מקרא
שמות פרק לא
(יח) וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי כעלות השחר של י"ז בתמוז[1] בסוף הארבעים יום שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת ונקראו לוחות העדות כי הקים עדות ביעקב שהתורה לא תשתנה לעולם כדבר הנחקק על האבנים שקיים לנצח[2] לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים:
שמות פרק לב
(א) וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר זה היה בט"ז בתמוז[3] וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים שופט דיין ומנהיג כמו "ראה נתתיך אלוהים לפרעה"[4] אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ לא בקשו העגל להיות להם לאל ממית ומחיה, וקבלו עבודת אלהותו עליהם, אבל ירצו שיהיה להם במקום משה מורה דרכם כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ:
(ב) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי:
(ג) וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם כי הנשים סירבו לתת תכשיטיהם לגברים לצורך כך[5] אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן:
(ד) וַיִּקַּח מִיָּדָם הזהב וַיָּצַר צרר כלומר קשר[6] אֹתוֹ בַּחֶרֶט בבגד עד שעשו דפוס של חמר ושל שעוה[7] כדי לאחר, אולי יבא משה[8] וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה פסל מתכת שנוצר על ידי יציקה והתוך[9] וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם ומיד שראו הם שהיה על צורת עגל אמרו כי זה הגוף אשר סייע להם במזלם ביציאת מצרים ועד עתה שאלתם שילך מכאן ואילך לפניהם, ועוד אמרו ועד עכשיו וכי משה העלנו[10] וגם זה ראיה שלא כוונו לעבודה זרה, שאין טפש בעולם שיאמר כי הזהב הזה אשר באזניהם הוציאם ממצרים, אבל אמרו בכח הצורה הזאת העלם משה, ולא אמרו בעגל בשום מקום "אשר הוציאנו ממצרים", אבל אמרו אשר העלוך, שלקחו אותו במקום יד הגדולה המחרבת ים[11]:
(ה) וַיַּרְא אַהֲרֹן שראה אותם ברע מכוונים אל העגל וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו שיזבחו לשם המיוחד על המזבח אשר בנה הוא לשמו, ולא יבנו הם מזבחות לבשת פניהם, ולא תהיה כונתם בזבחים בלתי לה' לבדו וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר חַג לַיקֹוָק מָחָר להאריך להם, אולי יבא משה ויעזבו את העגל[12]:
(ו) וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים היו בהם מכוונים לשם הקב"ה כאשר אמר אהרן, ומהם משחיתים וזובחים לעגל וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק שישבו כולם לאכול לשבעה, ושתה לשכרה, כאשר יעשו בחגים[13]: פ
(ז) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ במחשבתם הפסולה אף על פי שכוונו לשם שמים[14] אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עמך הם בעל כרחך ובעל כרחם אשר הוצאת מארץ מצרים והם שחתו שהחליפו מנהיג אשר נתתי להם וגם עברו על אשר אמרתי לא תעשה לך פסל ואפילו לשם שמים[15]:
(ח) סָרוּ מַהֵר קודם שאגמור לתת לך מה שיעדתי לתת, והם התורה והמצוה אשר כתבתי[16] מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם ששכחו הנפלאות ההם שראו עיניהם במעמד הקדוש ועבדו עבודה זרה בעוד שהשכינה בהר סיני[17] עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיִּזְבְּחוּ לוֹ על הכת השניה המשחיתים וזובחים לעגל כי הם החטאים[18] וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:
(ט) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא:
(י) וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי את תפילתך מלפני[19] ואם תעשה כן[20] וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל:
(יא) וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי יְקֹוָק אֱלֹהָיו כאשר אמר לו הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם, מיד ח לה פני השם ולא אחר כלל, כי היה ירא פן יצא הקצף מלפני ה' ויחל הנגף לכלותם כרגע, ומיד וַיֹּאמֶר לָמָה יְקֹוָק יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה ולהלן בפסוק לא חזר והתפלל עליהם ארבעים יום[21]:
(יב) לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם כלומר שעדיין היה בהם רע כשיצאו ממצרים ולכן עלולים הם לחטוא וממילא - לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה כי פתאום נתברר שאין להם תקנה וא"כ יאמרו שה' כביכול גרם להם כך ויגרם חילול ה'[22] שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ:
(יג) זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ בדברך[23] וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם וְכָל הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם וְנָחֲלוּ לְעֹלָם:
(יד) וַיִּנָּחֶם יְקֹוָק עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ: פ
(טו) וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ כי חשב שבשובו אליהם ישובו בתשובה, ואם אין ישברם לעיניהם לכלות עיניהם כדי שיחזרו בתשובה[24] לֻחֹת כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים זה היה פלא גדול שהכתב היה נקרא כסידורו משני העברים מה שאין כן בכתב שלנו כי מלפנים הוא כסידורו ומאחריו מהופך[25]:
(טז) וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה ולא פסל אותם משה. אבל האחרונים כתוב בהם פסל לך[26] וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת הזכירו בכאן לספר במעלתן, לומר כי לא נמנע משה בכל זה מלשבר אותם, כי חרה לו בראותו המעשה הרע ההוא, ולא יכול להתאפק או כענין שהזכירו רבותינו (בשמות רבה ט יא) שפרח הכתב עתה בבואו בגבול העגל במקום הטומאה והחטא[27]:
(יז) וַיִּשְׁמַע יְהוֹשֻׁעַ שנשאר בתחתית ההר[28] מצפה למשה עד רדתו ושם המן יורד לו לבדו[29] אֶת קוֹל הָעָם בְּרֵעֹה בהריעו[30] וַיֹּאמֶר אֶל מֹשֶׁה קוֹל מִלְחָמָה בַּמַּחֲנֶה היה סבור שעמלק בא עוד הפעם להלחם בישראל[31]:
(יח) וַיֹּאמֶר אֵין קוֹל עֲנוֹת של גְּבוּרָה גיבורים המנצחים בקרב וְאֵין קוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה של החלשים המנוצחים על ידי אויביהם[32] קוֹל עַנּוֹת של שחוק ומנגינות[33] אָנֹכִי שֹׁמֵעַ:
(יט) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מידו מִיָּדָיו ולא אמר "ויפל", שהשליכן למרחוק שלא יפלו על רגליו, כדרך משליך משא כבד מעליו[34] אֶת הַלֻּחֹת שהיו בידיו כמו שטר עדות. והנה קרע שטר התנאים. וזה היה לעיני כל ישראל[35] וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר:
(כ) וַיִּקַּח אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ כיון שראו העם את משה מיד הניחו את העגל ובעטו בו שהניחו לו לשרפו ולזרות עפרו על פני המים, ולא היה מהם חולק עליו כלל וכן תראה שלא הוכיחם, ולא אמר להם כלום[36] וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר דָּק וַיִּזֶר פזר[37] עַל פְּנֵי הַמַּיִם הם מי נחל היורד מן ההר והזהב השרוף שאיננו נתך, ונטחן עד אשר דק, קל הוא על פני המים, על כן היה צף והשקהו להם או היה זורה אותו על הנחל מעט מעט, ושואב ומשקה להם טרם ישקע או שהיה ממעשה הנסים וַיַּשְׁקְ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רצה לבזות מעשיהם, טחן האלוה שלהם והכניסו בבטנם שיוציאוהו ברעי ובצואה, ועל דעת רבותינו (ע"ז מד) עוד נתכוון לבדקם כסוטות וצבתה בטנם ונפלה ירכם[38]:
(כא) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן מֶה עָשָׂה לְךָ הָעָם הַזֶּה מה שנאה היתה לך על העם הזה, כי סבבת להשמידם ולכלותם, כלומר, נהגת עמהם כאויב החפץ ברעתם, במקום שהיה לך להוכיחם כִּי הֵבֵאתָ עָלָיו חֲטָאָה גְדֹלָה וראוי היה שיאשים לאהרן תחלה על חטאתו ואחר כך על שהחטיא לעם, אלא שנהג כבוד באחיו הגדול ממנו, ולא רצה להוכיחו על חטאתו, ולא הזכיר לו רק מכשול העם. והיה בטוח בצדקת אחיו שלא היתה כונתו לרעה, אלא שהוכיחו על אשמת העם, שהיה ראוי לו להוכיחם, והם נכשלו על ידו[39]:
(כב) וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אַל יִחַר אַף אֲדֹנִי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת הָעָם כִּי בְרָע הוּא בדרך ובמחשבה רעה ואם לא עשיתי להם זאת העמידו להם מלך והדבר היה בא למרה באחרונה[40]:
(כג) וַיֹּאמְרוּ לִי עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ וזהו התנצלותו של אהרן, טען כי לא אמרו לי רק שאעשה להם אלהים אשר ילכו לפניהם במקומך אדני, שלא ידעו מה היה לך, ואם תשוב אם לא, ולכן הם היו צריכין למי שיורה להם דרכם כל זמן שלא תהיה אתה עמהם, ואם אולי תשוב יעזבוהו וילכו אחריך כבראשונה[41] כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ:
(כד) וָאֹמַר לָהֶם לְמִי זָהָב הִתְפָּרָקוּ וַיִּתְּנוּ לִי וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה כי הם חשבו בו מחשבה רעה שישתחוו לו ויזבחו לו, ובעבור שלא רצה אהרן להאריך בסורחנן, קצר ואמר ויצא העגל הזה שיצא להם הענין הרע הזה אשר אדוני רואה[42]:
נביא
שמואל א פרק ו
(א) וַיְהִי אֲרוֹן יְקֹוָק בִּשְׂדֵה בערי פְלִשְׁתִּים שִׁבְעָה חֳדָשִׁים ולא סרו המכות מהם ומזה ראו שאינו מקרה, כי המקרה לא יתמיד:
(ב) וַיִּקְרְאוּ פְלִשְׁתִּים לַכֹּהֲנִים וְלַקֹּסְמִים לֵאמֹר מַה נַּעֲשֶׂה לַאֲרוֹן יְקֹוָק אם לשלחו למקומו ואם יהיה מההכרח לשלחו הוֹדִעֻנוּ בַּמֶּה נְשַׁלְּחֶנּוּ לִמְקוֹמוֹ אם להניחו בעגלה ולמשכו בבהמות, אם לשאתו בכתף:
(ג) וַיֹּאמְרוּ אִם מְשַׁלְּחִים אֶת אֲרוֹן אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אַל תְּשַׁלְּחוּ אֹתוֹ רֵיקָם כִּי הָשֵׁב תָּשִׁיבוּ לוֹ אָשָׁם תשיבו לה' קרבן אשם אָז תֵּרָפְאוּ וְנוֹדַע לָכֶם ואז יודע לכם לָמָּה לֹא תָסוּר יָדוֹ מִכֶּם:
(ד) וַיֹּאמְרוּ מָה קרבן הָאָשָׁם אֲשֶׁר נָשִׁיב לוֹ וַיֹּאמְרוּ כפי מִסְפַּר סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים חֲמִשָּׁה תשלחו חמישה עפלי טְחֹרֵי זָהָב כנגד הסרנים וַחֲמִשָּׁה עַכְבְּרֵי זָהָב כנגד העם כִּי מַגֵּפָה אַחַת לְכֻלָּם לכל העםוּלְסַרְנֵיכֶם:
(ה) וַעֲשִׂיתֶם צַלְמֵי עפליכם טְחֹרֵיכֶם וְצַלְמֵי עַכְבְּרֵיכֶם הַמַּשְׁחִיתִם אֶת הָאָרֶץ וּנְתַתֶּם לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כָּבוֹד אוּלַי יָקֵל אֶת יָדוֹ מֵעֲלֵיכֶם וּמֵעַל אֱלֹהֵיכֶם וּמֵעַל אַרְצְכֶם:
(ו) וְלָמָּה תְכַבְּדוּ תכבידו תקשיחו אֶת לְבַבְכֶם כַּאֲשֶׁר כִּבְּדוּ מִצְרַיִם וּפַרְעֹה אֶת לִבָּם הֲלוֹא כַּאֲשֶׁר הִתְעַלֵּל בָּהֶם וַיְשַׁלְּחוּם וַיֵּלֵכוּ וכך יהיה סופכם:
(ז) וְעַתָּה קְחוּ עצים וַעֲשׂוּ עֲגָלָה חֲדָשָׁה אֶחָת לכבוד הארון וּשְׁתֵּי פָרוֹת עָלוֹת מניקות אֲשֶׁר לֹא עָלָה עֲלֵיהֶם עֹל וַאֲסַרְתֶּם ורתמתם אֶת הַפָּרוֹת בָּעֲגָלָה וַהֲשֵׁיבֹתֶם בְּנֵיהֶם שיונקים מהם מֵאַחֲרֵיהֶם הַבָּיְתָהוא"כ לא ירצו הפרות לזוז ממקומן כיון שאינם רגילות בנשיאת עול וגם בניהם אינם עמם:
(ח) וּלְקַחְתֶּם אֶת אֲרוֹן יְקֹוָק וּנְתַתֶּם אֹתוֹ אֶל הָעֲגָלָה וְאֵת כְּלֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר הֲשֵׁבֹתֶם לוֹ אָשָׁם תָּשִׂימוּ בָאַרְגַּז מִצִּדּוֹ וְשִׁלַּחְתֶּם אֹתוֹ וְהָלָךְ תניחו לו ללכת מעצמו ואף אדם לא ינהיג את הפרות:
(ט) וּרְאִיתֶם אִם מעצמו דֶּרֶךְ גְּבוּלוֹ יַעֲלֶה בֵּית שֶׁמֶשׁ הוּא עָשָׂה לָנוּ אֶת הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת וְאִם לֹא יעלה מעצמו דרך גבולו וְיָדַעְנוּ כִּי לֹא יָדוֹ נָגְעָה בָּנוּ מִקְרֶה הוּא הָיָה לָנוּ המגיפות והחוליים האלה:
(י) וַיַּעֲשׂוּ הָאֲנָשִׁים כֵּן וַיִּקְחוּ שְׁתֵּי פָרוֹת עָלוֹת וַיַּאַסְרוּם בָּעֲגָלָה וְאֶת בְּנֵיהֶם כָּלוּ כלומר כלאו בַבָּיִת:
(יא) וַיָּשִׂמוּ אֶת אֲרוֹן יְקֹוָק אֶל הָעֲגָלָה וְאֵת הָאַרְגַּז וְאֵת עַכְבְּרֵי הַזָּהָב וְאֵת צַלְמֵי טְחֹרֵיהֶם:
(יב) וַיִּשַּׁרְנָה הַפָּרוֹת בַּדֶּרֶךְ הלכו בדרך הישרה עַל דֶּרֶךְ בֵּית שֶׁמֶשׁ בִּמְסִלָּה אַחַת הָלְכוּ הָלֹךְ וְגָעוֹ בגלל שלקחו את בניהם ובכל זאת - וְלֹא סָרוּ יָמִין וּשְׂמֹאול וְסַרְנֵי פְלִשְׁתִּים הֹלְכִים אַחֲרֵיהֶם עַד גְּבוּל בֵּית שָׁמֶשׁ:
(יג) וּבֵית שֶׁמֶשׁ קֹצְרִים קְצִיר חִטִּים בָּעֵמֶק וַיִּשְׂאוּ אֶת עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ אֶת הָאָרוֹן וַיִּשְׂמְחוּ לִרְאוֹת אמנם לא שמחו מספיק בשמחה של מצוה להניח את מלאכתם ולהניח הארון במקומו:
(יד) וְהָעֲגָלָה בָּאָה אֶל שְׂדֵה יְהוֹשֻׁעַ בֵּית הַשִּׁמְשִׁי כלומר מבית שמש וַתַּעֲמֹד שָׁם וְשָׁם אֶבֶן גְּדוֹלָה וַיְבַקְּעוּ שרי פלשתים אֶת עֲצֵי הָעֲגָלָה וְאֶת הַפָּרוֹת הֶעֱלוּ עֹלָה לַיקֹוָק על מזבח שבנו שם: ס
(טו) וְהַלְוִיִּם הוֹרִידוּ אֶת אֲרוֹן יְקֹוָק וְאֶת הָאַרְגַּז אֲשֶׁר אִתּוֹ אֲשֶׁר בּוֹ כְלֵי זָהָב וַיָּשִׂמוּ אֶל הָאֶבֶן הַגְּדוֹלָה וְאַנְשֵׁי בֵית שֶׁמֶשׁ הֶעֱלוּ עֹלוֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שלמים מלבד הפרות שהועלו עולה בַּיּוֹם הַהוּא לַיקֹוָק:
(טז) וַחֲמִשָּׁה סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים רָאוּ שהפרות הלכו עצמם ומוכח שיד ה' עשתה זאת וַיָּשֻׁבוּ עֶקְרוֹן בַּיּוֹם הַהוּא זה היה פלא שהסרנים הגם שנתעכבו שם עד שראו כל המעשה מהקרבת הפרות והזבחים בכל זאת שבו עקרון ביום ההוא - באופן שביום אחד הלכו וחזרו מהלך הגדול הזה, עם מה ששהו בבית שמש: ס
כתובים
אסתר פרק ו
(ד) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ מִי בֶחָצֵר מי אחראי בחצר המלך לגמול טוב למטיבי המלך וְהָמָן בָּא לַחֲצַר בֵּית הַמֶּלֶךְ הַחִיצוֹנָה לֵאמֹר לַמֶּלֶךְ לִתְלוֹת אֶת מָרְדֳּכַי עַל הָעֵץ אֲשֶׁר הֵכִין לוֹ כלומר לעצמו:
(ה) וַיֹּאמְרוּ נַעֲרֵי הַמֶּלֶךְ אֵלָיו הִנֵּה הָמָן עֹמֵד בֶּחָצֵר וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ יָבוֹא:
(ו) וַיָּבוֹא הָמָן וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ מַה לַעֲשׂוֹת בָּאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ וַיֹּאמֶר הָמָן בְּלִבּוֹ לְמִי יַחְפֹּץ הַמֶּלֶךְ לַעֲשׂוֹת יְקָר יוֹתֵר מִמֶּנִּי:
(ז) וַיֹּאמֶר הָמָן אֶל הַמֶּלֶךְ אִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ:
(ח) יָבִיאוּ המשרתים לְבוּשׁ מַלְכוּת ארגמן אֲשֶׁר לָבַשׁ בּוֹ הַמֶּלֶךְ וְסוּס אֲשֶׁר רָכַב עָלָיו הַמֶּלֶךְ וַאֲשֶׁר נִתַּן כֶּתֶר מַלְכוּת בְּרֹאשׁוֹ של הסוס שכך נהגו בימים ההם לשים כתר גם בראש הסוס:
(ט) וְנָתוֹן הַלְּבוּשׁ וְהַסּוּס עַל יַד אִישׁ מִשָּׂרֵי הַמֶּלֶךְ הַפַּרְתְּמִים ופה הוא לא הזכיר את הכתר כי ראה שאחשורוש עינו רעה בגלל שהזכיר את נתינת הכתר בראש אדם שהוא לא המלך וְהִלְבִּישׁוּ אֶת הָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ וְהִרְכִּיבֻהוּ עַל הַסּוּס בִּרְחוֹב הָעִיר וְקָרְאוּ לְפָנָיו כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ:
(י) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהָמָן מַהֵר מכיון שאנו מוזמנים למשתה אסתר קַח אֶת הַלְּבוּשׁ וְאֶת הַסּוּס כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ וַעֲשֵׂה כֵן לְמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי הַיּוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ אַל תַּפֵּל תשמיט דָּבָר מִכֹּל אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ:
(יא) וַיִּקַּח הָמָן אֶת הַלְּבוּשׁ וְאֶת הַסּוּס וַיַּלְבֵּשׁ אֶת מָרְדֳּכָי הלך לו אצל מרדכי כיון שהגידו למרדכי שהוא בא נתיירא עד מאד והיה יושב ותלמידיו לפניו, אמר להם לתלמידיו בני רוצו והבדלו מכאן שלא תכוו בגחלתי שהרי המן הרשע בא להרגני אמרו אם תמות נמות עמך, אמר להם א"כ נעמוד בתפלה ונפטר מתוך התפלה כשגמרו תפילתם ישבו ועסקו בהלכות מצות העומר שהרי אותו היום ט"ז בניסן היה ובאותו היום היו מקריבין עומר בזמן שבית המקדש קיים, בא המן אליהם ואמר להם במה אתם עוסקים אמרו לו במצות העומר, אמר להם העומר הזה מזהב או מכסף אמרו לו לא. הוא בא משעורים, אמר להם ומה שוויו אמרו לו עשרה מטבעות קטנות אמר להם קומו נצחו עשרה מטבעות שלכם את עשרת אלפים ככר כסף שלי וַיַּרְכִּיבֵהוּ בִּרְחוֹב הָעִיר וַיִּקְרָא לְפָנָיו כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ:
(יב) וַיָּשָׁב מָרְדֳּכַי אֶל שַׁעַר הַמֶּלֶךְ לשקו ולתעניתו וְהָמָן נִדְחַף מעצמו מרוב בושה אֶל בֵּיתוֹ אָבֵל וַחֲפוּי רֹאשׁ בתו עמדה בחלון ובטוחה כי מרדכי מרכיב את אביה המן וכשעברו מתחת לחלונה שפחה דלי של שופכין על ראשו של המן וכששמה לב ששפכה על אביה נפלה מהחלון ומתה:
(יג) וַיְסַפֵּר הָמָן לְזֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ וּלְכָל אֹהֲבָיו אֵת כָּל אֲשֶׁר קָרָהוּ וַיֹּאמְרוּ לוֹ חֲכָמָיו וְזֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ אִם מִזֶּרַע הַיְּהוּדִים מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר הַחִלּוֹתָ לִנְפֹּל לְפָנָיו שהוא בא מאומה שנדמית לעפר ולכוכבים. וכשנופלים הם מגיעים עד עפר אך כשהם עולים הם מגיעים עד לכוכבים לֹא תוּכַל לוֹ כִּי נָפוֹל תִּפּוֹל לְפָנָיו וכשמגיע זמן מפלתו של רשע גם יועציו ואוהביו לא ינבאו לו דברים טובים כי הם רואים שנפילתו החלה:
(יד) עוֹדָם מְדַבְּרִים עִמּוֹ וְסָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ הִגִּיעוּ וַיַּבְהִלוּ לְהָבִיא אֶת הָמָן אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשְׂתָה אֶסְתֵּר:
אסתר פרק ז
(א) וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן לִשְׁתּוֹת עִם אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה:
(ב) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר גַּם בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי בְּמִשְׁתֵּה הַיַּיִן מַה שְּׁאֵלָתֵךְ על עצמך אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וְתִנָּתֵן לָךְ וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ על אחרים עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָשׂ:
(ג) וַתַּעַן אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וַתֹּאמַר אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הַמֶּלֶךְ וְאִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב שלב המלך רחב ונדיב ואז יוכל למלא בקשתי על אחרים תִּנָּתֶן לִי נַפְשִׁי שלא אהרג בי"ג באדר ביום שנגזר הגזירה על עם ישראל בִּשְׁאֵלָתִי וְעַמִּי שהם לא יהרגו בְּבַקָּשָׁתִי כי איך אוכל לראות בצער עמי:
(ד) כִּי נִמְכַּרְנוּ אֲנִי וְעַמִּי ולא קנה אותנו לשום טובה אלא לְהַשְׁמִיד לַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד וְאִלּוּ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת נִמְכַּרְנוּ הֶחֱרַשְׁתִּי ולא הייתי מבקשת לבטל את המכירה מכיון שזהו רצונו ותועלתו של המלך שנהיה עבדים ושפחות אבל אותו אחד שהתקנא בושתי והרגה מתקנא עכשיו בי להרוג אותי ועמי ולכן קנה אותנו לעבדים כִּי אֵין הַצָּר שֹׁוֶה בְּנֵזֶק הַמֶּלֶךְ איננו חוששת מנזק של המלך שהרי הוא לא רוצה בהיותינו עבדים או למכרנו ולתת לאוצר המלך את הכסף וגם אינו חושש לצרה שיהיה למלך בכך שלא תהיה לו אשה: ס
(ה) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וַיֹּאמֶר לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה מִי הוּא זֶה וְאֵי זֶה הוּא אֲשֶׁר מְלָאוֹ לִבּוֹ לַעֲשׂוֹת כֵּן כתוב בפסוק פעמיים ויאמר להראות שהוא כעס ומרוב כעסו אמר במהירות מי הוא זה תאמרי כבר תאמרי כבר:
(ו) וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר אִישׁ צַר וְאוֹיֵב הָמָן הָרָע הַזֶּה ואסתר המלכה הצביעה עליו וְהָמָן נִבְעַת מכיון שאם היה רק לפני אסתר יכל להתנצל לא ידעתי שהיהודים הם עמך ולפני המלך לחוד יכל לומר לא ידעתי שהם עמה אבל הם רעים והיא טובה אבל עתה נבעת מכיון שהיה מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְהַמַּלְכָּה יחד ומה שיאמר ייפגע באחד מהם:
(ז) וְהַמֶּלֶךְ נשא את עיניו וראה עשרה אנשים קוצצים אילנות בוסתן בגינת המלך ומיד - קָם בַּחֲמָתוֹ מִמִּשְׁתֵּה הַיַּיִן אֶל גִּנַּת הַבִּיתָן ואמר להם מדוע אתם קוצצים את האילנות אמרו לו כך ציוונו המן וְהָמָן עָמַד לְבַקֵּשׁ עַל נַפְשׁוֹ מֵאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה כִּי רָאָה כִּי כָלְתָה נגמרה הרעה והשנאה והנקמה אֵלָיו הָרָעָה מֵאֵת הַמֶּלֶךְ:
משנת ההלכה
ברכות המגילה
א. הקורא את המגילה מברך שלש ברכות לפני הקריאה, וברכה אחת אחר הקריאה. ומתכוֵּן להוציא כל הקהל ידי חובתם. והשומעים עונים אמן ומתכוְּנים לצאת ידי חובתם, אבל אין אומרים ברוך הוא וברוך שמו, מפני הפסק ברכה.
ב. לפניה הוא מברך: אשר קדשנו במצוותיו וצִוָּנו על מקרא מגילה; שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה; שהחיָנו וקימנו וכו', לאחריה הוא מברך: הרב את ריבנו וכו'. ואומרים אחר זה נוסח 'אשר הניא' ו'שושנת יעקב' לבסוף. שכך אמרו חכמים בגמרא: 'חיָּב אדם לומר ארור המן וברוך מרדכי וכו' וגם חרבונה זכור לטוב'. ובקריאת המגילה ביום אין אומרים 'אשר הניא' וכו'.
ג. כדרך שהוא מברך בקריאת המגילה בלילה, כך הוא מברך ברכות אלה בקריאת המגילה ביום; אלא שבברכת 'שהחיָנו' שמברך ביום, צריך הוא לכוֵּן לצאת ידי ברכה גם על שאר מצוות היום: סעודת פורים, משלוח מנות ומתנות לאביונים; שחיָּב אדם לברך 'שהחיָנו' על כל מצוה שאינה תדירה ובאה רק לפרקים.
ד. הקורא את המגילה ביחיד, מברך את הברכות שלפניה ואינו מברך לאחריה, שברכה זו - מנהג ולא חובה, ולא נהגו בה אלא בציבור.
ה. מי שכבר יצא ידי חובת מקרא מגילה, ובא לקרוא שנית בציבור כדי להוציא אחרים שלא שמעו קריאת המגילה - מברך כל הברכות האלה תחילה וסוף, והשומעים עונים אמן. ואם קורא את המגילה בשביל היחיד, אינו מברך אלא בתחילה. ואם שגורות הברכות בפי השומע, הוא מברך לעצמו.
ו. קודם שמברך ברכת 'הרב את ריבנו' שאחר הקריאה, כורך תחילה את המגילה, שאין זה כבוד לה שתהא מונחת פתוחה בשעה שגמרו לקרוא בה:
ז. אשה אינה מוציאה את האנשים, וי"א שחיובה שונה משל האנשים שנשים אין חייבות אלא בשמיעה, וגברים חייבים אף בקריאה. ולכן הקורא לנשים או אשה הקוראת לעצמה תברך "לשמוע מקרא מגילה" ולדעתה הגר"א מברכת כברכת הגברים[43] ובקהילות ספרד קורין לנשים בלי ברכה.
ח. אשה יכולה להוציא את חבירתה. וי"א שיכולה להוציא קטנים
ט. לכתחילה לא תקרא אשה אפילו לעצמה אלא תשמע מאנשים, ואם אין לה ממי לשמוע תקרא לעצמה ממגילה כשירה, ואפילו בלא טעמים ותברך כנ"ל.
משלוח מנות
י. החיוב הוא שתי מנות לאדם אחד וכל המרבה לשלוח לרעים הרי זה משובח אך מוטב להרבות במתנות לאביונים מלהרבות בסעודה ומשלוח מנות (ערוה"ש תרצה סעי' טו).
יא. צריך להקפיד לשלוח מנות. דוקא דבר שראוי לאכילה כמות שהוא ואין צריך תקון הכנה ובשול.
יב. שיעור המנות הוא לשלוח דבר חשוב בגודלו שראוי לכבד בו אורחים בתור מנה. וי"א שצריך שתהיה חשובה לפי ערך הנותן והמקבל וראוי ליזהר בכך לכתחילה.
יג. י"א שאינו יוצא במשקה, וי"א שיוצא וי"א שאינו יוצא בתבלינים, או אבקות להכנת מאכל או משקה כקפה נמס וכיו"ב, ולכך אע"ג שיש מרבותינו שלא הקפידו בכך כלל, יש מקום להדר ולהזהר בכך.
יד. לכתחילה ישלח שתי המנות בבת אחת בשני כלים אבל אם לא עשה כן יצא ידי חובה. וי"א שיש להדר ע"י שליח, אמנם כתבו הפוסקים דאדרבא יש חותר מעלה שייתן בעצמו.
טו. אמנם כל הידורים אלו הם דווקא בעיקר משלוח המנות ששולח, אבל מה שמוסיף לשלוח לרעיו יכול לשלוח מה שירצה ואפילו מין אחד.
טז.
[1] אבע"ז
[2] מלבי"ם
[3] כיצד הרי שניתנה תורה בששה בסיון וכל ששת הימים כסה הענן את ההר, זהו שכתוב (שמות כד, טז) ויכסהו הענן ששת ימים, ובו ביום בששי ניתנה התורה וביום המחרת עלה שנאמר (שם, טז) ויקרא אל משה ביום השביעי ועמד שם ארבעים יום, הוא שכתוב אחריו ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה, אימתי הם כלים בי"ז בתמוז שהרי אמר להם לסוף ארבעים יום אני בא לשש שעות מן היום והם טעו בחשבון וחשבו יום שביעי שעלה בו מן החשבון והם כלים ביום ט"ז של תמוז, וזהו וירא העם כי בושש משה ראו כי באו שש שעות מן היום ומשה לא בא וחשבו שנתעכב שם ושוב לא יבוא. רבינו בחיי.
[4] חזקוני
[5] ת"י
[6] ת"א ת"י
[7] רשב"ם
[8] פי' ר' יוסף בכור שור
[9] ת"א ת"י והם צורות הנעשות בשעות ידועות בחבור מהכוכבים ולזה עושין אותן על ידי התוך, למען יעשו כל חלקי אותן הצורות יחדיו באותו רגע, ובם יחשבו עושיהם להשיג קנינים וצרכי הגופות, ואולי יחשוב החושב שאין זה מרד באל יתברך כשלא יקבלהו העובד עליו כאלוה. והוא אמנם הפך רצונו, כי חפץ שלא יפנו עובדיו לעזר אלוה זולתו, כאמרו ואנחנו לא נדע מה נעשה, כי עליך עינינו. ספורנו.
[10] רמב"ן בדרשת תורה תמימה
[11] רמב"ן
[12] רמב"ן
[13] רמב"ן
[14] קמב"ן
[15] דעת זקנים
[16] ספורנו
[17] רבינו בחיי
[18] רמב"ן
[19] ת"א ת"י
[20] משמעות האבע"ז
[21] רמב"ן
[22] תפארת יהונתן
[23] ת"א ת"י
[24] ספורנו
[25] רבינו בחיי
[26] רשב"ם
[27] רמב"ן
[28] אבע"ז
[29] רבינו בחיי
[30] רש"י
[31] משך חכמה
[32] ת"י
[33] אבע"ז
[34] רשב"ם
[35] אבע"ז
[36] רמב"ן לעיל פסוק א
[37] רשב"ם
[38] רמב"ן
[39] רמב"ן
[40] חיזקוני
[41] רמב"ן לעיל פסוק א
[42] רמב"ן
[43] וכן דעת הטו"א והחיד"א כתב כן לנוהגים כדעת מרן בשו"ע
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה