבכתב עם תורה שבעל פה ודברים מן הזֹּהר, וגם סדר תרי"ג מצוות בקצרה. ותיקון זה הוא על פי מאמר הזֹּהר המפליג מאד בשבח הנעור בלילה זה ומצפה לשעת קבלת תורה, שאז נעשים כנסת ישראל עם התורה בחיבור אחד, ושעת מתן תורה היא שעת חופתם וכל הלילה שלפניה ראוי לעסוק בצרכי הכלה ותכשיטיה וכו':
יב. ועוד אמרו, שלפיכך נתקן סדר הלילה, כדי לתקן פגם של מקבלי התורה הראשונים, שהלכו לישון באותו הלילה, והקדוש ברוך הוא עוררם מן השֵּׁנה שיבואו לקבל התורה, כדאיתא במדרש:
יג. ואין זו קטגוריא ח"ו על ישראל שבאותו הדור, שכולם בני דעה היו ומצפים לשמוע דבר ה', אלא מפני שהיו בהם חלשים והתיראו שמא לא יוכלו לעמוד על כל כחם בשעת הדיבור אם לא ינפשו בלילה. ואנשי אמת היו כולם ולא עשו מפני הבושה מזה על זה, ואם שער אדם בנפשו ששנתו בלילה יפה לו כדי שישמע הדיבור והוא בכל כחו וזיוו, עשה כן, כיון שלא נאסרו בכך:
יד. כשיעלה עמוד השחר יטול ידיו לכתחילה ג' פעמים ואם עשה צרכיו או נגע במקומות המכוסים יברך על נטילת ידים.
טו. אם הוא באמצע לימודו יכול להמתין ליטול ידיו עד לפני תפילת שחרית.
טז. ויברך כל ברכות השחר מלבד ברכת אלוקי נשמה וברכת המעביר שינה שלא יברך אם לא ישן אלא ישמע ממי שישן ויכוין לצאת ידי חובה.
יז. אם לא ישן כלל בשבת ערב שבועות לא יברך ברכות התורה אלא ישמע מאחר אך אם ישן שינת קבע בשבת ערב שבועות יברך ברכות התורה בכוונה גדולה משעלה עמוד השחר ואסור להמשיך ללמוד משעלה עמוד השחר עד שיברך ברכות התורה.
יח. י"א שאם ישן ביום שלפני שבועות שינת קבע יכול לברך ברכת אלוקי נשמה.
יט. יזהרו מאד בתפילת שחרית ובקריאת התורה שלא יתנמנמו. ובעיקר בתפילת מוסף, כי הוא החיתום והגמר של מצוַת ספירת העומר שסיומה במנחה חדשה, ככתוב (ויקרא כג) וּסְפַרְתֶּם לָכֶם וגו' וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה וגו'. והכל הולך אחר החיתום.
כ. קוראים בתורה בסדר יתרו, מבַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי וגו' עד סוף הסדרה, וזה מענינו של יום שהוא יום מתן תורתנו. בעשרת הדברות יש במסורת שני מיני נגינות. הנגינה האחת, רוב טעמיה מעל לתבות, והיא הקרויה 'טעם עליון'. נגינה זו מסודרת לפי ה'כתיב' בספר תורה שאין בה חלוקת פסוקים, אלא חלוקה של פרשיות פתוחות וסתומות בלבד, ומסורת הכתיב, שכל דיבור ודיבור פרשה בפני עצמו. מאָנֹכִי עד לֹא תִשָּׂא היא פרשה אחת סתומה, ודיבור אחד, (ש'אנכי' ו'לא יהיה לך' בדיבור אחד נאמרו); ולפיכך אין בטעם העליון הפסק של סוף פסוק בדיבור זה והוא כולו פסוק אחד, בנגינת טעמיו. וכן מזָכוֹר עד כַּבֵּד פסוק אחד, ומלֹא תִרְצַח עד לֹא תַחְמֹד (ולא עד בכלל) נכתב בארבע פרשיות ועושים מהם ארבעה פסוקים, אף על פי שבמסורת הקרי, הם כולם פסוק אחד: והנגינה השניה, רוב טעמיה למטה מן התבות ולכך נקראת ה'טעם התחתון', ובשבועות נוהגים לקרוא בציבור לפי הטעם העליון, המפסיק בין כל דיבור ודיבור, לפי שבו ביום נתנו עשרת הדברות, ועל כן עושים מכל דיבור פסוק בפני עצמו. ודיבור שיש בו כמה פסוקים, מחברים אותם ועושים אותם פסוק אחד, כדי שיהא כל דיבור נשמע לעצמו, שכך שמענום מסיני.
כא. המפטיר קורא בסדר פינחס וביום הבכורים, ומפטירין בנביא ביחזקאל במעשה מרכבה, על שם שנגלה הקדוש ברוך הוא בהר סיני ברבוא רבבות אלפי שנאן. ונהגו לקרוא למפטיר את הגדול והחכם שבמקום.
כב. לפני קריאת התורה, אחרי שקראו את הכהן לעלות לתורה, ולפני שברך, אומרים בקהילות אשכנז 'אקדמות' בניגון המקובל, והוא שבח גדול ועצום לבורא עולם, ולעם ישראל שקבלו התורה, ורב הטוב שצפון להם ממנה לעתיד לבוא, כמוזכר למעלה:
כג. ויש נוהגין לומר בסוף, אחר חזרת התפילה 'אזהרות' העשויות על מנין המצוות, וכל מקום ומקום לפי מנהגו.
כד. קוראים במגילת רות בחג השבועות שהוא זמן מתן תורה, כדי ללמד שלא נִתנה תורה אלא על ידי יסורים ועוני כמו שהיה לרות כשנתגיְרה. ולפי שיטת הגר"א, יש לקרוא במגילה כשרה כתובה על קלף ולברך על קריאתה שתי ברכות: 'על מקרא מגילה' ו'שהחיָנו'. ויש קהילות שלא נהגו לקרוא כלל מגילת רות בחג השבועות בבית הכנסת, אלא כל אחד ואחד לומדה לעצמו בביתו, או בבית הכנסת שלא בשעת תפילה:
כה. אחר הצהרים מתכנסים בבית הכנסת ואומרים תהלים בציבור (ובחו"ל עושים כך ביום השני), לפי שעצרת הוא יום פטירתו של דוד המלך:
כו. נוהגים בהרבה מקומות לאכול בשבועות מאכלי חלב, וטעמים הרבה נאמרו על מנהג זה. ומנהג אבותינו תורה היא, ואין לעבור על מנהג זה וצריך לדקדק להתקדש, בפרט ביום קדוש כזה שהוא מתן תורתנו, לעשות קינוח באכילת דבר מה והדחה בשתית דבר מה ושטיפת ידיו , וכדאי להפסיק בברכת המזון (ובשל"ה כתב גם להמתין שעה אמנם במ"ב ופמ"ג לא הצריכו המתנה) ואחר כך יפרוס מפה אחרת, ויערוך השלחן לבשר.
כז. וטעם המנהג ברמ"א (סי' תצד סעי' ג) כתב "ונוהגין בכל מקום לאכול מאכלי חלב ביום ראשון של שבועות; ונ"ל הטעם שהוא כמו השני תבשילין שלוקחים בליל פסח, זכר לפסח וזכר לחגיגה, כן אוכלים מאכל חלב ואח"כ מאכל בשר וצריכין להביא עמהם ב' לחם על השלחן שהוא במקום המזבח, ויש בזה זכרון לב' הלחם שהיו מקריבין ביום הבכורים". וכוונתו שצכיון שצריך לפנות מעל השולחן הלחם שאוכלים עם חלבי כדי לאכול בשרי ממילא צריך להביא לחם אחר לאכול עם הבשר ובזה מתקיים זיכרון לשתי הלחם. ולפי טעם זה עיקר מנהג זמן אכילת מאכלי חלב הוא ביום כמו שתי הלחם שמקריבים ביום
כח. טעם נוסף שהוזכר בפוסקים (מובא במשנה ברורה שם ס"ק יב) כי בעת שעמדו על הר סיני וקבלו התורה וירדו מן ההר לביתם לא מצאו מה לאכול תיכף כי אם מאכלי חלב כי לבשר צריך הכנה רבה לשחוט בסכין בדוק כאשר צוה ה' ולנקר חוטי החלב והדם ולהדיח ולמלוח ולבשל בכלים חדשים כי הכלים שהיו להם מקודם שבישלו בהם נאסרו להם ע"כ בחרו להם לפי שעה מאכלי חלב ואנו עושין זכר לזה. וגם לפי טעם זה עיקר הזמן הוא ביום שהוא אחרי זמן קבלת התורה
כט. אמנם ישנו טעם נוסף שהוזכר בפוסקים (מובא שם ס"ק יג) מפני התורה שנמשלה לדבש וחלב כמש"כ דבש וחלב תחת לשונך וגו' ומטעם זה נהגו בקצת מקומות לאכול דבש וחלב ולפי טעם זה שייך מנהג מאכלי חלב אף בלילה. ויש שכתבו סמך למנהג לאכול בליל שבועות מכיון שיש לעשות סעודה לגמרה של מצווה ובליל שבועות אנו מסיימים את מצות העומר וכדי שיהיה ניכר שאוכל סעודה לשם כך ולא רק משום שמחת יו"ט משנים ואכלים מאכלי חלב אמנם בפוסקים כתבו שאין לנהוג כן מכיון שמצוה לאכול בשר בליל יו"ט כמבואר לעיל
ל. ומנהג רוב ישראל לקדש ולאכול סעודה חלבית בבוקר ולאחר מכן בצהרים לאכול סעודה בשרית ויש שנהגו להתחיל הסעודה במאכלי חלב ולאחר מכן לאכול מאכלי בשר והעושים כן צריכים להקפיד לפנות את השולחן מכל פירורי החלב ולאכול ולשתות משהו קודם שיאכלו מאכלי בשר ויש שהחמירו כדעת הפמ"ג גם לברך ברכה אחרונה ביניהם
לא. רבים נוהגים גם לאכול בשבועות תופיני עוגה האפויה ומטוגנת בדבש, על שם: דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ (שיר השירים ד) האמור על מי שזוכה לתורה:
לב. הנעורים בלילה זה ומיחדים בו כל שיחם ושיגם ומחשבותיהם לשמים, אשרי חלקם. והמטהרים עצמם בטהרה גמורה זוכים על ידי תיקון זה לגילוי שכינה, וכאותו מעשה שמביא השל"ה ב'מסכת שבועות' שנגלתה שכינה על החבריא הקדושה, מרן ה'בית יוסף' וחבורתו בשבתם יחד בלילה זה ועסקו ב'תיקוני כלה ותכשיטיה', ושכינה אמרה להם: אשריכם ואשרי חלקכם! וכו': ובזוהר נאמר שרבי שמעון היה יושב ועוסק בתורה בלילה שבו הכלה (כנסת ישראל) מתיחדת בבעלה (התורה). שכך שנינו, שבאותו לילה שהכלה מתעתדת להיות בחופת בעלה למחר, כל בני היכלה של הכלה צריכים כל אותו הלילה להיות עמה לשמוח בה בתיקוניה - לעסוק בתורה (ולחרוז) מתורה לנביאים, ומנביאים לכתובים, ובדרשות המקראות וברזי החכמה, משום שהם הם תיקוניה ותכשיטיה. והיא ונערותיה עמה נכנסת ועומדת מעל לראשיהם ומרוצה מהם ושמחה בהם כל אותו הלילה, ולמחרת אינה נכנסת לחופתה אלא אִתם, והם נקראים 'בני החופה'. וכיון שנכנסת לחופה, הקדוש ברוך הוא שואל עליהם ומברך אותם ומעטר אותם בעטרת הכלה, אשרי חלקם!:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה