מקרא
פרק טז
(לג) וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שאחר שירדו לשאול נתן ה' בהם כח ולא מתו[1] שְׁאֹלָה לתהום עמוקה בבטן האדמה[2] וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ אין זה ענין טבעי, כי בבקיעת האדמה הבקע נשאר פתוח, אבל כאן אחר הבקיעה חזרה לכסות עליהם, וזה היה נס גדול מן הנסים המפורסמים[3] וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל לא כמו קבורים שניכר כמו אדמה חפורה בזה המקום, אבל כאן כשנסתם הפה היו אבודים ולא ניכר מקומם איה[4]:
(לד) וְכָל יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם נָסוּ לְקֹלָם של הנבלעים, שצעקו מרה בשעת בליעתם[5] כִּי אָמְרוּ פֶּן תִּבְלָעֵנוּ הָאָרֶץ:
(לה) וְאֵשׁ יָצְאָה מֵאֵת יְקֹוָק מקודש הקדשים[6] וַתֹּאכַל אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ מַקְרִיבֵי הַקְּטֹרֶת: פ
פרק יז
(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ב) אֱמֹר אֶל אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְיָרֵם אֶת הַמַּחְתֹּת מִבֵּין הַשְּׂרֵפָה וְאֶת הָאֵשׁ שבתוך המחתות[7] זְרֵה הָלְאָה לארץ מעל המחתות[8] כִּי קָדֵשׁוּ המחתות ואסורים בהנאה. שמכיוון שהשתמש בהם קודש לא ישתמש בהם חול[9]:
(ג) אֵת מַחְתּוֹת הַחַטָּאִים הָאֵלֶּה בְּנַפְשֹׁתָם שהתחייבו בנפשם, והתחייבו מיתה[10] וְעָשׂוּ אֹתָם האומנים[11] את המחתות רִקֻּעֵי פַחִים טסים מרודדים[12] צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ הנחושת[13] כִּי הִקְרִיבֻם לִפְנֵי יְקֹוָק וַיִּקְדָּשׁוּשהקדישום להיות כלי שרת גם בשאר עבודות, מלבד עבודתם הפסולה[14] וְיִהְיוּ לְאוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לזכרון שהם מאותם שנחלקו על הכהונה, ונשרפו[15]:
(ד) וַיִּקַּח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֵת מַחְתּוֹת הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר הִקְרִיבוּ הַשְּׂרֻפִים וַיְרַקְּעוּם צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ:
(ה) זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יִקְרַב אִישׁ זָר אֲשֶׁר לֹא מִזֶּרַע אַהֲרֹן הוּא לְהַקְטִיר קְטֹרֶת לִפְנֵי יְקֹוָק וְלֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ מכאן הוכיחו חז"ל (סנהדרין קי.) כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו[16]כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק בְּיַד מֹשֶׁה לוֹ לאהרן שיהיו הוא ובניו כהנים ולא זר[17], ואם יעבירו הכהנים מכהונתם וימנו זרים במקומם, יענשו כקרח[18]:
(ו) וַיִּלֹּנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמָּחֳרָת כשראו המזבח מצופה בנחשת של המחתות של המאתים חמישים איש עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן לֵאמֹר אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת עַם יְקֹוָק אתם גרמתם למיתתם בכך שיעצתם להקטיר קטורת שגרמה מיתה לנדב ואביהוא, ולא איזה סימן אחר[19]:
(ז) וַיְהִי בְּהִקָּהֵל הָעֵדָה עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן לריב איתם[20] ולהורגם[21] וַיִּפְנוּ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כדי להתרחק מהמתקהלים שלא יהרגום[22] וְהִנֵּה כִסָּהוּ הֶעָנָן וַיֵּרָא כְּבוֹד יְקֹוָק:
(ח) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד ולא בתוך כיון שאהרון אינו יכול לבא בכל עת אל הקודש[23] : פ
(ט) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(י) הֵרֹמּוּ עלו אל מקום המרומם – אהל מועד מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת י"א שלמשה ואהרון אמר כן שכל זמן שצדיק בעם אין ה' עושה בהם כליה[24] וי"א שאמר לשאר העם שלא התלוננו[25] וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע ברגע אחד כמו במכת בכורות[26] וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם להתפלל[27]:
(יא) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת הַמַּחְתָּה וְתֶן עָלֶיהָ אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ להזהירו של יתן אש זרה[28] וְשִׂים קְטֹרֶת בתוך העזרה ולא בחוץ[29] וְהוֹלֵךְ מְהֵרָה אֶל הָעֵדָה וְכַפֵּר עֲלֵיהֶם כִּי יָצָא הַקֶּצֶף הרוגזמִלִּפְנֵי יְקֹוָק הֵחֵל הַנָּגֶף:
(יב) וַיִּקַּח אַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה וַיָּרָץ אֶל תּוֹךְ הַקָּהָל וְהִנֵּה הֵחֵל הַנֶּגֶף בָּעָם וַיִּתֵּן אֶת הַקְּטֹרֶת בחוץ ולא כאשר אמר משה, כיון שחשב שאולי לא יצטרך את הקטורת כיון שתפילתו תועיל, אבל כשראה שהחל הנגף נתן הקטורת[30] וַיְכַפֵּר עַל הָעָם:
נביא
מיכה פרק ז
יא. יוֹם לִבְנוֹת גְּדֵרָיִךְ - ביום שיבנה ה', את הגדרות החרבות של ישראל, יוֹם הַהוּא, יִרְחַק חֹק - ביום ההוא, ירחקו מכם חוקי המיסים שהטילו עליכם הגויים.
יב. יוֹם הוּא וְעָדֶיךָ יָבוֹא - ביום ההוא, אליך יבוא ה' להאיר לך מחשכת הגלות, ולהשיבך לארצך, לְמִנִּי אַשּׁוּר - וישובו מהגלות, שהגלה אותם אשור, וְעָרֵי מָצוֹר - ומערי המבצר שבאשור,וּלְמִנִּי מָצוֹר - ומשאר ערי המבצר שגלו לשם ישראל, וְעַד נָהָר - ומהגליות שגלו, מעבר לנהר פרת, וְיָם מִיָּם - ומהגלויות שגלו מעבר לים שבמערב, וְהַר הָהָר - ומהגלויות שגלו מעבר להר ההר.
יג. וְהָיְתָה הָאָרֶץ לִשְׁמָמָה עַל ישְׁבֶיהָ - ארצות הגויים יהיו שממה מיושביהם, מִפְּרִי מַעַלְלֵיהֶם - וזהו הפרי (התוצאה) והעונש, על מעשיהם הרעים.
יד. רְעֵה עַמְּךָ בְשִׁבְטֶךָ, צֹאן נַחֲלָתֶךָ - הנהג ה' עמך, כרועה המנהיג את צאנו בשבט, (מקל) , שֹׁכְנִי לְבָדָד - וישכנו לבדם בבטחה בארצם, יַעַר בְּתוֹךְ כַּרְמֶל - ישכנו ביער בבטחה, (מקום חיות רעות) , כמו בתוך הכרמל, (מקום שדות וכרמים ) יִרְעוּ בָשָׁן וְגִלְעָד, כִּימֵי עוֹלָם - ירעו בארץ הבשן והגלעד שמעבר הירדן, (שהיא ארץ מרעה) , כמימות עולם.
טו. כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת - משיב ה' לנביא: עוד אַרְאה לישראל נפלאות, כנפלאות שראו אבותיהם ביציאת מצרים.
טז. יִרְאוּ גוֹיִם - הגויים שיבואו עם גוג על ירושלים, יראו את הנפלאות שאעשה, וְיֵבֹשׁוּ, מִכֹּל גְּבוּרָתָם - ויבושו שבטחו בגבורתם, יָשִׂימוּ יָד עַל פֶּה - לא יוכלו לדבר מרוב תמהון, אָזְנֵיהֶם תֶּחֱרַשְׁנָה:
יז. יְלַחֲכוּ עָפָר כַּנָּחָשׁ, כְּזֹחֲלֵי אֶרֶץ - כשישתחוו לישראל, יראו כאילו מלחכים את העפר כנחש וכרמשים הזוחלים על הארץ, יִרְגְּזוּ מִמִּסְגְּרֹתֵיהֶם - יחרדו מבנ"י, כשיהיו סגורים בעריהם, אֶל ה' אֱלֹהֵינוּ יִפְחָדוּ - מה' יפחדו, וְיִרְאוּ מִמֶּךָּ - וגם מכם (בנ"י) יפחדו.
יח. מִי אֵל כָּמוֹךָ - מי עוד אלוקים כמוך, נֹשֵׂא עָוֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע - שסולח לעוונות ולפשעי ישראל, לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ - שישָארו בעת הגאולה, לֹא הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ - לא מחזיק בכעסו לעולם, כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא - כי חפץ הוא לעשות עימנו חסד וטובה.
יט. יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ - ישוב ה', וירחם עלינו, יִכְבּשׁ עֲוֹנֹתֵינוּ - כובש תחת רגליו את עוונותינו, וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאתָם - וכבייכול, משליך לעומק הים את חטאות בנ"י.
כ. תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב - קיים לנו, את הבטחתך ליעקב אבינו, ("...והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה") חֶסֶד לְאַבְרָהָם - ואת החסד שהבטחת לאברהם, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ מִימֵי קֶדֶם - ואת אשר נשבעת לאבותינו מימים קדמונים.
סליק ספר מיכה
כתובים
דברי הימים ב פרק כח
(א) בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה אָחָז בְּמָלְכוֹ וְשֵׁשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם וְלֹא עָשָׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְקֹוָק כְּדָוִיד אָבִיו: (ב) וַיֵּלֶךְ בְּדַרְכֵי מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וְגַם מַסֵּכוֹת פסלים יצוקים ממתכת עָשָׂה לַבְּעָלִים: (ג) וְהוּא הִקְטִיר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם וַיַּבְעֵר אֶת בָּנָיו בָּאֵשׁ בעבודת המלך כְּתֹעֲבוֹת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הֹרִישׁ יְקֹוָק מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (ד) וַיְזַבֵּחַ וַיְקַטֵּר בַּבָּמוֹת וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן: (ה) וַיִּתְּנֵהוּ יְקֹוָק אֱלֹהָיו בְּיַד רצין מֶלֶךְ אֲרָם וַיַּכּוּ בוֹ וַיִּשְׁבּוּ מִמֶּנּוּ שִׁבְיָה גְדוֹלָה וַיָּבִיאוּ דַּרְמָשֶׂק וְגַם בְּיַד פקח בן רמליהו מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל נִתָּן שבתחילה צרו כל אחד בפני עצמו על ירושלים ולא יכלו לכובשה וזה מה שנאמר במלכים ובישעיה ולא יכלו להלחם ובכ"ז הגם שלא יכלו לכבוש את ירושלים עשו הרג ואבדון בשאר ערי יהודה, וזה הנזכר פה שנתנו ה' ביד מלך ארם במלחמה שלחם עמו בערי יהודה, וכן ניתן באופן זה ביד מלך ישראל ואח"כ התחברו ארם ואפרים יחד להלחם עליו, ואז שלח אל מלך אשור כמו שיתבאר וַיַּךְ בּוֹ מַכָּה גְדוֹלָה: ס (ו) וַיַּהֲרֹג פֶּקַח בֶּן רְמַלְיָהוּ בִּיהוּדָה מֵאָה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף בְּיוֹם אֶחָד הַכֹּל בְּנֵי חָיִל בְּעָזְבָם בגלל שעזבו אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֵי אֲבוֹתָם אז הקב"ה הביא עליהם עונש:
פקחיה בן מנחם מלך על ישראל בשנת 3164 ומלך ב' שנים, ושנה ראשונה היתה 49 לעוזיה ומקצתה 50 לעוזיה, ויכהו פקח בן רמליהו וימלוך תחתיו
פקח בן רמליהו מלך על ישראל בשומרון, בשנת 3167 52 לעזריה מלך יהודה, ומלך 20 שנה. והמיתו הושע בן אלה
ובמלכים ב פרק טו פסוק לז נאמר - בַּיָּמִים הָהֵם הֵחֵל יְקֹוָק לְהַשְׁלִיחַ בִּיהוּדָה רְצִין מֶלֶךְ אֲרָם וְאֵת פֶּקַח בֶּן רְמַלְיָהוּ:
ובפרק טז (א) בִּשְׁנַת שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְפֶקַח בֶּן רְמַלְיָהוּ מָלַךְ אָחָז בֶּן יוֹתָם מֶלֶךְ יְהוּדָה: (ב) בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה אָחָז בְּמַלְכוֹ וְשֵׁשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם וְלֹא עָשָׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יקֹוָק אֱלֹהָיו כְּדָוִד אָבִיו: (ג) וַיֵּלֶךְ בְּדֶרֶךְ מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וְגַם אֶת בְּנוֹ הֶעֱבִיר בָּאֵשׁ כְּתֹעֲבוֹת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹרִישׁ יְקֹוָק אֹתָם מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (ד) וַיְזַבֵּחַ וַיְקַטֵּר בַּבָּמוֹת וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן: (ה) אָז יַעֲלֶה רְצִין מֶלֶךְ אֲרָם וּפֶקַח בֶּן רְמַלְיָהוּ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל יְרוּשָׁלִַם לַמִּלְחָמָה וַיָּצֻרוּ עַל אָחָז וְלֹא יָכְלוּ לְהִלָּחֵם:
ובישעיהו פרק ז (א) וַיְהִי בִּימֵי אָחָז בֶּן יוֹתָם בֶּן עֻזִּיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה עָלָה רְצִין מֶלֶךְ אֲרָם וּפֶקַח בֶּן רְמַלְיָהוּ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל יְרוּשָׁלִַם לַמִּלְחָמָה עָלֶיהָ וְלֹא יָכֹל לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ: (ב) וַיֻּגַּד לְבֵית דָּוִד לֵאמֹר נָחָה אֲרָם עַל אֶפְרָיִם וַיָּנַע לְבָבוֹ וּלְבַב עַמּוֹ כְּנוֹעַ עֲצֵי יַעַר מִפְּנֵי רוּחַ: (ג) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל יְשַׁעְיָהוּ צֵא נָא לִקְרַאת אָחָז אַתָּה וּשְׁאָר יָשׁוּב בְּנֶךָ אֶל קְצֵה תְּעָלַת הַבְּרֵכָה הָעֶלְיוֹנָה אֶל מְסִלַּת שְׂדֵה כוֹבֵס: (ד) וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִשָּׁמֵר וְהַשְׁקֵט אַל תִּירָא וּלְבָבְךָ אַל יֵרַךְ מִשְּׁנֵי זַנְבוֹת הָאוּדִים הָעֲשֵׁנִים הָאֵלֶּה בָּחֳרִי אַף רְצִין וַאֲרָם וּבֶן רְמַלְיָהוּ: (ה) יַעַן כִּי יָעַץ עָלֶיךָ אֲרָם רָעָה אֶפְרַיִם וּבֶן רְמַלְיָהוּ לֵאמֹר: (ו) נַעֲלֶה בִיהוּדָה וּנְקִיצֶנָּה וְנַבְקִעֶנָּה אֵלֵינוּ וְנַמְלִיךְ מֶלֶךְ בְּתוֹכָהּ אֵת בֶּן טָבְאַל: ס (ז) כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְקֹוִק לֹא תָקוּם וְלֹא תִהְיֶה:
משנת ההלכה
א. המלח שמלחו בו פעם אחת אסור למלוח בו פעם שנית שכבר נחלש כחו ואם מלח ועדיין לא נתבשל ידיחנו ויחזור וימלחנו ובדיעבד אם בישל מותר. וכל שכן שאסור לאכל את המלח אפילו אחר שנתיבש היטב שהרי נבלע בו דם (שם סעי' י"א)
ב. אין מולחין אלא בכלי מנוקב[31] או על גבי קשין וקיסמין או במקום מדרון בענין שאם ישפך שם מים יצאו מיד ולא יתעכבו שם ודף חלק ברהיטני דהיינו [משטח עץ שהחליקוהו במקצע] שמים זבים ממנו אין צריך להניח במדרון[32] אבל אם אינו חלק ברהיטני צריך להניחו במדרון ודוקא שאין בו גומות אבל אם יש בו גומות שמתקבץ שם הציר לא יועיל אפילו אם מעמידו במדרון ולכן צריך למחות בנשים שמולחין על כסאות ועל חתיכות עצים ועל דפים המזדמנים להם ויש בהם גומות ואפילו בדיעבד צריך על כל פנים ששים נגד החתיכה שמונח בגומא[33] (שם סעי' י"ב)
ג. ונהגו בכלל ישראל שיש להם קרש מיוחד[34] נקוב נקבים רחבים וגבוה קצת מן הקרקע[35] כדי למלוח עליו[36] או רשת מיוחדת למליחה.
ד. הצלי אין צריך מליחה כלל לפי שהאש שואב הדם שבו[37] מעצמו בלא מליחה ואפילו לא נצלה יפה אלא כחצי צליתו דהיינו כדי שיתיבש מבחוץ לפיכך במקום שאין מלח מצוי או שרוצה לאכול מהרה ואינו רוצה להמתין עד שימלח אזי יצלה על האש או על גחלים שם כלל (ע"ה סעי' א)
ה. לכתחלה צריך להדיח הבשר קודם צליתו משום דם בעין שעליו[38]. ובדיעבד מותר בין שלא הדיחו ולא מלחו כלל ונצלה כך ובין שמלחו בלא הדחה ולא שהה שיעור מליחה אף על גב דהמלח הבליע דם בעין שעליו מותר לצלותו דמכל מקום לא נבלע בו בחוזק[39]: (שם סעי' ב)
ו. אבל אם לא הדיח הדחה ראשונה ומלחו ושהה שיעור מליחה קודם הצליה אף על פי שהדיחו קודם הצליה מכל מקום אסור דכיון דשהה שיעור מליחה נבלע הדם בעין שעליו בחוזק עד שאפילו האש אינו יכול להפליטו: (שם סעי' ג)
ז. יש אומרים דצלי צריך מליחה קצת לכן נוהגין שלאחר שהדיחו הבשר תחלה מולחין אותו קצת כאשר נתחב בשפוד וצולהו מיד קודם שיתמלא המלח דם וצריך ליזהר לכתחלה שלא ישהה במלחו (שם סעי' ד)
[1] אור החיים
[2] העמק דבר
[3] רבינו בחיי
[4] רמב"ן העמק דבר
[5] רבינו החיי
[6] העמק דבר
[7] רש"י
[8] רש"י
[9] פי' ר' יוסף בכור שור
[10] ת"י
[11] אבע"ז
[12] רש"י
[13] רש"י
[14] ספורנו
[15] רש"י
[16] רבינו בחיי אמנם גופיה דקרא הוא להפחיד שלא יקרב איש זר כדי שלא יהיה לו עונש, כמו עונש שנענש קורח ועדתו, ואינו שייך כלל למנין המצות. (משך חכמה)
[17] רמב"ן
[18] משך חכמה
[19] ת"א רמב"ן
[20] אבע"ז
[21] ת"י
[22] שפתי כהן
[23] העמק דבר
[24] אבע"ז העמק דבר
[25] אור החיים
[26] העמק דבר
[27] ת"י
[28] חזקוני
[29] שפתי כהן
[30] העמק דבר
[31] וברמ"א סעי' ט"ז שם כתב דלא ישימוהו ע"ג הקרקע שלא לסתום הנקבים וכן ישימו קש וקיסמין לתוכו שלא יסתום הבשר את הנקבים
[32] אבל ראוי עכ"פ להניחו מעט בשפוע
[33] פרטי הדינים במלח בכלי שאינו מנוקב רבים הם ואכמ"ל
[34] כיון שאסור להשתמש בו אח"כ להיתר רותח ובצונן יש פרטי דינים בזה
[35] דאל"כ יש לחשוש שיסתמו הנקבים ע"י הבשר כמש"כ הרמ"א שנהגו לשים קש בתוך הכלי שלא ייסתמו הנקבים ע"י הבשר וכן אם לא יהיה גבוה קצת ג"כ ייסתמו הנקבים ע"י הקרקע ולא יזוב הדם
[36] ויש מניחים ע"ג רשת מתכת המיוחדת לכך וצריך להניחה גבוהה מן הקרקע כגון ע"ג גיגית
[37] אבל דם אחר שנטף על הצלי בין שנטף עליו בשעה שהוא אצל האש ובין שנטף עליו קודם כשהיה עוד צונן ואחר כך צלאו אדרבה טבע האש להבליעו ואינו שואב אותו ואוסר לדעת הבית יוסף כדי נטילה ולרמ"א עד ששים כמבואר בסימן ע"ו:
[38] שדם בעין דרך האש להבליע בחתיכה וכנ"ל
[39] וגם לא נבלע הרבה כיון דלא הוי דם בעין ממש הבא לו ממקום אחר אמרינן שפיר שהאש שואבו דאף על גב דלקדירה אם נמלח בלא הדחה אפילו לא שהה שיעור מליחה אסור מכל מקום כח האש מפליט יותר
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה