מקרא
דברים פרק לב
דע כי כלל הפרשה הזאת שהיה משה מתוכח לישראל ומגיד להם מראשית אחרית ואת כל הקורות אותם לעתיד, והתחיל מבריאת העולם וסיים בענין ימות המשיח והעיד על כך עדים שהם קיימים ועומדים, ועל ידם יפרע מישראל כגון "ועצר את השמים והאדמה לא תתן את יבולה"[1].
(א) הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה זהו מינוי השמים לעדים וערבים של ברית ה' עם ישראל השמים והארץ נדרשים לייצג את ברית ה' וההוצאה לפועל של ייצוג זה נעשית על ידי השמים בשינויים הקוסמיים המיוחסים לשמים וממילא מושפעת הארץ מכך ולכן נאמר האזינו שהוא לשון של שמיעה ברצון בכדי להבין וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי ואילו הארץ היא שתשמע שהוא לשון הנאמר על שמיעה גם בלא רצון כיון שהארץ פעולת בצורה עקיפה על ידי שמיעת השמים[2]:
(ב) יַעֲרֹף ירד בחזקה כַּמָּטָר לִקְחִי השמים משפיעים מטר לכן כל השפעות משולים ונדמים למטר. והזהיר שלא ישפיעו כי אם לקחי. כלומר שישפיעו על פי התורה והמצות. ולקחי הוא עומק ההלכות ועיון תורה שבא ביגיעה ועמל ולכן נקרא מקח ובזכותה יבאו כל השפעות תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי השפעות הקטנות המכונות ומשולות כטל. יבאו ע"י אמרתו זכות דברים קלים בתורה המובנים גם להמון ושלא ביגיעה כִּשְׂעִירִםעננים ורוח סערה המביאים מטר היורד בחזקה כשעירים העפים במהירות עֲלֵי דֶשֶׁא המה גידולי ארץ הנזרעים וצריכים למטר חזק שיהי' גדל ומוציא כחות כל דשא לפי מה שהוא. כך תשפיע יגיעת לקחי לכל תבואה ופרי כשרונותיו וְכִרְבִיבִים גשם דק עֲלֵי עֵשֶׂב שגם ההדיוטות יקנו בה איזה מדע להכיר בו בוראם באופן מה[3]:
(ג) כִּי כאשר שֵׁם יְקֹוָק אֶקְרָא כלומר כאשר אתפלל להקב"ה הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ וברכו ורוממו שמו[4]:
(ד) הַצּוּר יוצר הכל תָּמִים פָּעֳלוֹ כל מה שפועל הוא בשלימות ותמימות גם מה שנראה כילו גורם חיסרון בעולם אינו אלא שלימות כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט כל מה שנראה חיסרון אינו אלא בדרך שכר ועונש כיון שהקב"ה יודע הכל וסוקר הכל ושופט כל אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל גם חורבן בית ראשון היה באמונה ולא היה לפני הקב"ה עוולה צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא וגם חורבן בית שני היה בצדק ויושר[5]:
(ה) שִׁחֵת לוֹ כלל ישראל שיחתו בבית ראשון בעבודה זרה שעבדו לֹא הקב"ה לא החריב הבית רק בגלל החטא עצמו אלא- בָּנָיו מוּמָם ע"י חטאים אלו נעשו עם ישראל בעלי מומים דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל בבית שני שהוא הולך בעקשות ותועה מדרך השכל. ומפותל הרבה מעורב ומסובך מעשים טובים עם מעשים רעים. וקשה להפריד הטוב מן הרע באשר הרע נעשו לשם שמים[6]:
(ו) הֲ לַיְקֹוָק תִּגְמְלוּ זֹאת מתיחס לבית ראשון הכך תגמלו לה' להכעיס לפניו בעבודה זרה עַם נָבָל היינו שלמדים ויגעים בתורה המכשרת להיות צדיק ישר. ונבל הוא מלשון מדרש נובלות חכמה של מעלה תורה. וְלֹא חָכָם בבית שני שכיוונו מעשיהם לשם שמים אבל לא נזהרו מהנהגה רעה שהביאה שנאת חינם הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ חוזר לבית ראשון איך תגמלו כך לה' שהרי הוא אביך ותן לו כבוד משום אב קָּנֶךָואם אדון הוא תירא ממנו כיון שאתה קנוי לו כעבד לאדון הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ חוזר לבית שני איך תוכל לתעועת מהנהגה ישרה הרי הקב"ה עשך וכוננן לך דרך ישרה ע"י לימוד התורה ואתה פיתלת ועיקמת אותה:
נביא
ירמיה פרק מט
ד מַה תִּתְהַלְלִי בָּעֲמָקִים מה תהללי עצמך, על אדמות המישור הטובות שבארצך, זָב עִמְקֵךְ הַבַּת הַשֹּׁובֵבָה הרי אדמות המישור יזוב וישפך בהם דם החללים. הַבֹּטְחָה בְּאֹצְרֹתֶיהָ: "מִי יָבֹוא אֵלָי" הבוטחת באוצרות שבה, כאומרת: "מי יכול לבוא אלי ולכבוש את ארצי":
ה הִנְנִי מֵבִיא עָלַיִךְ פַּחַד נְאֻם יְקֹוָק אֱלוֹהִים צְבָאֹות מִכָּל סְבִיבָיִךְ אני מביא עליִך פחד מכל העמים שסביבך. וְנִדַּחְתֶּם אִישׁ לְפָנָיו כל אחד יברח למקום הראשון שמול פניו, וְאֵין מְקַבֵּץ לַנֹּדֵד ולא יוכלו, לאסוף את הנודדים והבורחים במקום אחד:
ו וְאַחֲרֵי כֵן אָשִׁיב אֶת שְׁבוּת בְּנֵי עַמֹּון אשיב את שבויֵי בני עמון. נְאֻם יְקֹוָק :
ז לֶאֱדֹום כֹּה אָמַר יְקֹוָק צְבָאֹות הַאֵין עֹוד חָכְמָה בְּתֵימָן האם אין באדום חכמה להנצל מהרעה? (ר"ל, שלא תועיל חכמתם בזמן רעתם.; כמו: "והאבדתי חכמים מאדום..."; עובדיה א', ח') אָבְדָה עֵצָה מִבָּנִים האם אין באדום עצה להנצל מהרעה? (ר"ל, שלא יועילו עצות בזמן רעתם) נִסְרְחָה חָכְמָתָם נפסדה והתקלקלה חכמתם:
ח נֻסוּ הָפְנוּ הֶעְמִיקוּ לָשֶׁבֶת יֹשְׁבֵי דְּדָן רְאוּ, כי יושבי דדן (עיר באדום) גם כן ברחו, והסתתרו בעמק. כִּי אֵיד עֵשָׂו הֵבֵאתִי עָלָיו כי שבר הפורענות, הבאתי על עשיו (אדום) עֵת פְּקַדְתִּיו זמן שאזכור עוונותיו:
ט אִם בֹּצְרִים בָּאוּ לָךְ לֹא יַשְׁאִרוּ עֹולֵלֹות אם האוייב נמשל לבוצרים ענבים, לא ישאירו בך אפילו העוללות, (אשכולות קטנים שהדרך להשאירם בגפן). אִם גַּנָּבִים בַּלַּיְלָה הִשְׁחִיתוּ דַיָּם ואם האוייב נמשל לגנבים, יקחו ממך הכל, ולא כדרך הגנבים שלוקחים ומשחיתים ממך, רק דֵי צורכם:
י כִּי אֲנִי חָשַׂפְתִּי אֶת עֵשָׂו גִּלֵּיתִי את מקום מחבואו של עשיו, (אדום) גִּלֵּיתִי אֶת מִסְתָּרָיו וְנֶחְבָּה לֹא יוּכָל גִּלֵּיתִי את מקום המסתור שלו, ולא יוכל להחבא עוד. שֻׁדַּד זַרְעֹו וְאֶחָיו וּשְׁכֵנָיו וְאֵינֶנּוּ האוייב ישדוד את זַרְעֹו, אֶחָיו וּשְׁכֵנָיו ואינו קיים עוד:
יא עָזְבָה יְתֹמֶיךָ אֲנִי אֲחַיֶּה היתומים שעזבת אחר מיתתך אני אדאג להחיותם, וְאַלְמְנֹתֶיךָ עָלַי תִּבְטָחוּ והאלמנות שעזבת אחר מיתתך בטחו בי שאדאג להחיותם:
יב כִּי כֹה אָמַר יְקֹוָק הִנֵּה אֲשֶׁר אֵין מִשְׁפָּטָם לִשְׁתֹּות הַכּוֹס הנה, העמים שלא הרעו כל כך לבנ"י כמוך, ולא היו מוכרחים לשתות מיין התרעלה. שָׁתֹו יִשְׁתּוּ בכל זאת שתו מהיין. (ובאה עליהם הפורענות וְאַתָּה הוּא נָקֹה תִּנָּקֶה אתה תִּנָקֶה מהרעה?! (כי הלא אח ליעקב אתה, ובכל זאת הרעותָ לו). וְאַתָּה הוּא נָקֹה תִּנָּקֶה לֹא תִנָּקֶה כִּי שָׁתֹה תִּשְׁתֶּה לא תנקה, ותשתה מהיין:
יג כִּי בִי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם יְקֹוָק כִּי לְשַׁמָּה לְחֶרְפָּה לשממה ולבושה. לְחֹרֶב וְלִקְלָלָה ליובש, (חסרה מכל טובה) ולסמל של קללה. (כשיקללו יקללו שיהיו כמותם) תִּהְיֶה בָצְרָה תהיה העיר בָּצְרָה. וְכָל עָרֶיהָ תִהְיֶינָה לְחָרְבֹות עוֹלָם וכל ערי אדום, יהיו חרֵבוֹת לעולם:
יד שְׁמוּעָה שָׁמַעְתִּי מֵאֵת יְקֹוָק נבואה מיְקֹוָק . וְצִיר בַּגּוֹיִם שָׁלוּחַ ששליח נשלח בין העמים. הִתְקַבְּצוּ וּבֹאוּ עָלֶיהָ וְקוּמוּ לַמִּלְחָמָה לקרוא להם, להֵאָסֵף ולהלחם באדום:
טו כִּי הִנֵּה קָטֹן נְתַתִּיךָ בַּגּוֹיִם אתה אדום, עם קטן בין העמים. בָּזוּי בָּאָדָם ומבוזה אצל בנ"א:
טז תִּפְלַצְתְּךָ הפחד, שפחדו ממך העמים, הִשִּׁיא אֹתָךְ זְדֹון לִבֶּךָ גרם לרֶשַע שבלבך, להתפתות להָרַע לבנ"י. שֹׁכְנִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע שוכן בחורי הסלעים, להסתר שם. תֹּפְשִׂי, מְרֹום גִּבְעָה "תופס", שוכן בגבעה גבוהה להסתר שם. כִּי תַגְבִּיהַ כַּנֶּשֶׁר קִנֶּךָ גם אם תשכון במקום גבוה, כמו הנשר שמגביה את קֵן גוֹזליו, מִשָּׁם אֹורִידְךָ נְאֻם יְקֹוָק משם אוריד אותך לארץ:
יז וְהָיְתָה אֱדֹום לְשַׁמָּה לשממה. כֹּל עֹבֵר עָלֶיהָ יִשֹּׁם וְיִשְׁרֹק עַל כָּל מַכּוֹתֶהָ ישתומם, וישרוק מרוב תמהון על המכות שקבלה:
יח כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה וּשְׁכֵנֶיהָ כמו המהפכה שעשה יְקֹוָק בסדום ועמורה ושכניהָ (אדמה וצבויים) אָמַר יְקֹוָק לֹא יֵשֵׁב שָׁם אִישׁ וְלֹא יָגוּר בָּהּ בֶּן אָדָם כך, יעשה באדום. (שלֹא יֵשֵׁב שָׁם אִישׁ, וְלֹא יָגוּר בָּהּ בֶּן אָדָם):
יט הִנֵּה כְּאַרְיֵה יַעֲלֶה מִגְּאֹון הַיַּרְדֵּן אֶל נְוֵה אֵיתָן האוייב יעלה על אדום (שהיה "נְוֵה אֵיתָן" מקום חזק), כמו שהאריה עולה לטרף מהירדן. (גאון הירדן נהר הירדן החזק, שם מקום רביצת האריות).כִּי אַרְגִּיעָה כשיגיע הרגע של הפורענות, אֲרִיצֶנּוּ מֵעָלֶיהָ אריץ האוייב לבוא עליו ולכָּבְשם. וּמִי בָחוּר אֵלֶיהָ אֶפְקֹד ומי שאבחר יבוא עליהם. כִּי מִי כָמֹונִי וּמִי יֹעִידֶנִּי מי כמו יְקֹוָק , שיוכל לקבוע זמן מיועד להלחם בו. וּמִי זֶה רֹעֶה אֲשֶׁר יַעֲמֹד לְפָנָי להלחם בי:
כ לָכֵן שִׁמְעוּ עֲצַת יְקֹוָק אֲשֶׁר יָעַץ אֶל אֱדֹום וּמַחְשְׁבוֹתָיו אֲשֶׁר חָשַׁב אֶל יֹשְׁבֵי תֵימָן אדום, שיושבת בדרום א"י. אִם לֹא לשון שבועה. יִסְחָבוּם צְעִירֵי הַצֹּאן יסחַבו ויֵהָרְגוּ, ע"י הבזויים והשפלים שבאומות. (רבותינו דרשו: פרס שהוא הצעיר בבני יפת) אִם לֹא לשון שבועה. יַשִּׁים עֲלֵיהֶם נְוֵהֶם יעשה נְוֵהֶם להיות שממה:
כתובים
איוב פרק לג
(א) וְאוּלָם שְׁמַע נָא אִיּוֹב מִלָּי וְכָל דְּבָרַי הַאֲזִינָה שמע את דברי ותאזין להם: (ב) הִנֵּה נָא פָּתַחְתִּי פִי דִּבְּרָה לְשׁוֹנִי בְחִכִּי אפתח פי ואדבר: (ג) יֹשֶׁר לִבִּי אֲמָרָי וְדַעַת שְׂפָתַי בָּרוּר מִלֵּלוּ דברי הם ישרים וברורים: (ד) רוּחַ אֵל עָשָׂתְנִי וְנִשְׁמַת שַׁדַּי תְּחַיֵּנִי שעשתני וחייתני רוח ונשמת ה': (ה) אִם תּוּכַל הֲשִׁיבֵנִי עֶרְכָה לְפָנַי הִתְיַצָּבָה תאמר לי את תשובותיך ותעמוד ותסדר את טענותיך: (ו) הֵן אֲנִי כְפִיךָ לָאֵל מֵחֹמֶר קֹרַצְתִּי גַם אָנִי במקום שתאמר את טענותיך נגד ה' תטענם נגדי. (כדי שלא תענש על דיבוריך הקשים שנגד ה', ואני הרי נוצרתי מאותו חומר כמוך ולא אוכל להזיק לך.): (ז) הִנֵּה אֵמָתִי לֹא תְבַעֲתֶךָּ וְאַכְפִּי עָלֶיךָ לֹא יִכְבָּד שלא אפחידך ואכפי - לשון כפייה, שמה שאני טוען נגדך לא יגרום לך סבל וקושי: (ח) אַךְ אָמַרְתָּ בְאָזְנָי וְקוֹל מִלִּין אֶשְׁמָע טענת לי טענה אחת: (ט) זַךְ אֲנִי בְּלִי פָשַׁע חַף אָנֹכִי וְלֹא עָוֹן לִי נקי אני בלי פשע ועוון: (י) הֵן תְּנוּאוֹת עָלַי יִמְצָא יַחְשְׁבֵנִי לְאוֹיֵב לוֹ ה' מחפש עלי תואנות ועלילות להענישני ומחשיבני לאויב לו: (יא) יָשֵׂם בַּסַּד רַגְלָי יִשְׁמֹר כָּל אָרְחֹתָי שם את רגלי בסיד כדי לשמור את עקבותי: (יב) הֶן זֹאת לֹא צָדַקְתָּ אֶעֱנֶךָּ כִּי יִרְבֶּה אֱלוֹהַּ מֵאֱנוֹשׁ שבאמת לא צדקת בדיבורך שאתה יותר צדיק מה' כי ה' הרבה יותר גדול מאנוש: (יג) מַדּוּעַ אֵלָיו רִיבוֹתָ כִּי כָל דְּבָרָיו לֹא יַעֲנֶה למה אתה רב איתו על שלא עונה לך על כל טענותיך: (יד) כִּי בְאַחַת יְדַבֶּר אֵל וּבִשְׁתַּיִם לֹא יְשׁוּרֶנָּה בדרך אחת יודיע ה' את הנהגתו ולא בשתים: (טו) בַּחֲלוֹם חֶזְיוֹן לַיְלָה בִּנְפֹל תַּרְדֵּמָה עַל אֲנָשִׁים בִּתְנוּמוֹת עֲלֵי מִשְׁכָּב ע"י חלום וחזיונות כאשר אדם ישן על משכבו: (טז) אָז יִגְלֶה אֹזֶן אֲנָשִׁים וּבְמֹסָרָם יַחְתֹּם הנבואה מגלה את דבריו לאנשים וביסורים חותם וגוזר את דינם:
משנת ההלכה
ראש השנה
על ראש השנה נאמר בתפילה "זה היום תחילת מעשיך".
· בראש השנה השלים הקדוש ברוך הוא את בריאת מעשי בראשית. שאותו יום ששי שבו נברא האדם, ראש השנה היה - לדברי רבי אליעזר שאומר. בתשרי נברא העולם
· בראש השנה פתח נח את מכסה התבה וראה עולם חדש (לדעת ר' אליעזר).
· בתשרי נולדו האבות (- אברהם ויעקב, לדברי ר' אליעזר), שהם ראשית ותחילה לעולם חדש לאחר שחטאו הדורות הראשונים.
· בראש השנה נפקדו שרה, רחל וחנה, כי עקרות היו, וה' פקד אותן ביום זה שתלדנה.
· בראש השנה יצא יוסף מבית האסורים, שהיה כלוא שם שתים עשרה שנה, ואורו התחיל זורח.
· בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים, ובאה להם ראשית גאולתם.
· בראש השנה נאספו שבי הגולה בירושלים להעלות עולות במזבח, ואז החלו להתנדב לבנין הבית השני.
· בראש השנה נברא אדם הראשון. הא כיצד - בשעה ראשונה עלה במחשבה, בשניה נמלך במלאכי השרת, בשלישית כנס עפרו, ברביעית גבלו, בחמִשית רקמו, בשִׁשית עשאו גולם והעמידו על רגליו, בשביעית זרק בו נשמה, בשמינית הכניסו לגן עדן, בתשיעית צִוָּהו (על עץ הדעת טוב ורע), בעשירית עבר על ציוויו, באחת עשרה נִדון, בשתים עשרה יצא בדימוס (נמחל לו) מלפני הקדוש ברוך הוא. אמר לו, אתה סימן לבניך. כשם שנכנסת לפני בדין ביום הזה ויצאת בדימוס, כך עתידים בניך להיות נכנסים לפני בדין ביום הזה ויוצאין לפני בדימוס.
ראש השנה הוא יום הדין לכל באי עולם.
· ביום זה אדם נִדון על מעשיו וכל קורותיו ומאורעותיו שיארעו לו בשנה הבאה, שנאמר (דברים יא). עֵינֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה - 'מראש השנה נִדון מה יהא בסופה'.
· ואמרו חכמינו. 'בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון'. שעוברים לפניו אחד אחד, בזה אחר זה, ואף על פי כן כולם נסקרים בסקירה אחת שנאמר (תהלים לג). מִמְּכוֹן שִׁבְתּוֹ הִשְׁגִּיחַ אֶל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ. הַיֹּצֵר יַחַד לִבָּם הַמֵּבִין אֶל כָּל מַעֲשֵׂיהֶם. הקדוש ברוך הוא שהוא היוצר, רואה ומשגיח ללב כולם ביחד ומבין לכל מעשיהם.
· אמר רבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן. שלשה ספרים נפתחים בראש השנה. אחד של צדיקים גמורים, אחד של רשעים גמורים ואחד של בינונים. צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים, רשעים נכתבים ונחתמים לאלתר למיתה. בינונים - תלויים ועומדים מראש השנה ועד יום הכיפורים. זכו (ועשו תשובה) - נכתבים לחיים; לא זכו (שלא עשו תשובה) - נכתבים למיתה.
תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֶּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ... כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט לֵאלֹקֵי יַעֲקֹב (תהלים פא)
· חק לשון מזונות הוא, כמו וְאָכְלוּ אֶת חֻקָּם (בראשית מז) שכל מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה ועד ראש השנה (חוץ מהוצאות שבתות וימים טובים והוצאת בניו לתלמוד תורה).
· ומפני שני טעמים עיקריים נקבע ראש השנה ליום הדין. הטעם האחד לפי שביום זה נגמרה בריאת העולם ועלה במחשבה תחילה להנהיג את העולם במידת הדין, לפיכך נקבעה תחילת השנה ליום הדין. הטעם השני, זה שכבר נאמר למעלה, שביום זה עמד אדם הראשון בדין, ושב בתשובה ונמחל לו, ואמר לו הקדוש ברוך הוא "זה סימן לבניך, כשם שעמדת לפני בדין ביום הזה ויצאת בדימוס, כך עתידין בניך לעמוד לפני בדין ביום הזה ויוצאין בדימוס"
· שני טעמים אלה מרומזים בתפילת המוסף שאנו אומרים בראש השנה. כי תביא חק זכרון להפקד כל רוח ונפש, להזכר מעשים רבים והמון בריות לאין תכלית. מראשית כזאת הודעת ומלפנים אותה גלית - זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון. זכרון ליום הראשון של גמר בריאת העולם, וזכרון ליום הדין הראשון.
· זה הדין שאמרו חכמים שכל אדם נִדון בראש השנה, אינו אם יזכה לגן עדן ולחיי העולם הבא או יתחיֵּב לגיהנם ואבדון, שאין אדם נִדון בראש השנה אלא על עניני העולם הזה - אם ראוי לחיים ולשלום, או למיתה ויסורים. כך אמרו רז"ל במסכת ראש השנה (וקטע זה בחלק 'זכרונות' שבתפילת מוסף של ר"ה). זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב. ועל המדינות בו יֵאָמר איזו לחרב ואיזו לשלום, איזו לרעב ואיזו לשׂבע ובריות בו יִפָּקֵדו להזכירם לחיים ולמות'; אלא, בראש השנה שוקלים מעשיו של אדם ונכתב ונחתם לזכות ולחובה בעולם הזה כפי מה שמגיע לו בחלקו לפי מעשיו. וכשאדם נפטר לבית עולמו, שוקלים בהם ופוסקים עליו חלקו כפי הראוי לו בעולם הנשמות.
· אפילו חטא אדם כל השנה, אל יתיאש מן התשובה אלא ישוב לדרך הצדקות קודם שיבוא בדין, ויאמין בלבו שיש בידו תמיד להכריע עצמו וכל העולם כולו לכף זכות. ומפני ענין זה, נהגו כל בית ישראל להרבות בצדקה ובמעשים טובים ולעסוק במצוות מראש השנה ועד יום הכיפורים, יותר מבכל השנה.
אין האדם נִדון אלא לפי מעשיו בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם.
