מקרא
ויקרא פרק ב
(א) וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב תתנדב להקריב קָרְבַּן מִנְחָה סתם ולא פירש איזה מנחה לַיקֹוָק סֹלֶת עשרון כלומר עשירית האיפה קמח חטה נקיה[1] יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ ואינו אופה או עושה שום תיקון אחר אלא כשהיא סולת -וְיָצַק עָלֶיהָ על כולה לוג אחד שֶׁמֶן שהוא כשביעית מעישרון וסדר נתינת השמן כך הוא שופך כזית מהשמן לכלי ואח"כ שופך פנימה את כל הסולת ואז שופך את כל השמן מלבד כזית ומערב בידו את הסולת והשמן ויוצק שמן מלמעלה ומפזרו על פני הסולת ואינו בוללו וְנָתַן עָלֶיהָ בעליה של המנחה שהיציקה והבלילה כשרים בזר, קומץ לְבֹנָה על מקצתה מניח קומץ לבונה ואינו מפזרה על פני המנחה כולה[2]:
(ב) וֶהֱבִיאָהּ אֶל בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים ואינה טעונה הגשה מכיון שמוכח מתוך מעשיו שלשם שמים הביאה. אבל אותן הבאות אפויות כמבואר לקמן כגון מחבת מרחשת מאפה תנור ורבוכה צריכה הגשה למזבח כדי להראות שלצורך המזבח אפאן שלא יתראה כאדם המתקן לעצמו כל הסעודה ואח"כ שולח מנות לרעהו[3]. וי"א שגם בזו כהן מגישה על המזבח לקרן מערבית דרומית ואח"כ -[4] וְקָמַץ מִשָּׁם הכהן ולא זר מְלֹא קֻמְצוֹמכניס כף יד ימינו לתוך הסולת והשמן וסוגר ג' אצבעותיו האמצעיים על פס ידו ומוציא ידו לחוץ מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ ימלא את קומצו ושומטו מיד לתוך כלי שרת וזוהי עבודת קבלת המנחה כעין עבודת קבלת הדםעַל כָּל מלבד לְבֹנָתָהּ שאותו אוסף מתוך הקערה שהיה בה הסולת ומניח אותה בתוך כלי השרת בו נמצא הקומץ וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת אַזְכָּרָתָהּ הקומץ העולה לגבוה הוא זכרון המנחה שבו נזכר בעליה לטובה ולנחת רוח[5] הַמִּזְבֵּחָה אִשֵּׁה כלומר זורק הקומץ והלבונה על האש רֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק:
(ג) וְהַנּוֹתֶרֶת השיריים שנותרו מִן הַמִּנְחָה לְאַהֲרֹן יש זכות קדימה וכן לכל כהן גדול הבא אחריו ואח"כ - וּלְבָנָיו קֹדֶשׁ קָדָשִׁים ולכן אסורה לזר שאינו כהן[6] מֵאִשֵּׁי יְקֹוָק: ס
(ד) וְכִי תַקְרִב קָרְבַּן מִנְחָה מַאֲפֵה תַנּוּר שאמר הרי עלי מנחת מאפה תנור סֹלֶת חַלּוֹת מַצֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן כלומר לוקח כלי שרת ושופך לתוכו את כל הסולת ואח"כ שופך את כל השמן ומרבם ובוללם בידו אח"כ מכניס מים פושרים ולש את הבצק בידיו ומחלק את הבצק לעשרה חלקים ואח"כ עורך כל גוש ועורכו בצורה עגולה ויפה ואז טובל אצבעו במים ומחליק פני החלה בידיו ואופה בתנור שבעזרה את החלות, אחרי אפייתם מקפל כל חלה עד שנשברת לחצי ומקפל שני החצאים ועשה מהם ארבע ומחלקם בדרך זו עד שמגיע לפירורים רבים שגודלם כזית ומניח את כולם בכלי שרת אח"כ מביאה אל הכהן והכהן עושה הגשה לקרן דרומית מערבית ומצמיד את הכלי לקרן המזבח לרגע אחד ואח"כ עושה הכהן קמיצה כאמור לעיל, או מנחת מאפה תנור אחרת - וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן כלומר רקיקים שאין מערבים בהם שמן אלא מניח הסולת בכלי שרת ומכניס מים פושרים ולש ומחלק לעשרה חלקים כנ"ל ומרדד את הבצק למות דקות- רקיקין ומחליק פני המצה במים ואז אופה אותם על רצפת התנור, לאחר האפיה טובל אצבעו בשמן ומורח על פני הרקיקים וחוזק ומושח עד שיכלה לוג השמן אח"כ מחלק אותם לפתיתים כנ"ל בחלות ומשם כל מעשיה כחלות הנ"ל: ס
(ה) וְאִם מִנְחָה עַל הַמַּחֲבַת כלי הוא שהיה במקדש שאופין בו מנחה על האור בשמן בכלי שטוח ללא דפנות וסדר עשייתה נתינת השמן כנתינת מנחת סולת ואח"כ שופך מים פושרים ומעשיה משלב זה כסדר הכנת חלות עד שלב האפיה שבמקום לאפות בתנור אופה במחבת ואז פותת ולאחר בפתיתה מפזר כזית שמן הנותר מלמעלה כמעשה מנחת סולת קָרְבָּנֶךָ שאמר הרי עלי מנחת מחבת סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן מַצָּה תִהְיֶה:
(ו) פָּתוֹת אֹתָהּ את כל המנחות הנאפות קודם לקמיצה[7] פִּתִּים וְיָצַקְתָּ עָלֶיהָ שָׁמֶן מִנְחָה הִוא: ס
(ז) וְאִם מִנְחַת מַרְחֶשֶׁת כלי הוא שהיה במקדש שנראה כמו סיר עם דפנות ומעשה מנחה העשויין לתוכה רוחשין, כל דבר רך ע"י משקה נראה כרוחש ומנענע קָרְבָּנֶךָ וסדר עשייתה כמעשה מנחת מחבת מלבד האפיה שנאפתה בסיר – מרחשת סֹלֶת בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה:
(ח) וְהֵבֵאתָ אֶת הַמִּנְחָה אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מֵאֵלֶּה לַיקֹוָק וְהִקְרִיבָהּ בעליה אֶל הַכֹּהֵן וְהִגִּישָׁהּ הכהן אֶל הַמִּזְבֵּחַ כלומר שהכלי נוגע לרגע בקרן דרומית מערבית של המזבח למטה מחוט הסיקרא:
(ט) וְהֵרִים הַכֹּהֵן מִן הַמִּנְחָה אֶת אַזְכָּרָתָהּ הקומץ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק:
(י) וְהַנּוֹתֶרֶת מִן הַמִּנְחָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו קֹדֶשׁ קָדָשִׁים מֵאִשֵּׁי יְקֹוָק:
(יא) כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַיקֹוָק לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל שְׂאֹר בצק שהחמיץ וְכָל דְּבַשׁ כל דבר מתוק וכולל פירות מתוקים ודבש דבורים לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַיקֹוָק:
(יב) קָרְבַּן רֵאשִׁית שתי הלחם של עצרת הבאים מן השאור שנאמר (לקמן כג) חמץ תאפינה ובכורים מן הדבש כמו בכורי תאנים ותמרים תַּקְרִיבוּ אֹתָם לַיְקֹוָק בעזרה לתנופה אבל - וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יַעֲלוּ לְרֵיחַ נִיחֹחַ:
(יג) וְכָל קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח על עולת בהמה ועוף ואימורי כל הקדשים כולן: ס
(יד) וְאִם תַּקְרִיב כלומר כשתקריב מִנְחַת בִּכּוּרִים מנחת העומר העשויה משעורים שביכרו ונתבשלו עתה הקריבה בט"ז ניסן להתיר את אכילת התבואה החדשה שגדלה לאחר הפסח הקודם לַיקֹוָק אָבִיב כלומר השעורים צריכים להיות בשלים כל צרכם קָלוּי בָּאֵשׁ צריכים להיות קלויים באש והיו כולים אותם בתוך "אבוב" כלי נחושת מחורר גֶּרֶשׂ צריכים להיטחן בריחיים ששוברים את הגרעינים אבל לא בריחיים העושים אותם קמח כַּרְמֶל כר מלא כלומר שהכר הקליפה צריך שיהיה חללה מלא בגרעין וזהו השלב שבו הגרעינים טריים ולחים תַּקְרִיב אֵת מִנְחַת בִּכּוּרֶיךָ:
(טו) וְנָתַתָּ עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְשַׂמְתָּ עָלֶיהָ לְבֹנָה כסדר מנחת סולת מִנְחָה הִוא רק יש דין נוסף שקודם להגשה עושים למנחה "תנופה" לארבע רוחות העולם למעלה ולמטה:
(טז) וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת אַזְכָּרָתָהּ מִגִּרְשָׂהּ וּמִשַּׁמְנָהּ עַל כָּל לְבֹנָתָהּ אִשֶּׁה לַיקֹוָק: פ
נביא
שמואל א פרק יג
(טז) וְשָׁאוּל וְיוֹנָתָן בְּנוֹ וְהָעָם הַנִּמְצָא עִמָּם יֹשְׁבִים בְּגֶבַע בִּנְיָמִן וּפְלִשְׁתִּים חָנוּ בְמִכְמָשׂ:
(יז) וַיֵּצֵא הַמַּשְׁחִית בני החיל אוחזי החרבות ורמחים המשחיתים אויביהם במלחמה מִמַּחֲנֵה פְלִשְׁתִּים שְׁלֹשָׁה רָאשִׁים מחנות הָרֹאשׁ אֶחָד יִפְנֶה אֶל דֶּרֶךְ עָפְרָה אֶל אֶרֶץ שׁוּעָל בדרום:
(יח) וְהָרֹאשׁ אֶחָד יִפְנֶה דֶּרֶךְ בֵּית חֹרוֹן וְהָרֹאשׁ אֶחָד יִפְנֶה דֶּרֶךְ הַגְּבוּל הַנִּשְׁקָף הגבול ההוא היה נראה להעומד - עַל גֵּי הַצְּבֹעִים והדך פונה הַמִּדְבָּרָה: ס
(יט) וְחָרָשׁ נפח המייצר כלי מתכת לֹא יִמָּצֵא בְּכֹל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כִּי אמר אָמְרוּ פְלִשְׁתִּים פֶּן יַעֲשׂוּ הָעִבְרִים חֶרֶב אוֹ חֲנִית:
(כ) וכשהיו ישראל צריכין לחרשי ברזל ללטוש איתים וקרדומות ומחרישות וַיֵּרְדוּ כָל יִשְׂרָאֵל הַפְּלִשְׁתִּים לִלְטוֹשׁ אִישׁ אֶת מַחֲרַשְׁתּוֹ וְאֶת אֵתוֹ וְאֶת קַרְדֻּמּוֹ וְאֵת מַחֲרֵשָׁתוֹ:
(כא) וְהָיְתָה הכלי הקרויה הַפְּצִירָה פִים העשויה בהרבה פיות וחריצים, ונוח ללטוש בה למי שלא רצה לרדת לפלשתים, כלי ללטוש - לַמַּחֲרֵשֹׁת וְלָאֵתִים בעצמו וְלִשְׁלֹשׁ קִלְּשׁוֹן ולקלשון בעל שלוש שינייםוּלְהַקַּרְדֻּמִּים וּלְהַצִּיב לחדד הַדָּרְבָן הוא המקל שמלמד בו הבקר לחרישה, והמחט שבראשו קרוי דרבן:
(כב) וְהָיָה בְּיוֹם מִלְחֶמֶת ישראל את פלשתים וְלֹא נִמְצָא חֶרֶב וַחֲנִית בְּיַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר אֶת שָׁאוּל וְאֶת יוֹנָתָן וַתִּמָּצֵא לְשָׁאוּל וּלְיוֹנָתָן בְּנוֹ בלבד, בדרך נס:
(כג) וַיֵּצֵא מַצַּב שרי פְּלִשְׁתִּים אֶל מַעֲבַר מִכְמָשׂ: ס
שמואל א פרק יד
(א) וַיְהִי הַיּוֹם וַיֹּאמֶר יוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל אֶל הַנַּעַר נֹשֵׂא כֵלָיו לְכָה וְנַעְבְּרָה אֶל מַצַּב פְּלִשְׁתִּים אֲשֶׁר מֵעֵבֶר הַלָּז וּלְאָבִיו לֹא הִגִּיד:
(ב) וְשָׁאוּל יוֹשֵׁב בִּקְצֵה הַגִּבְעָה תַּחַת הָרִמּוֹן אֲשֶׁר בְּמִגְרוֹן וְהָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ:
(ג) וַאֲחִיָּה בֶן אֲחִטוּב אֲחִי אִיכָבוֹד בֶּן פִּינְחָס בֶּן עֵלִי כֹּהֵן יְקֹוָק בְּשִׁלוֹ נֹשֵׂא אֵפוֹד אורים ותומים וְהָעָם לֹא יָדַע כִּי הָלַךְ יוֹנָתָן:
(ד) וּבֵין הַמַּעְבְּרוֹת כי פלשתים חנו במכמש בהר, וישראל חנו למולם בגבעה, והגי שביניהם קרוי בין המעברות, שהוא בין מעבר וצד מחנה פלשתים, ובין מעבר מחנה ישראל אֲשֶׁר בִּקֵּשׁ יוֹנָתָן לַעֲבֹר עַל מַצַּב פְּלִשְׁתִּים שֵׁן הַסֶּלַע מֵהָעֵבֶר מִזֶּה וְשֵׁן הַסֶּלַע מֵהָעֵבֶר מִזֶּה וְשֵׁם הָאֶחָד בּוֹצֵץ וְשֵׁם הָאֶחָד סֶנֶּה:
(ה) הַשֵּׁן הָאֶחָד מָצוּק מִצָּפוֹן משופע ועולה מצד צפון אל מכמש מוּל מִכְמָשׂ וְהָאֶחָד מִנֶּגֶב מוּל גָּבַע שממנה יצא יהונתן ויוהנתן עבר בין שני הסלעים: ס
(ו) וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן אֶל הַנַּעַר נֹשֵׂא כֵלָיו לְכָה וְנַעְבְּרָה אֶל מַצַּב הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה אוּלַי יַעֲשֶׂה יְקֹוָק לָנוּ כִּי אֵין לַיקֹוָק מַעְצוֹר לְהוֹשִׁיעַ בְּרַב בעם רב אוֹ בִמְעָט:
(ז) וַיֹּאמֶר לוֹ נֹשֵׂא כֵלָיו עֲשֵׂה כָּל אֲשֶׁר בִּלְבָבֶךָ נְטֵה לָךְ לעבור אליהם הִנְנִי עִמְּךָ כִּלְבָבֶךָ מוכן אני ללכת כרצונך: ס
כתובים
תהילים פרק קה
(כג) וַיָּבֹא יִשְׂרָאֵל מִצְרָיִם וְיַעֲקֹב גָּר בְּאֶרֶץ חָם מצרים שהוא מזרעו של חם: (כד) וַיֶּפֶר הפרה והרבה את עצמו אֶת עַמּוֹ מְאֹד וַיַּעֲצִמֵהוּ ונהיו יותר חזקים מִצָּרָיו הלא הם המצריים: (כה) הקב"ה הָפַךְ לִבָּם של המצרים לִשְׂנֹא עַמּוֹ לְהִתְנַכֵּל לחשוב מחשבות רעות בַּעֲבָדָיו: (כו) שָׁלַח מֹשֶׁה עַבְדּוֹ אַהֲרֹן אֲשֶׁר בָּחַר בּוֹ: (כז) שָׂמוּ בָם משה ואהרן דִּבְרֵי אֹתוֹתָיו וּמֹפְתִים בְּאֶרֶץ חָם: (כח) שָׁלַח חֹשֶׁךְ וַיַּחְשִׁךְ את ארץ מצרים וְלֹא מָרוּ האותות אֶת דבריו דְּבָרוֹ וכאשר צוה שיבואו כך באו: (כט) הָפַךְ אֶת מֵימֵיהֶם לְדָם וַיָּמֶת אֶת דְּגָתָם: (ל) שָׁרַץ מימי אַרְצָם צְפַרְדְּעִים והם באו בְּחַדְרֵי מַלְכֵיהֶם: (לא) אָמַר וַיָּבֹא עָרֹב ו-כִּנִּים בְּכָל גְּבוּלָם: (לב) נָתַן גִּשְׁמֵיהֶם בָּרָד במקום הגשם ירד הברד אֵשׁ לֶהָבוֹת ואש מתלהב ובוער ירד עם הברד בְּאַרְצָם: (לג) וַיַּךְ הברד את גַּפְנָם וּתְאֵנָתָם וַיְשַׁבֵּר עֵץ גְּבוּלָם: (לד) אָמַר וַיָּבֹא אַרְבֶּה וְיֶלֶקמין ארבה וְאֵין מִסְפָּר: (לה) וַיֹּאכַל כָּל עֵשֶׂב בְּאַרְצָם וַיֹּאכַל פְּרִי אַדְמָתָם ממה שהשאיר הברד: (לו) וַיַּךְ כָּל בְּכוֹר בְּאַרְצָם רֵאשִׁית הראשון לְכָל אוֹנָם בניהם: (לז) וַיּוֹצִיאֵם בְּכֶסֶף וְזָהָב וְאֵין בִּשְׁבָטָיו כּוֹשֵׁלוכולם יצאו עמוסים בכסף וזהב: (לח) שָׂמַח מִצְרַיִם בְּצֵאתָם כִּי נָפַל פַּחְדָּם של ישראל עֲלֵיהֶם:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה