מקרא
ויקרא פרק ט
(א) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי למילואים והוא ר"ח ניסן[1] קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי סנהדרי יִשְׂרָאֵל עד אותו יום היה משה מקים ומפרק את המשכן בכל יום והיה משמש בכהונה ועתה הקים את המשכן ולא פרקו ויותר לא שימש על המזבח ככהן וקרא לאהרון ובניו להתחיל לשמש בכהונה[2]:
(ב) וַיֹּאמֶר אֶל אַהֲרֹן קַח לְךָ עֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת לכפר לו על מעשה העגל[3] וְאַיִל לְעֹלָה להזכיר לו עקידת יצחק[4] תְּמִימִם וְהַקְרֵב לִפְנֵי יְקֹוָק:
(ג) וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר רצה שיהיה אהרן המצווה בשם ה' והוא המקריב הקרבנות, לגדלו בעיני העם קְחוּ שְׂעִיר עִזִּים לְחַטָּאת כפרה על ע"ז[5] וְעֵגֶל לכפר להם על מעשה העגל[6] וָכֶבֶשׂ להזכיר להם עקידת יצחק[7] בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם לְעֹלָה:
(ד) וְשׁוֹר וָאַיִל לִשְׁלָמִים לִזְבֹּחַ לִפְנֵי יְקֹוָק וּמִנְחָה בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן כִּי הַיּוֹם יְקֹוָק נִרְאָה אֲלֵיכֶם:
(ה) וַיִּקְחוּ אֵת אֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה אֶל פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּקְרְבוּ כָּל הָעֵדָה וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי יְקֹוָק:
(ו) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק תַּעֲשׂוּ העבירו יצר הרע מלבכם[8] שצוה שהם יעשו מעשה הכהן הגדול שמה שיעשה הכ"ג בבית מקדש הגדול יעשו הם בבית מקדש הקטן. שהוא הלב אשר שם משכן כבוד ה' כמ"ש ושכנתי בתוכם. וכמו שזבחו כחות החיים והקטירו אותם על מוקדה במזבח הגדול כן יזבח כל איש כחות נפש המתאוה והמתעורר שהוא היצה"ר על מזבח הקטן להעבירו ע"י אש אהבת ה' שלהבת יה, עד שייחד כל כחותיו וכל מחשבותיו לאדון המיוחד[9] וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד יְקֹוָק:
(ז) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קְרַב אֶל הַמִּזְבֵּחַ לפי שכל שבעת ימי המלואים היה משה עובד, ובשמיני אמר משה לאהרן מעתה קרב אתה ועבוד[10] וַעֲשֵׂה אֶת חַטָּאתְךָ וְאֶת עֹלָתֶךָ וְכַפֵּר בַּעַדְךָ ורק אחר כךוּבְעַד הָעָם כי לא יוכל אדם לכפר על אחד עד היותו טהור מכל חטא[11] וַעֲשֵׂה אֶת קָרְבַּן הָעָם וְכַפֵּר בַּעֲדָם כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק:
נביא
שמואל א פרק יח
(א) וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אֶל שָׁאוּל וְנֶפֶשׁ יְהוֹנָתָן נִקְשְׁרָה בְּנֶפֶשׁ דָּוִד ויאהבו וַיֶּאֱהָבֵהוּ יְהוֹנָתָן כְּנַפְשׁוֹ:
(ב) וַיִּקָּחֵהוּ שָׁאוּל בַּיּוֹם הַהוּא וְלֹא נְתָנוֹ לָשׁוּב בֵּית אָבִיו:
(ג) וַיִּכְרֹת יְהוֹנָתָן וְדָוִד בְּרִית בְּאַהֲבָתוֹ בעבור שהיה אוהב אֹתוֹ כְּנַפְשׁוֹ:
(ד) וַיִּתְפַּשֵּׁט יְהוֹנָתָן אֶת הַמְּעִיל אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתְּנֵהוּ לְדָוִד וּמַדָּיו וְעַד ואפילו חַרְבּוֹ וְעַד קַשְׁתּוֹ וְעַד חֲגֹרוֹ:
(ה) וַיֵּצֵא דָוִד מאז במלחמה בְּכֹל אֲשֶׁר יִשְׁלָחֶנּוּ שָׁאוּל יַשְׂכִּיל יצליח וַיְשִׂמֵהוּ שָׁאוּל לראש עַל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה וַיִּיטַב בְּעֵינֵי כָל הָעָם וְגַם בְּעֵינֵי עַבְדֵי שָׁאוּל: פ
(ו) וַיְהִי בְּבוֹאָם בְּשׁוּב דָּוִד מֵהַכּוֹת אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וַתֵּצֶאנָה הַנָּשִׁים מִכָּל עָרֵי יִשְׂרָאֵל לשור לָשִׁיר וְהַמְּחֹלוֹת לחולל לִקְרַאת שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ בְּתֻפִּים בְּשִׂמְחָה וּבְשָׁלִשִׁים צלצלים:
(ז) וַתַּעֲנֶינָה הַנָּשִׁים הַמְשַׂחֲקוֹת כלומר לא המשוררות שהן המדברות דברי שיר כפי עצמות הדבור רק המשחקות שהן הדוברות דברי שחוק וַתֹּאמַרְןָ הִכָּה שָׁאוּל באלפו בַּאֲלָפָיו וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו ולא היתה כוונתן באמת להגדיל שדוד היו לו רבבות, כי נהפך הוא הנצחון במעט אנשים גדול יותר, רק אמרו שגודל הנצחון שנצח שאול ויונתן שהיה לו רק אלפים כנזכר למעלה, על נצחון דוד שהיו עמו רבבות ישראל:
(ח) וַיִּחַר לְשָׁאוּל מְאֹד כיון שלקח הדברים כפשוטם וַיֵּרַע בְּעֵינָיו הַדָּבָר הַזֶּה וַיֹּאמֶר נָתְנוּ לְדָוִד רְבָבוֹת וְלִי נָתְנוּ הָאֲלָפִים וְעוֹד מה נשאר לתת לוֹ אַךְ הַמְּלוּכָה לבדה נשארה, כאומר הנה על פי הדברים האלה קרוב הוא למלוך:
(ט) וַיְהִי שָׁאוּל עון עוֹיֵן אֶת דָּוִד מֵהַיּוֹם הַהוּא וָהָלְאָה נתן עניניו בלבו, בחשבו כי הוא האיש, שאמר הנביא, ונתנה לרעך הטוב ממך, ולכן התחיל לחשוב עליו מחשבות להרגו: ס
(י) וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַתִּצְלַח ותעבור רוּחַ אֱלֹהִים רָעָה אֶל שָׁאוּל וַיִּתְנַבֵּא היה מדבר דברי שטות, ואמר לשון נבואה, כי הנביא והשוטה מדברים דברי רמזים, זה לנבואתו וזה לשטותו בְתוֹךְ הַבַּיִת וְדָוִד מְנַגֵּן בְּיָדוֹ כְּיוֹם בְּיוֹם וְהַחֲנִית בְּיַד שָׁאוּל:
(יא) וַיָּטֶל שָׁאוּל אֶת הַחֲנִית וַיֹּאמֶר אַכֶּה בְדָוִד וּבַקִּיר הכאה חזקה, עד אשר תחלוף גוף דוד ותכנס עוד בהקיר וַיִּסֹּב דָּוִד מִפָּנָיו פַּעֲמָיִם שתי פעמים הטיל החנית, ונזדמן הדבר שהיה דוד מסבב ונוטה מפניו, ולא הכהו:
(יב) וַיִּרָא שָׁאוּל מִלִּפְנֵי דָוִד כִּי הָיָה יְקֹוָק עִמּוֹ וּמֵעִם שָׁאוּל סָר:
(יג) וַיְסִרֵהוּ שָׁאוּל מֵעִמּוֹ שלא יהיה תמיד עמו בבית כמו שהיה אלא שיהיה יוצא ובא לפני העם וַיְשִׂמֵהוּ לוֹ שַׂר אָלֶף למען יתמיד במלחמה, ואולי יהרג וַיֵּצֵא וַיָּבֹא לִפְנֵי הָעָם: פ
(יד) וַיְהִי דָוִד לְכָל בכל דְּרָכָו מַשְׂכִּיל מצליח וַיקֹוָק עִמּוֹ:
(טו) וַיַּרְא שָׁאוּל אֲשֶׁר הוּא מַשְׂכִּיל מְאֹד וַיָּגָר פחד מִפָּנָיו:
(טז) וְכָל יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה אֹהֵב אֶת דָּוִד כִּי הוּא יוֹצֵא וָבָא לִפְנֵיהֶם: פ
כתובים
הקדמה לשיר השירים
אמר רבי עקיבא לא היה העולם כדאי כיום שנתנה בו שיר השירים לישראל שכל הכתובים הם קודש ושיר השירים הוא קודש קדשים שכולו יראת שמים וקבלת עול מלכותו, ומטרתו לכונן את לב בני האדם, ובפרט אלו שמתאוננים רע בפגעי הזמן לאהוב את השי"ת.
שלמה המלך ע"ה שר חמשה ואלף שירים כמו שנאמר במלכים א' פרק ה' פסוק י"א "ויהי שירו חמשה ואלף וידבר שלשת אלפים משל וכו" ולמעלה משירים אלו הוא חיבר את שיר השירים שהוא המובחר מכולם.
השיר הזה הוא שיר ידידות ובו יסופר כל תוקף קשר האהבה העזה והדיבוק האמיתי שבין הקב"ה ובין עמו ישראל. שלמה המלך אחז במשל האהבה הנמרצת בין החושק והנחשקת שגעגועיהם יהיו רבים בעת יהיו נפרדים זה מזו ותמיד יחכו ויצפו לדיבוק התמידי של שניהם. יכול להיות שהמשל מספר על אהבה בין רועה צאן לנערה שומרת כרמים, ומספר על דברי האהבה שהיו אומרים האחד על השני, ועל מעשים שקרו להם. ואמנם לפעמים יש להם כל מיני קשיים ועיכובים באהבתם, ואעפ"כ אין אהבתם פגה, אלא אדרבא הולכת ומתחזקת, ומרוב אהבתם כל אחד רואה את השני מושלם בכל דבר שלימות. אך לדעת המלבי"ם זהו חידה על מי בדיוק המשל מספר. מכל מקום ענין הספר, לשורר על האהבה, שכשהיא קיימת, כמה השפעתה גדולה, וכמה היא דבר חזק ויציב, וכמו שכתוב לקראת סוף הספר, כי עזה כמות אהבה וכו' מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה וכו'. ולא נכנס ספר זה אל בין כתבי הקדש, אלא בגלל שממנו נלמד על האהבה שבין ה' לישראל, כמה גדולה וחזקה היא, ושאין דבר היכול לכבותה, וכל דבר שכתוב באהבת הדוד (כלומר, ידיד ואוהב) ורעיתו, יש בו על אותו הדרך באהבת ה' וישראל.
שיר השירים פרק א
(א) שִׁיר הַשִּׁירִים השיר המובחר מכל השירים (כמו קודש קדשים) אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה שחיבר שלמה המלך:
(הרעיה מדברת על אהבתה לדוֹדה)
(ב) יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ רוצה אני שאהובי ינשק אותי מנשיקות פיו על פי כמנהג החתן לכלה. משל על עם ישראל שמבקשים מה' מי יתן שתנשק אותנו בפיך, שתדבר אתנו שאר הדברות כמו שתי הדברות הראשונות כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן שהאהבה שלך יותר טובה מיין, יותר טוב הדברים ששמעתי מפיך משבעים פנים שבתורה (יין גמטריא שבעים):
(ג) לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים בגלל ריח השמנים הטובים שנודפים ממך שאתה סך את בשרך בהם שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ וכמו שמן שמריקים מהכלי ונודף ריח טוב, כך כביכול מריקים את שמך ונודף ריח טוב. כלומר, שמך נעים להזכירו, והשמן תמרוקים שאתה סך בשרך בהם פרסמו את שמך עַל כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ לכן כל העלמות אהבוך, והגוים רוצים גם בקרבת ה' מפני שרואים את גדלותו וכבודו כגון ניסי מצרים:
(ד) מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה תמשוך אותי קצת אל ביתך, ונרוצה הרבה יחד, ואני אחריך הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו אהובי שחשוב עלי כמלך יביא אותי אל חדרי ביתו ואמנם יש שם הרבה תענוגות אבל נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ אבל אנחנו רוצים לשמוח עם המלך ו- נַזְכִּירָה דֹדֶיךָ מִיַּיִן נדבר ונתעסק באהבה שלך שהיא יותר טובה מיין ולכן מֵישָׁרִים אֲהֵבוּךָ הישרים אוהבים אותך בגלל שאתה ישר וביושר ומכל הלב כל העלמות אוהבות אותך:
(הרעיה מספרת שהיא שחורה ואינה תמיד יכולה להיות עם דודה, ובכל זאת הם משתוקקים להיות יחד)
(ה) שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה דעו חברותי מבנות ירושלים, אפילו שאני שחורה, נאה אני אצלו והכוונה שחורה בכונה, ויפה בקיום מצות בְּנוֹת יְרוּשָׁלָם אומרת למי שגר בסביבות ירושלים וזה לגוים ואין שחרותי מנוולת אותי עליו, אלא כשחרות כְּאָהֳלֵי קֵדָר כמו האהלים של הבדויים שהם שחורים אבל כִּירִיעוֹת שְׁלֹמֹה אבל קלה אני להתכבס ולהיות לבנה כמו הבדים של שלמה. והנמשל הוא שכנסת ישראל אומרת לאומות העולם אל תחשבו שה' מאס בי בעבור הפשע שנמצא בי כי עם כל זה עדיין חביבה כנסת ישראל לפניו בעבור הזכויות הטמונות בה ונוח הוא לכפר לה שנאמר כשלג ילבינו:
(ו) אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת אל תסתכלו עלי בבזיון שאני מאד שחורה כי לא נולדתי כך אלא שֶׁשֱּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ שאין זה אלא דבר זמני ורק השמש השחירה אותי ובנקל אני יכולה לחזור ולהיות לבנה בְּנֵי אִמִּי נִחֲרוּ בִי בני אמי (מצרים) נהגו בי בכעס ובשנאה עד ש- שָׂמֻנִי נֹטֵרָה אֶת הַכְּרָמִים הם שמו אותי שאני אשמור על הכרם שלהם ולכן הושחרתי מרוב השמש ולכן אתכַּרְמִי שֶׁלִּי לֹא נָטָרְתִּי בעל כרחי שומרת אני כרם שהוא אפילו לא שלי ולא יכלתי לחזור לביתי ולהיות בצל ובתוך צרה זו, אין לי אלא עסק אחד, לברוח לרגעים מן הכרם, וללכת לבקר את אהובי והנמשל הוא שלא הספיקה כנסת ישראל לעסוק בתורה ובמצוות ומתוך כך נתקלקלו מעשיה:
(ז) הַגִּידָה לִּי שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי שואלת את המלך שהיא אוהבת אֵיכָה תִרְעֶה אֵיכָה תַּרְבִּיץ בַּצָּהֳרָיִם איפה אתה רועה ומשכיב את הצאן שלך בצהרים היינו אנא הודיעני מקומך שַׁלָּמָה אֶהְיֶה כְּעֹטְיָה אשר למה אהיה כנטפלת אצל עדרי הרועים האחרים, כי לא אמצא אותך. והרי איני רוצה למצוא אלא אותך עַל עֶדְרֵי חֲבֵרֶיךָ אצל עדרי הרועים (למצוא את מקומך):
עונה הדוד:
(ח) אִם לֹא תֵדְעִי לָךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים עונה לה ה' אם את לא יודעת היכן אני, אומר לך אני צְאִי לָךְ בְּעִקְבֵי הַצֹּאן בואי לרעות עמי אחר הצאן ולעקוב אחר פסיעותיהם ועקבותיהם, ולרעות את הגדיים והכוונה היא שתנהגי כמַעֲשֵי הראשונים וּרְעִי אֶת גְּדִיֹּתַיִךְ עַל מִשְׁכְּנוֹת הָרֹעִים ותרעי את הצאן ליד שאר הרועים וזה לא קשה למצוא אותי, שאני רועה את צאני, קרוב למשכנות הרועים, שתוכלי למצוא אותי בקלות, וניתן גם להסביר שכוונת המשל הוא שהוא עונה לה שכשלא תדעי את האמת מעצמך נוח לך להשען ולסמוך על הקבלה בדרכי אבותיך ואז תהיי למעלה מכל גויי הארצות:
דברי אהבה בין הדוד לרעיה
(ט) לְסֻסָתִי בְּרִכְבֵי פַרְעֹה את רעיתי דומה בעיני לסוסה של פרעה שהיא הכי יפה בעולם. כאן בעצם המלך עונה לעם ישראל שהם מאד יפים בעיניו דִּמִּיתִיךְ רַעְיָתִי אני מדמה את אשתי שהיא יפה ומקושטת בהרבה תכשיטים:
(י) נָאווּ לְחָיַיִךְ בַּתֹּרִים יפים הלחיים שלך עם השרשרת חוליות זהב שנקראת "תורים" והכוונה, שהיא יפה בגלל התורה צַוָּארֵךְ בַּחֲרוּזִים צוארך יפה עם המחרוזת יהלומים והכוונה היא המצוות:
(יא) תּוֹרֵי זָהָב נַעֲשֶׂה לָּךְ עִם נְקֻדּוֹת הַכָּסֶף לפי יופיך, ראוי לעשות לך שרשרת זהב עם נקודות כסף:
(יב) עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ עוד כשאהובי שדומה עלי כמלך, מיסב במשתה עם חבריו, ואינו נמצא עמי אבל נִרְדִּי נָתַן רֵיחוֹ ריח הבשמים הנקרא נרד ששמתי עלי שעלי הגיע עד אליו, והוא התאוה לישב עמי:
(יג) צְרוֹר הַמֹּר דּוֹדִי לִי ידידי ואוהבי נעשה הוא כמו בקבוק בושם בשם מור ואמר לו הרי לך צרור זה שיתן ריח טוב מן הראשון שנאבד והנמשל הוא שכך הקב"ה נתרצה לישראל על מעשה העגל ומצא להם כפרה על חטאם ע"י נדבות המשכן בֵּין שָׁדַי יָלִין מתמיד להיות אתי והוא שוכב עלי באהבתו, ושם את ראשו בין שדי והנמשל הוא לבין הבדים של ארון הברית:
(יד) אֶשְׁכֹּל הַכֹּפֶר דּוֹדִי לִי דודי לי הוא כמו אשכול של בושם הנקרא כופר שגדל בְּכַרְמֵי עֵין גֶּדִי שגודל בכרמי עין גדי ששם גדל הכופר המשובח ארבע או חמש פעמים בשנה וריחו נודף למרחוק והנמשל הוא שהקב"ה סולח שוב ושוב על הנסיונות שבנ"י ניסו אותו במדבר:
אומר הדוד
(טו) הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי המלך עונה לה שאת יפה אשתי משני סיבות. האחת כי את רעיתי שומרת אהבתי והשנית היא הִנָּךְ יָפָה עֵינַיִךְ יוֹנִים את יפה ועיניך יפות כזוג יונים שמסתכלים רק האחד אל השניה והנמשל הוא לומר שמעשייך טובים והגונים ולכן האהבה נמשכת:
אומרת הרעיה
(טז) הִנְּךָ יָפֶה דוֹדִי אַף נָעִים עונה לו, לא היופי שלי הוא הקובע אלא זה כי אתה יפה וגם נעים להיות אתך והנמשל הוא שהקב"ה עבר על פשע עמ"י ובכל זאת השרה את שכינתו בתוכהאַף עַרְשֵׂנוּ רַעֲנָנָה ומרוב אהבתי אליך, גם כל מיטה שתהיה לנו הרי היא בעיני רכה והגונה והמטה שלנו עשויה מעץ רענן והנמשל הוא שכל הטוב שהקב"ה גמל את עמ"י היה מהמובחר ונעשה בחסד רב ומקום שכינת הקב"ה הוא על הכפורת:
(יז) קֹרוֹת בָּתֵּינוּ אֲרָזִים ודומה עלי הבית שבנית לנו שקורותיו עשויים מארזים, שהם משובחים ויפים רַהִיטֵנוּ בְּרוֹתִים הרהיטים של הבית עשויים מעץ ברוש והנמשל הוא ביהמ"ק שהכנת לשבתך כולו מפואר ומיוחד:
פרק ב:
אומרת הרעיה
(א) אֲנִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן דומה אני בעיני אהובי, לפרחים יפים שנקראים חבצלת שגדל בעיקר בשרון ששם האדמה פוריה שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים וכמו שושנה שגודלת בעמקים באדמה לחה והנמשל הוא שכל זמן שעם ישראל לא יסור מדרך הישר כל זמן שהיא אוחזת במצוות ועמוסה במעשים טובים:
אומר הדוד
(ב) כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים את כמו שושנה שגדלה בין הקוצים והם מנקבים אותה ובכל זאת היא נשארת יפה לכן גם כך כֵּן רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת כך אשתי בין הבנות עם ישראל בין הגויים נשארת בנאמנותה לה' ולא הולכת ולא שומעת לעובדי הגילולים:
אומרת הרעיה
(ג) כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר כמו עץ תפוח בתוך יער של שאר אילני סרק כֵּן דּוֹדִי בֵּין הַבָּנִים כך נראה לי דודי כשיושב בין הבחורים כך ה' בין כל האלילים בְּצִלּוֹ חִמַּדְתִּי וְיָשַׁבְתִּי בצל התפוח רציתי לשבת ואפילו שיש לו פחות צל משאר אילנות הסרק בכל זאת הוא עדיף כי הוא מגדל פרות ולכן ישבתי וּפִרְיוֹ מָתוֹק לְחִכִּי ופרי התפוח מתוק לחיך שלי והנמשל הוא שאמנם כל פיתויי העולם גדולים כמו צל העצים אבל עמ"י מעדיפים את הפרות לעולם הבא:
(ד) הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן דודי הביא אותי אל המשתה, לשמוח יחד ולפרסם על אהבתנו וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה והוא תמיד בא אצלי, כאילו אצלי מקום הדגל שצריך להתאסף אליו, לרוב אהבתו אותי.
והנמשל הוא לומר שהקב"ה מתאווה להשרות את שכינתו בעמ"י לעיני כל עובדי הע"ז ולפרסם לכל העמים כמה שבנ"י חביבין:
משנת ההלכה
מגיד
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה