מקרא
דברים פרק ל
(יח) הִגַּדְתִּי לָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן זהו מה שנכתב לעיל ואת המות ואת הרע כי יאבדו הם ובניהם והונם לֹא תַאֲרִיכֻן יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה עֹבֵר אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וברכך ה' אלהיך בארץ[1]:
(יט) הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ שהם עדים נצחיים[2] אם תעשו טובה יעידו - "ונתנה הארץ פריה", והשמים יתנו טלם וגשמיהם בעתם. ואם רע, "ועצר את השמים ולא יהיה מטר, והאדמה לא תתן את יבולה", אפילו מה שמובילין לה[3] הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים היא התורה[4] לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ:
(כ) לְאַהֲבָה אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ שתהיינה כל פעולותיך לשמו כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ כי הדבוק בו הוא סבת החיים הנצחיים לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה ומזה ימשך גם כן אורך ימיך לשבת על האדמה בחיי שעה אשר בם תזכה לחיי עד בעיון ובמעשה כאמרם ז"ל (אבות פ' בן זומא) התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין[5] אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְקֹוָק לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם: פ
סליק פרשת ניצבים
פרשתוילך
דברים פרק לא
(א) וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה מאהל מועד שהיה דר שם שנאמר והחונים לפני משכן ה' משה ואהרן ובניו. והלך לו אצל כל שבט ושבט להודיעם כי הוא מת ולא יפחדו אך יחזקו לבם בדברי יהושע[6] וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל:
(ב) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא כי זקנתי וגם - וַיקֹוָק אָמַר אֵלַי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה ואתם אין אתם מפסידין בכך כלום כמו שממשיך לומר כי[7] -:
(ג) יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ הוּא יַשְׁמִיד אֶת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלְּפָנֶיךָ וִירִשְׁתָּם יְהוֹשֻׁעַ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ ועל ידו יודיעכם רצונו כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק "נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך", וכתיב "קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו"[8]:
(ד) וְעָשָׂה יְקֹוָק לָהֶם לאומות בארץ ישראל כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְסִיחוֹן וּלְעוֹג מַלְכֵי הָאֱמֹרִי וּלְאַרְצָם אֲשֶׁר הִשְׁמִיד אֹתָם:
(ה) וּנְתָנָם יְקֹוָק לִפְנֵיכֶם וַעֲשִׂיתֶם לָהֶם כְּכָל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם "לא תחיה כל נשמה", "לא תכרות להם ברית", ו"לא תתחתן בם", "מזבחותיהם תתוצו", "ואשריהם תגדעון", "מצבותם תשברו", "ואבדתם את שמם מן המקום ההוא"[9]:
(ו) חִזְקוּ וְאִמְצוּ אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם כִּי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ הוּא הַהֹלֵךְ עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ: פ
(ז) וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבוֹא אתה מתמנה למנהיג לבוא אֶת עם[10] הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְקֹוָק לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם וְאַתָּה תַּנְחִילֶנָּה אוֹתָם:
נביא
ו נֻסוּ מַלְּטוּ נַפְשְׁכֶם בירחו מהכשדים. וְתִהְיֶינָה כַּעֲרוֹעֵר בַּמִּדְבָּר ותהיה מואב, כעץ בודד במדבר. (כמו: "... והיה כערער בערבה..."; לעיל יז', ו'):
ז כִּי יַעַן בִּטְחֵךְ בְּמַעֲשַׂיִךְ וּבְאֹוצְרוֹתַיִךְ בגלל שבטחת ברכושך שעשית, ובאוצרותיך. גַּם אַתְּ תִּלָּכֵדִי בפורענות. וְיָצָא כְמוֹשׁ בַּגּוֹלָה הע"ז של מואב יֵצֵא לגלות. כֹּהֲנָיו וְשָׂרָיו יַחְדָּיו הכהנים והשרים, יצאו לגלות יחד עם כמוש:
ח וְיָבֹא שֹׁדֵד אֶל כָּל עִיר השודד יבוא על כל הערים. וְעִיר לֹא תִמָּלֵט לא תהיה עיר שְתִּמלֵט מהאוייב. וְאָבַד הָעֵמֶק וְנִשְׁמַד הַמִּישֹׁר העמק והמישור יאבדו וישמדו. אֲשֶׁר אָמַר יְקֹוָק כאשר אמר יְקֹוָק :
ט תְּנוּ צִיץ לְמוֹאָב תנו למואב כנף שבו "יעופף" ויצא מארצו. כִי נָצֹא תֵּצֵא ממואב לגלוּת. וְעָרֶיהָ לְשַׁמָּה תִהְיֶינָה מֵאֵין יוֹשֵׁב בָּהֵן:
י אָרוּר עֹשֶׂה מְלֶאכֶת יְקֹוָק רְמִיָּה מקולל מי שיעשה את שליחות השחתת מואב ברמאות וברפיון ידיים. וְאָרוּר מֹנֵעַ חַרְבֹּו מִדָּם ומקולל, מי שימנע את חרבו מלשפוך דמם:
יא שַׁאֲנַן מוֹאָב מִנְּעוּרָיו מואב תמיד ישבו בשלוה. וְשֹׁקֵט הוּא אֶל שְׁמָרָיו יושב בשקט, כחבית יין שנחה שהשמרים נשארים בתחתית החבית. וְלֹא הוּרַק מִכְּלִי אֶל כֶּלִי שלא גלה ממקומו. וּבַגּוֹלָה לֹא הָלָךְ עַל כֵּן עָמַד טַעְמוֹ בֹּו וְרֵיחֹו לֹא נָמָר לכן היין, (מואב) לא החליף והשתנה טעמו וריחו. (שמואב תמיד ישבו בשלווה):
יב לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם יְקֹוָק וְשִׁלַּחְתִּי לֹו צֹעִים וְצֵעֻהוּ יגלוהו שיגלה וינוע ממקומו (צועה מלשון נע ממקום למקום. כמו: " את צעה זונה" ; לעיל ב', כ') וְכֵלָיו יָרִיקוּ וְנִבְלֵיהֶם יְנַפֵּצוּ שיַגְלוּ את אנשי מואב, וישחיתו ארצם. (יריקו הארץ מיושביהָ, והנבל ארץ מואב שישחיתו):
יג וּבֹשׁ מוֹאָב מִכְּמֹושׁ יתביישו באלוהיהם. כַּאֲשֶׁר בֹּשׁוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל מִבֵּית אֵל מִבְטֶחָם כמו שהתביישו בנ"י, מהעגל שעשה ירבעם בבית אל, שבטחו בו ולא הועיל:
יד אֵיךְ תֹּאמְרוּ גִּבּוֹרִים אֲנָחְנוּ וְאַנְשֵׁי חַיִל לַמִּלְחָמָה הלא נפלתם ביד האוייב:
טו שֻׁדַּד מוֹאָב וְעָרֶיהָ עָלָה יושבי עריהָ, עלו, גלו ממקומם. וּמִבְחַר בַּחוּרָיו יָרְדוּ לַטָּבַח למוות. נְאֻם הַמֶּלֶךְ יְקֹוָק צְבָאֹות שְׁמֹו:
טז קָרֹוב אֵיד מוֹאָב לָבֹוא יום שבר מואב קרוב. וְרָעָתֹו מִהֲרָה מְאֹד:
יז נֻדוּ לוֹ כָּל סְבִיבָיו העמים שסביב מואב, ינודו להם בראשם כדרך שנדים לאבלים. וְכֹל יֹדְעֵי שְׁמֹו אִמְרוּ כל מכיריו יאמרו, אֵיכָה נִשְׁבַּר מַטֵּה עֹז מַקֵּל תִּפְאָרָה איך נשבר המקל החזק והמפואר של מואב:
יח רְדִי מִכָּבוֹד שהיה לך, וּשְׁבִי בַצָּמָא כדרך הגולים. יֹשֶׁבֶת בַּת דִּיבֹון שם מקום במואב. כִּי שֹׁדֵד מוֹאָב עָלָה בָךְ עלה עליִךְ, שִׁחֵת מִבְצָרָיִךְ השחית ערי המבצר שבך:
יט אֶל דֶּרֶךְ עִמְדִי וְצַפִּי יוֹשֶׁבֶת עֲרוֹעֵר יושבי העיר ערוער, עמדי על הדרך היוצאת ממואב, שַׁאֲלִי נָס וְנִמְלָטָה אִמְרִי מַה נִּהְיָתָה שאלי את הנָסִים, מה נהיה במואב?:
כ הֹבִישׁ מוֹאָב כִּי חַתָּה התביישה מואב, כי נשברה. הֵילִילוּ וּזְעָקוּ תיללו ותזעקו על הרעה, הַגִּידוּ בְאַרְנֹון כִּי שֻׁדַּד מוֹאָב סַפְּרוּ בנחל ארנון שמואב נשדדה. (ארנון גבול מואב, ומשם בא האוייב.):
כתובים
איוב פרק לא
(כא) אִם הֲנִיפוֹתִי עַל יָתוֹם יָדִי כִּי אֶרְאֶה בַשַּׁעַר עֶזְרָתִי האם הרמתי יד להכות יתום אפילו כאשר אני רואה שכל האנשים שבמקום המשפט שהוא בשער העיר איתי ובעזרתי (שאין לי בעיה ופחד להכותו): (כב) כְּתֵפִי מִשִּׁכְמָה תִפּוֹל וְאֶזְרֹעִי מִקָּנָה תִשָּׁבֵר אבל לא אכהו כי אני מפחד מה' שיענישני ויפיל את כתפי ואת זרועי ישבור: (כג) כִּי פַחַד אֵלַי אֵיד אֵל וּמִשְּׂאֵתוֹ לֹא אוּכָלשיש לי פחד מה' שיביא עלי שבר ולא אוכל לסבול את כעסו: (כד) אִם שַׂמְתִּי זָהָב כִּסְלִי וְלַכֶּתֶם אָמַרְתִּי מִבְטַחִי האם שמתי את מבטחי בזהב ובכתם שיש לי לרוב: (כה) אִם אֶשְׂמַח כִּי רַב חֵילִי וְכִי כַבִּיר מָצְאָה יָדִי האם שמחתי שיש לי עושר רב וגדולה: (כו) אִם אֶרְאֶה אוֹר כִּי יָהֵל וְיָרֵחַ יָקָר הֹלֵךְ האם שאני רואה את הירח זורח ואור שזוהר מהכוכבים: (כז) וַיִּפְתְּ בַּסֵּתֶר לִבִּי וַתִּשַּׁק יָדִי לְפִי האם אני מתפתה לעבדם בסתר ולשים את ידי על פי - לשתוק ולא לספר על עבודתי ע"ז?: (כח) גַּם הוּא עָוֹן פְּלִילִי כִּי כִחַשְׁתִּי לָאֵל מִמָּעַל גם זה עוון חמור אם אעבוד ע"ז כי זה לכחש לה': (כט) אִם אֶשְׂמַח בְּפִיד מְשַׂנְאִי וְהִתְעֹרַרְתִּי כִּי מְצָאוֹ רָע האם אני שמח בשבר שיש לשונאי ואני מתעורר לשמחה על רעתו: (ל) וְלֹא נָתַתִּי לַחֲטֹא חִכִּי לִשְׁאֹל בְּאָלָה נַפְשׁוֹ ולא דברתי קללה עליו ובקשתי את רעתו: (לא) אִם לֹא אָמְרוּ מְתֵי אָהֳלִי מִי יִתֵּן מִבְּשָׂרוֹ לֹא נִשְׂבָּע האם לא אמרו אנשי ביתי הלוואי ונאכל את איוב ועדיין לא נשבע מרוב שנאתנו אותו: (לב) בַּחוּץ לֹא יָלִין גֵּר דְּלָתַי לָאֹרַח אֶפְתָּח והם שונאים אותי בגלל שהם צריכים לעבוד קשה כדי להכניס את אורחי שאפילו בלילה הם צריכים לשרתו: (לג) אִם כִּסִּיתִי כְאָדָם פְּשָׁעָי לִטְמוֹן בְּחֻבִּי עֲוֹנִי האם כיסתי את פשעי ועוונותי כמו דרך האנשים שמסתירים את עוונותיהם?: (לד) כִּי אֶעֱרוֹץ הָמוֹן רַבָּה וּבוּז מִשְׁפָּחוֹת יְחִתֵּנִי וָאֶדֹּם לֹא אֵצֵא פָתַח הייתי צריך להשבר מההמון שעכשיו מבזים אותי ולא הייתי מעז לצאת החוצה מביתי: (לה) מִי יִתֶּן לִי שֹׁמֵעַ לִי הֶן תָּוִי שַׁדַּי יַעֲנֵנִי וְסֵפֶר כָּתַב אִישׁ רִיבִי הלוואי וישמעו את טענותי הצודקות, הן תוי - הסימן שקבעו עלי הבריות אם אני רשע או צדיק רק ה' יענני ויודיע צדקתי:
משנת ההלכה
תנאי קיום המצוות
מצוות צריכות כוונה
א. הבא לעשות מצוה דאורייתא ומכוין לקיים מצוה דרבנן כגון שאוכל כזית ראשון של מצה לשם אפיקומן. לא יצא ואינה נחשבת כונה[11].
ב. מצוה המתקיימת מאליה גם אם לא כיוון בעשייתה מכיון שמציאות המצוה קיימת בדיעבד אינה צריכה כונה ואין צריך לחזור לעשותה
ג. לפיכך מי שעשה מעקה לגגו למרת נוי ולא כיון לשם מצוה אין צריך לעשות שוב מעקה מכיון שבפועל גגו מוקף במעקה
ד. וכן מי שקבע מזוזה בפתחו אפילו לא כיון לשם כך אלא רק הניחה שם במטרה לבדוק האם הגודל מתאים וכדומה אין צריך לחזור ולקבוע מכיון שממילא יש כאן מזוזה בפתחו ומתקיימת המצוה מאליה אמנם ודאי בכל הנ"ל לכתחילה צריך לכוין לשם מצוה[12]
ה. ראוי שיאמר קודם שעושה מצוה הריני מכוין לקיים מצוה פלונית וכו' אמנם מה שנוהגים רבים לומר לשם יחוד וכו' יש שעוררו כנגד מנהג זה וכתבו האחרונים שהמון העם שאינם יודעים כלל משמעות אמירה זו ולא באו לסודן של דברים, כבוד אלוקים הסתר דבר. ועדיף שלא יאמרו. רק יאמרו הריני מכוין בקיום המצוה[13].
[1] אבן עזרא
[2] ת"י רבינו בחיי
[3] פי' ר' יוסף בכור שור
[4] ת"י
[5] ספורנו
[6] חזקוני
[7] פי' ר' יוסף בכור שור
[8] פי' ר' יוסף בכור שור חזקוני
[9] שם
[10] ת"י אבע"ז
[11] דברי יציב או"ח ריד
[12] מנחת שלמה ח"א סי' א ד"ה והנלענ"ד שו"ת דברי יציב חלק אבן העזר סימן קיג ד"ה וגם יש וז"ל פשיטא בשחיטה שעכ"פ נשחט וחסר רק כוונת המצוה, דעכ"פ נבילה לא הוה, שהרי שחוט לפנינו. וכן בנדה שטבלה, הגם שנאמר דחסרה כוונת המצוה למ"ד טבילה בזמנה מצוה ולא קיימה המצוה של כוונה סו"ס הרי נטבלה, והרי באה במ' סאה ונטהרה, ואיך אפשר לומר עתה לאשה טהורה לחזור ולטבול שע"ז אין מצוה שטהורה תטבול. בשלמא במצוה חיובית כמו שופר ולולב וכדו', הרי המצוה שיקח לולב וגם מצוה שיכוין בלקיחת הלולב לשם השם, ולכן אם לקח לולב בלא כוונה ונתקיים רק הולקחתם לכם אבל נחסרה ולא נתקיימה מצות כוונה להשם, נמצא דכשלוקח עוד הפעם ומכוין לשם השם הוא מקיים המצוה בשלימות. אבל בטהרה או בהכשר מצוה להוציא מידי נבילה וכדו', כיון שכבר הושג הדבר שעל זה סובב המצוה שוב אין מקום לחזור ולעשות, וז"ב כשמש ודו"ק. אמנם בשני המקרים הנ"ל אם שם מעקה כדי שלא יפלו מהגג או שקבע מזוזה בסתם בלא כונה הרי קיים המצוה מכיון שודאי שעשה לשם מצוה שאל"כ לא היה עושה כלל פעולה זו
[13] שו"ת דברי יציב או"ח סי' סה ד"ה כבודו
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה