מקרא
במדבר פרק כב
(יט) וְעַתָּה שְׁבוּ נָא לשון בקשה, שחש לבל יעשו כמעשה זקני מדין בפעם ראשון שאמרו ז"ל (במדב"ר כ ח) שחזרו למקומם ולא לנו עמו, ולפי שהאנשים הם רבים ונכבדים היה ירא שילכו להם כשישמעו שבו פה ולא יחליט הליכתו עמהם[1] בָזֶה במקום הזה[2] גַּם אַתֶּם הַלָּיְלָה וְאֵדְעָה מַה יֹּסֵף יְקֹוָק דַּבֵּר עִמִּי אמר בלבו אם אינה עשויה לחול מפני מה אינו מניח לי ללכת[3]:
(כ) וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לַיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים להזמינך לאכול עמהם לזבח השלמים[4].אני איני מצוה לך[5] קוּם לֵךְ אִתָּם לטובתך ולהנאתך ואתה סבור להשתכר בהליכתך, אל תאמר שהפסדתיך שכרך[6] וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה בעל כרחך, ואם אתה רוצה לילך על מנת כן, לך[7]:
(כא) וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ וַיֵּלֶךְ עִם שָׂרֵי מוֹאָב:
(כב) וַיִּחַר אַף אֱלֹהִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא כי באה הנבואה בלילה מסופקת ומלובשת בכח המדמה, אשר ברוב עתותיו כוזב, ואין ספק מוציא מידי ודאי, והוא אמר לו לא תלך לכן חרה אפו כי הולך הוא[8] וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ יְקֹוָק בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ ענין השטנה הוא התנגד לפעולת איזה פועל, המלאך יצא להתנגד לבלעם שיהיה דרכו בלתי נכון לפניו[9] וְהוּא רֹכֵב עַל אֲתֹנוֹ וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ ולפיכך לא ראה את המלאך, כאמרם ז"ל: שלשה אינם רואים ואינם נזוקים:
(כג) וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ יְקֹוָק נִצָּב בַּדֶּרֶךְ הרגישה בדבר מפחיד אותה מלעבור והוא המלאך אשר יצא לשטן וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ ירמוז הכתוב כי מפני היות המלאך נכון להכות בה חרדה חרדה גדולה נדמה לה כאלו באים לשחוט אותה[10] וַתֵּט הָאָתוֹן מִן הַדֶּרֶךְ הדרוך וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה שאין שם דרך[11] ואז עזב שני נעריו ושרי מואב, ובכן לא הרגישו ענינו בעסקי האתון[12] וַיַּךְ בִּלְעָם אֶת הָאָתוֹן לְהַטֹּתָהּ אל הַדָּרֶךְ:
(כד) וַיַּעֲמֹד מַלְאַךְ יְקֹוָק בְּמִשְׁעוֹל בשביל[13] הַכְּרָמִים גָּדֵר אבנים מצד - מִזֶּה וְגָדֵר אבנים[14] מצד מִזֶּה:
(כה) וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ יְקֹוָק בתחילה נראה לה המלאך במקום רחב ידים ונטתה בשדה מפני המלאך, ואחר כך בין גדרי הכרמים לא יכלה לנוס וַתִּלָּחֵץ אֶל הַקִּיר ודחקה עצמה אצל הגדר וַתִּלְחַץ אֶת רֶגֶל בִּלְעָם אֶל הַקִּיר ולחצה את רגלו[15] וַיֹּסֶף לְהַכֹּתָהּ:
(כו) וַיּוֹסֶף מַלְאַךְ יְקֹוָק עֲבוֹר ממשעול הכרמים וַיַּעֲמֹד בְּמָקוֹם אחר צָר אֲשֶׁר אֵין דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול כגון שהיה אם הדרך גבוה ועומק גדול מכאן ומכאן שאם תטה לכאן ולכאן היתה נופלת ותמות היא והוא[16]:
(כז) וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ יְקֹוָק ולא יכלה לנטות למקום אחר וגם לא להמשיך וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם וַיִּחַר אַף בִּלְעָם כי אמר עתה שהוזקתי ברגלי ואיני יכול לילך ברגל רבצה תחתי ואינה רוצה לישא אותי וַיַּךְ אֶת הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל פעם ראשונה ושניה הכה אותה במתג או בשוט ופעם שלישית במקל כדרך שעושים לבהמה עקשת שעסקיה רעים[17]:
(כח) וַיִּפְתַּח יְקֹוָק אֶת פִּי הָאָתוֹן והזדמן דיבור לפיה[18] על דרך הפשט דיבור האתון הוא נס גדול וחוץ מדרך הטבע[19] והיה זה לכבוד ישראל, כי הקב"ה הפליא לעשות ורצה לשנות סדרי בראשית בדיבורה של הבהמה לומר שאפילו הבהמה תכיר ותדע שאין השליחות הזה ראויה להעשות, והנה זה כאדם שאומר להרים שיכסוהו ולגבעות שיפלו עליו, ואין צריך לומר המין האנושי שהוא משכיל, כי אפילו הבהמה שאין לה שכל תשכיל שאין ראוי להסכים בקללת עם כי ברוך הוא[20] וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם מֶה עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים פעמים:
(כט) וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי התלוצצת עלי[21] לוּ יֶשׁ חֶרֶב בְּיָדִי כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ:
(ל) וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן אֶל בִּלְעָם הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר רָכַבְתָּ עָלַי הרבה פעמים[22] מֵעוֹדְךָ מיום שרכבת[23] עַד הַיּוֹם הַזֶּה הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי ההרגל הרגלתי לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה וַיֹּאמֶר לֹא מאחר שאיני רגילה בכך, היה לך להבין שלא בחנם הייתי עושה[24]:
(לא) וַיְגַל יְקֹוָק אֶת עֵינֵי בִלְעָם הוסיף במאור עיניו[25] וַיַּרְא אֶת מַלְאַךְ יְקֹוָק נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלֻפָה בְּיָדוֹ רמז לו שסופו שימות בחרב[26] וַיִּקֹּד וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו כחק הנביא להשתחוות למלאך וכן עשה יהושע[27]:
(לב) וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַלְאַךְ יְקֹוָק עַל מָה הִכִּיתָ אֶת אֲתֹנְךָ זֶה שָׁלוֹשׁ רְגָלִים שלא כדין עשית[28] הִנֵּה אָנֹכִי יָצָאתִי לְשָׂטָן וענין ההשטנה היה כִּי יָרַט יחריד הַדֶּרֶךְ כל מה לְנֶגְדִּי שכנגדי, כענין לא ראו את המראה אבל חרדה גדולה נפלה עליהם וכל זה לא הספיק להחריד אותך כי הכבדת לבך[29]:
(לג) וַתִּרְאַנִי הָאָתוֹן וַתֵּט לְפָנַי כל נטיותיה היו לפני אבל לא מפני שהרי לא עברה אותי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים אוּלַי אילו נָטְתָה מִפָּנַי שאם עברה אותי את הדרך עד אחרי כִּי עַתָּה גַּם אֹתְכָה הָרַגְתִּי לא היית ניצול בהיזק מועט של לחיצת רגלך אלא אף אותך הרגתי והיא לא היתה מפסדת וְאוֹתָהּ הֶחֱיֵיתִי כמו שהיא קיימת גם עתה שהיא לא היתה פושעה כי אם אתה שהיית פושע בי שהכית אתונך[30]:
(לד) וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל מַלְאַךְ יְקֹוָק חָטָאתִי על אשר לא ידעתי ולא נתתי לב להבין מדוע לא הצליחה דרכי[31] כִּי לֹא יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה נִצָּב לִקְרָאתִי בַּדָּרֶךְ וְעַתָּה שאני יודע[32] אִם רַע בְּעֵינֶיךָ שאתה אולי מלאך מליץ על ישראל אָשׁוּבָה לִּי כדי שלא לעשות דבר נגד רצונך, אף על פי שהאל יתברך נתן לי רשות[33]:
(לה) וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ יְקֹוָק אֶל בִּלְעָם לֵךְ עִם הָאֲנָשִׁים וְאֶפֶס אבל[34] אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תְדַבֵּר בעל כרחך[35] וַיֵּלֶךְ בִּלְעָם עִם שָׂרֵי בָלָק:
נביא
חלוקת ספר מלכים
האברבנאל מחלק את ספר מלכים לשבע עשרה פרשיות
הפרשה הראשונה תספר שדוד המליך בחייו את שלמה בנו בעבור ענין אדניהו, ומה שצוה אותו לפני מותו וענין קבורתו. תחלת הפרש' והמלך דוד זקן וגו', עד ויבא אדוני' בן חגית אל בת שבע וגו':
הפרשה השנית תספר הדברים אשר בהם היתה הממלכה נכונה ביד שלמה, אם במה שהרג את אדוניהו ויואב ושמעי, ואם במה שקנה אוהב ורע את פרעה מלך מצרים במה שהתחתן עמו, ואם במה שנשלם בחכמה עליונה ובאהבת השם ובגדולת המשרתים וכבוד ביתו וגודל מעלתו. תחלת הפרשה ויבא אדוניה בן חגית וגו', עד וישלח חירם וגומר:
הפרשה השלישית תספר בנין הבית המקודש אשר בנה שלמה ובית המלך ובית יער הלבנון ואולם המשפט והבית אשר עשה לבת פרעה וכל כלי בית האלקים, ואיך הביאו ארון העדות אל קדש הקדשים וששרתה השכינה שמה. תחלת הפרשה וישלח חירם מלך צור וגומר, עד אז אמר שלמה ה' אמר לשכון בערפל:
הפרשה הרביעית תספר התפלה והתחנה אשר עשה שלמה בחנוכת הבית והברכה אשר ברך את העם והזבחים אשר בחנוכת המזבח וחג הסוכות אשר עשה, והנבואה אשר באה לו על תפלתו. תחלת הפרשה אז אמר שלמה ה' אמר לשכון וגו', עד ויהי מקץ עשרים שנה וגו':
הפרשה החמישית תספר שאר הדברים הרשומים שעשה שלמה, וספור מלכת שבא ועושר המלך ומעשיו, ומה שנטה מהדרך האמתי בזקנתו עם נשיו, ומה שקרהו עם אויביו והנבואות שבאו עליו ומיתתו. תחלת הפרשה ויהי מקצה עשרים שנה וגומר, עד וילך ירבעם וגומר:
הפרשה הששית תספר איך נחלקה המלכות אחרי מות שלמה, ומלך רחבעם בנו על יהודה ובנימן בלבד וירבעם מלך על עשרת השבטים, והעגלים והבמות אשר עשה, ומה שקרא הנביא שבא מיהודה על המזבח לפניו, וענין הנביא הזקן אשר בבית אל, ומיתת אביה בן ירבעם ומה שנבא עליו אחיה השלוני, ועלית שישק מלך מצרים על ירושלים. תחלת הפרשה וילך ירבעם שכם וגו', עד ובשנת שמנה עשרה למלך ירבעם וגו':
הפרשה השביעית תספר עניני אביה בן רחבעם ועניני אסא מלכי יהודה ועניני מלכי ישראל שמלכו בימיהם, רוצה לומר נדב בן ירבעם ובעשא ואלה בנו וזמרי ועמרי ואחאב בנו ששה מלכי ישראל אלה שמלכו בימי אסא מלך יהודה, ומה שנבא יהוא בן חנני על בעשא. תחלת הפרשה ובשנת שמנה עשרה שנה למלך ירבעם וגו', עד ויאמר אליהו התשבי וגומר:
הפרשה השמינית תספר עצירת הגשמים אשר עשה אליהו, ומה שקרהו בהיותו מתחבא בנחל כרית, ואחר כן בצרפת בבית האשה האלמנה, והנסיון אשר עשה עם נביאי הבעל בהר הכרמל, ואיך ברח מיראת איזבל אשת אחאב אל הר האלקים חרבה, והמראה אשר ראה שמה, ואיך משח לאלישע תחתיו לנביא. תחלת הפרשה ויאמר אליהו הנביא וגו' עד ובן הדד מלך ארם קבץ וגומר:
הפרשה התשיעית תספר שתי המלחמות אשר נלחם בן הדד מלך ארם עם אחאב וההצלחה והתשועה אשר היה לישראל בהם, ושאחאב רחם וחמל על בן הדד בהיותו אויבו ולא חמל על נבות היזרעאלי כדי לירש את כרמו, והנבואה שבאהו עליו, ואיך עלו מלך יהודה ומלך ישראל להלחם במלך ארם לקחת את רמות גלעד, ומה שנבא אליהם מיכיהו בן ימלא על זה, ושנהרג שם אחאב. תחלת הפרשה ובן הדד מלך ארם קבץ את כל חילו וגומר, עד ויהושפט בן אסא מלך יהודה וגו':
הפרשה העשירית תספר מלכות יהושפט בן אסא מלך יהודה ומלכות אחזיהו בן אחאב מלך ישראל, ומה שקרהו בחליו עם אליהו הנביא, ואופן עליית אליהו בסערה השמימה, והנסים אשר עשה אלישע אחרי הפרדו מאליהו בירדן וביריחו ובביתאל. תחילת הפרשה ויהושפט בן אסא וגו', עד ויהורם בן אחאב מלך על ישראל וגומר:
הפרשה הי"א תספר נסים אחרים שעשה אלישע אחרי שנפרד מאליהו רבו, ומלחמת מלך ישראל ומלך יהודה ומלך אדום עם מלך מואב ותשועתם כדבר הנביא, ושאר הספורים שנעשו הנסים בהם. תחלת הפרשה ויהורם בן אחאב מלך על ישראל וגומר, עד ויבא אלישע דמשק ובן הדד וגומר:
הפרשה הי"א תספר נסים אחרים שעשה אלישע אחרי שנפרד מאליהו רבו, ומלחמת מלך ישראל ומלך יהודה ומלך אדום עם מלך מואב ותשועתם כדבר הנביא, ושאר הספורים שנעשו הנסים בהם. תחלת הפרשה ויהורם בן אחאב מלך על ישראל וגומר, עד ויבא אלישע דמשק ובן הדד וגומר:
הפרשה הי"ב תספר שאלישע משח את חזאל למלך על ארם ואת יהוא בן נמשי למלך על ישראל, ומלחמות חזאל שעשה בישראל, ומכת חרב והרג ואבדן שעשה יהוא בבית אחאב ובכהני הבעל והאשרה ובעובדיהם. תחלת הפרשה ויבא אלישע דמשק וגומר, עד ועתליה אם אחזיהו וגומר:
הפרשה הי"ג תספר המשכות מלכי יהודה אחרי מות עזריהו, ושעתליה אמו החזיקה במלכות ותאבד את כל זרע המלוכה, ושנמלט יהואש יונק שהחביאו יהוידע הכהן והמליכו אחרי כן והמית את עתליהו בחרב, ושיהואש חזק את בדק בית ה', ומה שקרה ליהואש עם חזאל מלך ארם, ושמת יהואש בידי עבדיו שהרגוהו. תחלת הפרשה ועתליהו אם אחזיהו ראתה וגומר, עד בשנת עשרים ושלש ליואש וגומר:
הפרשה הי"ד תספר ארבעה מלכים שמלכו בישראל יוצאי חלצי יהוא בן נמשי, כמו שייעדו הנביא (מלכי' ב' י' ל') בני רבעים ישבו לך על כסא ישראל, והם יהואחז בנו ויואש בן יהואחז וירבעם בן יואש (שבימיו מת אלישע) וזכריהו בן ירבעם, והמלכים שמלכו ביהודה בימיהם, והמלחמה שהיה בין אמציה מלך יהודה ובין יואש מלך ישראל הנזכר. תחלת הפרשה בשנת עשרים ושלש ליואש בן אחזיהו וגומר, עד שלום בן יבש מלך וגומר:
הפרשה הט"ו תספר המלכים אשר מלכו בישראל אחרי שתמו מלכי בית יהוא, שהם שלום ומנחם ופקחיהו ופקח בן רמליהו והושע בן אלה, ושבימיו הגלה מלך אשור שבטי ישראל ויוליכם בחלח וחבור נהרי גוזן והרי מדי עם היום הזה, ותספר עם זה ממלכי יהודה יותם בן עזריהו ואחז בנו. תחלת הפרשה שלום בן יבש מלך וגו', עד ויהי בשנת שלש להושע בן אלה:
הפרשה הט"ז תספר מלכות חזקיהו מלך יהודה, וענין סנחריב והדברים אשר שלח ביד עבדיו לחרף את חזקיהו ולהמס אל לבב העם, ומה שקר' לסנחריב על זה מהעונש, ותספר עם זה החולי שחלה חזקיהו, ומה שנבא ישעיהו עליו, ונס צל המעלות ושאר הדברים שקרו בימיו. תחלת הפרשה ויהי בשנת שלש להושע וגו', עד בן שתים עשרה שנה מנשה במלכו וגומר:
הפרשה הי"ז תספר מלכות מנשה ואמון בנו ויאשיהו צדיק מושל ביראת אלקים, ושחזק את בדק בית ה' ושחלקיה הכהן מצא את ספר התורה ומה שנבאה חולדה הנביא' עליו, והפסח אשר נעשה אחרי טהרת המקדש ושביתת הע"ז מן הארץ, ותספר מלכות יהואחז ויהויקים בני יאשיהו ויהויכין בן יהויקים ומלכות צדקיהו, ושבימיו נחרבה ירושלם ונשרפ' בית קדשנו ותפארתנו. תחלת הפרש' בן שתים עשרה שנה מנשה במלכו וגומר, עד סוף הספר.
כתובים
איוב פרק טו
מענה אליפז:
(א) וַיַּעַן אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי וַיֹּאמַר: (ב) הֶחָכָם יַעֲנֶה דַעַת רוּחַ וִימַלֵּא קָדִים בִּטְנוֹ וכי יכול החכם לטעון טענות של רוח שאין בהם ממש וימלא בטנו במחשבות של רוח קדים ויאמרם: (ג) הוֹכֵחַ בְּדָבָר לֹא יִסְכּוֹן וּמִלִּים לֹא יוֹעִיל בָּם וכי ראוי להוכיח ולהתווכח בדבורים שאין בהם הנאה - יסכון ובמילים אין בהם תועלת: (ד) אַף אַתָּה תָּפֵר יִרְאָה הדיבורים שלך מבטלים את יראת ה' שאתה טוען שאין הנהגה בעולם ולא צריך להיות צדיק ואתה גורם לאנשים שיפרו את יראת ה' שיש בהם וְתִגְרַע שִׂיחָה לִפְנֵי אֵל וגם מדברך נשמע טענות שה' לא יכול לענות לך ואתה גורע ומחסר מכח ה': (ה) כִּי יְאַלֵּף עֲוֹנְךָ פִיךָ פיך מלמד לאחרים שאתה חוטא ויש בך עוון וְתִבְחַר לְשׁוֹן עֲרוּמִים שמדבריך ניכר שאתה בעל עוון. ואתה בחרת לדבר דברי מרמה שהם רשע: (ו) יַרְשִׁיעֲךָ פִיךָ וְלֹא אָנִי וּשְׂפָתֶיךָ יַעֲנוּ בָךְ פיך מרשיע אותך שדבריך הם של רשע ולא אני זה שמרשיעך: (ז) הֲרִאישׁוֹן אָדָם תִּוָּלֵד וְלִפְנֵי גְבָעוֹת חוֹלָלְתָּ האם אתה נולדת ראשון לפני כל בני האדם ולפני הגבעות חוללת נבראת: (ח) הַבְסוֹד אֱלוֹהַּ תִּשְׁמָע וְתִגְרַע אֵלֶיךָ חָכְמָה האם היית בסוד בריאת העולם וגרעת מכל בני האדם את חכמתם והוספת אליך? שרק אתה חכם: (ט) מַה יָּדַעְתָּ וְלֹא נֵדָע תָּבִין וְלֹא עִמָּנוּ הוּא מה אתה יודע שאנו לא יודעים ומבין שאנחנו לא מבינים: (י) גַּם שָׂב גַּם יָשִׁישׁ בָּנוּ כַּבִּיר מֵאָבִיךָ יָמִים גם אנחנו זקנים וישישים. ויותר גדולים אפילו מאביך בחכמה: (יא) הַמְעַט מִמְּךָ תַּנְחֻמוֹת אֵל וְדָבָר לָאַט עִמָּךְ וכי זה מעט לך מה שה' היטיב לך וניחם אותך עד היום ולאט הנעים לך את חייך בעושר וכבוד: (יב) מַה יִּקָּחֲךָ לִבֶּךָ וּמַה יִּרְזְמוּן עֵינֶיךָמה יש לך בליבך או ברמיזות עיניך תאמר אותם במפורש בפיך ואל תדבר בלשון של ערמה: (יג) כִּי תָשִׁיב אֶל אֵל רוּחֶךָ שאתה מדבר ומשיב טענות אל ה' של רוח וְהֹצֵאתָ מִפִּיךָ מִלִּין ומוציא מילים של הבל: (יד) מָה אֱנוֹשׁ כִּי יִזְכֶּה וְכִי יִצְדַּק יְלוּד אִשָּׁה וכי מה הוא האדם שיוכל לזכות בטענותיו כנגד ה': (טו) הֵן בקדשו בִּקְדֹשָׁיו לֹא יַאֲמִין הרי ה' אפילו במלאכים שלו לא מאמיןוְשָׁמַיִם לֹא זַכּוּ בְעֵינָיו ובשמים - צבא השמים הם לא זכים וטהורים בעיניו:
משנת ההלכה
מצוות מעשיות לזמן הזה מתוך תרי"ג המצוות
שש מצוות תמידיות
מצות יחוד ה'
א. בפסוק הראשון של קריאת שמע[36] "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד", שפירושו "שמע", כלומר קבל ממני דבר זה ודעהו והאמן בו כי "ה' שהוא אלהינו אחד הוא", נצטוינו להאמין כי השם יתברך הוא הפועל כל המציאות, אדון הכל, אחד, בלי שום שיתוף[37], ורוב הראשונים מנאוהו[38] כמצוות עשה[39]. והיא המצוה השלישית משש המצוות התמידיות, שלא יפסק חיובם מהאדם אפילו רגע בכל ימיו, שנמנו בספר החינוך בהקדמה[40], שכל זמן וכל רגע שיחשוב בהן קיים מצוות עשה, ואין קץ למתן שכר המצוות[41].
ב. מצווה זאת נקראת גם קבלת עול מלכות שמים, לדעת רב סעדיה גאון[42] יחוד השם היא הידיעה שאין בורא כי אם אחד, כמו שנאמר "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו"[43], וכעי"ז כתב הסמ"ק[44] שהכתוב "אנכי ה' אלקיך"[45], הוא ציווי לידע שאותו שברא שמים וארץ הוא לבדו מושל מעלה ומטה ובארבע רוחות, להוציא מדעת אלו האומרים שהעולם נוהג מאליו במזלות[46], והכתוב "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד"[47], הוא ציווי לייחדו, כי כמו שצריכים אנו להאמין כי הוא האדון המנהיג הכל, כך יש לנו להאמין שאין זולתו מנהיג[48], שאין שום שליט ומושל אלא הוא ואין מנהיג לעולמו או לשום בריה בעולמו אלא הוא, ואין מעכב על ידו ואין מונע לרצונו, ושליטתו יחידית וגמורה[49].
ג. בספרי[50] דרשו את הפסוק "שמע ישראל וגו' "ה' אלקינו", עלינו, "ה' אחד" על כל באי העולם. ועוד "ה' אלקינו", בעולם הזה "ה' אחד", לעולם הבא, שה' שהוא אלקינו עתה ולא אלקי האומות עובדי אלילים, הוא עתיד להיות ה' אחד[51]. ויש שכתבו שאף כוונה זו היא ממצות אמונת היחוד[52].
ד. מצוה זו של אמונת היחוד, כתב הרמב"ם[53] שהיא העיקר הגדול בתורה שהכל תלוי בו[54], והעובר על זה ואינו מאמין ביחודו, ביטל עשה זו וגם כל שאר מצוות התורה, כי כולן תלויות באמונת אלקותו ויחודו, ונקרא כופר בעיקר ואינו בכלל בני ישראל אלא בכלל המינים[55]. ועניינה הוא שיקבע הדבר בלבו שהוא אמת וישיב לכל שואל שבזה מאמין לבו[56].
[1] אור החיים
[2] אבע"ז
[3] חזקוני
[4] חזקוני
[5] רבינו בחיי
[6] פי' ר' יוסף בכור שור
[7] פי' ר' יוסף בכור שור
[8] משך חכמה
[9] ספורנו
[10] רמב"ן
[11] אבע"ז
[12] ספורנו
[13] ת"א
[14] רש"י
[15] פי' ר' יוסף בכור שור
[16] פי' ר' יוסף בכור שור
[17] חזקוני
[18] ת"י
[19] ועיין בת"י עשרה דברים נבראו בין השמשות בערב שבת בין השמשות אחרי שהשתכלל העולם המן, הבאר, מטהו של משה, השמיר, הקשת, ענני הכבוד, פי הארץ, כתב לוחות הברית, מזיקים, והפה המדבר של האתון.
[20] רבינו בחיי
[21] ת"א העמק דבר
[22] חזקוני
[23] אבע"ז
[24] פי' ר' יוסף בכור שור
[25] אבע"ז
[26] רבינו בחיי
[27] העמק דבר
[28] רשב"ם
[29] ספורנו
[30] רשב"ם
[31] חזקוני
[32] העמק דבר
[33] ספורנו
[34] ת"י
[35] רש"י
[37] לשון החינוך מצוה תיז וכעי"ז בסהמ"צ להרמב"ם מ"ע ב. ועי"ש ברמב"ם שכתב "וכן אמרו במדרשות "על מנת לייחד שמי, על מנת לייחדני" דהיינו שהקב"ה הוציאנו מעבדות מצרים ועשה עמנו חסד וטוב כדי שנאמין ביחודו, ומשמע שאנחנו חייבים בזה", ולא ברור לאלו מדרשות כוונת הרמב"ם, אמנם מצינו כעי"ז בשמות רבה [פכ"ט ג] "שעל מנת כן הוצאתיך כו' שתקבל אלקותי עליך", ובפרקי דרבי אליעזר [פ"ד] נאמר "וישראל גוי אחד בארץ שהם מייחדים שמו תמיד", ועי"ש בפרקים ל"א ומ"ז, ובשיר השירים [פ"ז יא] ואיכה רבה [פ"ג ז] "ומייחדים שמו כו' "
[38] ראה ברמב"ם ספר המצוות עשין ב ובחינוך מצוה תיז בסמ"ג מ"ע ב, ובסמ"ק סי' ב. ועיין שם ברמב"ם שורש ט, ובמנין המצות בתחילת הל' יסודי התורה "ליחדו", ושם בפ"א ה"ז, ועיין ברעיא מהימנא בזהר ח"ג רנז., פקודא רביעאה, ושם רסג. וטור ושו"ע או"ח ריש סי' סא
[39] נוספת על המצוות האמונה במציאות ה' – הנלמדת ממה שנאמר [שמות כ ב] "אנכי ה' אלהיך". [אמנם יש שלא מנאו אף את מצוות האמונה במנין התרי"ג]
[40] [בהערת הרב המחבר] "ואלו הן, א. להאמין בשם. ב. שלא להאמין זולתו. ג. לייחדו. ד. לאהבה אותו. ה. ליראה אותו. ו. שלא לתור אחר מחשבת הלב וראיית העינים. סימנם שש ערי מקלט תהיינה לכם [במדבר לה יג]". והובא בביאור הלכה סימן א ד"ה הוא כלל. והובא גם בספר חרדים ובלח"מ תפלה פ"א ה"א
[43] דברים ד לה, וכן "וידעת היום והשבת אל לבבך כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד" [שם ד לט]., ועי"ש באמונות והדעות בפ"א ופ"ב שהביא גם מפסוקים בדברים לב יב ולט וישעיה מה ה. ועיין בראש השנה לב: שנחלקו התנאים אם ב' פסוקים אלו והפסוק שמע ישראל כו' הם פסוקי "מלכות" שאפשר לאמרם בראש השנה בפסוקי "מלכויות"
[46] עי"ש שהביא את הכתוב וידעת היום כו', ונראה שלשטתו אף את הפסוק "אנכי ה' אלקיך" על יחוד, ועיין מהרי"פ פרלא שם שתמה ע"ז, ובספר צביון העמודים להר"צ שפירא על הסמ"ק שיישב
[49] דעת תבונות לרמח"ל סי' לו וכעי"ז בדרך ה' ח"ד פ"ד סוף אות א. ועיין ברמב"ן וברבנו בחיי [דברים שם] שנאמר בתורה "שמע ישראל" אחרי עשרת הדברות, ללמד ש"אנכי ה' אלהיך" כוונתו ליחוד ה', וכמו שאמרו חכמינו במכילתא [יתרו פ"ה] "ר' נתן אומר מכאן תשובה למינים שאומרים שתי רשויות הן, שכשעמד הקב"ה על הר סיני ואמר אנכי ה' אלקיך, מי מיחה בידו" ועיין בפירוש שיר השירים המיוחס להרמב"ן בסופו (כתבי רמב"ן ח"ב עמ' תקכא) שהיחוד נרמז בפסוק אשר הוצאתיך כו' שלא היתה ע"י מלאך או שרף אלא ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו
[51] שנאמר "כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה'" -צפניה ג ט. רש"י דברים ו ט, ונראה שמפרש כן בספרי, וכן הוא אומר "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" -זכריה יד ט. -ספרי ורש"י דברים שם
[52] אוהב משפט להרשב"ץ פ"י, וכ"כ החסיד יעבץ במאמר האחדות פ"א, הובא בשל"ה עשרה מאמרות מאמר א. ועיין בספר היראה לרבינו יונה שיש לכוין כן אף בקריאת שמע
[54] ועי"ש ק"ש פ"א ה"ב שמטעם זה מקדימים פרשת שמע, ובאיסו"ב פי"ד ה"ב שהבא להתגייר מודיעים לו עיקרי הדת שהוא יחוד השם כו'
[55] החינוך מצוה תיז. וכ"כ הרמב"ן דברים ו ט, שהוא שורש באמונה וכל מי שאינו מודה בה כופר בעיקר כעובד ע"ז. ועי' פהמ"ש להרמב"ם סנהדרין פ"י "היסוד הי"ג, שכ"כ על כל אחד מי"ג העקרים שם"
[56] ספר חרדים שם, וכ"כ החינוך מצוה כה, על מצות האמונה בה'. ועוד דרשו "ולדבקה בו" -דברים ל כ, זה יחוד השם לקח טוב שם. ובענין זה של יחוד ה' נתייחד השער הראשון בספר חובות הלבבות, ועי"ש בפתיחה [פתחי לב] מהג"ר פנחס יהודה ליברמן למהדורתו [עם פירוש לב טוב] שהאריך בשם גדולי הדורות שאין להאריך ולהתעסק בלימוד ענינים אלו מחמת עומק המושג מגודל הסכנה שבדבר עי"ש, ועל כן לא הארכנו בזה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה