מקרא
במדבר פרק כב
(יט) וְעַתָּה שְׁבוּ נָא לשון בקשה, שחש לבל יעשו כמעשה זקני מדין בפעם ראשון שאמרו ז"ל (במדב"ר כ ח) שחזרו למקומם ולא לנו עמו, ולפי שהאנשים הם רבים ונכבדים היה ירא שילכו להם כשישמעו שבו פה ולא יחליט הליכתו עמהם[1] בָזֶה במקום הזה[2] גַּם אַתֶּם הַלָּיְלָה וְאֵדְעָה מַה יֹּסֵף יְקֹוָק דַּבֵּר עִמִּי אמר בלבו אם אינה עשויה לחול מפני מה אינו מניח לי ללכת[3]:
(כ) וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לַיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים להזמינך לאכול עמהם לזבח השלמים[4].אני איני מצוה לך[5] קוּם לֵךְ אִתָּם לטובתך ולהנאתך ואתה סבור להשתכר בהליכתך, אל תאמר שהפסדתיך שכרך[6] וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה בעל כרחך, ואם אתה רוצה לילך על מנת כן, לך[7]:
(כא) וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ וַיֵּלֶךְ עִם שָׂרֵי מוֹאָב:
(כב) וַיִּחַר אַף אֱלֹהִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא כי באה הנבואה בלילה מסופקת ומלובשת בכח המדמה, אשר ברוב עתותיו כוזב, ואין ספק מוציא מידי ודאי, והוא אמר לו לא תלך לכן חרה אפו כי הולך הוא[8] וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ יְקֹוָק בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ ענין השטנה הוא התנגד לפעולת איזה פועל, המלאך יצא להתנגד לבלעם שיהיה דרכו בלתי נכון לפניו[9] וְהוּא רֹכֵב עַל אֲתֹנוֹ וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ ולפיכך לא ראה את המלאך, כאמרם ז"ל: שלשה אינם רואים ואינם נזוקים:
(כג) וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ יְקֹוָק נִצָּב בַּדֶּרֶךְ הרגישה בדבר מפחיד אותה מלעבור והוא המלאך אשר יצא לשטן וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ ירמוז הכתוב כי מפני היות המלאך נכון להכות בה חרדה חרדה גדולה נדמה לה כאלו באים לשחוט אותה[10] וַתֵּט הָאָתוֹן מִן הַדֶּרֶךְ הדרוך וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה שאין שם דרך[11] ואז עזב שני נעריו ושרי מואב, ובכן לא הרגישו ענינו בעסקי האתון[12] וַיַּךְ בִּלְעָם אֶת הָאָתוֹן לְהַטֹּתָהּ אל הַדָּרֶךְ:
(כד) וַיַּעֲמֹד מַלְאַךְ יְקֹוָק בְּמִשְׁעוֹל בשביל[13] הַכְּרָמִים גָּדֵר אבנים מצד - מִזֶּה וְגָדֵר אבנים[14] מצד מִזֶּה:
(כה) וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ יְקֹוָק בתחילה נראה לה המלאך במקום רחב ידים ונטתה בשדה מפני המלאך, ואחר כך בין גדרי הכרמים לא יכלה לנוס וַתִּלָּחֵץ אֶל הַקִּיר ודחקה עצמה אצל הגדר וַתִּלְחַץ אֶת רֶגֶל בִּלְעָם אֶל הַקִּיר ולחצה את רגלו[15] וַיֹּסֶף לְהַכֹּתָהּ:
(כו) וַיּוֹסֶף מַלְאַךְ יְקֹוָק עֲבוֹר ממשעול הכרמים וַיַּעֲמֹד בְּמָקוֹם אחר צָר אֲשֶׁר אֵין דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול כגון שהיה אם הדרך גבוה ועומק גדול מכאן ומכאן שאם תטה לכאן ולכאן היתה נופלת ותמות היא והוא[16]:
(כז) וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ יְקֹוָק ולא יכלה לנטות למקום אחר וגם לא להמשיך וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם וַיִּחַר אַף בִּלְעָם כי אמר עתה שהוזקתי ברגלי ואיני יכול לילך ברגל רבצה תחתי ואינה רוצה לישא אותי וַיַּךְ אֶת הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל פעם ראשונה ושניה הכה אותה במתג או בשוט ופעם שלישית במקל כדרך שעושים לבהמה עקשת שעסקיה רעים[17]:
(כח) וַיִּפְתַּח יְקֹוָק אֶת פִּי הָאָתוֹן והזדמן דיבור לפיה[18] על דרך הפשט דיבור האתון הוא נס גדול וחוץ מדרך הטבע[19] והיה זה לכבוד ישראל, כי הקב"ה הפליא לעשות ורצה לשנות סדרי בראשית בדיבורה של הבהמה לומר שאפילו הבהמה תכיר ותדע שאין השליחות הזה ראויה להעשות, והנה זה כאדם שאומר להרים שיכסוהו ולגבעות שיפלו עליו, ואין צריך לומר המין האנושי שהוא משכיל, כי אפילו הבהמה שאין לה שכל תשכיל שאין ראוי להסכים בקללת עם כי ברוך הוא[20] וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם מֶה עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים פעמים:
(כט) וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי התלוצצת עלי[21] לוּ יֶשׁ חֶרֶב בְּיָדִי כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ:
(ל) וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן אֶל בִּלְעָם הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר רָכַבְתָּ עָלַי הרבה פעמים[22] מֵעוֹדְךָ מיום שרכבת[23] עַד הַיּוֹם הַזֶּה הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי ההרגל הרגלתי לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה וַיֹּאמֶר לֹא מאחר שאיני רגילה בכך, היה לך להבין שלא בחנם הייתי עושה[24]:
(לא) וַיְגַל יְקֹוָק אֶת עֵינֵי בִלְעָם הוסיף במאור עיניו[25] וַיַּרְא אֶת מַלְאַךְ יְקֹוָק נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלֻפָה בְּיָדוֹ רמז לו שסופו שימות בחרב[26] וַיִּקֹּד וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו כחק הנביא להשתחוות למלאך וכן עשה יהושע[27]:
(לב) וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַלְאַךְ יְקֹוָק עַל מָה הִכִּיתָ אֶת אֲתֹנְךָ זֶה שָׁלוֹשׁ רְגָלִים שלא כדין עשית[28] הִנֵּה אָנֹכִי יָצָאתִי לְשָׂטָן וענין ההשטנה היה כִּי יָרַט יחריד הַדֶּרֶךְ כל מה לְנֶגְדִּי שכנגדי, כענין לא ראו את המראה אבל חרדה גדולה נפלה עליהם וכל זה לא הספיק להחריד אותך כי הכבדת לבך[29]:
(לג) וַתִּרְאַנִי הָאָתוֹן וַתֵּט לְפָנַי כל נטיותיה היו לפני אבל לא מפני שהרי לא עברה אותי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים אוּלַי אילו נָטְתָה מִפָּנַי שאם עברה אותי את הדרך עד אחרי כִּי עַתָּה גַּם אֹתְכָה הָרַגְתִּי לא היית ניצול בהיזק מועט של לחיצת רגלך אלא אף אותך הרגתי והיא לא היתה מפסדת וְאוֹתָהּ הֶחֱיֵיתִי כמו שהיא קיימת גם עתה שהיא לא היתה פושעה כי אם אתה שהיית פושע בי שהכית אתונך[30]:
(לד) וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל מַלְאַךְ יְקֹוָק חָטָאתִי על אשר לא ידעתי ולא נתתי לב להבין מדוע לא הצליחה דרכי[31] כִּי לֹא יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה נִצָּב לִקְרָאתִי בַּדָּרֶךְ וְעַתָּה שאני יודע[32] אִם רַע בְּעֵינֶיךָ שאתה אולי מלאך מליץ על ישראל אָשׁוּבָה לִּי כדי שלא לעשות דבר נגד רצונך, אף על פי שהאל יתברך נתן לי רשות[33]:
(לה) וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ יְקֹוָק אֶל בִּלְעָם לֵךְ עִם הָאֲנָשִׁים וְאֶפֶס אבל[34] אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תְדַבֵּר בעל כרחך[35] וַיֵּלֶךְ בִּלְעָם עִם שָׂרֵי בָלָק:
נביא
חבקוק פרק ב
יא. כִּי אֶבֶן מִקִּיר תִּזְעָק, וְכָפִיס מֵעֵץ יַעֲנֶנָּה - כי האבן, וחתיכות העץ, שבנית מהם את ביתך, צועקות כבייכול אחת לשניה, שגזולות הן.( ר"ל, גלוי ומפורסם, שרכושו - גזול הוא ).
יב. הוֹי בֹּנֶה עִיר בְּדָמִים - אוי על בבל, שבונים את עריהם, ע"י שרוצחים אנשים, ולוקחים את ממונם, וְכוֹנֵן קִרְיָה בְּעַוְלָה - ובונים את העיר, ע"י עשיית עָוֶל.
יג. הֲלוֹא, הִנֵּה מֵאֵת ה' צְבָאוֹת - יבוא העונש עליהם, וְיִיגְעוּ עַמִּים בְּדֵי אֵשׁ, וּלְאֻמִּים בְּדֵי רִיק -והלאומים בבבל, שיגעו במלחמה מול האויב, יגעו לריק ולא יצליחו, מפני שהאש תשרוף הכל,יִעָפוּ - ויתעייפו מלהציל מהאש.
יד. כִּי תִּמָּלֵא הָאָרֶץ, לָדַעַת אֶת כְּבוֹד ה' כַּמַּיִם יְכַסּוּ עַל יָם - כשינקום ה' את נקמתו בבבל, תמלא הארץ בדעת ה', כמו הים, שהמים מכסים וממלאים אותו[36].
טו. הוֹי מַשְׁקֵה רֵעֵהוּ - הוי על נ"נ, שהיה משקה את המלכים שתחתיו יין, לבזותם ולהשפילם בשכרותם, מְסַפֵּחַ חֲמָתְךָ, וְאַף שַׁכֵּר - אוסף אותם אליו בכעסו עליהם, ואף משכר אותם בעל כורחם, לְמַעַן הַבִּיט עַל מְעוֹרֵיהֶם - וכל זה עושה כדי להביט בהם בגלוי ערותם ובבזיונם.
טז. שָׂבַעְתָּ קָלוֹן מִכָּבוֹד - נפשך, שבעה יותר מבזיון המלכים, מאשר מהכבוד בנצחונך עליהם, שְׁתֵה גַם אַתָּה וְהֵעָרֵל - לכן, גם אתה תשתה מיין התרעלה, ותתבזה, תִּסּוֹב עָלֶיךָ כּוֹס יְמִין ה' - מימין ה', תסובב כוס התרעלה אליך, ותשתה ממנה, וְקִיקָלוֹן, עַל כְּבוֹדֶךָ - על כבודך, יבוא קִיא ( דבר מאוס ) וקלון, בושה.
יז. כִּי חֲמַס לְבָנוֹן, יְכַסֶּךָּ - העונש, על החמס שגזלת בא"י, ( בלבנון), יכסה אותך, וְשֹׁד בְּהֵמוֹת יְחִיתַן - והשוד שעשית ביושבי הארץ, יביא עליך שבר, ( היער בלבנון נמשל לא"י, והבהמות שבו - לבנ"י ) מִדְּמֵי אָדָם וַחֲמַס אֶרֶץ, קִרְיָה וְכָל ישְׁבֵי בָהּ - בגלל הדם ששפכת, והחמס שעשית בעיר ירושלים וביושביהָ.
יח. מָה הוֹעִיל פֶּסֶל - מה הועיל, הפסל למלך בבל, ביום צרתו ? כִּי פְסָלוֹ יֹצְרוֹ - שפסל ועשה אותו יוצרו, מַסֵּכָה - ומה הועילה לו, המסכה ( פסל ממתכת ) שנָסַך, וּמוֹרֶה שָּׁקֶר - ומה הועיל לו, בהן הע"ז, המלמד שקר לעבוד לפסל ? כִּי בָטַח יֹצֵר יִצְרוֹ עָלָיו - שהאומן עצמו, היוצר אותו בוטח בו, לַעֲשׂוֹת, אֱלִילִים אִלְּמִים - שעושה אלילים שלא יענו לעובדים הקוראים להם.
יט. הוֹי, אֹמֵר לָעֵץ, הָקִיצָה - אוי, על האומר לפסל העשוי עץ: הקיצה משנתך ושמע דברי! עוּרִי, לְאֶבֶן דּוּמָם - ולפסל מאבן אומר: התעוררי ושמעי דברי! הוּא יוֹרֶה - וכי הוא ( הפסל הדומם ),יוכל ללמד אתכם דבר מה ?! הִנֵּה הוּא תָּפוּשׂ זָהָב וָכֶסֶף - הלא הוא תפוס מסביבו ומצופה בכסף וזהב, וְכָל רוּחַ, אֵין בְּקִרְבּוֹ - ורוח חיים - אין בו!
כ. וַה', בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ - אך ה' השוכן בהיכלו, ( בבהמ"ק ) הַס מִפָּנָיו כָּל הָאָרֶץ - שותקים מיראתו, כל יושבי הארץ.
כתובים
דברי הימים ב פרק לא
(יט) וְלִבְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אותם היושבים בִּשְׂדֵי מִגְרַשׁ עָרֵיהֶם בְּכָל עִיר וָעִיר שעדיין לא הגיע זמן עבודת אנשי משמרתם עליהם היו ממונים ה - אֲנָשִׁים אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְּשֵׁמוֹת לעיל לָתֵת מָנוֹת לְכָל זָכָר בַּכֹּהֲנִים וּלְכָל הִתְיַחֵשׂ בַּלְוִיִּם: (כ) וַיַּעַשׂ כָּזֹאת כצווי הזה יְחִזְקִיָּהוּ בְּכָל יְהוּדָה לחלק תרומה והמעשר לכל הכהנים והלוים היושבים בכל הארץ וַיַּעַשׂ הַטּוֹב בין אדם למקום וְהַיָּשָׁר בין אדם לחבירו וְהָאֱמֶתבאמונות ודעות לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהָיו: (כא) וּבְכָל מַעֲשֶׂה אֲשֶׁר הֵחֵל בַּעֲבוֹדַת בֵּית הָאֱלֹהִים וּבַתּוֹרָה וּבַמִּצְוָה לִדְרֹשׁ לֵאלֹהָיו בְּכָל לְבָבוֹ עָשָׂה וְהִצְלִיחַ: פ
דברי הימים ב פרק לב
(א) אַחֲרֵי הַדְּבָרִים וְהָאֱמֶת הָאֵלֶּה אע"פ שחזקיהו היה לבו שלם ביהודה היו דברים רעים ולא היה לבבם כלם שלם עם ה' כמו שאמר ישעיה הנביא בהרבה מתוכחו' שאמר עליהם בָּא סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיָּבֹא בִיהוּדָה וַיִּחַן עַל הֶעָרִים הַבְּצֻרוֹת וַיֹּאמֶר לְבִקְעָם אֵלָיו מלשון לבקוע לשבור ולפתוח החומות: (ב) וַיַּרְא יְחִזְקִיָּהוּ כִּי בָא סַנְחֵרִיב וּפָנָיו לַמִּלְחָמָה עַל יְרוּשָׁלִָם: (ג) וַיִּוָּעַץ עִם שָׂרָיו וְגִבֹּרָיו לִסְתּוֹם אֶת מֵימֵי הָעֲיָנוֹת אֲשֶׁר מִחוּץ לָעִיר לבל ימצא האויב הצר על העיר מים לשתות וַיַּעְזְרוּהוּ: (ד) וַיִּקָּבְצוּ עַם רָב וַיִּסְתְּמוּ אֶת כָּל הַמַּעְיָנוֹת וְאֶת הַנַּחַל הַשּׁוֹטֵף הוא הגיחון בְּתוֹךְ הָאָרֶץ מחוץ לירושלים לֵאמֹר לָמָּה יָבוֹאוּ מַלְכֵי אַשּׁוּר וּמָצְאוּ מַיִם רַבִּים: (ה) וַיִּתְחַזַּק וַיִּבֶן אֶת כָּל הַחוֹמָה הַפְּרוּצָה הוא בצפון ירושלים ששם פרץ יואש משער אפרים על שער הפינה, ושם בנה חומה כפולה ובתוכם מגדלות וַיַּעַל עַל הַמִּגְדָּלוֹת הגביה את החומה למעלה מן המגדלות וְלַחוּצָה הַחוֹמָה אַחֶרֶת מן החומה ההיא בנה עוד חומה אחרת וַיְחַזֵּק אֶת הַמִּלּוֹא מקום מוכן לאסיפת העם ב עִיר דָּוִיד וַיַּעַשׂ שֶׁלַח שלח מובדל מן חרב שהוא החרב החדה בראשה הדוקרת ועשויה בתבנית חרב ורומח יחד וּמָגִנִּים: (ו) וַיִּתֵּן שָׂרֵי מִלְחָמוֹת עַל הָעָם וַיִּקְבְּצֵם אֵלָיו אֶל רְחוֹב שַׁעַר הָעִיר וַיְדַבֵּר עַל לְבָבָם לֵאמֹר: (ז) חִזְקוּ וְאִמְצוּ אַל תִּירְאוּ וְאַל תֵּחַתּוּ מִפְּנֵי מֶלֶךְ אַשּׁוּר וּמִלִּפְנֵי כָּל הֶהָמוֹן אֲשֶׁר עִמּוֹ כִּי הזרוע אשר עִמָּנוּ רַב מהזרוע מֵעִמּוֹ: (ח) עִמּוֹ עזרת זְרוֹעַ בָּשָׂר וְעִמָּנוּ יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ לְעָזְרֵנוּ וּלְהִלָּחֵם מִלְחֲמֹתֵנוּ עד שלא נצטרך ללחום כללוַיִּסָּמְכוּ הָעָם עַל דִּבְרֵי יְחִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה: פ
משנת ההלכה
א. הנוטע אילן מאכל ואין דעתו[37] לצורך אכילה, אלא להיות גדר לשדה או בשביל העצים לשרפן או לבנין, פטור. והוא שיהא ניכר שאינו לצורך אכילה, כגון אם הוא לשריפה שנטען רצופים[38] ואינו מרחיק בין אילן לאילן כראוי, ואם הוא לבנין שקוצץ הענפים כדי שיתעבו, ואם לגדר שנטעו במקום שצריך לגדור או סביב לגינה, ואפילו אם צדו האחד בין פנימי בין חיצון בין תחתון בין עליון לצורך אחד מאלו, וצדו השני לאכול, את שלצורך אכילה חייב, והשאר פטור. אבל אם אין ניכר מתוך מעשהו שאין דעתו לצורך הפירות חייב בערלה מן התורה. ואם חשב עליו אחר כך לאכילה, חייב בערלה וברבעי, ומונין לו משעת נטיעה. אבל אם לא חשב עליו עד סוף שנה שלישית, אין בו דין רבעי, שאין דין רבעי בלא ערלה. ואם נטעו למאכל ואחר כך חשב עליו לאחד מאלו, חייב. (שם סעי' כג).
ב. ולפיכך הסברע"ס שנוטעים לגדר וכל כיו"ב אין בו משום ערלה. (דרך אמונה מעשר שני פ"י ס"ק ז).
ג. ואם דעתו לנטעו גם לצורך אכילת הפירות, אסור משום ערלה. אבל אם דעתו לגדר בלבד אע"ג שאוכל באקראי מן הפירות או שאחר שנתבשלו נמלך לאוכלן, אין בהם משום ערלה. ואם דעתו בעיקר לגדר וכיו"ב והפירות אינם חשובים בעיניו אע"ג שדעתו ללוקטן אפשר שאין בו משום ערלה והדבר צריך הכרע. (דרך אמונה שם ס"ק יא).
ד. הנוטע לצורך מצוה, כגון לצורך לולב או אתרוג, חייב. (שם סעי' כד).
ה. הנוטע בתוך שלו לצורך רבים, חייב. (שם סעי' כה).
ו. הנוטע ברשות הרבים, והגזלן שנטע, והנוטע בבית ועל גג שמילאו עפר ונטע בו, והנוטע בספינה, או בעציץ אע"פ שאינו נקוב, חייב. (שם סעי' כו).
ז. העולה מאליו (ברשות היחיד, חייב). במקום טרשים, (פי' סלעים חזקים וקשים), פטור. אפילו הנוטע במקום שאינו ישוב, פטור, והוא שלא יהיה עושה כדי טיפול שמטפל בפירותיו עד שמביאם לישוב. אבל אם היה עושה כדי טיפול, חייב. (שם סעי' כז).
ח. עובד כוכבים שהיה מוכר פירות ואמר: של ערלה הן, או של נטע רבעי הן, אינו נאמן, ואפילו אמר: מאיש פלוני לקחתים. (שם סעי' כח).
[1] אור החיים
[2] אבע"ז
[4] חזקוני
[5] רבינו בחיי
[6] פי' ר' יוסף בכור שור
[8] משך חכמה
[9] ספורנו
[13] ת"א
[14] רש"י
[16] פי' ר' יוסף בכור שור
[17] חזקוני
[19] ועיין בת"י עשרה דברים נבראו בין השמשות בערב שבת בין השמשות אחרי שהשתכלל העולם המן, הבאר, מטהו של משה, השמיר, הקשת, ענני הכבוד, פי הארץ, כתב לוחות הברית, מזיקים, והפה המדבר של האתון.
[20] רבינו בחיי
[21] ת"א העמק דבר
[22] חזקוני
[23] אבע"ז
[30] רשב"ם
[32] העמק דבר
[33] ספורנו
[35] רש"י
[37] עיין במנחת חינוך שם ס"ק ג שתלה שם במחלוקת ראשונים גבי פיגול אם הוא במחשבה או דוקא בדיבור, שה"ה כאן תלוי באותו מחלוקת אם צריך דיבור או מהני מחשבה. ועיין דרך אמונה מעשר שני פ"י בציון ההלכה אות ז שדעת האחרונים שמהני במחשבה.
[38] דהיינו בתוך ד' אמות. (דרך אמונה מעשר שני פ"י ס"ק יב).
