מקרא
ויקרא פרק י
(א) וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא קודם שיצא האש מלפני ה' כבר לקחו אִישׁ מַחְתָּתוֹ להקטיר קטורת לפנים על מזבח הזהב שהרי קטורת של שחר קודמת לאיברים של עולת התמיד וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהֹוָה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם משה ביום הזה שאע"פ שבשאר ימים כתיב ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח היום לא צוה ולא רצה משה שיביאו אש של הדיוט לפי שהיו מצפים לירידת אש גבוה ולא טוב היום להביא את זה כדי להתקדש שם שמים שידעו הכל כי אש באה מן השמים. כמו שאמר אליהו ואש לא תשימו לפי שהיה רוצה לקדש שם שמים בירידת האש מלמעלה[1]:
(ב) וַתֵּצֵא אֵשׁ והוא ותצא אש של פרק ט פסוק כד מִלִּפְנֵי יְהֹוָה וַתֹּאכַל אוֹתָם כשיצא האש ותאכל את השלמים של מזבח החיצון כשלקחו בני אהרן והקריבו אש זרה על המזבח הפנימי ותצא אש מלפני ה' לקטיר קטורת לפנים תחלה ופגעה בני אהרן שם ומתו ואח"כ יצאה משם ובאה אל מזבח החיצון ותאכל את העולה וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְהֹוָה ומיד רצה אהרון לחדול מן העבודה -[2]:
(ג) וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל אַהֲרֹן אל תתאבל ואל תבכה ואל תחדל מן העבודה. כי הדבר הזה אשר אני אומר לך הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה לֵאמֹר שכן אמר לי הקב"ה והכהן הגדול מאחיו וגו' את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרם. ומן המקדש לא יצא ולא יחלל את מקדש אלהיו. הא אם לא יצא קודש. ואין מוקדם ומאוחר בתורה בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ בכהנים גדולים הקרובים אלי לשרתני אני רוצה להתקדש ולא שיתחלל שמי ועבודתי ולכך אל תניח העבודה שאתה כהן גדול ולא תצא ולא תחלל אלא יתקדש הקב"ה ועבודתו על ידך וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד זהו כבוד השכינה שרואה בניו מתים ומניח אבלו בעבודת בוראו וַיִּדֹּם אַהֲרֹן מאבלותו ולא בכה ולא התאבל[3]:
(ד) וַיִּקְרָא משֶׁה אֶל מִישָׁאֵל וְאֶל אֶלְצָפָן בְּנֵי עֻזִּיאֵל דֹּד אַהֲרֹן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם קִרְבוּ שְׂאוּ אֶת אֲחֵיכֶם מֵאֵת פְּנֵי הַקֹּדֶשׁ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה:
(ה) וַיִּקְרְבוּ וַיִּשָּׂאֻם בְּכֻתֳּנֹתָם כי היו לובשים בגדי כהונה, והנה צוה משה להוציא אותם אל מחוץ למחנה, ושם יפשיטום בגדי הכהונה וילבישום תכריכי המתים, ויקברו אותם כמנהגם כשאר המתים במדבר והנה אחר כן טהרו הבגדים הקדושים והיו לשאר הכהנים[4] אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר משֶׁה:
(ו) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר בָּנָיו כך אמר לאלעזר ולאיתמר. אע"פ שכהנים הדיוטים אתם ואין אתם מצווים בפריעת ראש ובפרימת בגדים כי בכהן גדול כן ולא בהדיוט הרי אתם היום ככהן גדול לדורת ולכן[5] רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ אל תגדלו שערכם כאבלים וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ אל תקרעו בגדיכם[6] וְלֹא תָמֻתוּ וְעַל כָּל הָעֵדָה יִקְצֹף לפי שהם היו שלוחי העדה ושליח צבור שטעה סימן רע לשולחיו[7] וַאֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף יְקֹוָק:
(ז) וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ כמו כהן גדול שעובד באנינות ואינו יוצא מבית המקדש להתאבל על קרוביו[8] פֶּן תָּמֻתוּ כִּי שֶׁמֶן מִשְׁחַת יְקֹוָק עֲלֵיכֶם אתם משוחים עם אביכם והרי אתם ככהן גדול[9] וַיַּעֲשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה: פ
(ח) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל אַהֲרֹן נביא היה לֵאמֹר:
נביא
שמואל א פרק כ
(א) וַיִּבְרַח דָּוִד מנוות מִנָּיוֹת בָּרָמָה וַיָּבֹא וַיֹּאמֶר לִפְנֵי יְהוֹנָתָן מֶה עָשִׂיתִי מֶה עֲוֹנִי וּמֶה חַטָּאתִי לִפְנֵי אָבִיךָ כִּי מְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשִׁי:
(ב) וַיֹּאמֶר לוֹ חָלִילָה לֹא תָמוּת הִנֵּה לו לֹא עשה יַעֲשֶׂה אָבִי דָּבָר גָּדוֹל אוֹ דָּבָר קָטֹן וְלֹא יִגְלֶה אֶת אָזְנִי וּמַדּוּעַ יַסְתִּיר אָבִי מִמֶּנִּי אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וא"כ בודאי - אֵין זֹאת אמת שרוצה להרגך:
(ג) וַיִּשָּׁבַע עוֹד דָּוִד וַיֹּאמֶר יָדֹעַ יָדַע אָבִיךָ כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וַיֹּאמֶר אַל יֵדַע זֹאת יְהוֹנָתָן פֶּן יֵעָצֵב וְאוּלָם חַי יְקֹוָק וְחֵי נַפְשֶׁךָ כִּי כְפֶשַׂע בֵּינִי וּבֵין הַמָּוֶת כשיעור פסיעה אחת היה ביני ובין המות, כי לולא נטיתי מפניו בעת שהטיל החנית, היה ממית אותי:
(ד) וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן אֶל דָּוִד מַה תֹּאמַר נַפְשְׁךָ כלומר מה רצונך וְאֶעֱשֶׂה לָּךְ: פ
(ה) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל יְהוֹנָתָן הִנֵּה ראש חֹדֶשׁ מָחָר היה מדרך כל אוכלי שלחן המלך, לבוא בו אל השולחן ולא יעדרו, אבל בשאר הימים היה מי מהם לפעמים נמנע מלבוא וְאָנֹכִי בדרך כלל יָשֹׁב אֵשֵׁב עִם הַמֶּלֶךְ לֶאֱכוֹל אבל הפעם וְשִׁלַּחְתַּנִי תתן לי רשות ללכת כדי שלא אחשב מורד במלכות בכך שלא אבוא וְנִסְתַּרְתִּי בַשָּׂדֶה עַד הָעֶרֶב הַשְּׁלִשִׁית הוא אחר ר"ח שאם לא ישאל ביום האחד ישאל ביום השני:
(ו) אִם פָּקֹד יִפְקְדֵנִי יזכור אָבִיךָ לשאול עלי וְאָמַרְתָּ נִשְׁאֹל נִשְׁאַל מִמֶּנִּי דָוִד לָרוּץ בֵּית לֶחֶם עִירוֹ ולכן לא שאל את המלך כִּי זֶבַח הַיָּמִים זבח של כל שנה ושנה שָׁם לְכָל הַמִּשְׁפָּחָה:
(ז) אִם כֹּה יֹאמַר טוֹב עשית שנתת לו רשות ללכת שָׁלוֹם לְעַבְדֶּךָ כלומר שלום לי וְאִם חָרֹה יֶחֱרֶה לוֹ דַּע כִּי כָלְתָה הוחלטה דעתו הָרָעָה מֵעִמּוֹ להרגני:
(ח) וְעָשִׂיתָ חֶסֶד עַל עַבְדֶּךָ לומר לי כמו שביקשתי כִּי בִּבְרִית יְקֹוָק הֵבֵאתָ אֶת עַבְדְּךָ עִמָּךְ וְאִם יֶשׁ בִּי עָוֹן ואם לאחר זמן מצאת בי עון, ובעבורו תפר הברית הֲמִיתֵנִי אַתָּה וְעַד אָבִיךָ לָמָּה זֶּה תְבִיאֵנִי עכשיו אם לא תשלחני הרי יהרגני: פ
(ט) וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן חָלִילָה לָּךְ כִּי אִם יָדֹעַ אֵדַע כִּי כָלְתָה הָרָעָה מֵעִם אָבִי לָבוֹא עָלֶיךָ וְלֹא אֹתָהּ אַגִּיד לָךְ: ס
(י) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל יְהוֹנָתָן על ידי מִי יַגִּיד לִי אוֹ איך אדע מַה יַּעַנְךָ אָבִיךָ קָשָׁה: ס
(יא) וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן אֶל דָּוִד לְכָה וְנֵצֵא הַשָּׂדֶה וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם הַשָּׂדֶה: ס
(יב) וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן אֶל דָּוִד אני נשבע בשם - יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כִּי אֶחְקֹר אֶת אָבִי כָּעֵת מָחָר בלילה הַשְּׁלִשִׁית וְהִנֵּה אם יהיה טוֹב אֶל דָּוִד וְלֹא וכי לא אָז אֶשְׁלַח אֵלֶיךָ וכי לא אז אשלח אליך לבשרך טובה בתמיה וְגָלִיתִי אֶת אָזְנֶךָ:
(יג) כֹּה יַעֲשֶׂה יְקֹוָק לִיהוֹנָתָן וְכֹה יֹסִיף כִּי יֵיטִב אֶל אָבִי אֶת הָרָעָה עָלֶיךָ אני אדבר עליך רעה לפני אבי (כי בזה אחקר אותו) ואם אראה שזה ייטב בעיניו, וזה סימן ששנא אותך וְגָלִיתִי אֶת אָזְנֶךָ בעצמי ולא אשלח שליח וְשִׁלַּחְתִּיךָ וְהָלַכְתָּ לְשָׁלוֹם וִיהִי יְקֹוָק עִמָּךְ כַּאֲשֶׁר הָיָה עִם אָבִי להמליכך על ישראל ובכל זאת אשלחך לשלום:
(יד) וְלֹא אִם עוֹדֶנִּי חָי לא אשאל ממך דבר אם אהיה עדיין חי כשתמלוך וְלֹא תַעֲשֶׂה עִמָּדִי חֶסֶד יְקֹוָק וְלֹא אָמוּת ומהו החסד - :
(טו) וְלֹא תַכְרִית אֶת חַסְדְּךָ מֵעִם בֵּיתִי עַד עוֹלָם וְלֹא בְּהַכְרִת יְקֹוָק אֶת אֹיְבֵי דָוִד אִישׁ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה גם אחרי מותי, ולא (תכרית חסדך מעם ביתי) בהכרת ה' את איבי דוד - ר"ל הגם שיכרית ה' כל אויבי דוד ובכללם כל בית שאול, בכ"ז אתה מושבע ועומד בל תכרית חסדך מעם ביתי, ותהיה למגן בעדם בל יכלו בני ביתי עמם:
כתובים
שיר השירים פרק ה
עונה הדוד להזמנת הרעיה שיבא דודי לגנו...
(א) בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה אָרִיתִי ליקטתי מוֹרִי בושם הנקרא מור עִם בְּשָׂמִי שאר בשמים אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי אכלתי את הקנה של הדבש עם הדבש שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי שתיתי יין עם חלב והכל משל עליה, שהיא טובה לו ככל דברים אלו. ופונה הדוד ומבשר לכל רעיו שישמחו עמו על כך, ואומר להם אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים תשתו ותשתכרו חברים האהובים מרוב שמחה.
והנמשל הוא עונה לה ה' לכנסת ישראל שהיא כמו גינתו של הקב"ה באתי לשכון בתוכך הרחתי את המור ושאר הבושם של הקטורת והקרבת לפני קרבנות ואיתם הובאו יינות לנסכים והכהנים נקראו לאכול את בשר הקרבנות והלויים אמרו שירה על היין: ס
הדוד מגיע לבית רעיתו, והיא מתעצלת לפתוח, ואחר כך מתחרטת ומחפשת את הדוד
אומרת הרעיה,
(ב) אֲנִי יְשֵׁנָה מנמנמת אבל - וְלִבִּי עֵר ואני שומעת את קוֹל דּוֹדִי בעלי דוֹפֵק על הדלת ואומר פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי היפה כיונה תַמָּתִי ושלמה בלי מום שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא טָל מכיון שעמדתי בחוץ ראשי מלא טל קְוֻצּוֹתַי שערותי רְסִיסֵי לָיְלָה מלאים ברסיסי – טיפות של גשם היורד בלילה.
והנמשל הוא שעם ישראל היה כישן שליו ושקט ונואש מעבודת ה' בבית ראשון ובגלות בבל, אבל תלמידי החכמים ערים לדבר ה' וקול הנביאים דופק וקורא תחזרי בתשובה כדי שאוכל לחזור לארץ ישראל ושם כם ישראל יהיו ביופי כיונה ובשלימות בלא חטאים ועל ידי כן יקיימו התורה והמצוות:
(ג) פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי איך אקום עתה לפתוח לדודי כבר הורדתי את הבגד שלי, והכנתי את עצמי לשינה אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה איך אטרח ואתלבש חזרה רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי רחצתי כבר את הרגלים לפני השנהאֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם איך אני אלכלך אותם.
והנמשל הוא שאומרת כנסת ישראל בגלות הורדתי את המידות הטובות שלי ואיך אחזור בתשובה הלכתי אחר תאוותי איך אהיה מתאבק בעפר תלמידי חכמים (זה כינוי של מניעת תענוגים):
(ד) דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחֹר בעלי הכניס ידו דרך החור שבדלת כדי לעורר אותי וּמֵעַי הָמוּ עָלָיו וזה העיר אותי לגמרי, ומעי הצטערו והתגעגעו אליו באהבתי אליו.
והנמשל הוא בסוף שבעים שנה נחרבה בבל והקב"ה שלח ידו כדי לגאול אותנו ומתוך כך התעוררנו באהבתינו אליו:
(ה) קַמְתִּי אֲנִי ממיטתי לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי וְיָדַי נָטְפוּ מוֹר מהסיכה שסכתי קודם שהלכתי לישון וְאֶצְבְּעֹתַי מוֹר עֹבֵר ואצבעותי נטפו מור נוזל, ונשפכו - עַל כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל ידית הדלת
והנמשל הוא שבתחילת ימי בית שני שבו בתשובה והבדילו מהם הנשים הנכריות שהיו ביניהם וידיהם בנו ויסדו את בית המקדש והמזבח וגם בנו וחיזקו את חומות ירושלים:
(ו) פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי חָמַק עָבָר פתחתי לו את הדלת, אבל בינתיים הוא התייאש ונסתר והלך לו נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ כאילו נפשי יצאה מצער, על הדיבור שדיבר קודם לכן, שלא נעניתי לו מיד בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ חפשתי אותו ולא מצאתיו קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי קראתי אליו בקול ולא ענה לי
והנמשל הוא שבתחילת בית שני חתמו ברית ללכת בדרך ה' בל השכינה לא שרתה בבית שני כמו ששרתה בבית ראשון מכיון שהארון נגנז ונפשינו מתגעגעת לימים שבהם דיבר אלינו ה' על ידי עבדיו הנביאים ועתה בבית שני בטלה הנבואה וגם מה שהיינו קוראים אליו דרך האורים ותומים בטל בבית שני:
(ז) מְצָאֻנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר הִכּוּנִי פְצָעוּנִי השומרים שסובבים בעיר הכו אותי ופצעו אותי, על שאני צועקת באמצע הלילה נָשְׂאוּ אֶת רְדִידִי מֵעָלַי שֹׁמְרֵי הַחֹמוֹת לקחו את התכשיטים שלי כעונש, אותם שממונים לשמור על חומות העיר
והנמשל הוא שמלאכי החבלה בסוף בית שני ואומה הרשעה הסתובבו בעיר ירושלים והכוני ופצעוני והחריבו את היכלי והמלאכים ששמרו על בית המקדש שהי התכשיט של עם ישראל לקחו אותו:
(ח) הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם אלו שגרות סביבות ירושלים כמו ירושלים ובנותיה אִם תִּמְצְאוּ אֶת דּוֹדִי מַה תַּגִּידוּ לוֹ מכל הצרות שהיה לי תגידו לו רק שֶׁחוֹלַת אַהֲבָה אָנִי ושיבוא אלי שוב שמרוב געגועים נחלתי
והנמשל הוא שעם ישראל מיצרים ביותר ואומרים לכל האומות שכל הצרות שהם יכולים לעשות הם כאין וכאפס לעומת צערינו וגעגועינו מסילוק השכינה וגלותה, וחורבן בית המקדש:
(ט) מַה דּוֹדֵךְ מִדּוֹד הַיָּפָה בַּנָּשִׁים את היפה בנשים, עני לנו, מה הדוד שלך שונה מכל דוד ואיזה טובות הוא עזה לך מַה דּוֹדֵךְ מִדּוֹד שֶׁכָּכָה הִשְׁבַּעְתָּנוּ מה שונה הדוד שלך, שהוא כל כך חשוב לך עד שכך השבעתנו.
הנמשל הוא שכאילו העובדי ע"ז מכריחים את עמ"י לענות מדוע הקב"ה הטוב מכולם והרי כולם (שרי מעלה) משפיעים לטובה והרי הקב"ה עזב את עמ"י אז לכן תצטרפו לעובדי כוכבים:
אומרת הרעיה לבנות ירושלים
(י) דּוֹדִי צַח דודי נקי ובהיר וְאָדוֹם וצבעו אדום (ורוד) דָּגוּל מֵרְבָבָה ניכר ביופיו מתוך רבבה של בני אדם.
והנמשל הוא שהקב"ה הוא הפועל ברחמים ובדין. שהלובן בסמל את הרחמים והאודם מסמל את הדין ואת זה רק הקב"ה יודע ולא שרי מעלה כי הם רק שליחים של הקב"ה:
(יא) רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז ראשו דומה כזהב משובח קְוּצּוֹתָיו תַּלְתַּלִים שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב שערותיו מסולסלות ושחורות כמו עורב.
והנמשל הוא שאי אשר לספר את גודל רוממותו של הקב"ה כי הוא מרומם על כל ברכה ותהילה כמו הזהב היקר והנפלאות המושפעות ע"י הקב"ה הם חשוכות מעיני הדם כמו נוצותיו של העורב:
(יב) עֵינָיו כְּיוֹנִים עַל אֲפִיקֵי מָיִם עיניו דומות כמו זוג יונים היושבות ליד נהר של מים רֹחֲצוֹת בֶחָלָב עיניו דומות ביופין כאילו רחצו בחלב יֹשְׁבוֹת עַל מִלֵּאת וקבועות יפה בחורן, לא בולטות מדי ולא שקועות מדי.
והנמשל הוא שהקב"ה משגיח על עמ"י במבט של אהבה והשגחת הדין וע"י זה הוא ממתיק את הדין וכפי שאמרנו הלובן מראה על רחמים:
(יג) לְחָיָו כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם מִגְדְּלוֹת מֶרְקָחִים לחיו הם כערוגות הבושם שמגדלים בשמים שרוקחים אותם שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים נֹטְפוֹת מוֹר עֹבֵר שפתותיו נראות כשושנים שנוטפות שמן המור שנוזל.
והנמשל הוא שהדיבורים שיוצאים מפי הקב"ה שם יקרים וחכמית בתכלית התועלת וההשואה ללחיים היא כי זה תוחם את הדיבור של אדם והנביאים הן השלוחים של הקב"ה כשושנים שריחם נודף למרחוק:
(יד) יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב מְמֻלָּאִים בַּתַּרְשִׁישׁ ידיו דומות כעמודים קטנים של זהב, שמשובץ בהם אבני תרשיש מֵעָיו עֶשֶׁת שֵׁן מְעֻלֶּפֶת סַפִּירִים הבטן שלו דומה לחתיכה של שן של פיל, מכוסה באבני ספירים.
והנמשל הוא שאמנם השמים לה' אבל הקב"ה אוה לשבת מעל הכפורת שהוא מקום פנימי ונעלם כמו המיעים שבתוך הגוף ומשם באה ההארה לכנסת ישראל נקיות כמו שינים ובהירות כמו ספיר:
(טו) שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ מְיֻסָּדִים עַל אַדְנֵי פָז שוקיו דומות לעמודים מאבן שיש, שעומדות על אדני זהב מַרְאֵהוּ כַּלְּבָנוֹן מראהו יפה כיופי הלבנון בָּחוּר כָּאֲרָזִים והוא מובחר משאר האנשים כמו עצי ארזים.
והנמשל הוא שהקב"ה הוא גדול ורם מכל אלהים ואי אפשר להעריך אותם אליו בשום דרך:
(טז) חִכּוֹ מַמְתַקִּים וְכֻלּוֹ מַחֲמַדִּים הדיבור של החיך שלו מתוק, וכל גופו חמוד זֶה דוֹדִי וְזֶה רֵעִי כל השבחים האלו נאמרו בבעלי וחברי בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם מי שגר בסביבות ירושלים.
והנמשל הוא שעמ"י אומר לאומות העולם שמי שיש לו את כל "התכונות" האלו הוא האלוקים שלה אז הדיבורים על לעזבו ולהצטרף אליכם הינן חסרי טעם כי אין מי שישתווה אליו:
שיר השירים פרק ו
אומרות בנות ירושלים
(א) אָנָה הָלַךְ דּוֹדֵךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים אָנָה פָּנָה דוֹדֵךְ וּנְבַקְשֶׁנּוּ עִמָּךְ רוצות אנו לעזור לך למצוא את דודך, אז הגידי לנו להיכן רגיל דודך ללכת.
והנמשל הוא כאילו יאמרו אומות העולם לכנסת ישראל שאם הדבר כמו שאת אומרת אז היכן הקב"ה ואיך את מתכוננת להשיבך אליו? נעזור לך למצאו ואז נעזוב אותך מלהדיחך לאלהות שלנו:
אומרת הרעיה
(ב) דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ לַעֲרוּגוֹת הַבֹּשֶׂם דרך דודי להיכנס לגינות היכן שיש ערוגות בשמים לִרְעוֹת בַּגַּנִּים וְלִלְקֹט שׁוֹשַׁנִּים לרעות את צאנו בגנים שיש שם, וללקוט שם שושנים.
והנמשל הוא כנסת ישראל עונה שדרכו של הקב"ה לשכון בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ומקשיב הוא לקול הרינה של התורה והתפילה ובאמצעות זה כנסת ישראל מבקשת להשיב את הקב"ה אליה:
(ג) אֲנִי לְדוֹדִי דוֹדִי לִי הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים אני חושבת על דודי, ויודעת אני שהוא חושב עלי, כשרועה שם במקום נעים בשושנים.
והנמשל הוא שכמו שבנ"י לא בחרו באל זר כך הקב"ה לא עזבם לבחור עם עובדי ע"ז והוא עדיין מקשיב לתורתנו ותפילתנו והוא עתיד ליתן לנו שכר על זה:
