מקרא
ויקרא פרק ז
(כח) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(כט) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר ישראל הַמַּקְרִיב המקדיש אֶת זֶבַח שְׁלָמָיו לַיקֹוָק הוא יָבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ לַיקֹוָק מִזֶּבַח שְׁלָמָיו כלומר בעל הקרבן המביא שלמים למקדש הוא עצמו יביא לה' החלק הקרב לגבוה ובזה נבדל מחטאת ואשם שאין הבעלים עושים באימוריהן שום עבודה[1]:
(ל) יָדָיו תְּבִיאֶינָה שתהא יד הבעלים מלמעלה והחלב והחזות נתונין בה ויד כהן מלמטה ומניפן אֵת אִשֵּׁי יְקֹוָק אֶת הַחֵלֶב עַל הֶחָזֶה יְבִיאֶנּוּ כשמביאו מבית המטבחים נותן חלב על החזה וכשנותנו ליד הכהן המניף נמצא החזה למעלה והחלב למטה אֵת הֶחָזֶה לְהָנִיף אֹתוֹ תְּנוּפָה לִפְנֵי יְקֹוָק אבל לא להקטיר אותו שאין מקטירן אלא החלב[2]:
(לא) וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַחֵלֶב הַמִּזְבֵּחָה וְהָיָה הֶחָזֶה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו:
(לב) וְאֵת שׁוֹק הַיָּמִין תִּתְּנוּ תְרוּמָה לַכֹּהֵן מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם:
(לג) הַמַּקְרִיב מי שראוי להקריב ולא המקריב ממש אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים וְאֶת הַחֵלֶב מִבְּנֵי אַהֲרֹן לוֹ תִהְיֶה שׁוֹק הַיָּמִין לְמָנָה להוציא טמא ואונן וכדו':
(לד) כִּי אֶת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה לָקַחְתִּי מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵיהֶם וָאֶתֵּן אֹתָם לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן וּלְבָנָיו לְחָק עוֹלָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(לה) זֹאת מִשְׁחַת אַהֲרֹן יש מפרשים שכר משחתם שיהיו נמשחים לעבודתו ויש מפרשים לשון גדולה כמו למשחה בהם[3] וּמִשְׁחַת בָּנָיו מֵאִשֵּׁי יְקֹוָק בְּיוֹם הִקְרִיב אֹתָם לְכַהֵן לַיקֹוָק:
(לו) אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק לָתֵת לָהֶם בְּיוֹם כמו מיום[4] מָשְׁחוֹ אֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם:
(לז) זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים פרשת מילואים ביום חינוך הכהונה במוזכר בפ' תצוה[5] וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים:
(לח) אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה כי לא הקריבו קרבן עד שבאו אל הר סיני בְּהַר סִינָי כי צוה במלואים בהר סיני וכן בעולה וחטאת בְּיוֹם צַוֹּתוֹ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶת קָרְבְּנֵיהֶם במנחה ואשם ובזבחי השלמים לַיקֹוָק בְּמִדְבַּר סִינָי באוהל מועד: פ
ויקרא פרק ח
(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר נצטוה בהקמת המשכן בכ"ג באדר, והקים אותו, וכאשר עמד המשכן על מעמדו מיד קרא לו השם יתברך שהוא יושב הכרובים, וצוה אותו על מעשה הקרבנות כל הפרשיות האלה שמתחילת ויקרא עד כאן, כי רצה ללמדו מעשה כל הקרבנות ומשפטיהם קודם שיקריב מהם כלל, כי יש בקרבנות המלואים חטאת ועולה ושלמים ולא יודעו כל דיניהם רק מן הפרשיות האלה שהקדים לו ואח"כ אמר לו -[6]:
(ב) קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ וְאֵת הַבְּגָדִים וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֵת פַּר הַחַטָּאת וְאֵת שְׁנֵי הָאֵילִים וְאֵת סַל הַמַּצּוֹת האמורים בענין צוואת המלואים בואתה תצוה [שמות כז] ועכשיו ביום ראשון למלואים חזר וזרזו בשעת מעשה[7]:
(ג) וְאֵת כָּל הָעֵדָה הַקְהֵל אֶל פֶּתַח אע"פ שבראשון באחד לחדש הוקם המשכן וזה היה בכ"ג באדר, מכיון שהיה משה מעמידו ומפרקו בכל יום של ז' ימי המלואים, שנמצא מיום כ"ג באדר ואילך היה המשכן עומד וקרינן ביה שפיר "אל פתח אוהל מועד[8] אֹהֶל מוֹעֵד שיעשה במעמד כלם, שידעו שהש"י בחר באהרן ובזרעו[9]:
(ד) וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֹתוֹ וַתִּקָּהֵל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:
(ה) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעֵדָה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק לַעֲשׂוֹת:
(ו) וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אל הכיור[10] ויש מפרשים שהקריבו למצות טבילה במקוה, כענין אשרי תבחר ותקרב שאז קיים מצוה זו בראשונה. טבילה ואחריה קידוש ידים ורגלים[11] וַיִּרְחַץ אֹתָם בַּמָּיִםי"א מהכיור[12] וי"א בטבילת מקוה ובקידוש ידים ורגלים[13] בכיור אבל לא היתה רחיצתם כאחת, אבל רחץ אהרן והלבישו בגדיו ומשחו, ואחרי כן רחץ בניו וילבישם[14]:
נביא
שמואל א פרק יז
(ט) אִם יוּכַל לְהִלָּחֵם אִתִּי וְהִכָּנִי וְהָיִינוּ לָכֶם לַעֲבָדִים וְאִם אֲנִי אוּכַל לוֹ וְהִכִּיתִיו וִהְיִיתֶם לָנוּ לַעֲבָדִים וַעֲבַדְתֶּם אֹתָנוּ:
(י) וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי אֲנִי חֵרַפְתִּי אֶת מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה ואתם שותקים, עד מתי? תְּנוּ לִי אִישׁ וְנִלָּחֲמָה יָחַד:
(יא) וַיִּשְׁמַע שָׁאוּל וְכָל יִשְׂרָאֵל אֶת דִּבְרֵי הַפְּלִשְׁתִּי הָאֵלֶּה וַיֵּחַתּוּ וַיִּרְאוּ מְאֹד: פ
(יב) וְדָוִד בֶּן אִישׁ אֶפְרָתִי מאפרת הַזֶּה הידוע לכל מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה וּשְׁמוֹ יִשַׁי וְלוֹ שְׁמֹנָה בָנִים וְהָאִישׁ בִּימֵי שָׁאוּל זָקֵן בָּא בַאֲנָשִׁים:
(יג) וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת בְּנֵי יִשַׁי הַגְּדֹלִים הָלְכוּ אַחֲרֵי שָׁאוּל לַמִּלְחָמָה וְשֵׁם שְׁלֹשֶׁת בָּנָיו אֲשֶׁר הָלְכוּ בַּמִּלְחָמָה אֱלִיאָב הַבְּכוֹר וּמִשְׁנֵהוּ אֲבִינָדָב וְהַשְּׁלִשִׁי שַׁמָּה:
(יד) וְדָוִד הוּא הַקָּטָן וּשְׁלֹשָׁה הַגְּדֹלִים הָלְכוּ אַחֲרֵי שָׁאוּל: ס
(טו) וְדָוִד הֹלֵךְ וָשָׁב מֵעַל שָׁאוּל ולא ישב בבית המלוכה בצורה קבועה אלא לפעמים היה הולך לִרְעוֹת אֶת צֹאן אָבִיו בֵּית לָחֶם:
(טז) וַיִּגַּשׁ הַפְּלִשְׁתִּי הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב וַיִּתְיַצֵּב אַרְבָּעִים יוֹם: פ
(יז) וַיֹּאמֶר יִשַׁי לְדָוִד בְּנוֹ קַח נָא לְאַחֶיךָ אֵיפַת הַקָּלִיא הַזֶּה כלומר כמות מסוימת של לחם העשוי מקמח משבלים צלוים וַעֲשָׂרָה לֶחֶם הַזֶּה וְהָרֵץ אל הַמַּחֲנֶה לְאַחֶיךָ:
(יח) וְאֵת עֲשֶׂרֶת חֲרִיצֵי הֶחָלָב חתיכות הגבינה הָאֵלֶּה תָּבִיא לְשַׂר הָאָלֶף אשר היו שלשת בני ישי תחתיו ולזה צוה שיזכור לו אחיו לשלום בתתו לו זה המתן למען ימצאו חן בעיני שר האלף שהוא עליהם וְאֶת אַחֶיךָ תִּפְקֹד לְשָׁלוֹם וְאֶת עֲרֻבָּתָם תִּקָּח את משכונם אשר משכנו לצורך פרנסתם, תפדם מיד הממשכן, ותקחם עמך:
(יט) וְשָׁאוּל וְהֵמָּה שלושת בני ישי וְכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בְּעֵמֶק הָאֵלָה נִלְחָמִים מוכנים להלחם עִם פְּלִשְׁתִּים:
(כ) וַיַּשְׁכֵּם דָּוִד בַּבֹּקֶר וַיִּטֹּשׁ השאיר אֶת הַצֹּאן עַל שֹׁמֵר לרעותם עד שיחזור וַיִּשָּׂא את האוכל וַיֵּלֶךְ כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ יִשָׁי וַיָּבֹא הַמַּעְגָּלָה למחנה המסודר בעיגול ובעת בואו - וְהַחַיִל התחיל הַיֹּצֵא לצאת אֶל הַמַּעֲרָכָה וְהֵרֵעוּ בעת יציאתם תרועת בַּמִּלְחָמָה:
(כא) וַתַּעֲרֹךְ יִשְׂרָאֵל וּפְלִשְׁתִּים מַעֲרָכָה לִקְרַאת מַעֲרָכָה כלומר סדרו וערכו מערכתם ישראל ופלשתים, זה מול זה:
(כב) וַיִּטֹּשׁ דָּוִד אֶת הַכֵּלִים מֵעָלָיו עַל יַד שׁוֹמֵר הַכֵּלִים כלומר עזב והניח הכלים אשר עמו, ביד שומר הכלים של הבאים למלחמה וַיָּרָץ הַמַּעֲרָכָה וַיָּבֹא וַיִּשְׁאַל לְאֶחָיו לְשָׁלוֹם:
(כג) וְהוּא מְדַבֵּר עִמָּם עם אחיו וְהִנֵּה אִישׁ הַבֵּנַיִם עוֹלֶה גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי שְׁמוֹ מִגַּת ממערות מִמַּעַרְכוֹת פְּלִשְׁתִּים וַיְדַבֵּר כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּשְׁמַע דָּוִד:
(כד) וְכֹל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בִּרְאוֹתָם אֶת הָאִישׁ וַיָּנֻסוּ מִפָּנָיו וַיִּירְאוּ מְאֹד:
כתובים
תהלים פרק קט
מזמור זה חובר ע"י דוד המלך כשברח משאול
(א) לַמְנַצֵּחַ לְדָוִד מִזְמוֹר אֱלֹהֵי תְהִלָּתִי אַל תֶּחֱרַשׁ תשתוק למי שעושה לי רע ומדבר עלי רעות: (ב) כִּי פִי רָשָׁע וּפִי איש מִרְמָה עָלַי פָּתָחוּ לדבר עלי סרה ורעה דִּבְּרוּ אִתִּי לְשׁוֹן שָׁקֶר אך מראים את עצמם כאוהבים כדי שלא אזהר מהם: (ג) אבל וְדִבְרֵי שִׂנְאָה סְבָבוּנִי בלבם וַיִּלָּחֲמוּנִי בי חִנָּם כי מעולם לא עשיתי להם דבר רע: (ד) תַּחַת אַהֲבָתִי במקום האהבה שאני אוהב אותם יִשְׂטְנוּנִי מעניין שנאה ואיבה וַאֲנִי תְפִלָּה ולי לא נשאר אלא להתפלל אליך שתצילני: (ה) וַיָּשִׂימוּ עָלַי רָעָה תַּחַת במקום טוֹבָה וְשִׂנְאָה תַּחַת אַהֲבָתִי: (ו) לכן הַפְקֵד שים עָלָיו רָשָׁע וְשָׂטָן כמוהו שלא לחמול עליו יַעֲמֹד עַל יְמִינוֹ ולקטרג עליו תמיד: (ז) בְּהִשָּׁפְטוֹ וכשיהיה נשפט על כל דבר יֵצֵא רָשָׁע חייב וּתְפִלָּתוֹ תִּהְיֶה לַחֲטָאָה ותפילתו לא תחשב לו כזכות כי בקשתו מהקב"ה אינה בלב שלם: (ח) יִהְיוּ יָמָיו מְעַטִּים פְּקֻדָּתוֹ וגדלותו היינו עשרו וקנייניויִקַּח אַחֵר: (ט) יִהְיוּ בָנָיו יְתוֹמִים קטנים וְאִשְׁתּוֹ אַלְמָנָה בנעוריה: (י) וְנוֹעַ יָנוּעוּ בָנָיו יהיו נעים ונדים ועוברים ממקום למקום וְשִׁאֵלוּ וְדָרְשׁוּ מֵחָרְבוֹתֵיהֶם ויהיו מבקשים לחם מהחורבות בהם הם גרים: (יא) וכל מי שהלווה להם משהו יְנַקֵּשׁ מלשון ישים מוקש היינו שייקח ה- נוֹשֶׁה לְכָל אֲשֶׁר לוֹ את כל מה שיש לו וְיָבֹזּוּ זָרִים יְגִיעוֹ וישדדו זרים את פרי עמלו: (יב) אַל יְהִי לוֹ מֹשֵׁךְ חָסֶד וְאַל יְהִי חוֹנֵן לִיתוֹמָיו לא יהיה לו אף אוהב שירחם עליו וימשוך עליו חסד ואף אחד לא יחוס על יתומיו: (יג) יְהִי אַחֲרִיתוֹ לְהַכְרִית בְּדוֹר אַחֵר יִמַּח שְׁמָם שימות הוא ובנו וכך בדור השלישי לא יהיה לו זכר וישכחו מהלב: (יד) יִזָּכֵר עֲוֹן אֲבֹתָיו אֶל יְקֹוָק וְחַטַּאת אִמּוֹ אַל תִּמָּח ועוונות הוריו לא ישכחו והוא יענש בעבורם כמו דכתיב פוקד עוון אבות על בנים וכו': (טו) והעוונות האלו יִהְיוּ נֶגֶד יְקֹוָק תָּמִיד בכדי לקטרג עליו וְיַכְרֵת מֵאֶרֶץ זִכְרָם שזכרם יכרת מהארץ:
משנת ההלכה
קדש
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה