מקרא

ויקרא פרק ח

(כב) וַיַּקְרֵב אֶת הָאַיִל הַשֵּׁנִי אֵיל הַמִּלֻּאִים נקרא האיל השני "איל המלואים" בעבור שהוא סוף הקרבנות הללו, ובו תמלא ידם וכהנו לפניו יתברך, כי כולם מעכבין וַיִּסְמְכוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הָאָיִל:

(כג) וַיִּשְׁחָט וַיִּקַּח מֹשֶׁה מִדָּמוֹ וַיִּתֵּן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן אַהֲרֹן הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית:

(כד) וַיַּקְרֵב אֶת בְּנֵי אַהֲרֹן וַיִּתֵּן מֹשֶׁה מִן הַדָּם עַל תְּנוּךְ אָזְנָם הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדָם הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלָם הַיְמָנִית וַיִּזְרֹק מֹשֶׁה אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב:

(כה) וַיִּקַּח אֶת הַחֵלֶב וְאֶת הָאַלְיָה וְאֶת כָּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב וְאֵת יֹתֶרֶת הַכָּבֵד וְאֶת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת חֶלְבְּהֶן וְאֵת שׁוֹק הַיָּמִין:

(כו) וּמִסַּל הַמַּצּוֹת אֲשֶׁר לִפְנֵי יְקֹוָק לָקַח חַלַּת מַצָּה אַחַת וְחַלַּת לֶחֶם שֶׁמֶן אַחַת היא רבוכה שהיה מרבה בה שמן כנגד החלות והרקיקין לכל ג' מינים ביחד היה מביא חצי לוג (מנחות פט.), והוציאוהו חציו לחלות ורקיקן, וחציו לרבוכה[1] וְרָקִיק אֶחָד וַיָּשֶׂם עַל הַחֲלָבִים וְעַל שׁוֹק הַיָּמִין:

(כז) וַיִּתֵּן אֶת הַכֹּל עַל כַּפֵּי אַהֲרֹן וְעַל כַּפֵּי בָנָיו וַיָּנֶף אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי יְקֹוָק:

(כח) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֹתָם מֵעַל כַּפֵּיהֶם וַיַּקְטֵר הַמִּזְבֵּחָה עַל הָעֹלָה אחר העולה ולא מצינו שוק של שלמים קרב בכל מקום חוץ מזה[2] מִלֻּאִים הֵם לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה הוּא לַיקֹוָק:

(כט) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הֶחָזֶה וַיְנִיפֵהוּ תְנוּפָה לִפְנֵי יְקֹוָק מֵאֵיל הַמִּלֻּאִים לְמֹשֶׁה הָיָה לְמָנָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה:

(ל) וַיִּקַּח מֹשֶׁה מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמִן הַדָּם אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ כתב הרמב"ן לא ידעתי אם מערבן להזאות הללו, כמו ולקח מדם הפר ומדם השעיר ונתן על קרנות המזבח (להלן טז יח) וַיַּז עַל אַהֲרֹן עַל בְּגָדָיו וְעַל בָּנָיו וְעַל בִּגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בִּגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ:

(לא) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו בַּשְּׁלוּ אֶת הַבָּשָׂר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְשָׁם תֹּאכְלוּ אֹתוֹ וְאֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר בְּסַל הַמִּלֻּאִים כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי לֵאמֹר אַהֲרֹן וּבָנָיו יֹאכְלֻהוּ:

(לב) וְהַנּוֹתָר בַּבָּשָׂר וּבַלָּחֶם עד בקר[3] בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ:

(לג) וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ שִׁבְעַת יָמִים כלומר לא יעסקו בדבר אחר ולא ילכו למקום אחר אך בלילה יוצאים לצרכיהם[4] שהרי אחרי גמר הקרבת הקרבנות פרקו את המשכן[5] עַד יוֹם מְלֹאת יְמֵי מִלֻּאֵיכֶם כִּי שִׁבְעַת יָמִים יְמַלֵּא אֶת יֶדְכֶם:

(לד) כַּאֲשֶׁר עָשָׂה בַּיּוֹם הַזֶּה צִוָּה יְקֹוָק לַעֲשֹׂת כל שבעת הימים[6] לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם:

(לה) וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה שִׁבְעַת יָמִים בשעת עבודה, כלומר עד שישלימו כל העבודה המוטלת עליהם באותו העת וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמֶרֶת יְקֹוָק וְלֹא תָמוּתוּ כִּי כֵן צֻוֵּיתִי והיא מצוה נוהגת לדורות שלא יניח כהן עבודה ויצא - וחייבין עליה מיתה[7]:

(לו) וַיַּעַשׂ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק בְּיַד מֹשֶׁה: ס

סליק פרשת צו

נביא

שמואל א פרק יז

(מא) וַיֵּלֶךְ הַפְּלִשְׁתִּי הֹלֵךְ וְקָרֵב אֶל דָּוִד וְהָאִישׁ נֹשֵׂא הַצִּנָּה המגן לְפָנָיו:

(מב) וַיַּבֵּט הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּרְאֶה אֶת דָּוִד וַיִּבְזֵהוּ כִּי הָיָה נַעַר ואינו מנוסה במלחמה וְאַדְמֹנִי עִם יְפֵה מַרְאֶה:

(מג) וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי אֶל דָּוִד הֲכֶלֶב אָנֹכִי כִּי אַתָּה בָא אֵלַי בַּמַּקְלוֹת וַיְקַלֵּל הַפְּלִשְׁתִּי אֶת דָּוִד בֵּאלֹהָיו באמרו אלהי פלשתים יהרגך, וכדומה:

(מד) וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי אֶל דָּוִד לְכָה אֵלַי וְאֶתְּנָה אֶת בְּשָׂרְךָ לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הַשָּׂדֶה: ס

(מה) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם יְקֹוָק צְבָאוֹת אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ:

(מו) הַיּוֹם הַזֶּה יְסַגֶּרְךָ ימסרך יְקֹוָק בְּיָדִי וְהִכִּיתִךָ וַהֲסִרֹתִי אֶת רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ ולא אותך לבד כי גם כל מחנה פלשתים יסגיר ביד איש אחד הבוטח בו וְנָתַתִּי פֶּגֶר גויות מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים הַיּוֹם הַזֶּה לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְחַיַּת הָאָרֶץ וְיֵדְעוּ כָּל הָאָרֶץ כִּי יֵשׁ אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל:

(מז) וְיֵדְעוּ כָּל הַקָּהָל הַזֶּה כִּי לֹא בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית יְהוֹשִׁיעַ יְקֹוָק כִּי לַיקֹוָק הַמִּלְחָמָה וְנָתַן אֶתְכֶם בְּיָדֵנוּ:

(מח) וְהָיָה כִּי קָם הַפְּלִשְׁתִּי וַיֵּלֶךְ וַיִּקְרַב לִקְרַאת דָּוִד וַיְמַהֵר דָּוִד וַיָּרָץ כלפי הַמַּעֲרָכָה לִקְרַאת הַפְּלִשְׁתִּי:

(מט) וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶת יָדוֹ אֶל הַכֶּלִי וַיִּקַּח מִשָּׁם אֶבֶן וַיְקַלַּע וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי אֶל מִצְחוֹ וַתִּטְבַּע הָאֶבֶן בְּמִצְחוֹ וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו אָרְצָה נלוה אליו השגחת ה' אם במה שקלע למטרה בפעם הראשון, אם במה שכיון אל מצחו ואם היה נופל מסבת ההכאה היה נופל לאחוריו, אבל האבן נטבע במצחו ונפל מחמת החולשה לכן נפל על פניו:

(נ) וַיֶּחֱזַק דָּוִד מִן הַפְּלִשְׁתִּי ולא היה בידו כי אם - בַּקֶּלַע וּבָאֶבֶן וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וַיְמִיתֵהוּ וְחֶרֶב אֵין בְּיַד דָּוִד ויען עוד היה רוח חיים בו, לכן - :

(נא) וַיָּרָץ דָּוִד וַיַּעֲמֹד סמוך אֶל הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּקַּח אֶת חַרְבּוֹ של הפלשתי וַיִּשְׁלְפָהּ מִתַּעְרָהּ וַיְמֹתְתֵהוּ וַיִּכְרָת בָּהּ אֶת רֹאשׁוֹ וַיִּרְאוּ הַפְּלִשְׁתִּים כִּי מֵת גִּבּוֹרָם וַיָּנֻסוּ:

(נב) וַיָּקֻמוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה וַיָּרִעוּ תרועת שמחה ונצחון וַיִּרְדְּפוּ אֶת הַפְּלִשְׁתִּים עַד בּוֹאֲךָ גַיְא וְעַד שַׁעֲרֵי עֶקְרוֹן וַיִּפְּלוּ חַלְלֵי פְלִשְׁתִּים בְּדֶרֶךְ שַׁעֲרַיִם וְעַד גַּת וְעַד עֶקְרוֹן:

(נג) וַיָּשֻׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִדְּלֹק מלרדוף אַחֲרֵי פְלִשְׁתִּים וַיָּשֹׁסּוּ רמסו ובזזו אֶת מַחֲנֵיהֶם:

(נד) וַיִּקַּח דָּוִד אֶת רֹאשׁ הַפְּלִשְׁתִּי וַיְבִאֵהוּ להביאו ל - יְרוּשָׁלִָם וְאֶת כֵּלָיו שָׂם בְּאָהֳלוֹ: ס

(נה) וְכִרְאוֹת שָׁאוּל אֶת דָּוִד יֹצֵא לִקְרַאת הַפְּלִשְׁתִּי אָמַר אֶל אַבְנֵר שַׂר הַצָּבָא בֶּן מִי זֶה הַנַּעַר אַבְנֵר אחר ששאול הבטיח לתת את בתו להמנצח את הפלשתי, אז תיכף בהתנדב דוד ללחום אתו עלה על לבו כי בהכרח יצטרך לשלם נדרו ולתת לו את בתו, ולכן דרש תיכף על כבוד בית אביו, לא לדעת שמו, כי ידע ששם אביו ישי, רק לדעת יחוסו ומעלתו, ואמר בן מי זה הנער אבנר, הוא, אם אביו מיוחס נכבד ונשוא פנים ראוי שיתחתן עם המלך, ואבנר לא ידע מענה ע"ז כי כבוד ישי לא נודע אז וַיֹּאמֶר אַבְנֵר חֵי נַפְשְׁךָ הַמֶּלֶךְ אִם יָדָעְתִּי:

(נו) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ שְׁאַל אַתָּה בֶּן מִי זֶה הָעָלֶם: ס

(נז) וּכְשׁוּב דָּוִד מֵהַכּוֹת אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּקַּח אֹתוֹ אַבְנֵר וַיְבִאֵהוּ לִפְנֵי שָׁאוּל וְרֹאשׁ הַפְּלִשְׁתִּי בְּיָדוֹ:

(נח) וַיֹּאמֶר אֵלָיו שָׁאוּל בֶּן מִי אַתָּה הַנָּעַר וַיֹּאמֶר דָּוִד בֶּן עַבְדְּךָ יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי:

כתובים

תהלים פרק קי

(א) לְדָוִד מִזְמוֹר נְאֻם יְקֹוָק לַאדֹנִי שֵׁב בביתי ועבוד אותי לִימִינִי כי הימין עושה חיל והנה הטעם לא תצא עמנו למלחמה כי ימין השם תלחם בעבורך עַד אָשִׁית אֹיְבֶיךָ הֲדֹם למרמס לְרַגְלֶיךָ: (ב) מַטֵּה עֻזְּךָמשענת כחך יִשְׁלַח יְקֹוָק מִצִּיּוֹן שהוא מקום משכן שמו רְדֵה משול בְּקֶרֶב אֹיְבֶיךָ: (ג) עַמְּךָ נְדָבֹת בְּיוֹם חֵילֶךָ העם אשר יבאו עמך במלחמה הנה יבואו בנדבת לבם ולא בעבור קבלת שכר מה בְּהַדְרֵי קֹדֶשׁ הוא בגמול על שאתה מהודר בקדושה מֵרֶחֶם מִשְׁחָר מעת צאתך מרחם אמך אתה ממלא בקשותי לְךָ טַל יַלְדֻתֶיךָ: (ד) נִשְׁבַּע יְקֹוָק וְלֹא יִנָּחֵם על שבועתו ש- אַתָּה כֹהֵן אתה מתמנה לגדול - לְעוֹלָם הבא עַל דִּבְרָתִיבגלל דבר כלומר בזכות כך שהיית מַלְכִּי צֶדֶק מלך צדיק: (ה) אֲדֹנָי ששורה עַל יְמִינְךָ מָחַץ מחה בְּיוֹם אַפּוֹ רוגזו מְלָכִים: (ו) יָדִין בַּגּוֹיִם יעשה דין ומשפט בגוים עד שמקום המלחמה מָלֵא גְוִיּוֹת מָחַץ רֹאשׁ עַל אֶרֶץ רַבָּה מחץ על ארץ ראשים רבים: (ז) מִנַּחַל בַּדֶּרֶךְ יִשְׁתֶּה היה שבע מדם הרוגיהם כמו השותה מים די שבעו מנחל השוטף בדרך שבני אדם הולכים שאין מי ימחה בידו כי מימיו מרובים והוא במקום המופקר לכל כן מן השמים הפקירו לו דמם והרבה להכות בהם עַל כֵּן יָרִים רֹאשׁ על כי מן השמים הפקירו לו דמם לכן היה מרים ראש לנצח אותם אבל לא בכח ידיו התגבר עליהם:

תהלים פרק קיא

(א) הַלְלוּ יָהּ אוֹדֶה יְקֹוָק בְּכָל לֵבָב בְּסוֹד יְשָׁרִים שהם בעלי הבינה המבינים דרכי ה' ועניני האלהות וסודותיו, ובין בתוך וְעֵדָה שהם כל ההמון הנועדים לשמוע את דברי: (ב) גְּדֹלִים מַעֲשֵׂי יְקֹוָק רוצה לומר עשויים בחכמה נפלאה עם כל זאת דְּרוּשִׁים לְכָל חֶפְצֵיהֶם נמצאים לכל החפצים להתבונן בהם: (ג) הוֹד וְהָדָר פָּעֳלוֹ כשיתבונן אדם בפעלו שהם השמים והארץ, יראה כי הוד והדר הוא וְצִדְקָתוֹ שהוא העולם כולו, שהוא צדקה מאתו לנבראים עֹמֶדֶת לָעַד: (ד) זֵכֶר עָשָׂה לְנִפְלְאֹתָיו ציונו בזכירת יציאת מצרים ונפלאות שעשה לאבותינו כדי שנראה ש- חַנּוּן וְרַחוּם יְקֹוָק: (ה) טֶרֶף מזון נָתַן לִירֵאָיו יִזְכֹּר לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ שכרת עם האבות: (ו) כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ הבטיח לעמו להראות כח מעשיו להוריש ז' האומות ו- לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם: (ז) מַעֲשֵׂי יָדָיו אֱמֶת וּמִשְׁפָּט מה שגרש הגוים ההם היה לאמת הבטחתו לאברהם ובמשפט היה כי העובדי גלולים נגרשו בעונם נֶאֱמָנִים כָּל פִּקּוּדָיו מצוותיו: (ח) סְמוּכִים לָעַד לְעוֹלָם שהם העמודים והיסודות שהעולם סמוך ונשען עליהם לעד ולנצח עֲשׂוּיִם בֶּאֱמֶת וְיָשָׁר: (ט) פְּדוּת הצלה שָׁלַח לְעַמּוֹבהוציאו אותם ממצרים צִוָּה לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ את התורה שהיא בריתו קָדוֹשׁ וְנוֹרָא שְׁמוֹ: (י) רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת יְקֹוָק שֵׂכֶל טוֹב נהיה לְכָל עֹשֵׂיהֶם של מצוותיו תְּהִלָּתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד:

משנת ההלכה

שבת הגדול

א. שבת הסמוכה לפסח נקראת 'שבת הגדול' ונוהגים בה ישראל כמה וכמה מנהגים המיוחדים לשבת זו

ב. שבת הגדול הראשונה שהיתה להם לישראל, במצרים היתה ובעשירי בניסן היתה, חמשה ימים קודם גאולתם. ולשבת זו נצטוו ישראל מצוה ראשונה שנהגה לשעה בלבד ולא נהגה לדורות: בֶּעָשׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה - וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת, שֶׂה לַבָּיִת (שמות יב). מצוה זו להכין את השה לפסח ארבעה ימים קודם שחיטתו - נהגה רק בפסח מצרים, ואילו בפסח דורות אין מצוה מן התורה לקחת השה ארבעה ימים קודם. אף על פי כן, היו עושים כך, כדי לבקר את השה מן המומים.

ג. ונסים גדולים נעשו להם לישראל באותה השבת, שבאותו היום לקחו כל אחד מישראל שה לפסחו וקשרו בכרעי המטה, והמצרים ראו את הדבר ושאלו: למה זה לכם? ובני ישראל השיבו: לשחטו לקרבן פסח כמצוַת ה' עלינו. והיו המצריים שניהם קהות על ששוחטים את אלהיהם ולא יכלו להגיד להם דבר. ועוד כמה נסים היו שם בענין הזה, לפיכך קורין לה 'שבת הגדול' - על שם הנסים הגדולים:

ד. מנהג רוב הקהילות שמפטירין בשבת זו וְעָרְבָה לַה' מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם וגו', שבסוף ספר מלאכי, בין שהיא בערב פסח ובין שהיא חלה קודם לכן.

ה. וטעם הפטרה זו, משום שיש בה בשורת הגאולה, גאולת עולם שלעתיד. דוגמת בשורת הגאולה הראשונה שהיתה בשבת האחרונה קודם צאתם ממצרים.

ו. עוד טעם, לפי שבפסח העולם נִדון על התבואה. ואמרו חכמים: בעוון ביטול מעשרות שמים נעצרין, והיוקר הווה, ובני אדם רצין אחר פרנסתם ואינם מגיעים, ומביא רעב של כליה וכו'. ואם נותנים מעשרותיהם - מתברכים, שנאמר (מלאכי ג): הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת, אָמַר ה' צְבָאוֹת, אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי. ופסוקים אלה, מאותה הפטרה הם. ולפיכך מפטירין בה לפני הפסח להזהיר את העם על ענין המעשרות קודם גמר הדין על התבואה, שלא תלקה בעוון מעשרות.

ז. אומרים בשבת הגדול ההגדה של פסח מ'עבדים היינו' עד 'לכפר על כל עוונותינו', לפי שבשבת הגדול היתה תחילת הגאולה.

ח. ויש נותנים גם טעם למנהג זה: כדי להרגיל את הנערים בהגדה של פסח ולקיֵּם בהם המצוה של והגדת לבנך בליל הפסח. ואין מנהג זה נהוג אצל הספרדים. וכן גם הגר"א לא היה נוהג לומר הגדה בשבת הגדול.

ט. והנוהגים כך, נותנים עוד טעם לאמירת ההגדה ביום השבת שלפני פסח: כדי שתהא ההגדה שגורה בפיו, ואם יחול ליל פסח בשבת, יוכל לקרוא ההגדה לאור הנר אפילו ביחיד, ולא יהיה צריך לחשוש שמא יטה את הנר:

י. ויש מן המדקדקים בקהילות ספרד שנהגו ביום זה לברך איש את רעהו: 'שבת הגדול מבורך':

יא. נהגו בכל תפוצות ישראל, עוד מימות התנאים והאמוראים, שבשבת הגדול דורש החכם לפני בני העיר דרשה גדולה, להורות לעם דרכי ה' וללמד להם את המעשה אשר יעשון, ודורש לפניהם בדיני הגעלה וביעור חמץ והלכות אפיַּת המצות, כדי שלא יכשלו ח"ו באיסור חמץ שהוא אסור בפסח אפילו במשהו, וכן הוא מתבל את דרשתו בדברי אגדה המושכין את הלב, בעניני דיומא.

יב. נהגו בקהילות אשכנז בירושלים וברוב שאר המקומות, שאין אומרים 'ויהי נועם' בתפילת ערבית של מוצאי שבת הגדול, אפילו אם יום טוב ראשון של פסח חל בשבת הבאה. שאין אומרים 'ויהי נועם' במוצאי שבת אלא כשיש אחריו ששה ימי מלאכה שלמים, ובמקומות אלה נוהגים איסור מלאכה בערב פסח, הרי שלעולם אין ששה ימי מלאכה שלמים אחרי שבת הגדול.

[1] רש"י גור אריה

[2] רש"י

[3] אבע"ז

[4] חזקוני

[5] העמק דבר

[6] רש"י

[7] רמב"ן ועיין השגות הרמב"ן לספר המצוות ל"ת קסג

לימוד יומי

יום שישי, 27 במרץ 2015

פרשת צו יום ו'