מקרא
דברים פרק ל
(ז) וְנָתַן יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֵת כָּל הָאָלוֹת הָאֵלֶּה עַל אֹיְבֶיךָ ישמעאל וְעַל שֹׂנְאֶיךָ עשיו[1] אֲשֶׁר רְדָפוּךָ:
(ח) וְאַתָּה תָשׁוּב בהגלות משיח צדקנו ואתה תעמוד בשובה ונחת שלא יוסיף להגלותך[2] וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְקֹוָק וְעָשִׂיתָ אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם כי עיקר התשובה אינו אלא לאחוז ולתמוך דרך תורת משה[3]:
(ט) וְהוֹתִירְךָ יתן לך הצלחה יתירה מכל הצלחה הקודמת[4] יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לטובה, שתצליח[5] בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתְךָ לְטֹבָה כִּי יָשׁוּב יְקֹוָק לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ עַל אֲבֹתֶיךָ בהיותם במדבר[6]:
(י) כִּי שהרי[7] תִשְׁמַע בְּקוֹל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה שמי שמביט בתורה בשרירות לבו יאמר כי כתוב בה באופן אחר מהאמת, כי הרצון יטה לבבו לעקר דברי אלוקים חיים ולפרש אותם באופן אשר יסכים לתאותו וזדונו, לכן אמר כי תשוב אל ד' אלודיך בכל לבבך כו', שבלא שום נגיעה וחפץ תראה באר היטב מה שכתוב בתורה[8] כִּי תָשׁוּב אֶל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: פ
(יא) כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת של תשובה שמקיימת ע"י קיום כל התורה[9] אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת מוסתרת או דבר פלא שתאמר איני שייך בעשייתה[10] הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא:
(יב) לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ שאין הקב"ה מצוה לכם דבר שאין אדם יכול לעשותו אלא אם כן עולה לשמים[11] וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה:
(יג) וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה גם כן לא תצטרך בה לחכמי הדור הרחוקים שיפרשו לך. באופן שיהיה זה אפשר לך בח"ל ולא יקשה עליך כמו שיקרה באיזו מצוה שנפל בה ספק ותצטרך לפירוש חכמי הדור או שהיא נמנעת בח"ל[12]:
(יד) כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ שיתודו את עונם ואת עון אבותם בפיהם, וישובו בלבם אל ה', ויקבלו עליהם היום התורה לעשותה לדורות כאשר הזכיר (לעיל פסוק ב) אתה ובניך בכל לבבך[13] כי אף בהיותם בארץ אויביהם בגלות והם נדחים ונפוצים יכולין הם לשוב בתשובה בכל מקום שהם, אף אם היו בסוף העולם קרוב אליך הדבר מאד לעשותו בשני דברים אלו, בפיך ובלבבך, שתסכים במחשבתך ותגמור בלבך ותתודה בפיך[14]: ס
(טו) רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב אם תרצה יהיו לך חיים ארוכים וטובים, שתהיה בריא וחזק, ויהיה לך עושר וכבוד ובנים ובני בנים וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע מעט ורעים יהיו ימיך. שתהיה באותן מיעוט ימים ידוע חולי ומכאוב, דל ורש ושכול, ועתה מפרש כיצד[15]:
(טז) אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו בדרכים המתוקנים לפני האלוקים[16] וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחָיִיתָ וְרָבִיתָ וּבֵרַכְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ מכאן שהרשות נתונה לו לאדם והבחירה בידו לעשות טוב או רע, שאם לא כן לא היה מקום לתורה והיה העונש והשכר בטל[17]:
(יז) וְאִם יִפְנֶה לְבָבְךָ וְלֹא תִשְׁמָע וְנִדַּחְתָּ ותטעה וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם:
נביא
ירמיה פרק מו
כו וּנְתַתִּים בְּיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וּבְיַד נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וְבְיַד עֲבָדָיו וְאַחֲרֵי כֵן תִּשְׁכֹּן כִּימֵי קֶדֶם אחר 40 שנה תשכון בשלום כמו בימי קדם (יחזקאל כט'). נְאֻם יְקֹוָק :
כז וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב וְאַל תֵּחַת יִשְׂרָאֵל אל תפחד ישראל. כִּי הִנְנִי מוֹשִׁעֲךָ מֵרָחֹוק מהמקום הרחוק שגלית. וְאֶת זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם מארץ, שנלקחו בשבי. וְשָׁב יַעֲקֹוב ישוב יעקב לארצו.וְשָׁקַט וְשַׁאֲנַן וְאֵין מַחֲרִיד ישב בשקט ובשלווה, ואין מי שיחריד ויפחיד אותו:
כח אַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב נְאֻם יְקֹוָק כִּי אִתְּךָ אָנִי כִּי אֶעֱשֶׂה כָלָה בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדַּחְתִּיךָ שָׁמָּה כי אעשה כליון בגויים, שגלית שמה. וְאֹתְךָ לֹא אֶעֱשֶׂה כָלָה וְיִסַּרְתִּיךָ לַמִּשְׁפָּט אייסר אותך לפי המשפט, ולא יותר. וְנַקֵּה לֹא אֲנַקֶּךָ לא אשמיד אותך לגמרי:
ירמיה פרק מז
א אֲשֶׁר הָיָה דְבַר יְקֹוָק אֶל יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא אֶל פְּלִשְׁתִּים נבואה על פלישתים. בְּטֶרֶם יַכֶּה פַרְעֹה אֶת עַזָּה כשנבוכדנצר צר על ירושלים, (בשנה העשירית לצדקיהו) יצא חיל פרעה ממצרים, ומשום כך עלו הכשדים מעל ירושלים (אח"כ חזרו, כאמור לעיל) פרעה בחזרתו למצרים, כבש את עזה מפלישתים. נבואת ירמיהו על פלישתים, היתה:
ב כֹּה אָמַר יְקֹוָק הִנֵּה מַיִם עֹלִים מִצָּפוֹן משל לכשדים. (שפרעה כבש את עזה, והכשדים את כל פלישתים) וְהָיוּ לְנַחַל שׁוֹטֵף וְיִשְׁטְפוּ אֶרֶץ וּמְלוֹאָהּ ישטפו, יכבשו את פלישתים במהירות כזרימת מי הנחל. עִיר וְיֹשְׁבֵי בָהּ וְזָעֲקוּ הָאָדָם וְהֵילִל כֹּל יוֹשֵׁב הָאָרֶץ יושבי פלישתים, יזעקו ויְיַלְלוּ מהאוייב:
ג מִקֹּול שַׁעֲטַת פַּרְסֹות אַבִּירָיו מקול הנשמע, בדהירת הסוסים. מֵרַעַשׁ לְרִכְבֹּו ומרעש הרכבים הֲמֹון גַּלְגִּלָּיו ומרעש הגלגלים. לֹא הִפְנוּ אָבוֹת אֶל בָּנִים מֵרִפְיֹון יָדָיִם מרפיון וחולשת הידיים, לא הפנו האבות את פניהם לעזור לבנים:
ד עַל הַיֹּום הַבָּא לִשְׁדֹוד אֶת כָּל פְּלִשְׁתִּים בגלל אותו יום של הפורענות בא רפיון הידיים. לְהַכְרִית לְצֹר וּלְצִידֹון כֹּל שָׂרִיד עֹזֵר להכרית את פלישתים שעזרו לצור וצידון. כִּי שֹׁדֵד יְקֹוָק אֶת פְּלִשְׁתִּים שְׁאֵרִית אִי כַפְתֹּור: גם השארית מהאי כפתור (כפתור, היא חלק מארץ פלשתים) ישדדו אותה.
ה בָּאָה קָרְחָה אֶל עַזָּה "נתלש" כל השיער, ונשארה קֵרַחַת (שבתחילה היכה אותם פרעה, ולבסוף נ"נ) נִדְמְתָה אַשְׁקְלֹון נכרתה אשקלון (מארץ פלישתים) שְׁאֵרִית עִמְקָם השארית שבעמק. עַד מָתַי תִּתְגּוֹדָדִי כלומר: עד מתי תשרטי הבשר באבל ובבכי:
ו הֹוי חֶרֶב לַיְקֹוָק הוי, חרב הפורענות של יְקֹוָק !. עַד אָנָה לֹא תִשְׁקֹטִי עד מתי לא תשבי בשקט. הֵאָסְפִי אַל תַּעְרֵךְ חיזרי אל תַּעְרֵךְ (נרתיק החרב) הֵרָגְעִי וָדֹמִּי הרגעי ותשתקי מלהרוג:
ז אֵיךְ תִּשְׁקֹטִי וַיְקֹוָק צִוָּה לָהּ אך החרב לא יכולה לשתוק, שהרי יְקֹוָק ציוה לה להרוג. אֶל אַשְׁקְלֹון וְאֶל חֹוף הַיָּם שָׁם יְעָדָהּ שם מקומה (של החרב) שמוכנה להרוג בו:
ירמיה פרק מח
א לְמוֹאָב נבואה על מואב. כֹּה אָמַר יְקֹוָק צְבָאֹות אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הֹוי אֶל נְבוֹ כִּי שֻׁדָּדָה בעיר נבו ייללו מהשוד הבא עליהם. הֹבִישָׁה נִלְכְּדָה קִרְיָתָיִם תתבייש קִרְיָתָיִם שנכבשה. הֹבִישָׁה הַמִּשְׂגָּב וָחָתָּה העיר משגב תתבייש, על שנשברה:
ב אֵין עוֹד תְּהִלַּת מוֹאָב אין עוד תהילה למואב. בְּחֶשְׁבֹּון חָשְׁבוּ עָלֶיהָ רָעָה כשהיה האוייב בחשבון, חשבו עליה רעה. לְכוּ וְנַכְרִיתֶנָּה מִגֹּוי בואו, ונשמיד אותה מן העמים. גַּם מַדְמֵן תִּדֹּמִּי הכרת תכרתי.אַחֲרַיִךְ תֵּלֶךְ חָרֶב אחריִךְ, מואב תלך החרב:
ג קֹול צְעָקָה מֵחֹרוֹנָיִם קול צעקה ישמע מהעיר חֹרוֹנָיִם. שֹׁד וָשֶׁבֶר גָּדֹול מהשוד, והשבר הגדול:
ד נִשְׁבְּרָה מוֹאָב הִשְׁמִיעוּ זְּעָקָה צְעִירֶיהָ צעירי מואב זעקו:
ה כִּי מַעֲלֵה הַלֻּוחִית שם מקום. בִּבְכִי יַעֲלֶה בֶּכִי הבכי יעלה ויביא בכי נוסף. (קול הבכי ילך ויגבר) כִּי בְּמוֹרַד חוֹרֹנַיִם שם מקום. צָרֵי צַעֲקַת שֶׁבֶר שָׁמֵעוּ בְּמוֹרַד חוֹרֹנַיִם יִשְמַע האוייב את צעקותיהם:
כתובים
איוב פרק לא
(ד) הֲלֹא הוּא יִרְאֶה דְרָכָי וְכָל צְעָדַי יִסְפּוֹר הרי הוא רואה את כל מעשי וסופר את צעדי: (ה) אִם הָלַכְתִּי עִם שָׁוְא וַתַּחַשׁ עַל מִרְמָה רַגְלִי ובודק אותי אם הלכתי עם דברי שווא ורשע, ותחש - מיהרתי לעשות מרמה: (ו) יִשְׁקְלֵנִי בְמֹאזְנֵי צֶדֶק וְיֵדַע אֱלוֹהַּ תֻּמָּתִי שוקל את מעשי במאזניים של צדק ויודע הקב"ה את שלימות מעשי: (ז) אִם תִּטֶּה אַשֻּׁרִי מִנִי הַדָּרֶךְ וְאַחַר עֵינַי הָלַךְ לִבִּי וּבְכַפַּי דָּבַק מאוּם אם אני אטה במבטי מהדרך הטובה וילך ליבי אחר עיני ובידי ידבק דבר גזל: פ (ח) אֶזְרְעָה וְאַחֵר יֹאכֵל וְצֶאֱצָאַי יְשֹׁרָשׁוּ אני מוכן שה' יענשני שמה שאזרע שאחר יאכל וילדי יעקרו וימותו: (ט) אִם נִפְתָּה לִבִּי עַל אִשָּׁה וְעַל פֶּתַח רֵעִי אָרָבְתִּי אם אתפתה לעבור על איסורי עריות ואארוב על בית חברי כדי לזנות עם אשתו (איסור אשת איש): (י) תִּטְחַן לְאַחֵר אִשְׁתִּי וְעָלֶיהָ יִכְרְעוּן אֲחֵרִין אני מוכן לקבל עונש על זה שאשתי תזנה ויזנו אותה אחרים: (יא) כִּי הוא הִיא זִמָּה והיא וְהוּא עָוֹן פְּלִילִים כי מחשבה כזאת של זנות היא זימה והמעשה הוא עוון חמור שנמסר לבי"ד: (יב) כִּי אֵשׁ הִיא עַד אֲבַדּוֹן תֹּאכֵל וּבְכָל תְּבוּאָתִי תְשָׁרֵשׁ הזנות היא כמו אש שאוכלת ושורפת עד האבדון ועוקרת את כל התבואה שלי (שגורמת רעה לזרעו שמשול לתבואה): (יג) אִם אֶמְאַס מִשְׁפַּט עַבְדִּי וַאֲמָתִי בְּרִבָם עִמָּדִי אם אמאס ואדחה ואזלזל את משפט עבדי ואמתי כאשר יבואו לריב למשפט אצלי: (יד) וּמָה אֶעֱשֶׂה כִּי יָקוּם אֵל וְכִי יִפְקֹד מָה אֲשִׁיבֶנּוּ אני אפחד לזלזל במשפטם כי ה' יקום עלי ומה אענה לו על מעשי אלו: (טו) הֲלֹא בַבֶּטֶן עֹשֵׂנִי עָשָׂהוּ וַיְכֻנֶנּוּ בָּרֶחֶם אֶחָד הרי אנחנו שווים העבד והאדון ששנינו נולדנו מבטן ומרחם של אמותינו: (טז) אִם אֶמְנַע מֵחֵפֶץ דַּלִּים וְעֵינֵי אַלְמָנָה אֲכַלֶּה שלא אתן את חפצם של העניים והאלמנות: (יז) וְאֹכַל פִּתִּי לְבַדִּי וְלֹא אָכַל יָתוֹם מִמֶּנָּה אם אוכל את לחמי לבד ולא אתן ליתום ולענים ממנו: (יח) כִּי מִנְּעוּרַי גְּדֵלַנִי כְאָב וּמִבֶּטֶן אִמִּי אַנְחֶנָּה ולא יכול לקרות דבר כזה כי אני עוד מנעורי ומבטן אימי מורגל ומחונך לעשות חסד וצדקה: (יט) אִם אֶרְאֶה אוֹבֵד מִבְּלִי לְבוּשׁ וְאֵין כְּסוּת לָאֶבְיוֹן כאשר אני רואה אדם עני בלי בגד: (כ) אִם לֹא בֵרֲכוּנִי חלצו חֲלָצָיו וּמִגֵּז כְּבָשַׂי יִתְחַמָּם האם לא מברכים אותי חלציו שאני נתתי לו מגזיזת כבשי בגד להתחמם:
משנת ההלכה
דיני תנאי קים המצות
מצוות צריכות כוונה
א. הקורא ק"ש כדרך שאנו קורין בסדר תפילה וכן שאכל מצה בזמנה או תקע בראש השנה בסר התפילה בשופר או שנטל לולב לפני הלל אע"פ שלא כיון לצאת יצא. מכיון שמוכח לפי הענין שעשייתו הוא כדי לצאת שהרי לכן עשה מצוות אלו בזמנים אלו ואין סיבה לתלות שעשה המצוה בכלל סיבה אחרת או סתם ללא סיבה ואע"פ שלא כיון בפירוש.
ב. וזהו לענין בדיעבד אבל לכתחילה ודאי צריך ליזהר לכוין קודם כל מצוה לצאת ידי חובת המצוה.
ג. אפילו למי שסובר מצות אין צריכות כוונה, זהו דוקא בסתם. אבל אם כיון בפירוש שלא לצאת בה, ודאי שאינו יוצא בעל כרחו.
ד. מחלוקת אם מצוות צריכות כונה הנ"ל היא רק כשמכוין לפעולה זו שהוא עושה רק שאינו מכוין לצאת בזה ידי המצוה כגון בתקיעת שופר שתוקע לשיר או להתלמד וכדומה בשאר המצות. אבל אם הוא מתעסק בעלמא וממילא עלה המצוה בידו כגון שנושף לתוך השופר ועלה תקיעה בידו וכה"ג בשאר המצות לכו"ע לא יצא. וצריך לחזור לעשות המצוה בברכה.
ה. וכן דוקא אם הוא יודע שהוא חייב עדיין במצוה זו שהוא עושה שייכת מחלוקת זו אבל אם הוא סבור שהוא פטור ממנה כגון שנטל לולב ביום א' של סוכות והוא סבור שהוא ערב סוכות או שסבור שלולב זה פסול הוא לכו"ע לא יצא. וצריך לחזור וליטול בברכה
ו. מצוה התלויה באכילה כגון כזית מצה בפסח וה"ה אכילת כזית בסוכה בלילה הראשונה דעת השו"ע לקמן בסימן תע"ה ס"ד שיצא בדיעבד אפילו אם לא כיון מכיון שסוף כל סוף נהנה גרונו מן המצוה ודעת חלק גדול מהפוסקים להחמיר בכך.
ז. י"א שבדבר שאין בו אלא אמירה לכו"ע צריכה כונה. כגון שמיעת מגילה או ברכת המזון.
ח. י"א שכל מצוה שאי אפשר להפטר ממנה צריכה כוונת העושה אותה משא"כ שחיטה וטבילה וכדומה שאפשר ליפטר ממנה שהרי יכול שלא לשחוט ולאכול ולא לטבול במקוה טהרה ולשמש וכדומה בהם אין צריך כוונה.
ט. לפיכך נט"י שחרית שאי אפשר בלי נטילה ולהתפלל י"ל שצריך כוונה. ונטילת ידים לסעודה מכיון שיכול שלא לאכול לחם אין צריך כונה, אמנם בדיעבד שאינו יכול לחזור וליטול יש לסמוך על הפוסקים שמצוות דרבנן אינם צריכות כונה.
י. אם קראוהו לתורה ולוקח טליתו או טלית הקהל לעלות לבימה שאז זמנו בהול ומסתמא אינו מכוין אז בלבישתו לקיים המ"ע של ציצית ממילא עובר בזה על המ"ע, אם לא כשמכוין לשם מצוה ואז יוכל לברך ג"כ. והעולם אינם נזהרין בזה[18]
[1] רבינו בחיי
[2] ספורנו
[3] רבינו בחיי
[4] ספורנו
[5] ת"י
[6] העמק דבר
[7] ת"א ת"י
[8] משך חכמה
[9] רמב"ן
[10] ת"י רש"י אבע"ז
[11] פי' ר' יוסף בכור שור
[12] ספורנו
[13] רמב"ן
[14] רבינו בחיי
[15] פי' ר' יוסף בכור שור
[16] ת"א ת"י
[17] רבינו בחיי
[18] ואולי שטעמם דכיון שאין רוצה ללבוש אז את הטלית ואינו לובשו אלא מפני כבוד התורה לשעה קלה אין זה לבישה המחייבתו בציצית דומיא דמי שלובש להראות לקונה מידתו שפטור אז מציצית ועצה היעוצה לעשות כמו שכתב השערי אפרים במ"ב בסימן י"ד ס"ג בבה"ל עי"ש:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה