מקרא
ויקרא פרק ז
(יא) וְזֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים ויש בו שני מינים, שלמי נדבה, וקרבן תודה[1] אֲשֶׁר יַקְרִיב לַיקֹוָק:
(יב) אִם עַל תּוֹדָה על דבר הודאה על נס שנעשה לו כגון יורדי הים והולכי מדבריות וחבושי בית האסורים וחולה שנתרפא שהם צריכין להודות שכתוב בהן (תהלים קז) יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם ויזבחו זבחי תודה אם על אחת מאלה נדר שלמים הללו[2] ונדר בלשון תודה ואפילו נדר בלשון תודה בלי סיבה[3] יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל עם או פירושו שיוסיף על[4] זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן חלות מאפה תנור וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן רקיקים מאפה תנור שנמשחים בשמן אחרי שנאפים עד שכל השמן נבלע בתוכם כמבואר בפ' ויקרא וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חלוטה במים רותחים חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן עשרה מכל מין וכולם מצה[5]:
(יג) עַל עם או פירושו שיוסיף על התודה -[6] חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ גם מאלו עשרה נמצא מביא ארבעים לחמים שלושים מצה ועשר חמץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ עַל זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו:
(יד) וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ לחם אֶחָד מִכָּל קָרְבָּן מכל העשרה לחמים לתת תְּרוּמָה לַיקֹוָק ותרומה זו ייתן לַכֹּהֵן הַזֹּרֵק אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים לוֹ יִהְיֶה ושאר התשע חלות מכל מין לבעלים נמצא ארבע חלות לכהן ושלושים ושש לבעלים[7]:
(טו) וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ והלילה שבא אחריו יֵאָכֵל והחלות זמנם גם כן כזמן אכילת הבשר לֹא יַנִּיחַ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר:
(טז) וְאִם נֶדֶר שאמר הרי עלי שלמים שזהו לשון נדר ותשלומים כמו שפירשתי למעלה. כלומר שאינו תודה אלא נדר[8] אוֹ נְדָבָה שאמר הרי בהמה זו שלמים זֶבַח קָרְבָּנוֹ בְּיוֹם הַקְרִיבוֹ אֶת זִבְחוֹ יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָתלא שתהא מצוה שיאכל בשני ימים, יאכל מקצתו ביום הראשון ויניח מקצתו למחר אלא - וְהַנּוֹתָר מִמֶּנּוּ בראשון יֵאָכֵל ממחרת, ולא ישאיר ממנו בכונה, וכן אינו רשאי להניח כלו ליום המחרת, אבל מצוה שיאכל ממנו בראשון, והנותר במקרה יאכל במחרת הנזכר:
(יז) וְהַנּוֹתָר מִבְּשַׂר הַזָּבַח אחרי היום השני, אסור לאכלו בלילה שאחריו, שהרי אינו נאכל אלא לשני ימים ולילה אחד ולא ללילה השני אלא שומרו עד הבוקר ו -[9] בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף כי הצריך הכתוב לשריפת פסולי המוקדשים הללו שתהיה ביום, כמו שהקרבת הכשרים ביום[10]:
(יח) וְאִם בשעת שחיטתו, קבלת דמו, זריקתו, או הקטרתו במזבח, יחשוב[11] העוסק באחת מהעבודות ש- הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כלומר שחושב לאוכלו חוץ – אחרי - זמנו לֹא יֵרָצֶההקרבן פסול[12] הַמַּקְרִיב אֹתוֹ לֹא יֵחָשֵׁב לוֹ אלא פִּגּוּל דבר שצריך להרחיק ולא לאכול או להשתמש[13] יִהְיֶה וְהַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ אפילו בתוך הזמן[14] עֲוֹנָהּ תִּשָּׂא:
(יט) וְהַבָּשָׂר של קרבנות כשרים אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף וְהַבָּשָׂר כָּל טָהוֹר יֹאכַל בָּשָׂר:
(כ) וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַיקֹוָק וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו כלומר האדם טמא מטומאה שיצאה מגופו כזב, זבה, בעל קרי, נדה, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ אבל טהור שאכל בשר טמא אינו בכרת[15]:
(כא) וְנֶפֶשׁ כִּי תִגַּע בְּכָל טָמֵא בְּטֻמְאַת אָדָם אוֹ בִּבְהֵמָה טְמֵאָה כולל נוגע בנבלת בהמה טהורה[16] אוֹ בְּכָל שֶׁקֶץ טָמֵא וְאָכַל מִבְּשַׂר זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַיקֹוָק וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ: פ
(כב) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(כג) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר כָּל חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז לֹא תֹאכֵלוּ אבל חלב חיה מותר:
(כד) וְחֵלֶב נְבֵלָה וְחֵלֶב טְרֵפָה יֵעָשֶׂה לְכָל מְלָאכָה בא להתיר החלב בהנאה וְאָכֹל לֹא תֹאכְלֻהוּ לפי שאמר "יעשה לכל מלאכה", הייתי סבור שכל שירצה יעשה ממנו, ואפילו לאוכלו, הואיל ואין נבילה וטריפה ראויים לקרבן, ת"ל - "ואכול לא תאכלהו", דלא בא להתירו כי אם בהנאה[17]:
(כה) כִּי כָּל אֹכֵל חֵלֶב מִן סוג הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיב מִמֶּנָּה אִשֶּׁה לַיקֹוָק ואפילו חולין להוציא חיות או בהמות שאינן קרבות שבהם אין איסור חלב[18] וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מֵעַמֶּיהָ:
(כו) וְכָל דָּם לֹא תֹאכְלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם כלומר אפילו דם חולין שאינו קרב על המזבח[19] לָעוֹף וְלַבְּהֵמָה כולל חיה ולהוציא דם דגים וחגבים:
(כז) כָּל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל כָּל דָּם וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ: פ
נביא
שמואל א פרק טז
(יז) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל עֲבָדָיו רְאוּ נָא לִי אִישׁ מֵיטִיב לְנַגֵּן וַהֲבִיאוֹתֶם אֵלָי:
(יח) וַיַּעַן אֶחָד מֵהַנְּעָרִים דואג האדומי היה וַיֹּאמֶר הִנֵּה רָאִיתִי בֵּן לְיִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי יֹדֵעַ נַגֵּן וְגִבּוֹר חַיִל וְאִישׁ מִלְחָמָה וּנְבוֹן דָּבָר איש שיודע לתת עצה וְאִישׁ יפה תֹּאַר וַיקֹוָק עִמּוֹ שהוא איש מוצלח, ובהצלחתו יועיל לך:
(יט) וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל מַלְאָכִים אֶל יִשָׁי וַיֹּאמֶר שִׁלְחָה אֵלַי אֶת דָּוִד בִּנְךָ רצה לראות אם הוא מתאים אֲשֶׁר רועה בַּצֹּאן:
(כ) וַיִּקַּח יִשַׁי חֲמוֹר טעון לֶחֶם וְנֹאד מלא יַיִן וּגְדִי עִזִּים אֶחָד וַיִּשְׁלַח בְּיַד דָּוִד בְּנוֹ אֶל שָׁאוּל:
(כא) וַיָּבֹא דָוִד אֶל שָׁאוּל וַיַּעֲמֹד לְפָנָיו וַיֶּאֱהָבֵהוּ מְאֹד וַיְהִי לוֹ נֹשֵׂא כֵלִים:
(כב) וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל אֶל יִשַׁי לֵאמֹר יַעֲמָד נָא דָוִד לְפָנַי וישאר אצלי בקביעות כִּי מָצָא חֵן בְּעֵינָי:
(כג) וְהָיָה בִּהְיוֹת רוּחַ רעה מאת ה - אֱלֹהִים אֶל שָׁאוּל וְלָקַח דָּוִד אֶת הַכִּנּוֹר וְנִגֵּן בְּיָדוֹ וְרָוַח לְשָׁאוּל וְטוֹב לוֹ וְסָרָה מֵעָלָיו רוּחַ הָרָעָה: פ
שמואל א פרק יז
(א) וַיַּאַסְפוּ פְלִשְׁתִּים אֶת מַחֲנֵיהֶם לַמִּלְחָמָה וַיֵּאָסְפוּ למקום הנקרא שֹׂכֹה אֲשֶׁר לִיהוּדָה וַיַּחֲנוּ בֵּין שׂוֹכֹה וּבֵין עֲזֵקָה בְּאֶפֶס דַּמִּים שם מקום:
(ב) וְשָׁאוּל וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל נֶאֶסְפוּ וַיַּחֲנוּ בְּעֵמֶק הָאֵלָה וַיַּעַרְכוּ מִלְחָמָה נערכו להלחם לִקְרַאת פְּלִשְׁתִּים:
(ג) וּפְלִשְׁתִּים התקדמו אל מחנה ישראל עד שהיו עֹמְדִים אֶל הָהָר מִזֶּה וְיִשְׂרָאֵל עֹמְדִים אֶל הָהָר מִזֶּה וְהַגַּיְא בֵּינֵיהֶם:
(ד) וַיֵּצֵא אִישׁ הַבֵּנַיִם על שערב לבו לגשת בין שתי המערכות, קראו איש הבנים מִמַּחֲנוֹת פְּלִשְׁתִּים גָּלְיָת שְׁמוֹ מִגַּת גָּבְהוֹ שֵׁשׁ אַמּוֹת וָזָרֶת:
(ה) וְכוֹבַע קסדת נְחֹשֶׁת עַל רֹאשׁוֹ וְשִׁרְיוֹן קַשְׂקַשִּׂים הוּא לָבוּשׁ וּמִשְׁקַל הַשִּׁרְיוֹן חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים שְׁקָלִים נְחֹשֶׁת:
(ו) וּמִצְחַת כעין טס לכסות את הרגלים נְחֹשֶׁת עַל רַגְלָיו וְכִידוֹן נְחֹשֶׁת בֵּין כְּתֵפָיו כלומר היה נושא את הכידון בין כתפיו לפי שהחזיק בידיו כלי מלחמה אחרים ועוד כיון שהכידון ארוך וגדול הוא לא נשאו בידיו כל הזמן:
(ז) וחץ וְעֵץ הידית של חֲנִיתוֹ כִּמְנוֹר אֹרְגִים הוא עץ עב ועגול, שהאורג כורך עליו חוטי השתי, ובמשנה קרויה כובד והוא עבה וכבד מאד ביחס לעץ של חנית רגילה וְלַהֶבֶת הלהב של חֲנִיתוֹ שֵׁשׁ מֵאוֹת שְׁקָלִים בַּרְזֶל וְנֹשֵׂא הַצִּנָּה המגן הֹלֵךְ לְפָנָיו וכל זאת מתאר לנו הנביא להראות כוחו הנפשי והגופני של פלשתי זה ואמרו חכמינו שאינו אפילו חצי תיאורו של אותו רשע:
(ח) וַיַּעֲמֹד וַיִּקְרָא אֶל מַעַרְכֹת יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר לָהֶם לָמָּה תֵצְאוּ כולכם לַעֲרֹךְ מִלְחָמָה הֲלוֹא אָנֹכִי הַפְּלִשְׁתִּי איני לא שר מאה ולא שר אלף, אלא פלשתי כאחד מן האחרים, ואף על פי שנלחמתי להם כמה מלחמות, אני הרגתי חפני ופנחס, ושביתי את הארון וְאַתֶּם עֲבָדִים לְשָׁאוּל ולא הושיע אתכם מימיו בגבורתו בְּרוּ בררו לָכֶם אִישׁ וְיֵרֵד אֵלָי:
כתובים
תהילים פרק קז
(מא) וַיְשַׂגֵּב ויחזק אֶבְיוֹן מֵעוֹנִי וַיָּשֶׂם כַּצֹּאן מִשְׁפָּחוֹת והוא יוליד משפחות רבות כעדרי הצאן והוא עניין ההפך: (מב) יִרְאוּ יְשָׁרִים את הטובה לאביון וְיִשְׂמָחוּ בגלל השגחת הקב"ה וְכָל עַוְלָה קָפְצָה פִּיהָ וכל מי שרצה לדבר סרה יסגור את פיו כי לא יוכל לדבר נגד ההשגחה: (מג) מִי חָכָם וְיִשְׁמָר אֵלֶּה ויזכרם בליבו וְיִתְבּוֹנְנוּ חַסְדֵי יְקֹוָק:
תהלים פרק קח
(א) שִׁיר מִזְמוֹר לְדָוִד: (ב) נָכוֹן לִבִּי ונאמן איתך ולכן אֱלֹהִים אָשִׁירָה וַאֲזַמְּרָה אַף כְּבוֹדִי אף נשמתי תשיר להקב"ה: (ג) עוּרָה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר אָעִירָה שָּׁחַר שדרך מלכים להתעורר מהשחר ואני מעיר את השחר שהנבל והכינור מעוררים את דוד המלך: (ד) אוֹדְךָ בָעַמִּים יְקֹוָק וַאֲזַמֶּרְךָ בַּל אֻמִּים באומות העולם: (ה) כִּי גָדוֹל חסדך שעולה מֵעַל ה- שָׁמַיִם חַסְדֶּךָ וְעַד שְׁחָקִים אֲמִתֶּךָ ואמיתות הבטחתך גבוהה יותר מהשחקים: (ו) רוּמָה עַל שָׁמַיִם אֱלֹהִים וְעַל כָּל הָאָרֶץ כְּבוֹדֶךָ תתרומם והראה לכולם שאתה יושב בשמים ממעל וכי אתה מושל בכל: (ז) לְמַעַן בכדי ש- יֵחָלְצוּן ינצלו מרעה יְדִידֶיךָ הוֹשִׁיעָה אותי ביד יְמִינְךָ וַעֲנֵנִי לתפילתי: (ח) אֱלֹהִים דִּבֶּר בְּקָדְשׁוֹ שאבא ואמלוך ו- אֶעְלֹזָה אשמח אֲחַלְּקָה שְׁכֶם וְעֵמֶק סֻכּוֹת אֲמַדֵּד ואת מקומות עבודת האלילים אחלק: (ט) לִי גִלְעָד לִי מְנַשֶּׁה וְאֶפְרַיִם נחלות בא"י מָעוֹז החוזק שלרֹאשִׁי ו- יְהוּדָה מְחֹקְקִי נתונה לחוקותי: (י) מוֹאָב סִיר רַחְצִי עַל אֱדוֹם אַשְׁלִיךְ נַעֲלִי אעשה בעמים אלו את כל תשמישי וככל מה שאחפוץ עֲלֵי פְלֶשֶׁת ועל אנשי פלישתים אֶתְרוֹעָע אריע בקול להכניעם: (יא) מִי נותן לי כח ו- יֹבִלֵנִי עִיר מִבְצָר מִי נָחַנִי ינחה אותי עַד אֱדוֹם: (יב) הֲלֹא אֱלֹהִים הכל ממך וכשהיינו בצרה זְנַחְתָּנוּ וְלֹא תֵצֵא אֱלֹהִים בְּצִבְאֹתֵינוּ: (יג) אנא תן הָבָה לָּנוּ עֶזְרָת מִצָּר וְשָׁוְא תְּשׁוּעַת אָדָם ואין בה שום תועלת בכוחות האנוש: (יד) בֵּאלֹהִים ובעזרתו נַעֲשֶׂה חָיִל כח וְהוּא יָבוּס צָרֵינוּ ירמוס את אויבינו:
משנת ההלכה
דיני הסיבה
א. חייבונו חז"ל להסב בשתיית ארבע הכוסות ובאכילת המצה וצורת ההסבה שיישב דרך חרות וישען לצד שמאל על כרים וכסתות וכדומה
ב. מנהג מקהלות הספרדים שגם הנשים מסיבות והאשכנזים נהגו שאין הנשים חייבות להסב אבל יש נשים שנהגו להחמיר בדבר.
ג. כיצד היא ההסיבה אם יושב על כסא יטה ראשו לצד שמאל על גבי ידו המונחת על גבי כסא ועליו כר שיהא תחת מראשותיו ויש שמטים גופם לגמרי לצד שמאל על גבי כרים המונחים על ידית הכסא. ובכל אופן תהיה באופן הנוח ביותר לישיבתו ואם יושב על מטה או כסא המיוחדים להסיבה יטה עצמו לגמרי על גבי כרים וכסתות לצד שמאל
ד. הסיבת ימין אין שמה הסיבה כלל ואינו יוצא ידי הסיבה. וגם איטר לא יסב על ימין ובאיטר שהיסב בדיעבד י"א שיצא.
הסדר
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה