מקרא
במדבר פרק כב
(לו) וַיִּשְׁמַע בָּלָק משלוחי בלעם כִּי בָא בִלְעָם וַיֵּצֵא לִקְרָאתוֹ אֶל עִיר מוֹאָב עיר הבירה שלו[1] אֲשֶׁר עַל גְּבוּל אַרְנֹן אֲשֶׁר בִּקְצֵה הַגְּבוּל:
(לז) וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם הֲלֹא שָׁלֹחַ שָׁלַחְתִּי אֵלֶיךָ לִקְרֹא לָךְ לָמָּה לֹא הָלַכְתָּ כמו באת[2] אֵלָי הַאֻמְנָם האם חשבת באמת ש[3]- לֹא אוּכַל כַּבְּדֶךָ:
(לח) וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל בָּלָק הִנֵּה בָאתִי אֵלֶיךָ עַתָּה אחר דיבור שני שבא אליו מהמלאך בדרך[4] הֲיָכוֹל אוּכַל דַּבֵּר מְאוּמָה הַדָּבָר אֲשֶׁר יָשִׂים אֱלֹהִים בְּפִי אֹתוֹ אֲדַבֵּר:
(מא) וַיְהִי בַבֹּקֶר וַיִּקַּח בָּלָק אֶת בִּלְעָם וַיַּעֲלֵהוּ בָּמוֹת בָּעַל להר הע"ז של פעור[7] וַיַּרְא מִשָּׁם קְצֵה הָעָם שבט דן מאסף לכל המחנות שנפלט מחוץ לענני הכבוד והוא פסל מיכה ונכשל בעגל ובו שלט עמלק[8]:
במדבר פרק כג
(א) וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל בָּלָק בְּנֵה לִי בָזֶה שהוא מקום שאראנו משם[9] שִׁבְעָה מִזְבְּחֹת כדי להכריע שבעה מזבחות שבנו שבעה צדיקים עד משה[10]. וכדי להציל בהם ארץ שבעה עממים שישראל באים לכלותם וכנגדם נשא משלו שבע פעמים[11] וְהָכֵן לִי בָּזֶה שִׁבְעָה פָרִים וְשִׁבְעָה אֵילִים:
(ב) וַיַּעַשׂ בָּלָק כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר בִּלְעָם וַיַּעַל בָּלָק וּבִלְעָם פָּר וָאַיִל על כל[12] - בַּמִּזְבֵּחַ:
(ג) וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לְבָלָק הִתְיַצֵּב עַל עֹלָתֶךָ לכוין בהעלאת כל חלק ממנה, כענין כי הדם הוא בנפש יכפר וְאֵלְכָה אוּלַי בהתבודדי יִקָּרֵה יְקֹוָק לִקְרָאתִי וּדְבַר מַה יַּרְאֵנִי כמו שהיה הענין במשה בתחלת נבואתו, שנתגלה לו ה' בסנה קודם שעלה אל השלימות שהשיג אחר כך[13] וְהִגַּדְתִּי לָךְ וַיֵּלֶךְ שֶׁפִי מכותת ונשבר מלחיצת הקיר ומרוב שנאתו אותם לא המתין עד שנתרפא[14] והלך בדד כדי שתשרה עליו נבואה[15]:
(ד) וַיִּקָּר לשון מקרה לשון עראי לשון גנאי לשון טומאת קרי כלומר בקושי ובבזיון[16] אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֶת שִׁבְעַת הַמִּזְבְּחֹת עָרַכְתִּי דרך תפילה להבא[17] וָאַעַל פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ:
(ה) וַיָּשֶׂם יְקֹוָק דָּבָר בְּפִי בִלְעָם למדו הדברים שיגרוס אותם בפיו ולא ישכח ולא יפיל מהם דבר, וכעין מש"כ ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם[18] (דברים לא יט) וַיֹּאמֶר שׁוּב אֶל בָּלָק וְכֹה תְדַבֵּר בלשון הקודש[19] מה שלמדתיך:
(ו) וַיָּשָׁב אֵלָיו וְהִנֵּה נִצָּב עַל עֹלָתוֹ הוּא וְכָל שָׂרֵי מוֹאָב:
(ז) וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר אמר אותו המשל שראה בנבואתו מִן אֲרָם אחר שסיפר המשל פתר את ענינו ואמר כי הוראת המשל היתה איך מן ארם נחהו בלק וכו'[20] יַנְחֵנִי הנחני בָלָק מֶלֶךְ מוֹאָב מֵהַרְרֵי קֶדֶם הרי המזרח שהם מקום מגורי לְכָה אָרָה לִּי יַעֲקֹב וּלְכָה זֹעֲמָה קללת גירוש בשעת זעמו של ה' על[21] יִשְׂרָאֵל:
(ח) מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל מאחר שאין הקב"ה חפץ ואינו רוצה להסכים שאקללם וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם יְקֹוָק אותם ואינו חפץ לזעום אותם[22]:
(ט) כִּי בעבור שהעלהו במות בעל לראותו, אמר[23] - מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ שאני עומד עכשיו אני רואה אותם וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ מביט מרחוק ואני רואה[24] הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן ואין עמו גוי אחר שיחשב הוא אליו כמו שיתקבצו עמים רבים ואומות שונות להיות מחנה אחת, אבל אלו כולם תורה אחת ומשפט אחד להם וגוי אחד הם[25] וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב אינם נחשבים כשאר גוים שיכול אדם לקללם[26] מפרש הטעם למה לא זעם אותם הקב"ה ולמה אינו חפץ לקללם[27]:
(י) מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב מי יכול למנות בני יעקב שנאמר עליהם שירבו כעפר וּמִסְפָּר אֶת רֹבַע יִשְׂרָאֵל ומי יכול לתת מספר בחלק רביעי שבישראל שהוא שבט יהודה שנולד רביעי[28], ולשון רובע ישראל הכוונה על דגל אחד, כי ארבעה דגלים היו. יתנבא עליהם שירבו ולא ימעטו, ויהיו תמיד הם לבדם זרע יעקב כחול הים אשר לא ימד ולא יספר[29] תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים הם ישראל הנקראים ישורון שהם חלק ה' שהן נוחלי גן עדן כי אחרית האדם המות, על כן יבקש שימות מות ישרים וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ כישראל אשר חלקם בחיים ואינם בני גיהנם[30]:
(יא) וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם בלשון מואב[31] מֶה עָשִׂיתָ לִי לָקֹב אֹיְבַי לְקַחְתִּיךָ וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ:
(יב) וַיַּעַן וַיֹּאמַר בלשון הקודש וכך ידע בלק שזהו עדיין חלק מהנבואה[32] הֲלֹא אֵת אֲשֶׁר יָשִׂים יְקֹוָק בְּפִי אֹתוֹ אֶשְׁמֹר לְדַבֵּר:
נביא
בעז"ה החונן לאדם דעת נתחיל בלימוד ספר מלכים
מלכים א פרק א
(א) וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן בן שבעים שנה היה שהרי בן שלשים היה במלכו וארבעים שנה מלך בָּא בַּיָּמִים וַיְכַסֻּהוּ בַּבְּגָדִים וְלֹא יִחַם לוֹ כי אפס חומו הטבעי ולכן לא הועילו הבגדים שהם אין מחממים בעצם רק שומרים האויר המקיף שלא יקררהו, ובזה לא היה מקוה עוד להתחזק ולמלוך כי אפסו כחותיו, ונדמה בענין המלוכה כאילו אינו בעולם והגיע העת שבניו ינהיגו את המלכות תחתיו:
(ב) וַיֹּאמְרוּ לוֹ עֲבָדָיו יְבַקְשׁוּ לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ נַעֲרָה בְתוּלָה וְעָמְדָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וּתְהִי לוֹ סֹכֶנֶת ממונה על אוצרותיו, בענין שלא תבא עוד אחת מנשיו אצלו כי יופרש מהם וְשָׁכְבָה בְחֵיקֶךָ וְחַם לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְובזה הודיע מה שעלה על לב אדוניהו למלוך בירושלים בלא דעת אביו, שאחר שנשיו כולם לא באו לפניו, וגם משרתיו נכלאו ממנו שאין מן הצניעות לשכב עם נערה בפני שום אדם, רק אבישג לבדה, שרתהו ואצרה אוצרותיו והיתה עמו, חשב כי יעלם הדבר מן המלך באשר אין בא בחדרו, ולולא נתן הנביא ששלח את בת שבע לא היה דוד יודע מאומה כי היה מופרש מן העם ומבני ביתו:
(ג) וַיְבַקְשׁוּ נַעֲרָה יָפָה בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל וַיִּמְצְאוּ אֶת אֲבִישַׁג הַשּׁוּנַמִּית וַיָּבִאוּ אֹתָהּ לַמֶּלֶךְ:
(ד) וְהַנַּעֲרָה יָפָה עַד מְאֹד וַתְּהִי לַמֶּלֶךְ סֹכֶנֶת וַתְּשָׁרְתֵהוּ וְהַמֶּלֶךְ לֹא יְדָעָהּ לא בא עליה:
(ה) וַאֲדֹנִיָּה בֶן חַגִּית מִתְנַשֵּׂא מתפאר ומתגאה לֵאמֹר אֲנִי אֶמְלֹךְ וַיַּעַשׂ לוֹ רֶכֶב וּפָרָשִׁים וַחֲמִשִּׁים אִישׁ רָצִים לְפָנָיו שהיו הולכין לפניו בכלי זיין כמנהג המלכים שהולכים לפניהם רגלים בכלי זיין:
(ו) וְלֹא עֲצָבוֹ אָבִיו לא הכעיסו כשהיה עושה שום דבר רע לא היה מכלימו ומיסרו מִיָּמָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ כָּכָה עָשִׂיתָ ובעבור זה חשב שכל מעשיו הגונים, וראוי הוא למלוכה וְגַם הוּא טוֹב תֹּאַר מְאֹד שזה דבר הנושא חן בעיני העם לענין המלכות, כמו שאבשלום מצא חן מטעם זה וְאֹתוֹ יָלְדָה חגית אַחֲרֵי שילדה מעכה את אַבְשָׁלוֹם כי היה אמנון הבכור ואחריו דניאל ואחריו אבשלום ואחריו אדוניה, ואחר שג' הראשונים מתו הוא הבכור המולך תחת אביו:
(ז) וַיִּהְיוּ דְבָרָיו ועצתו למשוך את לבבם ולהסכים לעזור לו למלוך עִם יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה שאחרי שיואב היה שר הצבא, וכל בני החיל יטו אחריו, ויואב ידע שבלב דוד עליו מפני שהרג את אבשלום וחשב שיצוה לשלמה עליו להרגו וְעִם אֶבְיָתָר הַכֹּהֵן הגדול ויטה אחריו ההמון, חשב כי שני אלה יטו את כל ישראל אחריו. ואביתר ראה שדוד חולק יתרון כבוד לצדוק, וחשבו להנצל בעתיד ע"י שיחזיקו ידי אדוניה וַיַּעְזְרוּ אַחֲרֵי אֲדֹנִיָּהלהסכים להמליכו והנה חשב שכמו שאלו עזרו לדוד להגיעו למלכות ולהצליח כן יגיע לו על ידם:
(ח) וְצָדוֹק הַכֹּהֵן וּבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע וְנָתָן הַנָּבִיא וְשִׁמְעִי וְרֵעִי יתכן שהוא חושי הארכי, הנקרא ריע המלך וְהַגִּבּוֹרִים אֲשֶׁר לְדָוִד הם עדינו ואלעזר ושמה, אשר היו בתמידות עם דוד (כמו שנאמר בסוף שמואל ב)לֹא הָיוּ עִם אֲדֹנִיָּהוּ:
(ט) וַיִּזְבַּח אֲדֹנִיָּהוּ צֹאן וּבָקָר וּמְרִיא שור מפוטם עִם אֶבֶן הַזֹּחֶלֶת סמוך לאבן הזוחלת זבחו הצאן והבקר ופי' הזוחלת שהיו מים זוחלין אצל האבן לפיכך נקראת זוחלת אֲשֶׁר אֵצֶל עֵין רֹגֵל עין קצרא וקצרא הוא הכובס ובעין הזה היו מכבסין בגדים ונקרא הכובס בעבור זה רוגל לפי שהוא משפשף בגדים ברגליו וַיִּקְרָא אֶת כָּל אֶחָיו בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וּלְכָל אַנְשֵׁי יְהוּדָה עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ:
(י) וְאֶת נָתָן הַנָּבִיא וּבְנָיָהוּ וְאֶת הַגִּבּוֹרִים וְאֶת שְׁלֹמֹה אָחִיו לֹא קָרָא כי ידע שיתנגדו לו:
(יא) וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל בַת שֶׁבַע אֵם שְׁלֹמֹה לֵאמֹר הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ כִּי מָלַךְ אֲדֹנִיָּהוּ בֶן חַגִּית וַאֲדֹנֵינוּ דָוִד לֹא יָדָע:
(יב) וְעַתָּה לְכִי אִיעָצֵךְ נָא עֵצָה וּמַלְּטִי אֶת נַפְשֵׁךְ וְאֶת נֶפֶשׁ בְּנֵךְ שְׁלֹמֹה כי במלוך אדוניה יהרוג אתכם אחר שיודע שהיה דעת דוד להמליך את שלמה או לכל הפחות יהפכם לעבדיו:
(יג) לְכִי וּבֹאִי אֶל הַמֶּלֶךְ דָּוִד וְאָמַרְתְּ אֵלָיו הֲלֹא אַתָּה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲמָתְךָ לֵאמֹר כִּי שְׁלֹמֹה בְנֵךְ יִמְלֹךְ אַחֲרַי וְהוּא יֵשֵׁב עַל כִּסְאִי וּמַדּוּעַ מָלַךְ אֲדֹנִיָּהוּ:
(יד) הִנֵּה עוֹדָךְ מְדַבֶּרֶת שָׁם עִם הַמֶּלֶךְ וַאֲנִי אָבוֹא אַחֲרַיִךְ וּמִלֵּאתִי אֶת דְּבָרָיִךְ אשלים מה שיחסר בהם:
(טו) וַתָּבֹא בַת שֶׁבַע אֶל הַמֶּלֶךְ הַחַדְרָה וְהַמֶּלֶךְ זָקֵן מְאֹד וחלש מאד וַאֲבִישַׁג הַשּׁוּנַמִּית מְשָׁרַת אֶת הַמֶּלֶךְ ולפיכך לא היה דרך נשיו לבא לפניו:
כתובים
איוב פרק טו
(טז) אַף כִּי נִתְעָב וְנֶאֱלָח כל שכן שלאדם שהוא מתועב ומלוכלך ומלא בעוולות אִישׁ שֹׁתֶה כַמַּיִם עַוְלָה כמו אדם שממלא את עצמו בשתית מים: (יז) אֲחַוְךָ שְׁמַע לִי וְזֶה חָזִיתִי וַאֲסַפֵּרָה אגיד לך את חוות דעתי ומה שראיתי ושמעתי מחכמים אספר לך: (יח) אֲשֶׁר חֲכָמִים יַגִּידוּ שגם חכמים ראו והבינו כמותי ואמרו זאת וְלֹא כִחֲדוּ מֵאֲבוֹתָם ולא הסתירו ומנעו מלאמר מה ששמעו הם מאבותם: (יט) לָהֶם לְבַדָּם נִתְּנָה הָאָרֶץ שבגלל חכמתם נתנה להם הארץ למשול ולהנהיג אותה וְלֹא עָבַר זָר בְּתוֹכָם ולא עבר אדם זר - שלא חכם כמותם לא ניתן לו להצטרף אליהם או לחלוק על מלכותם: (כ) כָּל יְמֵי רָשָׁע הוּא מִתְחוֹלֵל כל ימות חיי הרשע הוא מתחולל - לשון חיל וּמִסְפַּר שָׁנִים נִצְפְּנוּ לֶעָרִיץ ופחד ולעריץ שהוא רשע יותר גדול שנות חייו קצובים ונצפנו ונקבעו לו: (כא) קוֹל פְּחָדִים בְּאָזְנָיו שכל הזמן יש בו פחדים בַּשָּׁלוֹם שׁוֹדֵד יְבוֹאֶנּוּ ומתוך זמן של שלום ושלווה שיהיה לו יקום עליו פתאום שודד: (כב) לֹא יַאֲמִין שׁוּב מִנִּי חֹשֶׁךְ לא יאמין שיצא מתוך החושך - ששדדו אותו וצפו וְצָפוּי הוּא אֱלֵי חָרֶב וצפוי לו שימות שיבוא אליו חרב ויהרגהו: (כג) נֹדֵד הוּא לַלֶּחֶם אַיֵּה יָדַע כִּי נָכוֹן בְּיָדוֹ יוֹם חֹשֶׁךְ והוא הרשע נודד ממקום למקום לחפש היכן יש בשבילו לחם לאכול והוא יודע שנכון לו - שמוכן לו לנצח החשיכה שנמצא בה: (כד) יְבַעֲתֻהוּ צַר וּמְצוּקָה תִּתְקְפֵהוּ כְּמֶלֶךְ עָתִיד לַכִּידוֹר יפחידו אותו הצרות ומקיפות אותו כמו שמקיפים ככדור את המלך להגנה: (כה) כִּי נָטָה אֶל אֵל יָדוֹ וְאֶל שַׁדַּי יִתְגַּבָּר הרשע הזה כאילו יוצא למלחמה כנגד ה' ומורד במלכות שמים: (כו) יָרוּץ אֵלָיו בְּצַוָּאר רץ להלחם כנגדו עם צוואר מורם בגאוה בַּעֲבִי גַּבֵּי מָגִנָּיו כמו שגבור יוצא למלחמה עם מגינים גבוהים ועבים: (כז) כִּי כִסָּה פָנָיו בְּחֶלְבּוֹ הרשע הזה מדושן כ"כ עד שפניו מכוסים בחלב וַיַּעַשׂ פִּימָה עֲלֵי כָסֶל ויש לו כמו פה של שומן שעל הכסל - בטנו השמנה: (כח) וַיִּשְׁכּוֹן עָרִים נִכְחָדוֹת בָּתִּים לֹא יֵשְׁבוּ לָמוֹ הוא שוכן בערים שיכחדו ויעזבו מיושביו אֲשֶׁר הִתְעַתְּדוּ לְגַלִּים והעתידים לההרס ולהחרב: (כט) לֹא יֶעְשַׁר וְלֹא יָקוּם חֵילוֹ וגם הוא לא יעשיר ולא יהיה קיום לעושרו וְלֹא יִטֶּה לָאָרֶץ מִנְלָם ולא יטה ויתפשט עושרו בארץ יותר ממה שיש לו: (ל) לֹא יָסוּר מִנִּי חֹשֶׁךְ יֹנַקְתּוֹ תְּיַבֵּשׁ שַׁלְהָבֶת וְיָסוּר בְּרוּחַ פִּיו לא יסור לעולם מן החושך שנמצא בו ואם יצאו ממנו ענפים האש תיבשם (והכונה לילדיו שימותו) וסופו שה' יסיר אותו מהעולם בנשיפת פיו:
משנת ההלכה
מצוות מעשיות לזמן הזה מתוך תרי"ג המצוות
שש מצוות תמידיות
מצות אהבת ה'
א. נאמר בפרשת ואתחנן[33] "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"[34]. ונצטוינו בזה באהבת ה'. והיא המצוה הרביעית משש המצוות התמידיות, שלא יפסק חיובם מהאדם אפילו רגע בכל ימיו, שכל זמן וכל רגע שיחשוב בהן קיים מצוות עשה[35]..
ב. כל התורה כלולה במצות ואהבת, כי מי שאוהב את המלך כל מחשבותיו לעשות הטוב והישר בעיניו[36] והאהבה היא תכלית וסוף כל מדרגות עבודת ה', ואין מדרגה שהיא גבוהה ממנה[37].
ג. בדורותינו אנו הרוצה להתחיל במסילה העולה בדרך אהבת ה' יאמר בכל יום בצורה ברורה "אני אוהב אותך ה'" ויתבונן כמה הכרת הטוב חייב לבורא על כל מציאות חייו החל מבריאותו ואופן תפקודו של גופו וכלה בחברה שסביבו וביכולתו לנשום כמו שנאמר בתהילים "כל הנשמה תהלל י-ה"
ד. בראשונים כתבו וביארו שהדרך להגיע לאהבה היא ע"י שיחשוב ויתבונן בתורת ה' ובמצוותיו[38] ובמעשיו ובברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ[39] לפיכך צריך האדם לייחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעים לו את קונו כפי כח שיש באדם להבין ולהשיג[40].
ה. וכדי להכין את עצמו לאהוב את ה' יחשוב בשני יחודי הלבבות כלומר א. שיאמין אמונה אחת שהקב"ה אחד. ב. שהכוונה בכל פעולתיו תהיה רק למען שמו וכבודו. ושתי כניעות א. כניעה לה'. ב. כניעה ליראי שמו. שני חשבונות א. חשבון הנפש על מילוי חובותיו כלפי ה' תמורת הטובות שקיבל מה'. ב. חשבון הנפש על חובותיו כלפי ה' שמאריך אפו על עוונותיו. ושתי בחינות א. התבוננות בניסים שעשה ה' לאבותינו. ב. התבוננות בפלאי הבורא בנבראים.
[1] רש"י
[2] אבע"ז
[3] ת"א הכתב והקבלה
[4] אור החיים
[5] ת"י
[6] רש"י
[7] ת"י
[8] ת"י משך חכמה
[9] ספורנו
[11] חזקוני
[12] אבע"ז חזקוני
[13] ספורנו
[14] חזקוני
[15] רש"י
[16] רש"י
[17] רמב"ן
[18] רמב"ן
[19] העמק דבר
[20] ספורנו
[21] ת"א
[22] פי' ר' יוסף בכור שור
[23] רמב"ן
[24] חזקוני
[25] רמב"ן
[26] פי' ר' יוסף בכור שור
[27] רשב"ם
[28] משך חכמה
[29] רמב"ן
[30] רמב"ן
[31] העמק דבר
[32] העמק דבר
[35] ואין קץ למתן שכר המצוות –ביאור הלכה שם. ועיין מהר"ם שיק מצוה כה אם בן נח מחיוב בכך כחלק מאיסור עבודה זרה, ועיין עוד בזה בברית משה על הסמ"ג ל"ת א אות יח.
[37] חובות הלבבות שער אהבת ה', פתיחה, ועי"ש בפ"ב שכתב שיש ג' סיבות לאהבה זו א. בגלל טובות ה' ורצונו להנות מטובות ה' גם בעתיד. ב. מפחד מעונש. ג. בגלל גדלותו ורוממתו ומוראו מכבודו (יראת הרוממות). והג' הוא האהבה הזכה בה' יתברך.
[38] וכסיפרי דברים ו ו מסמיכות "ואהבת" ל"והיו הדברים האלה". ובקנאת סופרים על סה"מ ביאר למה השמיטה הרמב"ם בהל' יסוה"ת ועיין מזרחי עה"ת דברים ו ו, ופחד יצחק להגר"י הוטנר שבועות עמ' צד
[39] כמו שאמר דוד: (תהלים מב ב) צמאה נפשי לאלהים לאל חי - רמב"ם יסוה"ת שם ה"ב [ושם בפרק ד הלכה יב "בזמן שאדם מתבונן בדברים האלו ומכיר כל הברואים ממלאך וגלגל ואדם כיוצא בו ויראה חכמתו של הקב"ה בכל היצורים וכל הברואים, עד שישיג את ה' כפי יכולתו", ועיין ברמב"ם הל' תשובה פ"י ו שככל שתרבה הדעה תרבה האהבה] ויתענג בהשגה זו בתכלית העונג, וזאת היא האהבה המחוייבת -לשון הרמב"ם עשין ג', והחינוך מצוה תיח. ובכסף משנה תשובה פ"י ו כתב שישמח באהבת ה' כמו ששמח בשיר. ועיין בס' לקוטי אמרים (תניא) בהקדמתו לשער היחוד והאמונה שם
[40] רמב"ם תשובה פ"י ו, ו ובשו"ת הרשב"א ח"א תטז ד"ה מה יוחיל כתב "הנער היולד על ברכי חכמות הטבע ויראה ראיות ארסטו עליו באמת יאמין בו ויכפור בעיקר. ואם נשיב אליו כש"כ דפקר". ועיין בזה שו"ת יכין ובועז ח"א קל"ד-ה (נא-ד), וספר הברית ח"ב מ"ד פ"ט וכן פ"א. ואור נערב לרמ"ק סי' ב', אם צריך ללמוד חכמת הטבע כדי להגיע לאהבת ה'. ועיין בסמ"ג עשין ג שגם מחסדי ה' אפשר להגיע לאהבה, ועיין לקמן מש"כ בשם חובות הלבבות
