מקרא
ויקרא פרק ג
(א) וְאִם זֶבַח שְׁלָמִים לכן נקרא שלמים, שחלק ממנו למזבח, האימורים. וחלק ממנו לכהנים, חזה ושוק. וחלק ממנו לבעלים, שאר הבשר. וזהו דרך שלום, שכלם אוכלים יחד[1] קָרְבָּנוֹ כלומר שנדב ואמר הרי עלי או הרי זו שלמים אִם מִן הַבָּקָר הוּא מַקְרִיב אִם ירצה יקריב זָכָר אִם ירצה יקריב נְקֵבָה תָּמִים בלא מום יַקְרִיבֶנּוּ לִפְנֵי יְקֹוָק:
(ב) וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ קָרְבָּנוֹ וּשְׁחָטוֹ בכל מקום בעזרה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב כמו שזורקים את דם העולה שתי מתנות שהן ארבע כמבואר לעיל:
(ג) וְהִקְרִיב מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אִשֶּׁה לַיקֹוָק אֶת הַחֵלֶב חלב בלשון הקודש הוא השומן הנפרד מן הבשר והוא נקלף ממנו, כי השומן המתערב עם הבשר ואינו נפרד ממנו ההוא יקרא שומן[2] הַמְכַסֶּה אֶת כלהַקֶּרֶב אברי העיכול כלומר חלב העוטף כשמיכה את כל אברי העיכול יחד וְאֵת כָּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב מתחת לחלב המכסה קיים חלב נוסף הדבוק לאברי העיכול ואינו חתיכה אחת אלא חתיכות המפוזרות במקומות שונים ולא כתב רחיצת קרב וכרעים בשלמים לפי שיש לבעלים חלק בהם וכל אחד יתקן חלקו כרצונו[3]:
(ד) וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת עצמם וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵהֶן שעוטף אותם אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים הכסלים שם כולל לבשר העוטף את הבטן והמתניים של הבהמה ומעברו הפנימי נמצא חלב ומוציא רק את החלב שנמצא 'בגובה הכסלים' כלומר בגובה המתניים שמשני צידי השדרה וְאֶת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד בין הריאות לכרס ישנו כעין וילון לבן המפריד ומחלק את חלל הפנימי של הבהמה לשני חדרים. בשפת הוילון סביב ישנה רצועת בשר אדום המקיפה אותו כטבעת ואותה רצועה בלבד נקראת "יותרת הכבד" הכבד שוכב מעל הכרס מצד ימין והוא מחובר בחלקו הקדמי אל יותרת הכבד וכשמוציא את יותרת הכבד פורס גם פרוסה בגודל כזית מן הכבד עצמו עַל מלבד הַכְּלָיוֹת יְסִירֶנָּה את יותרת הכבד:
(ה) וְהִקְטִירוּ אֹתוֹ בְנֵי אַהֲרֹן הַמִּזְבֵּחָה עַל עם הָעֹלָה עולת התמיד ואחריה אֲשֶׁר עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק למדנו שתקדים עולת תמיד לכל קרבן על המערכה[4]: פ
(ו) וְאִם מִן הַצֹּאן קָרְבָּנוֹ לְזֶבַח שְׁלָמִים לַיקֹוָק אם ירצה יקריב זָכָר אוֹ נְקֵבָה תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ:
(ז) אִם כֶּשֶׂב כשב הוא גדול, כמו והכשבים הפריד יעקב (בראשית ל, מט), וכבש הוא קטן, עגל הוא גדול, בן בקר פחות ממנו וצריך עדיין לאמו, פר בן בקר יותר מבן שנה, אבל אין בשום מקום בן כבש, לפי שאינומתעבר תוך שנתו[5] הוּא מַקְרִיב אֶת קָרְבָּנוֹ וְהִקְרִיב אֹתוֹ לִפְנֵי יְקֹוָק:
(ח) וְסָמַךְ אֶת יָדוֹ עַל רֹאשׁ קָרְבָּנוֹ וְשָׁחַט אֹתוֹ לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֶת דָּמוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב:
(ט) וְהִקְרִיב מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אִשֶּׁה לַיקֹוָק חֶלְבּוֹ הָאַלְיָה אין באליה חלב כלל כי כולה שומן מחובר שם ואינו נפרד ממנה, ולפיכך יש לפרש חלבו האליה תמימה, שאין הכוונה בו על שומן אלא על החלב. ואם תאמר מה חלב יש באליה, כך פירש הכתוב חלבו האליה חלבו עם האליה, לומר שיקריב ממנו חלבו באליה תמימה, והכוונה כי כאשר יסיר האליה תמימה עם העצה יוסר עמה חלב רב שהוא מחובר בה בצד הפנימי וכך פירש הגאון רבינו סעדיה ז"ל כי פירוש חלבו האליה כאילו אמר חלבו והאליה[6] לְעֻמַּת הֶעָצֶה הכליות ומשם מתחיל לחתוך את האליה יְסִירֶנָּה וְאֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב וְאֵת כָּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב:
(י) וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵהֶן אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים וְאֶת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד עַל הַכְּלָיֹת יְסִירֶנָּה:
(יב) וְאִם ממין ה -[8] עֵז שם כולל הוא לזכר ונקיבה[9] קָרְבָּנוֹ אם ירצה זכר ואם ירצה נקיבה וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי יְקֹוָק:
(יג) וְסָמַךְ אֶת יָדוֹ עַל רֹאשׁוֹ וְשָׁחַט אֹתוֹ לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֶת דָּמוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב:
(יד) וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ קָרְבָּנוֹ אִשֶּׁה לַיקֹוָק אֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב וְאֵת כָּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב:
(טו) וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵהֶן אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים וְאֶת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד עַל הַכְּלָיֹת יְסִירֶנָּה:
(טז) וְהִקְטִירָם הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה לֶחֶם אִשֶּׁה לְרֵיחַ נִיחֹחַ כָּל חֵלֶב לַיקֹוָק:
(יז) חֻקַּת עוֹלָם בזמן בית עולמים שחלב קרב במזבח אסור וגם – לְדֹרֹתֵיכֶם אף בזמן שאינו קרב בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם אפילו בחוץ לארץ[10] כָּל חֵלֶב וְכָל דָּם לֹא תֹאכֵלוּ: פ
נביא
שמואל א פרק יד
(ח) וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן הִנֵּה אֲנַחְנוּ עֹבְרִים אֶל הָאֲנָשִׁים וְנִגְלִינוּ אֲלֵיהֶם:
(ט) אִם כֹּה יֹאמְרוּ אֵלֵינוּ דֹּמּוּ המתינו עַד הַגִּיעֵנוּ אֲלֵיכֶם וְעָמַדְנוּ תַחְתֵּינוּ וְלֹא נַעֲלֶה אֲלֵיהֶם:
(י) וְאִם כֹּה יֹאמְרוּ עֲלוּ עָלֵינוּ א"כ פחד ה' בליבם ויראים לזוז ממקומם וְעָלִינוּ להלחם איתם כִּי נְתָנָם יְקֹוָק בְּיָדֵנוּ וְזֶה לָּנוּ הָאוֹת:
(יא) וַיִּגָּלוּ שְׁנֵיהֶם אֶל מַצַּב פְּלִשְׁתִּים וַיֹּאמְרוּ פְלִשְׁתִּים הִנֵּה עִבְרִים יֹצְאִים מִן הַחֹרִים אֲשֶׁר הִתְחַבְּאוּ שָׁם:
(יב) וַיַּעֲנוּ אַנְשֵׁי הַמַּצָּבָה אֶת יוֹנָתָן וְאֶת נֹשֵׂא כֵלָיו וַיֹּאמְרוּ עֲלוּ אֵלֵינוּ וְנוֹדִיעָה אֶתְכֶם דָּבָר פ וַיֹּאמֶר יוֹנָתָן אֶל נֹשֵׂא כֵלָיו עֲלֵה אַחֲרַי כִּי נְתָנָם יְקֹוָק בְּיַד יִשְׂרָאֵל:
(יג) וַיַּעַל יוֹנָתָן עַל יָדָיו וְעַל רַגְלָיו על כי המקום היה משופע, לזה החזיק עצמו בידיו וְנֹשֵׂא כֵלָיו אַחֲרָיו וַיִּפְּלוּ לִפְנֵי יוֹנָתָן ממכת חרבו וְנֹשֵׂא כֵלָיו מְמוֹתֵת מודא שהם מתים אַחֲרָיו:
(יד) וַתְּהִי הַמַּכָּה הָרִאשֹׁנָה אֲשֶׁר הִכָּה יוֹנָתָן וְנֹשֵׂא כֵלָיו כְּעֶשְׂרִים אִישׁ כְּבַחֲצִי מַעֲנָה צֶמֶד שָׂדֶה עם שהעשרים האלו היו קרובים זה לזה, כי עמדו בשיעור מרחק חצי מענה אשר יחרוש האדם בצמד בקר בהשדה, עם כל זאת לא עזרו אלו לאלו:
(טו) וַתְּהִי חֲרָדָה בַמַּחֲנֶה בַשָּׂדֶה וּבְכָל הָעָם הַמַּצָּב וְהַמַּשְׁחִית חָרְדוּ גַּם הֵמָּה המושל ואנשי המשחית, גם המה חרדו, עם כי מדרכם להיות אמיצי לבב וַתִּרְגַּז הָאָרֶץ וַתְּהִי לְחֶרְדַּת אֱלֹהִים לא היתה חרדה טבעיית רק ה' הפיל עליהם פחד וחרדה:
(טז) וַיִּרְאוּ הַצֹּפִים שהיו לְשָׁאוּל בְּגִבְעַת בִּנְיָמִן וְהִנֵּה הֶהָמוֹן של הפלשתים נָמוֹג וַיֵּלֶךְ וַהֲלֹם: פ
(יז) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ פִּקְדוּ נָא וּרְאוּ מִי הָלַךְ מֵעִמָּנוּ וַיִּפְקְדוּ וְהִנֵּה אֵין יוֹנָתָן וְנֹשֵׂא כֵלָיו:
(יח) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לַאֲחִיָּה הַגִּישָׁה אֲרוֹן הָאֱלֹהִים האורים ותומים כִּי הָיָה אֲרוֹן הָאֱלֹהִים בַּיּוֹם הַהוּא וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל כי מעת חרב משכן שילה לא היה מקום קבוע לארון, והיו מוליכים אותו ביום ההוא - ר"ל בעת ההיא עם בני ישראל בכ"מ שהתקבצו, ולכן בעת הלכו הגלגל לחדש שם המלוכה הביאו הארון עמם וכשיצא שאול משם אל הגבעה הוליכו עמו:
(יט) וַיְהִי עַד דִּבֶּר בעוד שדבר שָׁאוּל אֶל הַכֹּהֵן לשאול באורים ותומים וְהֶהָמוֹן המהומה והרעש אֲשֶׁר בְּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וָרָב פ וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל הַכֹּהֵן אֱסֹף יָדֶךָ הכנס ידך אל עצמך להמנע מלפתוח האורים ותומים, כי אין עוד זמן לשאול בהם:
(כ) וַיִּזָּעֵק ויאסוף על ידי כרוז שזועק וקורא שָׁאוּל וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיָּבֹאוּ עַד הַמִּלְחָמָה וְהִנֵּה הָיְתָה חֶרֶב אִישׁ בְּרֵעֵהוּ מְהוּמָה גְּדוֹלָה מְאֹד:
(כא) רבים מישראל גרו בארץ פלשתים, והיו משועבדים להם, ועלו עמהם בעל כרחם להלחם בישראל וְהָעִבְרִים האלה אשר הָיוּ לעזרה לַפְּלִשְׁתִּים כְּאֶתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם אֲשֶׁר עָלוּ עִמָּם בַּמַּחֲנֶה סָבִיב וְגַם הֵמָּה חזרולִהְיוֹת עִם יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עִם שָׁאוּל וְיוֹנָתָן להלחם עם פלשתים:
(כב) וְכֹל אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמִּתְחַבְּאִים מפחד הפלשתים בְּהַר אֶפְרַיִם שָׁמְעוּ כִּי נָסוּ פְּלִשְׁתִּים וַיַּדְבְּקוּ גַם הֵמָּה אַחֲרֵיהֶם בַּמִּלְחָמָה:
(כג) וַיּוֹשַׁע יְקֹוָק בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל וְהַמִּלְחָמָה עָבְרָה אֶת בֵּית אָוֶן:
כתובים
תהלים פרק קה
(לט) פָּרַשׂ עָנָן לְמָסָךְ מלשון סכך מעליהם וְאֵשׁ לְהָאִיר ב- לָיְלָה: (מ) עם ישראל שָׁאַל בשר וַיָּבֵא שְׂלָו וְלֶחֶם שָׁמַיִם הוא המן יַשְׂבִּיעֵם: (מא) פָּתַח צוּר אבן וזהו באר מרים וַיָּזוּבוּ מָיִם הָלְכוּ בַּצִּיּוֹת במקום ציה היינו במדבר נָהָר: (מב) כִּי זָכַר אֶת דְּבַר קָדְשׁוֹ אֶת אַבְרָהָם עַבְדּוֹ שהבטיחו בברית בין הבתרים ואחר כן יצאו ברכוש גדול: (מג) וַיּוֹצִא עַמּוֹ בְשָׂשׂוֹן בְּרִנָּה אֶת בְּחִירָיו בעבור האבות הקדושים: (מד) וַיִּתֵּן לָהֶם אַרְצוֹת גּוֹיִם וַעֲמַל לְאֻמִּים יִירָשׁוּ: (מה) ואת כל הטובה הזאת עשה להם בַּעֲבוּר ש- יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו וְתוֹרֹתָיו יִנְצֹרוּ הַלְלוּ יָהּ:
תהלים פרק קו
במזמור זה כותב דוד המלך על הניסים כשיצאו ממצרים כהמשך לפרק הקודם שם כתב על הניסים שקרו במצרים ועל זכות אבות
(א) הַלְלוּיָהּ הוֹדוּ לַיקֹוָק כִּי טוֹב ומאיתו לא תצא רעה כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: (ב) מִי יְמַלֵּל יוכל לספר את כל גְּבוּרוֹת את מה שהתעלל במצרים בארצם ובים יְקֹוָק ומי יוכל יַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹ: (ג) אַשְׁרֵי עם ישראל אם היו שֹׁמְרֵי מִשְׁפָּט התורה ו- עֹשֵׂה צְדָקָה בְכָל עֵת שאז הקב"ה היה עושה להם צדקות וטובות ולא היו גולים מארצם: (ד) דוד המלך מבקש על עצמו ואומר זָכְרֵנִי יְקֹוָק בִּרְצוֹן עַמֶּךָ גם כשתהיה מרוצה ו- פָּקְדֵנִי בִּישׁוּעָתֶךָ בעת הישועה של עמ"י: (ה) לִרְאוֹת בְּטוֹבַת בְּחִירֶיךָ שאזכה לראות את העם הנבחר כשיזכו לגאולה ו- לִשְׂמֹחַ בְּשִׂמְחַת גּוֹיֶךָ לְהִתְהַלֵּל עִם נַחֲלָתֶךָ כפל דבר: (ו) מוסיף דוד על הגלות ש- חָטָאנוּ עִם אֲבוֹתֵינוּ הֶעֱוִינוּ הִרְשָׁעְנוּ שכמו שאבותינו חטאו לך גם אנו חטאנו לך: (ז) אֲבוֹתֵינוּ בצאתם בְמִצְרַיִם לֹא הִשְׂכִּילוּ לא נתנו לב להשכיל ל- נִפְלְאוֹתֶיךָ שעשית ביציאת מצרים ו- לֹא זָכְרוּ אֶת רֹב חֲסָדֶיךָ וַיַּמְרוּמרדו עַל יָם בְּיַם סוּף בזה שחשבו שהקב"ה לא יוכל להצילם: (ח) ובכל זאת וַיּוֹשִׁיעֵם לְמַעַן שְׁמוֹ כדי שלא יהיה חילול שמו הגדול שלא יאמרו מבלי יכולת להוציאנו וכו' ו- לְהוֹדִיעַ אֶת גְּבוּרָתוֹ:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה