מקרא
ויקרא פרק ד
(כז) וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה מֵעַם הָאָרֶץ והם כל ישראל והכהנים ההדיוטים וכל הלוים[1] אבל כהן גדול שחטא בשוגג בגלל שכחה ולא הורה הוראה אינו מביא קרבן כלל ומלך שחטא כבר נתבאר לעיל שמביא שעיר בַּעֲשֹׂתָהּ אַחַת מִמִּצְוֹת יְקֹוָק אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁם וידע מעצמו שחטא[2] ועושה תשובה והוא תנאי בקרבן שצריך לעשות תשובה[3]:
(כח) אוֹ הוֹדַע אֵלָיו מאחרים חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְהֵבִיא קָרְבָּנוֹ שְׂעִירַת עִזִּים בת שנתה תְּמִימָה בלא מום נְקֵבָה עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא:
(כט) וְסָמַךְ אֶת יָדוֹ עַל רֹאשׁ הַחַטָּאת וְשָׁחַט אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הָעֹלָה בצפון:
(ל) וְלָקַח הַכֹּהֵן בכלי שרת מִדָּמָהּ ממקום השחיטה ומוליך למזבח ולוקח בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה כמעשה נתינת הדם בקרבן הנשיא היה עולה על הסובב הנמצא באמצע גובה המזבח ובא לקרן דרומית מזרחית ונותן הדם על חוד הזוית מבחוץ ואח"כ הולך לקרן מזרחית צפונית צפונית מערבית מערבית דרומית ונותן על קרנותיהם כנ"ל וְאֶת כָּל דָּמָהּ יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד דרומי של הַמִּזְבֵּחַ:
(לא) וְאֶת כָּל חֶלְבָּהּ יָסִיר כַּאֲשֶׁר הוּסַר חֵלֶב מֵעַל זֶבַח עז הַשְּׁלָמִים וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן וְנִסְלַח לוֹ ובשניהם ובכל האשמות נתן חלק לכהנים, כי אכילת הכהנים תועיל בהם לכפרת החוטאים[4]: פ
(לג) וְסָמַךְ אֶת יָדוֹ עַל רֹאשׁ הַחַטָּאת וְשָׁחַט אֹתָהּ לְחַטָּאת מכאן שבכל חטאת צריך לשחוט לשם חטאת ואם שחט לשם קרבן אחר החטאת פסולה[6] בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת הָעֹלָה בצפון:
(לד) וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת כָּל דָּמָהּ יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ הכל כמעשה העז:
(לה) וְאֶת כָּל חֶלְבָּהּ יָסִיר כַּאֲשֶׁר יוּסַר חֵלֶב הַכֶּשֶׂב מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים כלומר ששם נתרבה לכבש אף הקטרת האליה וה"ה גם כאן יעשה כן וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֹתָם הַמִּזְבֵּחָה עַל אִשֵּׁי יְקֹוָק בעולה ובמנחה ובשלמים אמר אשה לה'. שהם מתקבלים למנחה על האש כי באו נדבה. ובחטאת על אשי ה', כי אינם מתקבלים מצד עצמם כי באו על חטא, רק שהחוטא יתכוין לאשים כאלו חלבו ודמו של החוטא נקטר, ומתכוין לה' בעל הרחמים שמקבל חלב החי תמורת האדם[7] וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְנִסְלַח לוֹ: פ
ויקרא פרק ה
(א) וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא באחת משלושת החטאים הבאים וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה שני אנשים שדרשו מהם בית דין להעיד והתובע משביע אותם ואומר להם "מביע אני עליכם פלוני בן פחוני, ופלוני בן פלוני, שתבואו ותעידו לטובתי והרי אתם באלה כלומר בקללה וארורים אתם לה' אם אתם יודעים עדות ולא תעידו לי" וְהוּא עֵד (סתם עד בתורה הכונה לשני עדים) ואותם שניים באמת עדים בדבר על ידי - אוֹ רָאָה שראו את המעשה בעצמו אוֹ יָדָע שיודעים שכך היה המעשה מכיון שהנתבע הודה בפניהם אבל לא ראו אותו בעיניהם אִם לוֹא יַגִּיד אם לא יעידו ויאמרו נשבעים אנו שאין אנו יודעים ויקבלו על עצמם השבועה וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ יעברו עוון ואפילו אם לא יהיה שבועה בענין אלא סתם לא יעידו עדות שהם יודעים יעברו עוון אבל הקרבן המפורש להלן אינו אלא בשבועה ובתביעה ובכפירה בבית דין ובשני עדים[8]:
(ב) אוֹ נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בְּכָל דָּבָר טָמֵא אוֹ בְנִבְלַת חַיָּה טְמֵאָה כלומר בעלי חיים טמאים ככלב וסוס וכדומה אוֹ בְּנִבְלַת בְּהֵמָה טְמֵאָה כחמור וכן אם נגע בבהמה טוהרה שמתה ולא נשחטה שגם היא נבילה אוֹ בְּנִבְלַת שֶׁרֶץ טָמֵא כעכבר לטאה וכדומה וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא טָמֵא הפסוק קצר בדבר המובן, וכתב שעל ידי שנעלם ממנו חטא, במה שהוא טמא ואין צריך לפרש החטא שבא על ידי העלמה, כי ידוע הוא שאין בהעלמת טומאה חטא, כי שום איסור להטמא מלבד אכילת קדש או שנכנס למקדש בטומאה, ששניהם במזיד בכרת[9] וְאָשֵׁם:
(ג) אוֹ כִי יִגַּע בְּטֻמְאַת אָדָם כלומר שנגע באדם מת לְכֹל טֻמְאָתוֹ כל סוגי הטומאו שיוצאות מהאדם כגון זב זבה נדה מצורע אֲשֶׁר יִטְמָא בָּהּ וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ ואכל קדשים או נכנס למקדש לעזרה וְהוּא יָדַע אחר שעשה כן נודע שהיה טמא או שמה שאכל היה קודש[10] וְאָשֵׁם:
(ד) אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם שהוציא בשפתיו השבועה ולא שאמר רק בלבו ונקרא בחז"ל שבועת ביטוי והיא נחלקת לארבעה חלקים, שתים להבא, ושתים לשעבר, כגון שנשבע על דבר שעבר שנעשה או שלא נעשה, ועל דבר שעתיד להיות שיעשה ושלא יעשה וזהו - לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב לעצמו כגון אוכל ולא אוכל ואין שבועת ביטוי נוהגת אלא בדברים שאפשר לו לעשותן בין להבא בין לשעבר, כיצד לשעבר, שאכלתי, או שזרקתי אבן לים, או שדבר פלוני עם פלוני, או שלא אכלתי, או שלא זרק אבן לים, או שלא דבר פלוני עם פלוני, כיצד להבא, שאוכל או שלא אוכל, או שאזרוק או שלא אזרוק אבן לים, הרי אלו שתים לשעבר ושתים להבא לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא הָאָדָם בִּשְׁבֻעָה וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ שנשבע או שכח שאסור לעבור על שבועתו[11] וְהוּא יָדַע וְאָשֵׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה:
(ה) וְהָיָה כִי יֶאְשַׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה לדרשת חז"ל הכוונה על כל האמור לעיל גם על קבנות החטאת שצריכים ווידוי וְהִתְוַדָּה אֲשֶׁר חָטָא עָלֶיהָ ווידוי זה אומר בשעה שסומך ידיו על ראש הקרבן[12]:
(ו) וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַיקֹוָק עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא שלושת החטאים שהוזכרו לעיל שהם שבועת העדות טומאת מקדש וקדשיו ושבועת ביטוי נְקֵבָה מִן הַצֹּאן כִּשְׂבָּה אוֹ שְׂעִירַת עִזִּים לְחַטָּאת וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ:
(ז) וְאִם לֹא תַגִּיעַ יָדוֹ דֵּי שֶׂה כלומר[13] שאפילו אם ימכור את ביתו ונכסיו לא יצליח להגיע למספיק כסף לקנות שה וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ אֲשֶׁר חָטָא שְׁתֵּי תֹרִים גדולים אוֹ שְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה קטנים לַיקֹוָק אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה כנגד האימורים – החלבים הקריבים בקרבן הבהמה[14] וקרבנות אלו נקראים בחז"ל קרבן עולה ויורד כלומר קרבן שתלוי בעטשרו של האדם עשיר בהמה דל – עני עופות ודלי דלות – עני שבעניים מנחה כמבואר לקמן:
(ח) וְהֵבִיא אֹתָם אֶל הַכֹּהֵן וְהִקְרִיב אֶת אֲשֶׁר לַחַטָּאת רִאשׁוֹנָה וּמָלַק חותך הכהן בציפורנו אֶת רֹאשׁוֹ מִמּוּל עָרְפּוֹ כלומר בצוואר מתחת לראש ובצידו האחורי של הראש וְלֹא יַבְדִּיל כלומר שחותך רק סימן אחד קנה או וושט[15]:
(ט) וְהִזָּה מִדַּם הַחַטָּאת אוחז בעורף ומתיז מרחוק - עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ בקרן דרומית מערבית מתחת לחוט הסיקרא להבדיל מעולת העוף שנעשית למעלה מחוט הסיקר ואין בה הזאה אלא רק מיצוי כדלעיל וְהַנִּשְׁאָר בַּדָּם יִמָּצֵה יסחוט על קיר המזבח ומשם ייזל אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ חַטָּאת הוּא צריך לעשותה לשם טאת ואם עשה לשם קרבן אחר הרי היא פסולה:
(י) וְאֶת הַשֵּׁנִי יַעֲשֶׂה עֹלָה כַּמִּשְׁפָּט כמבואר בעולת העוף של נדבה בתחילת הפרשה[16] וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְנִסְלַח לוֹ: ס
נביא
שמואל א פרק יד
(מ) וַיֹּאמֶר אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל נחלק את עצמנו לשני חלקים, כולכם אַתֶּם תִּהְיוּ לְעֵבֶר אֶחָד וַאֲנִי וְיוֹנָתָן בְּנִי נִהְיֶה לְעֵבֶר אֶחָד ונפיל הגורל בין שני החלקים וַיֹּאמְרוּ הָעָם אֶל שָׁאוּל הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עֲשֵׂה: ס
(מא) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הָבָה תָמִים בהשגחה ובאמת וַיִּלָּכֵד יוֹנָתָן וְשָׁאוּל וְהָעָם יָצָאוּ:
(מב) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל הַפִּילוּ בֵּינִי וּבֵין יוֹנָתָן בְּנִי וַיִּלָּכֵד יוֹנָתָן:
(מג) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל יוֹנָתָן הַגִּידָה לִּי מֶה העוון אשר עָשִׂיתָה וַיַּגֶּד לוֹ יוֹנָתָן וַיֹּאמֶר טָעֹם טָעַמְתִּי בִּקְצֵה הַמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדִי מְעַט דְּבַשׁ הִנְנִי מוכן אָמוּת:
(מד) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל כֹּה יַעֲשֶׂה אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִף הוא לשון שבועה כִּי מוֹת תָּמוּת יוֹנָתָן:
(מה) וַיֹּאמֶר הָעָם אֶל שָׁאוּל הֲיוֹנָתָן יָמוּת אֲשֶׁר עָשָׂה הַיְשׁוּעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל חָלִילָה חַי יְקֹוָק אִם יִפֹּל מִשַּׂעֲרַת רֹאשׁוֹ אַרְצָה כִּי עִם אֱלֹהִים עָשָׂה הַיּוֹם הַזֶּה היום הזה עשה טובה עם אלהים להושיע לעמו בסכנת נפשו, ואיך אם כן יהיה עובר על השבועה במזיד בשאט נפש, ובודאי שוגג היה ולא ידע מהשבועה וַיִּפְדּוּ הָעָם אֶת יוֹנָתָן בהפירם את השבועה לשאול וְלֹא מֵת: ס
(מו) וַיַּעַל שָׁאוּל מֵאַחֲרֵי פְּלִשְׁתִּים ולא רדף אחריהם וּפְלִשְׁתִּים הָלְכוּ לִמְקוֹמָם:
(מז) וְשָׁאוּל לָכַד הַמְּלוּכָה הצליח במלכותו והחזיק בה ללא עורררים עַל יִשְׂרָאֵל וַיִּלָּחֶם סָבִיב בְּכָל אֹיְבָיו בְּמוֹאָב וּבִבְנֵי עַמּוֹן וּבֶאֱדוֹם וּבְמַלְכֵי צוֹבָה וּבַפְּלִשְׁתִּים וּבְכֹל אֲשֶׁר יִפְנֶה יַרְשִׁיעַ את אויביו שיחייב אויביו וישחיתם:
(מח) וַיַּעַשׂ חַיִל וַיַּךְ אֶת עֲמָלֵק וַיַּצֵּל אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד שֹׁסֵהוּ כלומר אותם שדרכו ורמסו: ס
(מט) וַיִּהְיוּ בְּנֵי שָׁאוּל יוֹנָתָן וְיִשְׁוִי הוא אבינדב וּמַלְכִּי שׁוּעַ והיה לו בן נוסף שנקרא איש בושת ולא הזכירו כיון שהיה מלך אח"כ ונודע שמו מצד עצמו וְשֵׁם שְׁתֵּי בְנֹתָיו שֵׁם הַבְּכִירָה מֵרַב וְשֵׁם הַקְּטַנָּה מִיכַל:
(נ) וְשֵׁם אֵשֶׁת שָׁאוּל אֲחִינֹעַם בַּת אֲחִימָעַץ וְשֵׁם שַׂר צְבָאוֹ אֲבִינֵר בֶּן נֵר דּוֹד שָׁאוּל נר היה דוד שאול:
(נא) וְקִישׁ אֲבִי שָׁאוּל וְנֵר אֲבִי אַבְנֵר היו בֶּן אֲבִיאֵל: ס
(נב) וַתְּהִי הַמִּלְחָמָה חֲזָקָה עַל פְּלִשְׁתִּים כֹּל יְמֵי שָׁאוּל וְרָאָה וכאשר היה רואה שָׁאוּל כָּל אִישׁ גִּבּוֹר וְכָל בֶּן חַיִל וַיַּאַסְפֵהוּ אֵלָיו: ס
שמואל א פרק טו
(א) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל אֹתִי שָׁלַח יְקֹוָק לִמְשָׁחֳךָ לְמֶלֶךְ עַל עַמּוֹ עַל יִשְׂרָאֵל וְעַתָּה שְׁמַע לְקוֹל דִּבְרֵי יְקֹוָק כיון שמצוה זו נובעת מכח היותך מלך: ס
(ב) כֹּה אָמַר יְקֹוָק צְבָאוֹת פָּקַדְתִּי זכרתי אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל ועתה הגיע עת תשלום אֲשֶׁר שָׂם לוֹ מארב בַּדֶּרֶךְ בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם:
(ג) עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר: ס
כתובים
תהילים פרק קו
(כו) וַיִּשָּׂא יָדוֹ לָהֶם בשבועה כדי לְהַפִּיל אוֹתָם בַּמִּדְבָּר: (כז) וּלְהַפִּיל זַרְעָם בַּגּוֹיִם כי אז נגזר עליהם חורבן הבית ונקבע בכיה לדורות וּלְזָרוֹתָם ולפזרם בָּאֲרָצוֹת של הגוים: (כח) וַיִּצָּמְדוּ חיברו את עצמםלְבַעַל פְּעוֹר וַיֹּאכְלוּ זִבְחֵי מֵתִים היינו זבחי עבודת גילולים שהוא דבר שאין בו חיות ולכן נקרא מת: (כט) וַיַּכְעִיסוּ בְּמַעַלְלֵיהֶם בכל הנאמר בבעל פעור וַתִּפְרָץ בָּם מַגֵּפָה והיא התחזקה עד שמתו רבים מהעם: (ל) וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס קם מתוך העדה ועשה דין ומשפט בזמרי וַיְפַלֵּל מלשון פלילים וזהו הדין ומשפט שעשה וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה: (לא) וַתֵּחָשֶׁב לוֹ לִצְדָקָה לְדֹר וָדֹר עַד עוֹלָם ובזה זכה לברית כהונת עולם: (לב)ואח"כ וַיַּקְצִיפוּ והכעיסו את הקב"ה עַל מֵי מְרִיבָה וַיֵּרַע לְמֹשֶׁה בַּעֲבוּרָם שהכה את הסלע ובסוף לא נכנס לא"י: (לג) כִּי הִמְרוּ בנ"י אֶת רוּחוֹ ע"י זה שמרדו וסרבו את דבר ה' וַיְבַטֵּא בִּשְׂפָתָיו משה רבינו ויקרא להם ממרים: (לד) וכשנכנסו לא"י לֹא הִשְׁמִידוּ אֶת הָעַמִּים אֲשֶׁר אָמַר יְקֹוָק לָהֶם בימי יהושע והם השאירו אותם שישלמו מיסים: (לה) וַיִּתְעָרְבוּ בַגּוֹיִם ומתוך שהיו גרים בתוכם וַיִּלְמְדוּ מַעֲשֵׂיהֶם: (לו) וַיַּעַבְדוּ אֶת עֲצַבֵּיהֶם אליליהם וַיִּהְיוּ לָהֶם לְמוֹקֵשׁ: (לז) וַיִּזְבְּחוּ אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם לַשֵּׁדִים שהיו עובדים אותם וזהו מעשה רע וגרוע אף לעובדי אלילים: (לח) וַיִּשְׁפְּכוּ דָם נָקִי דַּם בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם אֲשֶׁר זִבְּחוּ לַעֲצַבֵּי אלילי כְנָעַן וַתֶּחֱנַף תתחייב הָאָרֶץ בַּדָּמִים שהם שפכו: (לט) וַיִּטְמְאוּ בְמַעֲשֵׂיהֶם וַיִּזְנוּ בְּמַעַלְלֵיהֶם וזהו גילוי עריות: (מ) וַיִּחַר אַף יְקֹוָק בְּעַמּוֹ וַיְתָעֵב מלשון תועבה אֶת נַחֲלָתוֹ: (מא) וַיִּתְּנֵם בְּיַד גּוֹיִםבימי השופטים כגון עגלון סיסרא וכו' וַיִּמְשְׁלוּ בָהֶם שֹׂנְאֵיהֶם: (מב) וַיִּלְחָצוּם אוֹיְבֵיהֶם וַיִּכָּנְעוּ תַּחַת יָדָם:
משנת ההלכה
דיני הגעלת כלים
א. נהגו להגעיל גם את גביעי הכסף אע"ג שתשמישם בצונן והעושה כן עליו לנקותם היטב בכל החריצים והעיטורים שלא יהיה בהן חשש חמץ (ומצוי מאד פירורים בשפת הגביע במקום בו נכפלת השפה) ולחילופין יכול בשעת הדחק לפגום החמץ על ידי חומר לניקוי כסף ואח"כ להגעיל אותם.
ב. כלים שתשמישם על ידי האש כלומר שמחממים אותם שלא באמצעות נוזל, חייבים ליבון ודיני ליבון רבים הם ולכן יעשה שאלת חכם על כל כלי שתשמישו על ידי האש כגון מחבת תבנית וכיו"ב.
ג. ולפיכך תבניות אפיה, רשתות התנור, מחבתות, וכדומה אינם ניתרים בהגעלה ויש לעשות שאלת חכם על אופן הכשרתם.
ד. תנורי אפיה כבר נתבאר לעיל צורת הכשרם אמנם יש מן הפוסקים שהחמירו שאין אפשרות להכשירם ולכן נהגו הרבה מישראל שלא להכשיר תנורים לפסח כלל ויש שנהגו להכשיר רק תנורים "פירולטיים" במצב ניקוי עצמי. ויש שחששו שגם זה אינו מועיל והמסופק בדבר יעשה שאלת חכם.
סדר ההגעלה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה